Skip to content

1VSDAT

רביעי, 06 ספטמבר 2017 11:45

תבניות היסטוריוגרפיות בחקר תולדות היהודים: מרוקו העצמאית כמשל (יגאל בן נון)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

תבניות היסטוריוגרפיות בחקר תולדות היהודים:

מרוקו העצמאית כמשל.

 

יגאל בן-נון

 

האפוס הציוני מורכב מרצף מושגים שקבע זמן רב את הנרטיב הלאומי. קהילות יהודיות במאה העשרים תוארו על פי תבנית היסטוריוגרפית אחידה שדוחסת לתוך סד קבוע מראש את תולדותיהן. אינוונטר המושגים כאמנציפציה, התבוללות, אנטישמיות וציונות קבעו את שלבי ההיסטוריה של קהילות יהודיות שהתקיימה בהן חלוקה דיכוטומית בין אסימילציה באוכלוסיית ארץ המוצא לבין זהות אתנית-יהודית, והגשמה ציונית. בהשראת צבי גרץ, שמעון דובנוב ובן ציון דינור, מודלים היסטוריוגרפיים אלו שולטים עדיין באקדמיה הישראלית, בחוגים לתולדות עם ישראל, שמתנהלים בנפרד מן החוגים להיסטוריה כללית.

 

תבניות קורותיו של ״עם עולם״ בעת החדשה מתבררות כלא רלוונטיות למצב היהודים במדינות מוסלמיות וגם במזרח אירופה, בהן מתקיימת לרוב חלוקה לשלושה מוקדים. הקהילה המרוקנית במאה ה-20 היטלטלה בין זהות יהודית ייחודית, לבין חינוך צרפתי, או קיום פוליטי-חברתי מרוקני. ההכרעה בין שלושת המוקדים החלה דרך תמיכה בצרפת ובתרבותה והתחלפה בהזדהות קצרת מועד עם המדינה העצמאית. אולם חוסר הוודאות והחשש מעתיד מעורפל הביאו רבים לבחור בהגירה מחוץ למרוקו. שליחי ישראל קבעו את גורל הקהילה, על סמך הערכה שהתבררה כשגוייה, שסכנה מיידית אורבת לה, ולכן מחובתם להצילה, יהיה המחיר אשר יהיה.

 

אם לא די בכך, היסטוריונים לא מעטים, לא השתחררו מן הטרמינולוגיה הקולוניאליסטית ונותרו שבויים במונחיה. כך תולדות המדינות שקיבלו את עצמאותן מכונות כתקופה פוסט-קולוניאלית ותולדותיהן לפני כיבוש האימפריה נקראים התקופה הקדם-קולוניאית. כלומר, הקולוניאליזם הוא נקודת המוצא, ונקודת ההשקפה כאחת, כאילו הכותב היה נציגה הנוסטלגי של האימפריה הכובשת. נציג זה קורא לצרפתי שהתיישב בקולוניה ״מרוקני״ ולתושב המקומי קרא ״ערבי״. זמן רב אחר תום עידן הקולוניות, יש מי שמתמש עדיין במונחים פטרנליסטים כמו ״ילידים״ או לנופף ב״רב תרבותיות״ כמסווה לטיפוח פולקלור אתני על חשבון השקעה בתרבות.

 

קברניטי ישראל קבעו את יחסם לקהילות היהודיות בעולם על פי האקסיומה שהאנטישמיות היא אוניברסלית ועל זמנית, שכל קיבוץ יהודי בגולה צפוי ביום מן הימים להכחדה, ולכן על ישראל להקדים תרופה למכה ולהעבירו ארצה. אחרי שואת יהודי אירופה, יהדות צפון-אפריקה הפכה למאגר היהודי החשוב ביותר בעולם. עבור האורטודוקסיה היהודית זו הקהילה שתנציח את היהדות מול איום ההתבוללות. ישראל מצדה, ראתה במאגר זה מקור שיספק כוח אדם לביצור ההתיישבות היהודית, כדי להתגבר על מה שמכונה ״הבעייה הדמוגרפית״. לא די היה להכריז חגיגית על מדינה. מי שעיניו בראשו ידע שעם 600,000 יהודים בארץ, מדינה לא יכולה להתקיים.

