|
פרקי המאמר
ההבדלים בין עשרת הדברות בספר שמות לעשרת הדברות בספר דברים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ארבעה פסוקים לא ממש מתואמים מפרטים את הציוויים שאלוהים/יהוה הנחית על נח לאחר שהוא מינה אותו כמצילם של הבהמות הטהורות, החיות, העופות והרמשים. רבים מאיתנו תולים את הבלבול במיזוג קצת מרושל של שני מקורות שונים, אחד שנוהג להשתמש בשם 'אֱלֹהִים' והשני בשם 'יְהֹוָה' אבל הפרשנים המסורתיים לא הרשו לעצמם לתרץ את הבלבול בסיבה הגיונית כלשהי וכן הם חיפשו את ההתפתלויות שיחליקו את הסתירה בין הציווי להעלות לתיבה שבעה זוגות של בהמות טהורות לציווי להעלות לתיבה זוג אחד בלבד מכל מין. על מידת הצלחתם ישפוט הקורא.
תיאור קורותיה של תיבת נח נמסר לנו בשני סיפורים סותרים: בסיפור הראשון האל רוצה להכחיד את בני האדם החוטאים ובה בעת להציל את כל צורות החיים שנוצרו בששת ימי הבריאה. לשם כך הוא החליט לכנס בתיבה גדולה זוג אחד או יותר מכל מין של בעלי חיים ואז להציף את כל הארץ ולהטביע את האנושות החוטאת. כדי להוציא לפועל את תוכניתו הוא בחר באיש צדיק בשם נח והטיל עליו לבנות תיבה ולהכניס אליה את בני משפחתו ולפחות זוג אחד מכל חיה, עוף ורמש. נח מיהר לעשות את מצוות האל והכתוב מציין 'וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה'. בהמשך הכתוב מתאר פעמיים את השתלשלות האירועים ביום תחילת המבול ובשתי הפעמים הוא מאשר שלתיבה עלה רק זוג אחד מכל מין ומין.
במקביל, ללא כל התייחסות לסיפור הקודם, האל שעמד להטביע את כל צורות החיים ציווה על נח להעלות לתיבה שבעה זוגות מכל סוג של חיה טהורה ומכל זן של עוף וגם במקרה זה הכתוב אינו מניח מקום לספק ומצהיר 'וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה'.
שני הסיפורים הללו מצאו את ביטויים בפסוקים הבאים: |
|
|
(1) |
(2) |
(3) |
(4) |
|
וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה. (בראשית ו:יט-כב) |
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה. (בראשית ז:ב-ה) |
מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.
(בראשית ז:ח-ט) |
וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהֹוָה בַּעֲדוֹ.
(בראשית ז:טו-טז) |
|
לנוכח המקורות הסותרים עלינו לשאול כמה זוגות ממיני העופות והבהמות הטהורות היו אמורים לעלות לתיבה – זוג אחד או שבעה זוגות? הכתוב מצדד בשתי האופציות ולנו אין כל אפשרות לקבוע אם נח עשה 'כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים' והכניס לתיבה זוג אחד מכל מין או שהוא ביצע 'כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה' והעלה לתיבה שבעה זוגות מכל מין של בהמות טהורות ועופות.
הפרשנים, לעומתנו, לא כל כך הבינו על מה כל המהומה ולהערכתם הפסוקים שנראים לנו כסותרים מספרים למעשה סיפור אחד ויחיד. רש"י, לשם דוגמה, האמין שבעת שהאל ציווה על נח לקחת זוג אחד מכל מין ומין הוא למעשה רצה לומר שעל נח להביא לפחות זוג אחד מכל מין ואין לראות בדברים איסור להכניס לתיבה יותר מזוג אחד. (רש"י על בראשית ו:יט)
לאבן עזרא הייתה פרשנות שונה לגמרי ולשיטתו הציווי לקחת זוג אחד מכל מין (עמודה 1) נאמר לנח ימים רבים לפני הכניסה לתיבה. בהתקרב המועד, האל ציווה על נח ומשפחתו להיכנס לתיבה ולקחת עימם שבעה זוגות של חיות טהורות (עמודה 2) ולא רק שניים כפי שנאמר קודם לכן, וזאת על מנת שניתן יהיה להקריב בעתיד קורבנות מבלי לסכן את המשכיותם של מיני החיות והעופות הטהורים. (אבן עזרא על בראשית ו:יט)
לעומת שני אלה, רמב"ן לא שיחק על מוטיב הזמן אלא על שיטת האיסוף ולטעמו האל בישר לנח שהזוגות יבואו אליו בכוחות עצמם והוא לא יצטרך לצוד אותם בהרים, במדבריות ובאיים. בהמשך הוא הורה לנח להעלות לתיבה שבעה זוגות של המינים הטהורים וזאת כיוון שהאל, ברחמיו, לא רצה לגזור על הבהמות הטהורות, שנח לימים יקריב לקרבן, שיבואו בכוחות עצמן לשחיטתן הבלתי נמנעת. (רמב"ן על בראשית ו:כ והמזרחי על בראשית ז:ט בעקבות בראשית רבה לב:ח)
פירוש 'העמק דבר' וספר 'גור אריה' מסיקים שהציווי ההתחלתי (עמודה 1) ניתן רק בכדי להודיע לנח שהחיות יבואו בזוגות של זכר ונקבה ואין לפרשו כאילו הוא דן במספר הזוגות שיש להעלות לתיבה. מספר זה נקבע מאוחר יותר כשהאל ציווה 'שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ' (עמודה 2). (העמק דבר על בראשית ו:יט)
פירוש 'שפתי כהן' מסכם, מרחיב ומשפר אפילו את ההסבר המספק של 'העמק דבר' ולשיטתו כשהאל אמר 'שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת' (עמודה 1) הוא כיוון את דבריו לזוגות שיבואו לנח בכוחות עצמם ובצוותו 'מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ' הוא התייחס לאותן בהמות ועופות שנח היה אמור לאסוף באופן פעיל. למעשה, בתחילה האל בכלל לא התכוון לדון במספר הזוגות אלא רק בהרכבם ולכן הוא ציווה על נח להעלות לתיבה רק זוגות מלאים המורכבים מזכר ונקבה ולא חס וחלילה קומבינציות מוזרות כמו שלושה זכרים ושתי נקבות, שני זכרים ושלוש נקבות וכדומה. לבסוף, כשהמקרא בא לתאר את ההתרחשויות שקרו בפועל (עמודה 3) הוא אכן אומר 'שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ', כלומר, אל התיבה באו מאליהן רק זוגות ולא היה כל צורך בהתערבותו של נח. האל בחר לפצל את שני הציוויים - הציווי להעלות זוג אחד מכל החי והציווי להעלות שבעה זוגות מכל מין טהור - בכדי לא לגרום לחיות, לעופות ולרמשים לקנא זה בזה. אם הוא היה מצהיר מראש על כוונו להפלות בין המינים הטהורים למינים הטמאים הוא היה גורם להתמרמרות ולכעס ולכן הוא פרסם בפרהסיה את הציווי להעלות זוג אחד מכל מין ומין ובסתר, הרחק מטווח שמיעתם של הרמשים והחיות הטמאות, הוא לחש על אזנו של נח את הציווי להעלות לתיבה ששה זוגות נוספים מכל מיני החיות והעופות הטהורים. (שפתי כהן על בראשית ו:יט)
את מסכת ההסברים ניתן לקנח בהסברו של 'אהבת יהונתן'. פרשן זה העלה את הסברה שהאל חשש מהאפשרות שבני האדם יעברו בחיות עבירות ויטמאו על ידי כך את הבהמות והעופות הטהורים ולכן הוא ציווה להביא לתיבה רק זוגות בודדים שנועדו לשמר את המינים. בבא היום האל גילה שבני האדם הצליחו לעמוד בפיתוי ובחיות לא נעברה שום עבירה ולכן הוא הרגיש חופשי להורות לנח להעלות לתיבה שבעה זוגות מכל מין טהור. (ספר אהבת יהונתן על בראשית ו:יט)[א]
ההסברים הרבניים אינם משרים לצערנו את תחושת הרוגע הרצויה וגם במקרה הפרשנים אינם מצליחים למתוח את שמיכת הפרשנות על פני כל הפסוקים. לשם דוגמה, בעמודה הראשונה אנו אמנם מוצאים 'שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת' ואם נרצה מאד נוכל להניח שמדובר פה בזוגות שיבואו מאליהן אבל אז איך נסביר את הביטוי 'שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה'? אם הזוגות יבואו מאליהן מדוע על נח להתאמץ ולהביאן לתיבה?