 

כך נאחז הנרטיב הלאומי באקסיומה הקובעת שללא הצלת יהדות הגולה מסכנת האנטישמיות, ישראל תחטא להצדקת קיומה. קיום זה כידוע לא היה דבר מובן מאליו. רק כך אפשר להבין את עקשנותם של קברניטי המדינה להוציא את יהדות מרוקו לישראל תוך נטילת סיכונים ובמחיר של קרבנות. למרות שבמהלך ביצוע המשימה התגלתה מציאות שלא תאמה אידאולוגיה זו, להט העשייה באותם ימים, אטם את עיני השליחים, והתנהגותם שיקפה את הציפיות שתלו בהם, יותר מאשר המצב בשטח.

 

הסופר מטנג'יר קרלוס דה-נזרי הדגיש את ההבדל בין תולדות יהודי מרוקו ובין תולדות עם עולם: "הרי זו טעות לחשוב שמרוקו הייתה בשביל היהודים תומכי הלאומיות, מה שצרפת היא בשביל יהודי צרפת, ואנגליה בשביל יהודי אנגליה. לטעון זאת תהווה כניעה לאינטרפולציה מטעה". נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, עמד אף הוא על הבדל זה. לדבריו, לכל אורך תולדות התפוצה היהודית באירופה המזרחית, בלטה תדמית היהודי המנודה, המיטלטל ממקום למקום בחיפוש אחר ארץ מקלט שתאפשר לו לחיות את חייו כראות עיניו ולהתפרנס בכבוד. ואילו במרוקו המצב הפוך: המרוקנים נאחזו ביהודי ארצם בכל מאודם, מבחינה פוליטית וכלכלית גם יחד״. לעומתם, שרת החוץ גולדה מאיר ראתה בטביעת ספינת העולים ״אגוז״ חוליה בשרשרת קורות היהודים במאבקם באנטישמיות על ידי העפלה לישראל. כמוה, משה שרת ראה באירוע זה דף מתוך המרטירולוגיה היהודית: "אני סבור שבכל פרשת המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה פרק כזה כמו העלייה עכשיו ממרוקו".

 

ההיסטורין מטעם המוסד, אליעזר שושני, עמד על האוניברסליות העל-זמנית של האיבה ליהודים: "ניסיון העבר - ובמיוחד לקח החורבן הגדול שבא על קהילות ישראל באירופה הנאצית - יש בו משום עדות, שסדרי חברה שהותקנו בעמל דורות נמחקים עד לבלי הכר עם בא הגל העכור שאין לו מעצור. במובן זה לא חל כל שינוי במעמד תפוצות ישראל בגולה מיום שהלכו היהודים אליה. אמנם הקמת מדינת ישראל חוללה תמורה בהרגשתם היהודית, אך גולה היא גולה, ומיעוט הוא מיעוט, ואיבה לזר, ובמיוחד ליהודי, היא איבה. ישראל חייבת להתערב במרוקו בין אם מבקשים ממנה אותם יהודים זאת, ובין אם אינם מבקשים זאת, בגלוי ובקול רם". לדבריו, שיגור שליחי המוסד למרוקו לא שונה משליחות הישראלים שהוצנחו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה: "אם מטילים אשמות מאשמות שונות על מדינת ישראל על מעשים שהיא עושה ועל מעשים שהיא אינה עושה, הרי האשמתה בהתערבות במצב היהודים באותן התפוצות בעוד זמן, תתקבל על ידה באהבה. יותר מזה, יש בו במעשה זה שלה, תוספת צידוק לקיומה בעולם".

 

יחד עם זאת, שושני נאלץ להודות שהמציאות במרוקו לא עונה לתבנית שבנה: "נתברר שהסכנה הדחופה לקיום הפיזי [של יהודי מרוקו] אינה דחופה כל כך. אך אין תקווה ואין עתיד לתפוצת ישראל במרוקו וכל זמן שהיא תהייה קיימת, תהיה חרב דמוקלס מתהפכת מעל לראשה. השנים שעברו מאז קבלת מרוקו את עצמאותה ועד היום [1964], לא אימתו את ההערכות הקודרות של המצב לתוכו נקלעה תפוצת יהודי מרוקו. במקום הפגיעות לצורותיהן השונות שנראו כמובנות מאליהן, השתרר מצב של סובלנות ואף אושר ליהודים לצאת מהמדינה באורח חופשי כמעט. הסובלנות שמגלה ההנהגה המרוקנית לא מאפשרת החזקת מתח פעילות של אנשי השורה ואף לא של מפקדים בארגון הגנה במחתרת. בקרב חברי ״המסגרת״ השתררה אווירת רפיון ואבדן טעם העניין. אם עוברות שנים שאין בהן מעשים אגרסיביים של הרוב ואין בהן גזירות קשות, מתערער שיווי המשקל הנפשי של העוסק באימונים". על פי שושני, אם אין פגיעה ביהודים, השליחים מאבדים את שפיותם.

 

ראש מטה המוסד בפריס, אפרים רונאל, מכה אף הוא על חטא ומודה שטביעת ספינת העולים אגוז לא היה מוצדק: "[האירוע] העמיד בפנינו את השאלה: הרשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם? ולא קיימת שאלת פיקוח נפש?״ למרות זאת מטה המסגרת בפריס לא פסק מלהפעיל לחץ על השליחים ותבע להמשיך במבצעי העלייה ויהי מה. לדבריו: ״במצב זה נשלחו לא אחת קבוצות עולים יהודים אל הגבול, בנתיב זה או אחר, מבלי שהיה סיפק בידינו לבדוק את בטיחות הנתיבים. היה בזה משום הימור מסוכן והסתמכות על המזל הטוב". כך נוצר פער בין האידאולוגיה הרשמית לבין המציאות. הפער גרם לטביעתם בלב ים של 44 נפשות אותם באו הישראלים להציל. הנרטיב הציוני עיוות את ראייתם של השליחים. אך ברגעי התפכחות, הודו אחדים באי ההתאמה שנוצרה בין עמדותיהם ובין הנגלה לעיניהם.

 

תולדות היחסים בין ישראל למרוקו ולקהילתה יכולים לשאת את הכותרת "הקטסטרופה שלא הייתה". אמנם לא אירע אסון אך הפחד מפניו גבה את מחירו. רואי השחורות נאלצו להודות שעצמאות מרוקו לא פגעה ביהודים אלא פתחה בפניהם עידן חדש, ששליחי ישראל עצמם כינו בשם "תור הזהב של יהודי מרוקו". בשכבה היהודית המשכילה האופוריה שלטה בכיפה. טעויות ההנהגה הישראלית הכהו את עוקצה של אופוריה זו ושמו קץ לפריחה כלכלית-תרבותית ממנה נהנתה הקהילה. יהודי מרוקו התנחמו בעובדה שלמרות שישראל קטעה את קידומם החברתי לטווח קצר, היא סיפקה להם תחושת ביטחון ועתיד ברור יותר בארץ חדשה.

 

תולדות הקהילה היהודית במרוקו העצמאית עמדו בסימן של החשש מעתיד מעורפל. גורל המשטר במדינה ומעמדם המשפטי של היהודים בה, לא היה ברור. האם על היהודים היה לדרוש זכויות ייחודיות של מיעוט אתני נבדל מכלל האוכלוסייה, או, האם להתמזג בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי הטמעות. אם לא היו תומכים רבים לאפשרות הראשונה, שכן חסידיה הפוטנציאליים היגרו לישראל, זכתה האופציה השנייה לעדיפות לטווח קצר. אך עד מהרה התברר, שמה שנכון ליהודי אירופה המערבית, לא עולה בקנה אחד עם משטרה של ממלכה ערבית-מוסלמית.

 

באין ברירה, שמרו יהודי מרוקו על נאמנות משולשת. הנאמנות הפורמלית ניתנה למולדת המרוקנית, בה חיו אבותיהם עוד לפני הכיבוש המוסלמי, לשפת דיבורה, לחברתה ולמלכה. אולם, בד בבד שמרו על זהות יהודית, לא רק דתית אלא אתנית-תרבותית, ובה קשר רגשי, סמוי מן העין, לישראל, וגאווה בהצלחותיה. בצד שתי נאמנויות אלה המשיכו יהודי מרוקו לטפח את זיקתם למסגרות החינוך של צרפת, לשפתה ולתרבותה, שהיו ערובה לקידום חברתי. כך גם נבדלו קורות קהילה זו מן הדגם של תולדות "עם-עולם".

 

ההיסטוריה של היהודים במרוקו העצמאית מאופיינת על ידי חשאיות, שתיקה, ושכחה. החשאיות קשורה לפעילותם שליחי ישראל בארץ ערבית. השתיקה הכרחית בניהול מגעים החשאיים עם ההנהגה המרוקנית והשכחה הייתה מנת חלקה של קהילה שנעתקה ממקורה הגאו-תרבותי ונטמעה בשפה חדשה. באווירה של הסתרה, ההחלטות והאירועים הדרמטיים התרחשו מאחורי גבה של הקהילה וללא ידיעת מנהיגיה. הם נותרו עלומים גם ליוצאי מרוקו בישראל. כך דומה מלאכת כתיבת ההיסטוריה בתקופה זו להארת פיסות זמן בסביבה שהגורמים הפועלים בה מתאמצים להסתיר.