בנוסף, בעמודה השנייה אנו מוצאים את הפסוק 'גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ' ובתמימותנו נוכל לחשוב שכל שבעת הזוגות נועדו לחיות זרע על פני הארץ בעוד שהפרשנים לימדונו שרק זוג אחד אמור לשמש למטרה זאת ושאר הזוגות הועלו לתיבה רק בכדי לשמש כקורבנות עתידיים.
לבסוף, כיצד עלינו לפרש את הפסוק 'שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ' שבעמודה השלישית ואת הפסוק 'וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהֹוָה בַּעֲדוֹ' שבעמודה הרביעית? מהו אותו ציווי אלוהי שניתן לנח אם מסתבר שהזוגות הגיעו לתיבה בכוחות עצמם? הכתוב היה צריך לומר 'כאשר ציווה אלוהים את החיות' או לחליפין 'כאשר סיפר/הודיע/בישר/דיווח אלוהים לנח'. אם נח היה צד פאסיבי בכל תהליך איסוף הזוגות אזי הוא לא קיבל שום ציווי ואם הוא כן הצטווה לעשות משהו הרי שהוא לא היה מתבונן מן הצד והיה לו חלק פעיל בקיבוץ הזוגות, טהורים וטמאים כאחד.
|
||
|
האל, בסתירה גמורה לעשרות פסוקים מפורשים, אומר למשה: 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם'. הבלבול האלוהי חייב את הפרשנים לצלול לעומקם של הדברים ולחפש את התירוץ שיגאל את האל מהבור שהוא כרה לעצמו. שפע הפירושים שב ומלמד אותנו שברשות גדולי ישראל לא הייתה שום מסורת קדומה שהייתה מסוגלת להסביר את הסתירה ולכן כל פרשן הרשה לעצמו להיאחז בכל תירוץ קלוש שרק עלה על דעתו.
בספר בראשית אנו נתקלים בפסוקים רבים שמלמדים אותנו שהאבות, קרוביהם, מכריהם ואפילו עבדיהם הכירו היטב את השם המפורש. קיימת אמנם אי-ודאות קלה באשר לשימוש הראשון שנעשה בשם שכן המקרא קובע 'וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה'[ב] בעוד שלנו ידוע שחוה אמנו הכירה את השם 'יְהֹוָה' שנים רבות קודם לכן והיא אפילו אמרה 'קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה'[ג] בעת שהעניקה לאחיו הבכור של שת את השם 'קין'. מכל מקום ברור שהשם המפורש היה מוכר ללמך שקרא לבנו בשם נח כי 'זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ יְהֹוָה'[ד] ונח בתורו השתמש בשם המפורש כשאמר 'בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ'[ה]. השם 'יְהֹוָה' לא היה זר גם לבני דורו של נמרוד, נינו של נח, והללו היו נוהגים לומר 'כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה'[ו].
השימוש המקרי בשם המפורש הפך להיות למבול בימיו של אברהם אבינו. אברהם שמע את שמו של האל שלוש פעמים: פעם אחת כשהאל עצמו הזדהה בפניו ואמר 'אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ'[ז]. פעם שניה כשהאל נעלב מצחוקה של שרה ואמר 'הֲיִפָּלֵא מֵיהֹוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן'[ח] ופעם שלישית כשהמלאך מנע ממנו לשחוט את בנו ואמר לו 'בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ'[ט]. גם אברהם עצמו לא היסס להשתמש בשם המקודש: לאחר שהאל הבטיח לתת לו את הארץ לרישתה, אברהם שאל 'אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה'[י]; למלך סדום הוא אמר 'הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ'[יא] ולאל הוא אמר 'אֲדֹנָי יֱהוִֹה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר'[יב]. כשהוא שלח את אותו אליעזר למצא אישה ראויה לבנו הוא ביקש ממנו לשים את ידו תחת ירכו ולהישבע ב'יהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ'[יג] ובהמשך הוא הבטיח לו ש'יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי'[יד] ישלח את מלאכו לפניו ויסייע לו למלא את משימתו. את השם המפורש אברהם נהג להזכיר גם כשהוא בנה מזבחות או נטע עצים. כשיהוה הבטיח לזרעו את כל הארץ, אברהם הקים מזבח בין בית-אל לבין העי ושם הוא קרא בשם יהוה[טו]. הוא חזר וקרא בשם יהוה כששב לאותו המזבח[טז] וכן לאחר נטיעת האשל בבאר שבע[יז]. לבסוף, הוא העניק את השם 'יְהֹוָה יִרְאֶה' למקום בו נאחזו קרני האיל בסבך וזאת על שום שנאמר 'הַיּוֹם בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה'[יח].
כאביו, גם יצחק קרא בשם האל בעת שחנך בארות או מזבחות: 'וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ'[יט] ו-'וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה'[כ]. רבקה, אשתו של יצחק, העידה כי שמעה את בעלה אומר 'הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִי'[כא] ויצחק עצמו, כשטעה בריחו של יעקב, אמר 'רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה'[כב].
יעקב, כאביו וכסבו, זכה לשמוע את השם 'יְהֹוָה' לפחות פעם אחת, כשהאל התפרץ לחלומו והציג את עצמו במילים 'אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק'[כג]. מאידך, הוא השמיע את השם לא אחת ולא שתיים: כשיצחק אביו ביקש לדעת כיצד הוא הצליח למצא צייד במהירות כה רבה הוא ענה 'כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי'[כד], כשהוא הקיץ מחלום הסולם הוא אמר 'אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי'[כה], כשהוא נדר שאם הוא ישוב בשלום לבית אביו הוא הבטיח 'וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים'[כו], כשהוא שמע שאחיו בא לקראתו עם ארבע מאות איש הוא ציין 'אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ'[כז] ולברכת השבטים הוא הגניב את הפסוק 'לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה'[כח]. יש להניח שהשם עלה גם בשיחות משפחתיות, כשנשותיו סיפרו לו על השמות שבחרו לבניהן: לאה בחרה בשם ראובן 'כִּי רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי'[כט], בשם שמעון 'כִּי שָׁמַע יְהֹוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי'[ל] ובשם יהודה כיוון ש'הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהֹוָה'[לא] ורחל העניקה ליוסף את שמו כבקשה ש'יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵר'[לב].
לאור כל הדוגמאות הללו קצת קשה הבין מדוע האל החליט יום אחד להפתיע את משה רבינו ולהצהיר:
|
||
|
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
(שמות ו:ב-ג) |
||
|
האם הוא שכח את הפעמים בהן הוא זיהה את עצמו באופן מפורש בשם 'יְהֹוָה'? האם הייתה לו סיבה להציג מצגת שווא? האל התבלבל? האם הוא רצה לגרום לכל הפרשנים העתידיים להתפתל ולעשות צחוק מעצמם? כך או כך, הפרשנים לא יכלו להישאר חייבים והם הפשילו שרוולים והחלו להפיק את תילי התירוצים הדרושים להעלמתה, הרחקתה והשכחתה של הבעיה.
|
||
|
|
רס"ג: |
התורה נוהגת לדבר בלשון בני אדם ולכן היא משמיטה לעיתים מילים שאמורות להיות מובנות מההקשר הכללי של המשפט. במקרה שלנו היא השמיטה את המילה 'לבדו' ואם רק נשיבה למקומה נראה שהפסוק המביך בעצם אומר 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לבדו לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם', כלומר, האל נודע לאבות לעיתים בשם 'אֵל שַׁדָּי' ולעיתים בשם 'יְהֹוָה' וברור מאליו שהוא לא נגלה להם בשם 'יְהֹוָה' לבדו.
(הפירוש הארוך של רס"ג לשמות ו:ג)[לג] |
|
|
|
|
|
|
רש"י: |
פסוק בספר ירמיה אומר 'לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְהֹוָה'[לד] וממנו ניתן להסיק שהאל מאמת את הצהרותיו בעזרת שמו המפורש. מכאן שהאל נודע לאבות בשם 'אֵל שַׁדָּי' ולא בשם 'יְהֹוָה' כיוון שהשם 'יְהֹוָה' מקפל בחובו את המשמעות שהאל נאמן לדבריו ובשלב זה הוא עדיין לא קיים את הבטחתו לתת להם את ארץ ישראל.
(רש"י על שמות ו:ג ושמות ו:ט) |
|
|
|
|
|
|
רשב"ם: |
האל לא התגלה לאבות בעיקר שמו, 'יְהֹוָה', אלא בשם 'אֵל שַׁדָּי'. לעומת זאת, למשה הוא כן נגלה בעיקר שמו כי בימיו הוא אמור היה לקיים את הבטחתו לתת לבני ישראל את ארץ כנען.
(רשב"ם על שמות ו:ג) |
|
|
|
|
|
|
אבן עזרא: |
כשהאל אמר 'וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם' הוא למעשה התכוון להגיד שבשמו 'יְהֹוָה' הוא לא נגלה לאבות כפי שהוא נגלה למשה. המונח 'שַׁדָּי' הוא רק שם תואר בעוד שבמונח 'יְהֹוָה' ניתן להשתמש גם כשם תואר וגם כשם עצם. האבות אמנם ידעו ש'יְהֹוָה' הוא שם תואר אבל הם לא ידעו ש'יְהֹוָה' משמש גם כשם עצם. האבן עזרא מוצא פתרון לבעיה גם בתורת הסוד. תורה זאת מלמדת אותנו שהאבות לא דבקו באל כמו משה שדיבר עימו פנים אל פנים ולכן הם לא יכלו לשנות את תולדות עולם השפל ולחדש אותות ומופתים כמו משה. מסיבה זאת האל השתמש באבות כדי לפרסם ברבים את השם 'אֵל שַׁדָּי' שפירושו 'מנצח המערכות העליונות' ובמשה כדי לפרסם את השם 'יְהֹוָה' שמציין שהאל פועל לא רק בעולמות העליונים אלא גם בעולמות התחתונים. מעיד על כך הפסוק 'לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים'[לה] ממנו ניתן ללמוד שמשה נשלח לפרסם בקרב בני ישראל את השם 'יְהֹוָה' בתור מי שפעל למענם בעולמות התחתונים.
(אבן עזרא על שמות ו:ג) |
|
|
|
|
|
|
רבינו בחיי: |
האבות ושאר הנביאים הכירו את האל מתוך גילוי שכינה ומעלת נבואה זו, בה האל חושף את ניסיו הנסתרים, היא מעלת הנבואה הנקראת 'אֵל שַׁדָּי'. משה לעומתם הכיר את מידת הרחמים של האל ונגלו לו הניסים האלוהיים שנועדו להתפרסם ברבים ולכן מעלת נבואתו נקראת בשם 'יְהֹוָה'. כשהכתוב מספר על נבואת האבות הוא משתמש בשורש 'ראה', למשל, 'וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ'[לו] אבל משה דיבר עם האל פנים אל פנים ולכן במקרה שלו הכתוב מרשה לעצמו להשתמש בשורש 'ידע' ולומר 'לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם' וכוונתו לומר לא נודעתי להם כפי שנודעתי לך.
(רבנו בחיי על שמות ו:ג) |
|
|
|
|
|
|
רמב"ן: |
לאבות האל נראה באספקלריה של 'אֵל שַׁדָּי' והם לא יכלו לראותו באספקלריה המאירה כמו משה. האבות אמנם ידעו את השם המפורש אבל הוא לא נודע להם בנבואה ולכן אברהם אומר 'אֲדֹנָי יֱהוִֹה'[לז] או רק 'לַאדֹנָי'[לח]. לאבות האל נגלה במידת הדין ולמשה במידת הרחמים שמאופיינת על ידי השם 'יְהֹוָה' ולאחר שהאל נגלה אליו בשם זה הוא לא הזכיר עוד את השם 'אֵל שַׁדָּי'.
(רמב"ן על שמות ו:ב) |
|
|
|
|
|
|
רבי יוסף בכור שור: |
לאבות האל הראה שהוא 'אֵל שַׁדָּי', שְדי בברכותיו, והוא גם נודע להם בשם 'יְהֹוָה', שם שמסמל את עזרתו לעבדיו בעת צרה. סוף הפסוק, 'לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם' מלמד רק שהאל לא קיים בחיי האבות את מה שנדר להם.
(רבי יוסף בכור שור על שמות ו:ג) |
|
|
לתירוצים הללו ניתן להוסיף עוד לא מעט הסברים מפותלים שהועלו על ידי פרשנים פחות מרכזיים אבל מכולם צפה ועולה התחושה שקיים יחס ישיר בין גודל המבוכה להיקף המלל. ככל שהסתירה ברורה יותר כך נדרש יותר להג להדחיקה מתודעת המאמינים וגדלה המעמסה שמוטלת על התלמידים שחייבים ללמוד ולשנן את כל תירוצי הסרק הללו.
|
|
|
המקרא מפרט את עשרת הדברות פעמיים: פעם אחת בפרק כ' של ספר שמות ופעם נוספת בפרק ה' של ספר דברים. שני הנוסחים אינם זהים ויש הבדלים רבים ומהותיים בין השניים. הרבנים אמנם מצאו דרכים לתרץ את ההבדלים אבל הם התעלמו משני הסברים הרבה יותר הגיוניים שהיו יכולים להוריד את הסוגייה מסדר היום. פרק כ' של ספר שמות מביא את הניסוח המדויק של עשרת הדברות שהאל השמיע בקולו במעמד הר סיני ובפרק ה' של ספר דברים משה נזכר בדברות שנאמרו ביום מתן התורה. מסתבר שיש הבדלים ניכרים בין שני הנוסחים: |
||
|
הרבנים מתרצים את ההבדלים בין שתי הגרסאות במספר אופנים. העיקרים שבהם הינם:
|
|||||||
|
בשתי מצוות, שמירת השבת וכיבוד אב ואם, ספר דברים מציין 'כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ' ומכאן חז"ל למדו שלא מדובר בשחזור מדויק אלא בניסוח מחודש של עשרת הדברות.
|
|||||||
|
האל אמר את שני הנוסחים בו זמנית, כפי שנאמר במסכת שבת 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'[לט].
|
|||||||
|
לוחות הברית הראשונים, שנותצו על ידי משה, כללו את הנוסח של ספר שמות ולוחות הברית השניים, שנכתבו לאחר חטא העגל, כללו את הנוסח של ספר דברים.[מ] |
|||||||
|
כל התירוצים הללו אינם הגיוניים וקשה לקבלם:
|
|||||||
|
ספר דברים אכן מתאר את הדברים שמשה נשא בפני בני ישראל ארבעים שנה לאחר יציאת מצריים אבל בהקדמה לעשרת הדברות משה אומר לעם ישראל:
|
|||||||
|
|
וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם. יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (דברים ה:א-ה) |
||||||
|
|
המילה 'לֵאמֹר' היא התחליף המקראי למרכאות (") והיא מציינת שהדברים הנאמרים בהמשך הם ציטוט מדויק של הדברים שנאמרו בפועל. כך, למשל, הפסוק 'בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת"[מא]. מלמדנו שהאלוהים, במו פיו, נתן לזרעו של אברהם 'אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת'. לא בערך, לא בניסוח דומה, אלא במילים הללו בדיוק. הנוסח הזה יצא מפיו של האל ובני תמותה אינם רשאים לנסחו מחדש, לגרוע ממנו, להוסיף עליו או לפרשו לצרכיהם. זהו ציטוט מדויק וכל מי שטוען אחרת מחלל את שם השם ומוזיל את דבריו – כפי שימהרו להסכים כל אלו שנאחזים בפסוק הזה בדרכם לנכס לעצמם אדמות לא להם[מב].
|
||||||
|
ב. |
את הטיעון שהאל אמר את שני הנוסחים בו זמנית שולל אברהם אבן עזרא[מג] מכמה נימוקים, למשל:
|
||||||
|
|
1. |
אם שני הנוסחים נאמרו בעת ובעונה אחת היה צריך לכתוב 'זכור ושמור' בשני הנוסחים ולא 'זכור' בנוסח אחד ו'שמור' בנוסח השני.
|
|||||
|
|
2. |
אם הדברים נאמרו בו זמנית הרי שמדובר בדיבור אלוהי ובני ישראל לא היו מצליחים להבין אותו.
|
|||||
|
|
3. |
אם הדברים נאמרו בו זמנית הרי שמדובר בנס 'והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו', כלומר התורה הייתה צריכה להזכיר במפורש נס בסדר גודל כזה ולא להסתירו עד שהוא ייחשף במקרה כשהרבנים ינסו לתרץ את המבוכה.
|
|||||
|
|
(פרוש אבן עזרא על שמות כ:א)
|
||||||
|
ג. |
אין גם שום סיבה לקבל את הטיעון שהנוסח של ספר שמות נחקק על לוחות הברית הראשונים והנוסח של ספר דברים על הלוחות השניים. האל התגלה והקריא את עשרת הדברות רק פעם אחת, במעמד הר סיני, והדברות שנכתבו באצבע אלוהים על לוחות הברית השניים מעולם לא הוקראו בפרהסיה. לא מדובר, אם כן, בשני נוסחים שונים ואת הסיבה להבדלי הנוסח יש לחפש במקום אחר.
|
||||||
|
במאמר 'מי כתב את סיפור הבריאה בתחילת ספר בראשית'[מד] טענתי שסיפור הבריאה בשישה ימים הוא סיפור מאוחר שנשתל בתחילת ספר בראשית במטרה לדחוק לשוליים את סיפורי הבריאה המיתולוגיים (שאת זכרם ניתן עדיין למצוא במקורותינו). חוקרים רבים חושבים שספר דברים נכתב בסוף ימי הבית הראשון בעוד שאת ארבעת החומשים האחרים גמרו לערוך לאחר שיבת ציון, או אולי אפילו רק בימיו של עזרא הסופר. לשיטתם, זאת הסיבה שספר דברים הקדום קשר את מצוות שמירת השבת בצורך לזכור את העבדות במצרים, 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת' בעוד שספר שמות המאוחר, שכבר הכיר את סיפור הבריאה בשישה ימים, תלה את מצוות שמירת השבת במנוחה האלוהית ביום השביעי לבריאה, 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ'.
|
|||||||
|
קצת קשה לדעת מי היה הראשון שהעלה את הרעיון למנות שרים ושופטים שיעזרו למשה לשאת בנטל ובידינו לפחות שלוש גרסאות שונות לסוגיה זאת:
|
|||||||
|
|
יתרו הוא אבי הרעיון |
משה יזם את המינויים |
היזם הוא דווקא יהוה |
|
|||
|
|
וַיֹּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו ... עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ ... וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.
(שמות יח:יז-כב) |
וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ... הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם.
(דברים א:ט,יג-יז)[מה] |
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.
(במדבר יא:טז-יז) |
|
|||
|
|
זאת בהחלט אחת הבעיות שאינן מטרידות את הרבנים יתר על המידה. כל אחד מהקטעים אמנם מצביע על יזם שונה אבל אין בהם שום הצהרה שמונעת את קיומו של סיפור רקע יותר מורכב בו ניתן לשלב את כל שלושת השחקנים הראשיים גם יחד. רש"י, לשם דוגמה, מבין שהמילה המיותרת כביכול 'לֵאמֹר' בביטוי 'וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר' מרמזת לכך שמשה התכוון בעצם לומר 'לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקדוש ברוך הוא'[מו]. אחרים משלימים את התמונה ומבינים שמאחורי המילים 'בָּעֵת הַהִוא' מסתתרת התייחסות לעצה שיתרו נתן בשעתו לחתנו[מז]. רבינו בחיי מסכם את הסיפור המלא ומסביר:
|
||||||
|
|
'וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר' - על ידי יתרו שאמר לי והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו כענין שכתוב 'וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד'[מח]. |
||||||
|
|
כלומר, יתרו יעץ, האל הסכים ומשה הוציא לפועל. הבעיה, כך מסתבר, אינה באמת בעייתית ופרשנים מנוסים מסוגלים להעלימה במחי עיין. רק שאלה אחת נותרה בלתי פתורה: מדוע מי שאמור היה לכתוב את התורה לא הקפיד על ניסוחים יותר ברורים וחד משמעיים שהיו מייתרים את הצורך בכל כך הרבה פרשנויות שונות.
|
||||||
|
מדוע נאסר על משה להיכנס לארץ ישראל: בגלל שהיכה על הסלע במי המריבה שבמדבר צין או בשל העונש הקולקטיבי שהאל גזר על כל קטני האמונה שסירבו להיכנס לארץ המובטחת? לפרשנים היה ברור שמשה נענש משום שהכה את הסלע ואנו חייבים לגזור מכך שהפסוק 'גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם' אינו מתאים להקשרו כי לעם לא היה שום חלק בהחלטה של משה להכות את הסלע ולא הייתה שום סיבה להאשים אותו בעונש שהושת על משה. לפרשנים, כמובן, לא היה קשה להדחיק את הבעיה ולנו לא יהיה קשה להיווכח במבוכתם ההולכת וגדלה.
אם נרצה לדעת מדוע לא זכה משה להיכנס לארץ ישראל נקבל מייד שתי תשובות שונות:
|
|||||||
|
|
1. |
משה לא זכה להיכנס לארץ ישראל בגלל החטא שחטא במי המריבה: בקדש שבמדבר צין, בני ישראל התחילו להתמרמר ולטעון שאין להם מים לשתות. משה ואהרון הביאו את הקובלנה בפני האל וזה צייד את משה במטה וצווה עליו להקהיל את העדה ולעיני כל העם לדבר אל הסלע ולהורות לו להוציא מים. משה הקהיל את העדה אבל במקום לדבר אל הסלע הוא הרים את ידו והכה בו שתי מכות. המטה פעל את פעולתו והמים החלו לבקוע ולזרום. בני ישראל שתו את המים והשקו את בהמותיהם אבל האל מצא בהליך טעם לפגם ואמר למשה ואהרון:
|
|||||
|
|
|
יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
(במדבר כ:יב) |
|||||
|
|
|
כלומר, משה לא יכנס לארץ ישראל כיוון שלא שעה למצווה האלוהית והיכה את הסלע במקום לדבר אליו וכך הוא מנע מהאל להוציא מים מהצור גם ללא כל מגע פיזי. אותה סיבה שבה ועולה בשתי הפעמים בהן האל הראה למשה את הארץ המובטחת:
|
|||||
|
|
|
וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן.
(במדבר כז:יג-יד) |
|||||
|
|
|
ו-
|
|||||
|
|
|
מֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(דברים לב:נ-נא) |
|||||
|
|
|
|
|||||
|
|
2.
|
משה שלח מרגלים לתור את הארץ והללו הביאו עימם מפרי הארץ ודיווחו 'טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנו'[מט]. למרות הפיתוי, בני ישראל לא רצו להיכנס לארץ ישראל ונתלו בהמשך דבריהם של המרגלים 'עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם'[נ]. משה ניסה להסביר לספקנים שיהוה אלוהיהם ישמור עליהם, כפי שעשה בעת יציאת מצרים והנדודים במדבר, אבל הסבריו נפלו על אזנים ערלות והעם סרב לסמוך על הסיוע המובטח. ואז:
|
|||||
|
|
|
וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה'
(דברים א:לד-לו) |
|||||
|
|
|
אין צורך לציין שמשה תמך בעמדה האלוהית אבל בניגוד לכלב בן יפונה, צייתנותו לא הבטיחה לו את הכניסה לארץ ישראל והאל החליט שהוא ימות לפני הכניסה לארץ ישראל, או במילותיו של משה:
|
|||||
|
|
|
גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם.
(דברים א:לז) |
|||||
|
|
מדוע, אם כך, נאסר על משה להיכנס לארץ ישראל – בשל החטא שחטא בהכותו את הסלע או בשל העונש הקולקטיבי שהאל גזר על כל קטני האמונה שסירבו להיכנס לארץ המובטחת? הרבנים יגחכו מהשאלה האווילית שהרי ברור שמדובר בגזירה אחת בלבד ומשה נענש רק משום שנמנע להכות את הסלע ובנאום שהוא נשא לאחר שוב המרגלים הוא רק רמז לעונש שנגזר עליו במי המריבה ולא מדובר פה בגזירה חדשה כלשהי.
במקרה זה נוכל להסתפק בדבריו של הרמב"ן שישרת אותנו כפרשן ייצוגי. לשיטתו, הסתירה תיפתר בקלות אם רק נבין שהביטוי 'גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם' אינו מתייחס כלל להתמרמרות שקמה בעם בעקבות דיווחם של המרגלים וכל כוונתו היא להזכיר לעם את אותו אירוע שהתרחש ליד הסלע במי המריבה. בסדר גמור. מי אנחנו שנלמד את משה היכן נהוג לשבץ אנקדוטות ואיפה לא מקובל להעלות זיכרונות? זכותו המלאה לרמוז על אירוע הכאת הסלע באמצע נאום בנושא שונה לחלוטין אפילו אם על ידי כך מישהו עלול להתבלבל ולחשוב שיהוה אסר עליו להיכנס לארץ ישראל בגלל תגובתם של בני ישראל לדברי המרגלים. בסופו של דבר – הסקריפט הרי נכתב עוד לפני שהאל ברא את עולמו ולמשה לא הייתה ברירה אלא לדקלמו כלשונו.
למרות האוירה הטובה שאחזה בנו נותרה עדיין בעיה קטנה: בסיפור הכאת הסלע בני ישראל שיחקו תפקיד פסיבי לחלוטין וקצת קשה לטפול עליהם את ההתאנפות האלוהית. העם הרי היה אדיש לחלוטין ונוכחים היו שמחים באותה מידה אם משה היה מדבר אל הסלע במקום להכותו. אין, אם כן, שום סיבה להאשים את העדה ולומר 'גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם'. למה בגללם? מה הם אשמים? כמצופה, לפרשנים לא היה קשה להצדיק את האשמת השווא והרמב"ן אפילו מצא שני הסברים שונים:
|
||||||
|
|
1. |
האשמה מוטלת על העם משום שהקהל רב עם משה ולא הסכים למות בצמא באופן קצת יותר מכובד, כפי שנאמר:
|
|||||
|
|
|
וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהֹוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.
(במדבר כ:ב-ה) |
|||||
|
|
2. |
העם אשם בעונשו של משה כיוון שבני ישראל הם אלו שגרמו למשה לא להישמע למצוות אלוהיו. כאן בא לעזרתו של הרמב"ן מדרש ההלכה ספרי שמסביר את הפסוק 'עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' באופן הבא:
|
|||||
|
|
|
עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי' – אתם גרמתם למשה למעול בי, 'עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי' - אתם גרמתם למשה להמרות את פי ולא לקדש אותי.
(רמב"ן על דברים א:לז וספרי האזינו:לה) |
|||||
|
|
|
כלומר, אם משה היה ממרה את מצוות האל ללא עדים הוא לא היה נענש ולכן בני ישראל אשמים בהענשת משה כיוון שהם היו נוכחים בעת האירוע וגרמו למשה להמרות את פי אלוהיו.
|
|||||
|
|
אם בסופו של דבר נשארנו מבולבלים – לא נורא. הפרשנים היו כנראה לא פחות מבולבלים מאיתנו.
|
||||||
|
הפרשנים לא היססו להעלות תירוצים מבדחים שמסבירים מדוע שמו של הושע בן נון הוחלף ליהושע בן נון אבל איש מהם לא טרח להסביר מדוע משה החליט להסב את השם שנה אחרי שהאל עצמו כבר קרא לנערו של משה בשמו החדש.
קצת למעלה מארבעה עשר חודשים לאחר יציאת מצריים, משה שלח שנים עשרה מרגלים לתור את הארץ. באותה הזדמנות הוא גם החליט לשנות את שמו של אחד מהם מהושע ליהושע:
|
|||||||
|
אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ.
(במדבר יג:טז) |
|||||||
|
הפרשנים מצאו סיבות טובות להחלפת השם הושע ביהושע: אחדים הסתמכו על התלמוד הירושלמי (סנהדרין ב:ו) וקבעו שמשה הוסיף לשמו של הושע את האות 'י' שנשללה מ'שרי' כששמה שונה ל'שרה'. אות זאת, כך מסתבר, השתטחה בפני האל וקבלה באזניו על שנעקרה משמה של אותה צדיקה והאל השתכנע מטענותיה ומיהר להבטיח לה שבתמורה הוא ישתול אותה בתחילת שמו של זכר אף שמלכתחילה היא ניטלה מסוף שמה של נקבה.
אחרים אימצו את גרסת מדרש תנחומא (פרשת שלח פרק ו) שחשף את העובדה שיהושע בן נון וכלב בן יפונה קיבלו שכר בגין נאמנותם – כלב קיבל את העיר חברון ואילו יהושע קיבל את חלקם של עשרת המרגלים שסרחו. האות 'יוד' שנוספה לשמו של הושע, שערכה בגימטרייה הוא בדיוק עשר, מסמלת, אם כן, את עשרת המרגלים שחלקם בחלוקת הארץ נמסר ליהושע.
בנוסף, יש כאלו שטוענים שמשה שינה את השם בעת שהוא התפלל על משרתו הנאמן וביקש מהאל שיושיעו מעצת המרגלים שעתידים להוציא את דיבתו רעה ולבסוף, קיימים אף כאלה שזוכרים כיצד פרעה שינה את שמו של יוסף לצפנת פענח בעת שמינה אותו לסוכן ביתו[נא] ועל סמך תקדים זה הם מניחים שמשה היה צריך להסב את שמו של הושע ליהושע בעת שמינה אותו למשרתו ועוזרו האישי.
כל הפירושים הללו אכן מסבירים מדוע משה החליט לשנות את שם משרתו אבל אף אחד מהם אינו מתעמת עם העובדה שהאל עצמו ביטא את השם יהושע באזניו של משה בעת שבני ישראל נלחמו בעמלק כחודש וחצי לאחר יציאת מצריים וימים מספר לפני מעמד הר סיני, כלומר, כשנה לפני שמשה בחר לקרא להושע בשם יהושע:
|
|||||||
|
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
(שמות יז:יד) |
|||||||
|
מייד צצות שתי שאלות: כיצד ידע משה למי האל התכוון אם הבחור היה מוכר באותה העת רק בשם 'הושע' וכיצד הוא העז פנים בפני אלוהיו והמשיך לקרא לנער בשמו הקודם שנה שלמה לאחר שהאל עצמו התחיל להשתמש בשם 'יהושע'? המפרשים, שלא חסכו מילים במאמץ להסביר את הסיבות לשינוי השם מהושע ליהושע, החליטו במקרה זה למלא את פיהם מים ואף לא אחד מהם ניסה להסביר מדוע משה שינה את שם נערו שנה אחרי שהאל עצמו כבר השתמש בשם החדש. היחיד שבכל זאת התייחס לנושא הוא רבי בחיי ודבריו הם דוגמה חיה לנטייה הרבנית להסיט את הדיון מהמבוכות המציקות לאפיקים הרבה יותר תמימים ונוחים:
|
|||||||
|
ונראה מכאן כי קודם שלוח המרגלים הושע היה שמו, ואם כן יש לשאול מפני מה נזכר בתורה בשם יהושע כמה פעמים קודם השליחות הזה, הוא שכתוב 'וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר'[נב], וכתיב 'וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתו'[נג], וכן 'וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה'[נד]. ונוכל לומר כי לכבוד משה שהיה עתיד לקראו יהושע לא רצתה תורה להזכירו בשם אחר.
(רבנו בחיי על במדבר יג:טז) |
|||||||
|
רבנו בחיי בוחר בקפידה פסוקים שעלולים להראות כבעייתיים ומסביר אותם בצורה קלילה ונינוחה ועל ידי כך הוא נוטע בקורא את התחושה שלאל הייתה סיבה טובה להשתמש בשם 'יהושע' גם בעת שבנו של נון עדיין נקרא 'הושע'. חבל רק שיושרו האינטלקטואלי לא דחק בו להתעמת גם עם הפסוק 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ' ולהסביר מדוע האל, לא רק כתב את השם בספר שינתן למשה שנים רבות מאוחר יותר אלא גם השתמש בשם החדש שנה לפני הענקתו הפורמלית.
|
|||||||
|
שאול מצביע על דוד ושואל את אבנר בן נר, 'בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר' בדיוק פרק אחד לאחר שהכתוב מספר 'וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים'. האם שאול לא זיהה את נושא הכלים האהוב שלו? האם הוא לא ידע עם מי יש לו עסק? הפרשנים מיהרו להעלות תירוצים מתירוצים שונים אבל כולם יחד אינם מסוגלים להרחיק את התחושה שבידנו שתי מסורות שונות שבני תמותה כמוני כמוכם מיזגו יחד לטקסט מבולבל אחד.
שאול מבקש מעבדיו להביא אליו איש מטיב לנגן ואחד מנעריו ממליץ על בנו של ישי בית הלחמי ולאור המלצה זאת:
|
|||||||
|
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן. וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל. וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים. (שמואל א' טז:יט-כא) |
|||||||
|
דוד הופך לנושא כליו של המלך וכל אימת שפקדה את שאול רוח רעה הוא היה אמור לקחת את הכינור ולנגן עד ששאול ישוב לעשתונותיו וירווח לו.
בלי כל קשר אנו קוראים גם סיפור אחר: גלית הפלשתי, שגבהו שש אמות וזרת, משקל שריונו חמשת אלפים שקלים נחושת ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל, מחרף את מערכות ישראל ומציע להכריע את המלחמה באמצעות קרב ביניים בינו לבין לוחם ישראלי. בדיוק באותו רגע מגיע לשדה הקרב הנער דוד שנשלח על ידי אביו להביא צידה לאחיו ותשר למפקדם. הנער שומע את גידופי הפלשתי ואת הבטחת המלך להעניק את בתו למי שיצליח לנצח את האויב האימתני ושוקל להתנדב למשימה. כששאול שומע על כך הוא מזמן אליו את דוד ובין השנים מתפתחת שיחה:
|
|||||||
|
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהֹוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַיהֹוָה יִהְיֶה עִמָּךְ.
(שמואל א' יז:לא-לז) |
|||||||
|
דוד יוצא לקרב הביניים. הוא והענק הפלישתי מחליפים קללות והנער יפה העיניים משחרר חלוק אבן שפוגע במצחו של גלית והורגו. הפלשתים ראו את גיבורם נופל ופתחו במנוסה כשבני ישראל דולקים אחריהם עד שערי עקרון[נה] ואז:
|
|||||||
|
וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם. וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.
(שמואל א' יז:נה-נח) |
|||||||
|
מהסיפור הראשון אנו לומדים ששאול מינה את דוד לנושא כליו לאחר ששלח שליחים אל ישי וביקש 'שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן'. הסיפור השני, לעומת זאת, מתעלם מהשליחים ששאול שלח לישי ומהשיחה הארוכה שהוא ניהל עם דוד לפני הקרב ומספר שהמלך גילה את מוצאו של הנער רק לאחר שדוד הרג את גלית. מה הייתה כוונת המספר – להראות ששאול ודוד הכירו כשהמלך מינה את דוד לעוזרו האישי או שהם נודעו זה לזה רק לאחר שדוד הכניע את גלית? רש"י מזהה את הבעיה ומנסה להחליקה:
|
|||||||
|
'בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר'[נו] - וכי לא היה מכירו? והלא כתיב 'וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים'[נז], אלא ראהו מתנהג בטכסיסי מלכות, אמר שאול: אם בא ממשפחת פרץ, מלך יהיה, שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין (מוחים) בידו, ואם ממשפחת זרח בא, חשוב יהיה (ולא יסכן את מלכותי).
(רש"י על שמואל א' יז:נה וראו גם את פירושו של רד"ק לפסוק זה) |
|||||||
|
רש"י טוען ששאול לא ידע לאיזו חמולה משתייך דוד כששלח שליחים אל ישי ואמר לו 'שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן' אבל אם הוא היה מוטרד ממשחק המילים 'פרץ'-'פורץ גדרות' מדוע הוא לא בירר מראש לאיזו חמולה השתייך הנער שהוא בחר לשמש כנושא כליו? יותר מזה: מדוע שאול אל ביקש מאבנר לברר את שם אביו של הנער ולא את שם החמולה אליה הוא השתייך? פרשנים פחות תמימים היו מודעים לקשיים הללו וחלקם סבר שיש להרחיק את המבוכה באמצעות תירוצים טובים יותר:
|
|||||||
|
רבי יוסף קמחי: |
שאול רצה לאמוד את סיכוייו של דוד ולכן הוא שאל את אבנר אם גם אביו של הנער שיצא להילחם בגלית היה בשעתו גיבור חייל. אבנר, שלא הכיר את גבורות ישי בדור הקודם, אמר 'חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי'.
(רבי יוסף קימחי, אביו של הרד"ק, מצוטט בפירוש הרד"ק על שמואל א' יז:נה) |
|
||||||||||
|
|
|
|
||||||||||
|
רלב"ג: |
לשאול היו עיסוקים רבים ואנשים רבים באו לפניו וממילא הוא לא היה מסוגל להכיר ולזכור כל אחד ואחד מהם.
(רלב"ג על שמואל א' יז:נה) |
|
||||||||||
|
|
|
|
||||||||||
|
מצודת דוד: |
הרוח הרעה שהשתלטה על שאול גרמה לו לשכוח את שם אביו של הנער והוא שלח את אבנר לברר עבורו את שם האב.
(מצודת דוד על שמואל א' יז:נה) |
|
||||||||||
|
|
|
|
||||||||||
|
מלבי"ם: |
על דוד התלבשה רוח הגבורה וזהר אלוהי עטף אותו. דמותו השתנתה במידה כזאת ששאול לא הצליח לזהותו והיה עליו לשאול את אבנר מי הוא איש הרוח הזה. לחלופין, פשט הפסוק מלמד אותנו שכאשר דוד יצא לקרב התחוור לשאול שהוא בעצם הבטיח לתת למנצח את בתו ולכן הוא רצה לדעת מה יחוסו ומעלתו של מי שעלול להיות חתנו לעתיד. השאלה 'בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר' באה לברר אם ישי מיוחס, נכבד ונשוא פנים ואבנר, שעדיין לא הכיר את כבודו של ישי, נאלץ לענות 'חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי'.
(מלבי"ם על שמואל א פרק יז פסוק נה) |
|
||||||||||
|
הסתירה, אם כן, אינה כה עמוקה כפי שחשבנו ונראה שניתן להסבירה בקלות רבה יחסית. חבל רק שרוח הנבואה החליטה לדבוק בעמימות ולהימנע מניסוח קצת יותר חד-משמעי דוגמת: 'וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא, בדוק עם הנער הזה יכול לסכן את כסאי' או 'וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא, בדוק אם גם אביו היה גיבור חיל' או 'הנער נראה לי מוכר הזכר לי מי הוא' או 'אני בדיכי ושכחתי מי אביו של הנער' או 'מיהו איש הרוח הזה' או 'בדוק אם אביו של הנער ראוי להיות מחותן של המלך' או משהו בנוסח זה. דקת מחשבה נוספת הייתה מקלה על הפרשנים, מוסיפה שינה לעיני האברכים ושוללת מאיתנו את התחושה שהתנ"ך נכתב על ידי בני תמותה שנוטים לשכוח ולהתבלבל ולא בהשראתו של מי שאמור לחשוף בפנינו רק אמיתות מוחלטות ונצחיות.
|
|
|||||||||||
|
|
||||||||||||
|
|
גם בדוגמה הבאה הניסוחים המפורשים מתייצבים בנחישות נגד הפרשנים ומפריכים את כל תירוציהם. מעניין עם זאת לראות שהפרשנים חושבים שעזרא הסופר היה רשאי להכניס את פרשנותו לפיו של האל ולכתוב 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה' כשיהוה עצמו שם בפיו של גד הנביא מילים אחרות לחלוטין.
דוד, מכל מקום, חטא בעריכת המפקד והאל החליט להענישו. לשם כך הוא שלח את גד הנביא להציג לדוד שלוש חלופות עונש ולבקש ממנו לבחור אחת מהן. הסיפור מסופר לנו פעמיים:
|
|||||||||||
|
|
וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר. (שמואל ב' כד:יג) |
וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יְהֹוָה קַבֶּל לָך. אִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב יְהֹוָה וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ יְהֹוָה מַשְׁחִית בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה אָשִׁיב אֶת שֹׁלְחִי דָּבָר'
(דברי הימים א' כא:יא-יב) |
||||||||||
|
|
בשתיים מהחלופות, שלושת חודשי המנוסה ושלושת ימי הדבר, לא ניתן למצא כל דופי אך מה עם החלופה השלישית? האם לרשות דוד עמדו שבע שנות רעב או רק שלוש שנות רעב? דברים נראים כסתירה לא נעימה אבל רק לאלו שלא מבינים כי:
|
|||||||||||
|
|
* |
גד הנביא נשלח לדוד לאחר שהארץ כבר סבלה משלושת שנות הרעב שהומטו על ישראל בגין החטא ששאול חטא לגבעונים כפי שנאמר, 'וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה'[נח]. לדוד ניתנה האפשרות לבחור עונש במסגרתו הרעב יוארך בעוד שלוש שנים ומספר חודשים עד לקציר של השנה הרביעית. ספר שמואל מדבר, אם כן, על משכו הכולל של הרעב בעוד שספר דברי הימים מדבר רק על שנות הרעב שנוספו בגינו של המפקד.
(רד"ק על שמואל ב' כד:יג ועל דברי הימים א' כא:יב) |
||||||||||
|
|
|
או
|
||||||||||
|
|
* |
בספר שמואל אמנם נאמר שמדובר בשבע שנות רעב אבל עזרא הסופר, מחברו של ספר דברי הימים, מצא לנכון לבאר את הדברים ולהסביר שהאל התכוון רק לשלוש שנים שכן הדברים נאמרו בסוף ימי מלכותו של דוד ולאחר שלוש שנים הוא מת ושלמה בנו עלה על כס המלוכה. לשלמה הובטח שבימיו ישרור שלום ושקט ולכן ברור שהרעב, אף שהיה צריך להמשך ארבע שנים נוספות, נפסק מייד עם המלכתו של שלמה.
(מלבי"ם על דברי הימים א' כא:יב) |
||||||||||
|
|
אוי לנו הפתאים. אנו לתומנו חשבנו שאם בספר שמואל כתוב 'וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ' ובספר דברי הימים כתוב 'וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ' אזי שתי האמירות חייבות להיות זהות. אשרינו שבאו חכמינו והסבירו לנו שמחברי התנ"ך רשאים לשכתב כל נאום שנאמר בפועל ולשים בפי הדוברים כל נוסח חדש ומשופר שעולה על דמיונם. עלינו רק להצטער על חוסר התיאום בין רוח הנבואה לרוח הקודש. אם רוח הקודש הייתה רק פוקחת את עיניה של רוח הנבואה אזי זאת הייתה יודעת שבפועל דוד נענש בשלוש שנות רעב בלבד ואין כל הצדקה לכלול בעונשו גם את שלושת שנות הרעב שהוטלו על בני ישראל בגין חטאו הקדום של שאול או את העונש הווירטואלי שבסופו של דבר בוטל עם עלייתו לשלטון של שלמה.
|
|||||||||||
|
|
||||||||||||
|
|
ספר שמואל מייחס ליהוה את ההסתה שהניעה את דוד לפקוד את בני עמו. ספר דברי הימים, לעומת זאת, טוען שהמסית הגדול היה דווקא השטן. הפרשנים היו אולי מצליחים לרכך את הסתירה אלמלא עמדו להם לרועץ הניסוחים הברורים והנקיים של הפסוקים המפורשים.
מי הסית את דוד לספור את בני ישראל? ספר שמואל מצביע על האל:
|
|||||||||||
|
|
וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה.
(שמואל ב' כד:א) |
|||||||||||
|
|
בעוד שספר דברי הימים מאשים בהסתה את השטן:
|
|||||||||||
|
|
וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל.
(דברי הימים א' כא:א) |
|||||||||||
|
|
האם ניתן להאשים גם את האל וגם את השטן באותה עבירה? האם האל והשטן חברו יחד? האם יהוה ושטן הם שמות נרדפים? הסיפור חייב להיות הרבה יותר עמוק ורבותינו מיהרו להסביר את הסתירה המדומה במספר אופנים:
|
|||||||||||
|
רד"ק: |
האל הסית את דוד באמצעות השטן, אותו מלאך מטעה וממית שאנו מוצאים בפסוק 'וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם'[נט]. האל אמנם עמד ברקע ההסטה אבל את העבודה בפועל עשה השטן ולכן שני הפסוקים נכונים.
(רד"ק על דברי הימים א' כא:א) |
|
||||||||||
|
|
|
|
||||||||||
|
מצודת דוד: |
השטן הסית בפועל אבל האל הסיר את השגחתו מדוד וחשף אותו למסית המסורתי ולכן נאמר גם עליו שהוא הסית את דוד.
(מצודת דוד על שמואל ב' כד:א) |
|
||||||||||
|
|
|
|
||||||||||
|
רלב"ג: |
ההסתה מיוחסת לאל באופן כולל כיוון שהוא הסיבה לכל מה שמתחדש בעולמו. כמו כן, הכתוב מייחס לאל את האחריות למפקד שגרר את העונש כיוון שהאל היה יכול לדכא את רצונו של דוד לפקוד את העם אבל הוא לא עשה זאת כי הוא כעס על בני ישראל. (רלב"ג על שמואל ב' כד:א) |
|
||||||||||
|
הרבנים שוב התגייסו להרחיק את הספקות מליבנו אך האם באמת נוכל מעתה לישון שינה חסרת דאגות? הפרשנים ניסו להציג את יהוה כמי שעמד מאחורי הקלעים ומשך בחוטיו של השטן אבל זה לא מה שכתוב בספר שמואל שפ כתוב במפורש 'וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה'. יהוה, בחרון אפו, הסית את דוד ולחש באזניו את המילים הגורליות 'לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה' ואת כל הניסיונות לטפול את האשמה על איזה שהוא מלאך מטעה וממית יש לייחס כנראה לאיזה שהוא שטן שהתחזה לרוח הקודש והטעה במודע את מחברו התמים של ספר דברי הימים.
|
|
|||||||||||
|
|
||||||||||||
|
|
בעל ספר מלכים רוצה להתל בנו ולכתוב 'וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו', שיבושם לו, אבל כיצד הוא יכול לטעון בפנים חתומות ששלמה התייחס בכבוד אל בני ישראל כשהוא עצמו כותב 'וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ'. האם גם הוא, כטובי הפרשנים, העדיף לגלגל עיניים ולהסתתר מאחורי משחקי מילים חסרי כל שחר?
הכתוב מעיד בצורה מפורשת למדי שבני ישראל שירתו בצבאו של המלך שלמה ובתור לוחמים ולכן הם היו פתורים מעבודה כפויה:
|
|||||||||||
|
|
וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִישָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו.
|
|||||||||||
|
|
עם זאת, כששלמה רצה לבנות בית לאלוהיו הוא כתב לחירם מכתב בו הוא ביקש:
|
|||||||||||
|
|
וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים.
(מלכים א' ה:כ) |
|||||||||||
|
|
חירם שמח לשמוע את החדשות הטובות והוא שלח לשלמה 'עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ'[ס]. בתמורה שלמה העביר לחירם מידי שנה עשרים אלף כור חיטה (בערך 5000 מטרים מעוקבים), עשרים אלף כור שמן כתית (בערך חמישה מיליון ליטרים) ושלושים אלף פועלים, כפי שנכתב:
|
|||||||||||
|
|
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ.
(מלכים א' ה:כז) |
|||||||||||
|
|
העובדה ששלמה נהג להעביד עובדי כפיה קיבלה חיזוק נוסף כשירבעם וכל קהל ישראל פנו לרחבעם, בנו של שלמה, בבקשה:
|
|||||||||||
|
|
אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ.
(מלכים א' יב:ד) |
|||||||||||
|
|
וירבעם, בעצת חברי הילדות שלו, ענה:
|
|||||||||||
|
|
אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.
(מלכים א' יב:יד) |
|||||||||||
|
|
מה נשמע אמין יותר, הצהרה הקובעת 'וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד' או הבטחתו של שלמה לחירם והתרסתו של רחבעם?
מבחינתו של מלבי"ם שתי האמירות הסותרות חייבות להיות אמינות בדיוק באותה מידה ולכן הוא גורס ששלמה לא מסר לחירם עבדים של ממש אלא רק פועלי כפיה. הפסוק 'וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד' מדבר, אם כן, בעבדים של ממש והפסוקים האחרים מתייחסים רק לפועלי כפיה וכרגיל, כל מה שנראה כסתירה או בלבול יש לייחס רק לשטחיותם וחוסר הבנתם של ההדיוטות.
למרבה הצער, חוסר ההבנה פקד גם את בחירי החכמים שכן אנו מוצאים את המאירי מסביר:
|
|||||||||||
|
|
עיקר עבדות היא העלאת מס.
(מאירי על סנהדרין כ:ב) |
|||||||||||
|
|
ואכן רק המכורים לפלפולי סרק יכולים למצא הבדל בין העבדים ששלמה לא היה אמור לקחת מקרב בני ישראל לבין עובדי הכפייה שיוסרו בשוטים ועקרבים. הכתוב רוצה לבלבל אותנו בשני מובנים שונים של השורש עבד בפסוק:
|
|||||||||||
|
|
וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִישָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו.
(מלכים א' ט:כב) |
|||||||||||
|
|
שיבושם לו אבל ברור לחלוטין שבני ישראל הגיבורים ששלמה לא דיכא בעבודות שחורות הם בדיוק אותם האנשים שיוסרו בשוטים ועקרבים בעת שנשלחו לעזור בכריתת עצי הלבנון ובנית מקדשיו, ארמונותיו, מבצריו ואורוותיו של המלך העריץ.
|
|||||||||||
|
|
||||||||||||
|
|
הרפתקאותיהם הימיות של יהושפט מלך יהודה ואחזיה מלך ישראל תוארו בשני סיפורים סותרים, האחד בספר מלכים והשני בספר דברי הימים. הפרשנים, כהרגלם, מייחסים את התיאורים השונים לאירועים שונים אך על ידי כל הם מעלים שתי שאלות מציקות: מדוע בעל ספר דברי הימים בחר להשמיט את האירוע שתואר על ידי בעל ספר מלכים ומדוע בעל ספר מלכים החליט להתעלם מהאירוע שתואר בספר דברי הימים, במיוחד לאור העובדה שאירוע זה מבליט את הצורך להישמע לדברי הנביאים.
פעמיים תוארו האירועים סביב הפלגתם חסרת המזל של אניות יהושפט לתרשיש/אופיר:
|
|||||||||||
|
|
מלכים א' כב:מט-נ |
מלכים א' כב:מו-נ |
||||||||||
|
|
יְהוֹשָׁפָט עָשָׂר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אוֹפִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי נִשְׁבְּרֻה אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בָּאֳנִיּוֹת וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט[סא].
|
וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת. וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ יְהֹוָה אֶת מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ. |
||||||||||
|
|
אם נשווה בין שני התיאורים נגלה ששני המקורות מספרים שני סיפורים שונים לחלוטין:
|
|
||||||||||
|
|
|
בתחילת הסיפור |
בהמשך הסיפור |
|
||||||||
|
|
מלכים |
האוניות שעשה יהושפט נשברו בעציון גבר בדרכן לאופיר.
|
אחזיהו מציע ליהושפט שיתוף פעולה ויהושפט מסרב. |
|
||||||||
|
|
דברי הימים |
יהושפט ואחזיהו חוברים לבנות אוניות בעציון גבר בכדי להפליג לתרשיש. |
הנביא מזהיר מפני שיתוף הפעולה והאוניות אכן נשברות. |
|
||||||||
|
|
הפרשנים[סב] מסכימים פה אחד שאין כאן כל סתירה שכן באמת מדובר בשני אירועים שונים: באירוע הראשון המלכים חברו להפליג לתרשיש, הנביא הזהיר והאוניות נשברו, כמתואר בספר דברי הימים ובאירוע השני אחזיה הציע שעבדיו יצטרפו לאוניותיו של יהושפט שעמדו להפליג לאופיר ויהושפט למוד הניסיון סרב, כמפורט בספר מלכים. הפסוקים עצמם אמורים להוכיח שמדובר בשתי הפלגות שונות שכן פעם אחת האוניות היו אמורות להפליג לתרשיש ופעם אחרת לאופיר ומובן מאליו שלא מדובר כאן באירוע אחד שתואר בשני אופנים סותרים.
הבה נאמץ את דברי הפרשנים ונניח שהמקרא מספר לנו שני סיפורים נפרדים על שני ציים שונים: הצי של יהושפט שנשבר בעציון גבר בדרכו לאופיר והצי המשותף שהפליג למרות הזהרת הנביא ולא הגיע אל יעדו. גם רוח הנבואה שפיעמה בחזהו של בעל ספר מלכים וגם רוח הקודש שהניע את ידו של בעל ספר דברי הימים הכירו, מן הסתם, את שני האירועים הללו ולכן מוזר במקצת לגלות שרוח הנבואה, בחרה להזכיר את אחד הסיפורים (בספר מלכים) בעוד שרוח הקודש התייחסה לסיפור השני בלבד (בספר דברי הימים). למה? האם שבירת הצי בעציון גבר וסירובו של יהושפט לשתף פעולה עם אחזיהו נראו לרוח הקודש כחסרי חשיבות? האם ההתעלמות מדברי הנביא נראתה לרוח הנבואה כדבר של מה בכך?
השאלה האחרונה מטרידה במיוחד. לאחר קריאת הסברי הפרשנים אנו מגלים שבעל ספר מלכים החליט בעצם לותר על סיפור פיקנטי בעל מוסר השכל חריף לטובת סיפור תפל שגולת הכותרת שלו היא לא יותר מאשר כשלון המגעים הדיפלומטיים בין יהושפט לאחזיהו. הסיפור בדברי הימים מדגים במפורש את הסכנות האורבות לכל מי שבוחר להמרות את פי הנביאים ואיזו סיבה יש לבעל ספר מלכים להתעלם מאירוע שכה מטיב להדגים את השקפתו התיאולוגית? האם אין אנו מצפים מרוח הנבואה שתקפוץ על ההזדמנות להמחיש את חשיבות הציות לרוח הנבואה ותוסיף לתיאורה היבש גם את הסיפור על התגשמות דברי הנביא?
לנו לא נותר אלא להניח שבעל ספר מלכים החליט להימנע מקישוט הסיפור במוסרי השכל מיותרים ולהיצמד רק למקורות שעמדו מול עיניו: 'ספר דברי הימים למלכי יהודה'[סג] וספר 'דברי הימים למלכי ישראל'[סד]. בעל ספר דברי הימים, לעומת זאת, לא עמד בפני הפיתוי ונראה שהוא החליט לשפר את העלילה ולהוסיף לה נופך חינוכי. הסתירה שהתפתחה בין הסיפור המקורי לסיפור המשופר הכריחה את הפרשנים לראות צל הרים כהרים ולהכפיל את האירועים וכך במקום אירוע קדום אחד אנו נותרים עם שתי גרסאות שונות שממחישות את הכלל שמכל סתירה יוצאים לפחות שלושה סיפורים שונים: הסיפור של המקור הראשון, הסיפור של המקור השני והסיפור שמספרים הפרשנים, שמעצם טבעו אינו יכול להידמות לאף אחד משני הסיפורים המקוריים. |
|
||||||||||
|
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק. |
כל מי שאינו מבין את דברי הפרשנות הללו מוזמן לפנות למחבר שישמח להסביר לו בעל פה כיצד ניתן לטמא עופות וחיות טהורים.
בראשית ד:כו
בראשית ד:א
בראשית ה:כט
בראשית ט:כו
בראשית י:ט
בראשית טו:ז
בראשית יח:יד
בראשית כב:טז
בראשית טו:ח
בראשית יד:כב
בראשית טו:ב
בראשית כד:ג
בראשית כד:ו
בראשית יב:ח
בראשית יג:ד
בראשית כא:לג
בראשית כב:יד
בראשית כו:כב
בראשית כו:כה
בראשית כז:ז
בראשית כז:כז
בראשית כח:יג
בראשית כז:כ
בראשית כח:טז
בראשית כח:כא
בראשית לב:י
בראשית מט:יח
בראשית כט:לב
בראשית כט:לג
בראשית כט:לה
בראשית ל:כד
כפי שהובא בלקט פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה שלוקט ותרגם על ידי הרב יוסף קאפח
ירמיה טז:כא
שמות ו:ו
בראשית לה:ט
בראשית טו:ב
בראשית יח:לב
ראש השנה כז:א, מכילתא, פרשת בחדש, פרשה ז
ראו למשל בבא קמא סוף דף נד:ב
בראשית טו:יח
ראו המאמר 'זכותנו על הארץ המובטחת'
'הַהִוא' – קרי: 'ההיא'
רש"י על דברים א:ט
הרמב"ן ורבי יוסף בכור שור על דברים א:ט
שמות יח:כג
דברים א:כה
דברים דברים א:כח
בראשית מא:מה
שמות לג:יא
שמות כד:יג
במדבר יא:כח
שמואל א' יז:א-נד
שמואל א' יז:נה
שמואל א' טז:כא
שמואל ב' כא:א
דברי הימים א' כא:טז
מלכים א' ה:כד
קרי: 'עָשָׂה', 'נִשְׁבְּרֻה' - קרי: 'נִשְׁבְּרוּ'
רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד והמלבי"ם על מלכים א' כב:מט-נ
ספר זה מוזכר במלכים א' כב:מו, מלכים ב' ח:כג, יב:כ, יד:יח, טו:ו, טו:לא, טז:יט, כ:כ, כא:יז, כא:כה, כג:כח, כד:ה
ספר זה מוזכר במלכים א' טז:ה, טז:יד, טז:כ, טז:כז, כב:לט, מלכים ב' א:יח, י:לד, יג:ח, יג:יב, יד:טו, יד:כח, טו:יא, טו:טו, טו:כא, טו:כו, טו:לא
התגובות האחרונות