 

עם הופעת ההתחרדות בקרב יוצאי מרוקו בישראל הועלתה רטרואקטיבית טענה נגד נזקי החינוך החילוני של אליאנס שהרחיקו את היהודים מן הדת. במציאות שלפני העליות, היהדות במרוקו הייתה יותר מכל, אורח חיים טבעי השואב את אופיו ממסורות משפחתיות וקהילתיות. אפשר לומר שהדת כתפיסת עולם וכמגדיר זהות, ובעקבותיו הציונות, צמחו במרוקו רק כפועל יוצא מן הסקולריזציה הצרפתית, ולא להיפך. והראייה, יהודי טנג׳יר ותטואן שזכו לחינוך צרפתי עוד משנת 1860 ייסדו את רוב המוסדות הדתיים והציוניים בקזבלנקה, זאת, בזכות חשיפתם המוקדמת למודרנה הצרפתית-ספרדית. לימוד ביקורתי של טקסטים עבריים מסורתיים החל למעשה רק בזכות החינוך הצרפתי.

 

כידוע, הנרטיב הישראלי מייחס את העליות לישראל למניעים ציוניים. בכל העולם, נרטיבים לאומיים ניזונים יותר ממיתוסים וירטואליים, מאשר מאמת היסטורית. ואולי טוב שכך. היום ברור להיסטוריון, שחלקם של המהגרים לישראל ממניעים אידאולוגיים, זעום ביותר. סגירת שערי ארה"ב בשנת 1923 בפני הגירה הייתה אחד מהגורמים לעליות הגדולות ממזרח אירופה ומרכזה. כאשר הגיעו יהודים מארצות מוסלמיות, השתנה לגביהם הנרטיב. עלייתם לא הוגדרה כציונית, שהוא מושג יוקרתי. המציאו עבורם הגדרה חדשה: "עלייה משיחית". לדעתי, "משיחיות" זו נשמעת יותר כמתנה צנועה לקרוב עני, שלא רוצים לראות בו חלוץ ציוני.

 

במהלך מחקרי בדקתי מאות מסמכים שקשורים לעלייה זו. לא מצאתי בהם כל שימוש בהגדרה זו, לא מצד היהודים ולא מצד השליחים. והנה כאשר נואשתי, מצאתי את הפיתרון בחליפת מכתבים בין ראש השליחים שלמה יחזקאלי, שחזר לארץ בינתיים, לבין השליחים שהיו עדיין במרוקו. יחזקאלי אינו מסתיר את העובדה שתנאי המחיה והמשכורות במרוקו היוו מקור משיכה לא קטן לעשרות שליחים. חלקם אף ביקש להישאר במקום מעבר לנדרש. בפנותו לשליחה יהודית פרידמן שעמדה לשוב לישראל הזהיר אותה יחזקאלי מן המשבר הנפשי הצפוי לה: "המעבר הוא חד ופתאומי מדי. כאן את רק אזרח רגיל ובלתי חשוב במידה רבה, עבודתך נשכחת מהר, ואין לך כל מעמד כתוצאה ממנה […] מרירות קלה ודקה מקננת בלבנו […] המקור היחידי להרמת הרוח נשארו הזיכרונות והקשר לשותפים למפעל בעבר, שכולם חדורים אותה הרגשה […] לכל אחד מאתנו הייתה הרגשה בעת עבודתו במפעל, שהוא משיח. משיח חשוב, או משיח 'קטן', אבל משיח. והרי הרגיש כך בצדק. כי נושאי הטיפול שלו, הביטו עליו כך. וגם אם לא היו מביטים עליו כך, הוא היה רואה עצמו גם כן במעמד נעלה זה. והוא היה חייב, לראות עצמו כך. כי אחרת, לא היה עושה את עבודתו באותה מסירות, באותו אומץ, ובאותה התלהבות-קודש כפי שעשה […] לא היה שליח רציני ומסור, שלא קיננה בו תחושה של גואל, ושל מעשה גאולה, שהוא משתתף בהבאתה […] אצל רובנו התפתחה מן תחושת שליחות, תחושה של משיחיות, כלומר, לא רק הרגשה עמוקה של חובה, אלא וודאות של מפעל הצלה היסטורי וכל אחד, מי פחות ומי יותר, ראה עצמו בפירוש כעין משיח".

 

יהודי מרוקו לא עלו ממניעים משיחיים אלא בגלל החשש לחיים במדינה ערבית-מוסלמית שעתיד משטרה מעורפל. אם הייתה משיחיות, הייתה זו תחושת משיחיותם של שליחי ישראל.

 

נקרא 283 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות