Skip to content

1VSDAT

חמישי, 05 יולי 2018 10:02

פולחן יהוה במקרא ויהדות חז״ל: שני עולמות מנוגדים (ד"ר יגאל בן נון)

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)

יגאל בן-נון

פולחן יהוה במקרא ויהדות חז״ל:

שני עולמות מנוגדים

 

 

האם הייתה במקרא אמונה באל אחד?

 

בעולם העתיק לא התקיימו דתות במובן המודרני של המושג, אלא פולחן. אך פולחן אינו דת במובן שאנו מעניקים לה היום. הפולחן בנוי על ריטואל של טקסים במקדשים, על קורבן דם על גבי מזבחות ומנחות מן הצומח. לעומתו, הדת בנויה על עיקרי אמונה דוגמטיים, מנוסחים בטקסטים קנוניים. הפולחן אינו זקוק לאמונה אלא למעשים. בישראל הקורבנות פסקו סופית עם חורבן המקדש בידי טיטוס בעקבות המרד ההרפתקני נגד רומא שהחל בשנת 67 לספירה. הדת החדשה, שנוצרה בהעדר מקדש ובהעדר כוהנים ,הפכה בהדרגה את ספרי התורה לקנוניים והמירה את קורבן הדם בתפילות. יהדות לא הייתה קיימת בכל התקופה המתוארת בספרי המקרא.

 

בממלכות הקדומות בקדמת אסיה, ביוון וברומי לא תמיד התקיים פוליתאיזם צרוף. לרוב נבחר אֵל עליון שעמד בראש שאר האֵלים. במקביל, איחדה תופעת הסינקרטיזם את תכונותיהם של אֵלים ואת זהותם לתוך דמותו של אֵל ראשי אחד. לעומת האימפריות הקדומות, הדתות המונותאיסטיות, הנצרות והאסלאם, השמידו מיליוני אנשים במהלך תולדותיהן כדי לכפות את עקרונות הדת שלהן על עמים אחרים, אף אם גם הם האמינו באל אחד. הם גם רצחו רבים ממאמיניהם בגלל סטיות זעירות מן הקו האורתודוקסי הרשמי. מבחינות רבות אפשר לומר שדתות אלה, ובכללן היהדות, אינן בנויות על עקרונות מוסריים אלא על ציות מוחלט לאֵל ולמה שהחליטו נציגיו. בימי קדם התפיסה העממית ייחסה לאלוהות תכונות זהות לתכונותיהם של בני אדם. לכן האֵל זקוק לבית שהוא המקדש, ולמזון בצורת קורבנות ומנחות. כמו בני אדם, האֵל מסוגל לכעוס, להיטיב, להבטיח, לצוות, לסלוח, לקנא, לרחם ועוד. כוהני האֵל קבעו כללים להגשת קורבנות, בין השאר כדי לבקש מן האלוהות לכפר על חטאיו של מגיש הקורבן ולהיטיב עמו. הנביאים ,לעומתם, לא שבעו נחת מעסקה ״פשטנית" זו, דחו אותה, גינו בחריפות את ריטואל הקורבנות והציעו במקומו עשיית צדק והתנהגות מוסרית.

 

כדי להבין את הכתוב בספרי המקרא כפשוטם, כלומר על פי כוונת מחבריהם, על הקורא להסיר מפניו את המשקפיים האוטמות את מבטו ולהשתחרר מכובד ירושת חז"ל שרובצת עליו. רק כך אפשר להפריד בין משמעות הטקסט לבין הפרשנות המפליגה של המדרש והאגדה. אין זו מלאכה קלה. עולמו התרבותי של חניך בית הספר הישראלי ספוג באגדות, מדרשים, מזמורים, תפילות, פתגמים ומנהגים, שמקשים עליו את הקריאה הביקורתית של הטקסט.

 

יהדות אינה קיימת בתנ״ך. בכל ספרי המקרא לא קיים כלל רעיון מונותיאיסטי שמכיר בקיומו של אֵל אחד בלבד, מופשט, ששולט בעולם כולו ופוסל את עצם קיומם של אֵלים אחרים. בהדרגה, ובהשפעת התרבות הפרסית ששלטה בעולם הקדום, החלו להשתמש במושג "אל עליון", שהתרכזו בו התכונות של אֵלים רבים. תפישת האלוהות בימי קדם שונה מתפישותינו היום. היא הייתה שוויונית: לכל עם יש אֵל או אֵלים משלו. אף ממלכה לא מצאה לנכון לכפות את אֵליה על ממלכה אחרת. לכל היותר, ממלכה אחת הייתה יכולה לחשוב שאליה יעילים יותר מאֵלי יריביה.

 

בישראל וביהודה, התרבות הפוליתאיסטית עברה מוטציות במפגש עם הדת הפרסית והתקרבהלתפיסת אלוהות אוניברסלית. האלוהות נשארה אמנם אלוהות לאומית , אך היא הפכה ל"אֵל עליון" גנרי שחולש על כל היקום, אֵל טרנסצנדנטי, כל-יכול ויודע-כול. אפשר לטעון שהפוליתאיזם של האימפריות הקדומות לא הפך את ריבוי האלים לעיקרון, כשם שהמונותאיזם במקרא לא שלל קיומם של אֵלים אחרים. אפשר אף לשאול האם אֵל יחיד שכל דת מנכסת לעצמה עדיף על מצב שלכל עם יש אֵל משלו? או, במה יהוה אחד עדיף על יהוה ואשרה?

 

העולם שלנו מתייחס בצורה אפולוגטית למונותאיזם לעומת הפוליתאיזם הנקרא בזלזול פגאני. בעיני הדתות המונותאיסטיות עידן הפוליתאיזם אינו אלא תקופת חושך של עמים קדומים או פרימיטיביים, שעדיין לא הגיעו לתבונת האמונה באֵל אחד. האפולוגטיקה של המונותאיזם צמחה במאה ה-16 באירופה במטרה להצדיק את המיסיונריות הנוצרית בעולמות שנגלו אליהם, ושימשה תירוץ להוכחת עליונותו של הקולוניאליסט על עמי העולם השלישי. חקר הפולחן היווני-רומי וחקר המקרא מלמדים אותנו שעמי האימפריות העתיקות לא הפכו את הסגידה לאֵלים רבים לעיקרון בלעדי. ובמקביל, המונותאיזם לכאורה במקרא לא היה נקי מקיומם הלגיטימי של אֵלים רבים (אֵל, יהוה, בעל, אשרה, עשתרת, דגון, תמוז, שמש, מלכת השמים ועוד). בדרך כלל לאימפריות גדולות היו אֵלים רבים ולממלכות קטנות מעט אֵלים או רק אֵל אחד, דוגמת מואב (כמוש), אדום (קוס), עמון (מלכום).

 

בעולם ההלני-רומי ריטואל האלים התנהל במישור הממלכתי-אזרחי. יתר על כן, בהגדרה הפוליתאיזם אינו דת במובן שאנו מייחסים לדת היום. מטרת הפולחן שבו הייתה בעיקר לדאוג למדיניות גלובלית אחידה, שתבטיח בין היתר את ביסוס מעמדו של הקיסר בכל חלקי האימפריה. באלכסנדריה הקוסמופוליטית, ההלנים ראו עצמם כחסידיו של פוליתאיזם מתון שניצב בין הפולחן הרב-אלילי של המצרים לבין המונותאיזם של היהודאים בזמנם. הפילוסופים היוונים הקדם סוקרטים )מאות 4-6 לפנה״ס) אמנם לא דיברו תמיד על אֵל אחד, אך הם לעגו לייצוגם האנתרופומורפי של האֵלים והטיפו להפשטה של האלוהות. כבר במאה ה-7 לפנה״ס המשורר והפילוסוף קסנופאנס מקולופון הסתייג מייחוס תכונות אנטרופומורפיות לאלוהות, בניגוד לנאמר בספר בראשית ״יהוה ברא את האדם כצלמו״. לדבריו: אילו לסוסים ולפרות היו זרועות, ואילו יכלו לצייר וליצור, ממש כמו אנשים: הסוסים היו מציירים אלים בדמות סוסים והפרות - בדמות פרות ,והם היו מעצבים את גוף האלים בדיוק כמו את גופם שלהם (קסֶּנוֹפַנסֶּ, קטע 15, תרגום: שמעון בוזגלו). מאוחר יותר, פילוסופים כפורפיריוס מצור, לוקיאנוס מסמוסטה ויאמבליקוס מאפמאה לעגו לטקסים של פולחן קורבן דם ולריבוי אלים.

 

מתי הפכו בני ישראל ליהודים?

 

בימי האימפריה היוונית-רומאית, הלנים רבים נשבו בקסמם של כתבי היהודאים, בספרייתם הענפה, בחגיהם ובמנהגיהם. על פי הערכות רבות, כעשרה אחוז מכלל אוכלוסייתה של האימפריה הרומאית היו יהודים או אוהדי היהדות. בתקופה זו הצטרפו ליהודאים גרים ואוהדים. האוהדים מוזכרים בשמות כגון ״יראי יהוה״ metuentes ,sebomenoi ,caelicolaeשהצטרפו ליהודאים באופן אינדיבידואלי. אפשר לומר שבקרב האינטליגנציה ההלינית-רומית היהדות כבשה את העולם בזכות ספרייתה, חגיה ומנהגיה. במאה הראשונה לספירה הפילוסוף הרומי סנקה מציין: "בינתיים כה עָצמו מנהגיו של עם פושע זה [היהודאים] עד כי נתקבלו על כל העולם. המנוצחים [היהודאים] נתנו את חוקיהם למנצחים [הרומאים]". מכיוון שאוהדים אלה לא היו יהודאים על פי מוצאם האתני ומכיוון שנוצר ריחוק בינם לבין המקדש בירושלים, נוצרה בפזורה היהודאית בצפון אפריקה ובאנטיוכיה תופעה דתית חדשה נטולת קורבנות. תהליך זה הלך והתעצם אחרי מרד התפוצות ונדידת יהודאים ממצרים מערבה לכיוון קרתגו הרומאית עד למרוקו.

 

בין המרד הגדול למרד האומלל של בר כוכבא, הרומאים לא אסרו על בנייה מחדש של בית המקדש שחרב חלקית. היהודאים יכלו לבנותו, אבל מי שיכול היה לממן את בנייתו, היו יהודאי התפוצות, באלכסנדריה, קירני, קרתגו הרומאית ואנטיוכיה. אך פזורה יהודאית זו התרגלה כבר לחיים ללא מקדש וללא קורבנות דם, לכן נמנעו מלבנות את המקדש מחדש. היעדר אפשרות להקריב קורבנות החל עם היווסדה של התפוצה היהודאית באלכסנדריה ובקירני בקפריסין ובאנטיכיה במאה ה-3 לפנה״ס. כיוון שאוכלוסייה זו הגיעה רק לעתים רחוקות לירושלים להקריב קורבן, החל תהליך היווצרותה של היהדות.

 

ביטול פולחן הקורבנות אחרי חורבן המקדש העניק משקל יתר לאוצר הספרותי הכתוב של היהודאים. המפגש בין יהודאים ליוונים בעולם ההלני יצר מצב שאִפשר להלנים להפוך ליהודים אף על פי שלא היו יהודאים במוצאם, בתנאי שהם מאמצים את מנהגי היהודאים ומסורותיהם. הדבר התאפשר בעיקר בזכות התרגום ליוונית של חלק מהספרות הישראלית-יהודאית. ספרות זו כללה לא רק את 24 ספרי המקרא שהפכו בהדרגה לקנוניים אלא גם כחמש מאות יצירות נוספות דוגמת ספר בן סירה, ספר חנוך, ספר טוביה או ספר היובלים שהיו פופולריים באותה תקופה.

 

אפשר לומר שהגורם המכריע במעבר בין פוליתאיזם למונותאיזם נוצר כמעט באקראי. הכוונה למהפך התאולוגי שהפך במחי יד את הספרות היהודאית מרב-אֵלית למונותאיסטית. מתרגמי הספרייה היהודאית ליוונית באלכסנדריה, תרגמו את המילה ״אלוהים״ לתאוס, כלומר: אלוהות, ואת השם הפרטי ״יהוה״ למילה הגנרית קיריוס, כלומר ״אדון״ במובן של אלוהות. כתוצאה מכך הפך ״יהוה-אחד״ ברפורמה של ספר דברים לאל אחד, וכן נוצר מונותאיזם שכלל לא היה בספרי המקרא.

 

הולדת היהדות נכפתה למעשה על היהודאים שלא מרצונם על ידי הרומאים שהחריבו את מקדש יהוה. למרבה האירוניה טיטוס "הרשע" יצר בעקיפין את המעבר מהפולחן היהודאי לדת היהודית ושיחרר שלא בכוונה את היהודאים מזוועת קורבנות הדם. אך ליהדות החדשה המבוססת על תפילה שמתבצעת גם מחוץ ליהודה, היה קשה להתנתק מעידן הקורבנות.

 

הליטורגית עדיין טומנת בחובה את זכר הקורבן ואף געגועים אליו. היא כוללת אזכורים רבים מהמקרא והמשנה שדנים בחוקי הגשת קורבנות.

 

סיום העידן האלילי באימפריה הרומית לא התרחש במאה ה-1 לספירה אלא רק בראשית המאה ה-6, אחרי שהנצרות נכפתה פורמלית על העולם היווני-רומי בידי הקיסר יוסטיניאנוס (483-565) ונאסרו הפולחנים הפוליתאיסטים. אפילו הקיסר קונסטנטינוס (306-337), שהכיר במעמד הנצרות כדת לגיטימית, לא זנח את פולחן הקורבנות והמשיך במימונו. במועד זה התרחש המהפך המכריע בעולם: פסק המנהג לשחוט חיות כדי להגישן כקורבן לאֵל או לקיסר נציגו. ניצחונה של הנצרות באימפריה הרומית ביזנטית הביא להחרבתם האלימה של המקדשים שעליהם התבסס כוחם של הקיסרים, תהליך שהסתיים רק במאה ה-10 לספירה.

החיה והדם שעל המזבח נעלמו ופינו את מקומם לבתי תפילה, לכנסיות, לטקסטים קנוניים כתובים.

 

כך נוצרה היהדות ההלכתית של ימינו

 

לשיטתי, אפשר להבחין בחמישה שלבים הכרחיים בתהליך התהוותה של היהדות. השלב הראשון הוא חיבור ספר דברים בממלכת יהודה סמוך לשנת 622 לפנה״ס, בימי המלך יאשיהו, והפצתו בתקופה הבתר-מלכותית. מחברו, הסופר שפן בן אצליהו, ביצע רפורמה בפולחן והציע כתחליף לפוליתאיזם המקובל פולחן מינימליסטי של "יהוה אחד", ללא אלים נוספים וללא פסלים מלבד פסלו של יהוה. יחד עם זאת הוא לא שלל קיומם של אלים אחרים. למרות שניסו לכפות אותה בכוח, הרפורמה של ״יהוה אחד״ נכשלה כישלון חרוץ אבל נותרה מנוסחת בכתב. אחרי עידן הקורבנות התאולוגיה של ספר דברים הפכה בסיס עיקרי להתהוותה של הדת היהודית.

 

המפנה השני התרחש אחרי חורבן ירושלים בידי נבוכדנצר הבבלי בשנת 586 לפנה״ס. בעקבות המפלה התערערה ביהודה האמונה ביכולתו של יהוה להגן על עמו ועל ביתו, ובעקבותיה נוצר משבר תיאולוגי חריף שהפך את תודעת הגלות מן הארץ לאפיון מרכזי בספרות התקופה. בזכות עריכתה הרפורמיסטית של הסאגה ההיסטורית במקרא והתאמתה לתנאיהם של הגולים לבבל הפך רעיון הגלות כעונש על חטאי העם למרכיב מכריע בספרייה המקראית. כתוצאה מכך הדת היהודית מתקשה להתקיים ללא תנאי גלות.

 

בהשפעת האימפריה הפרסית התפתחה ביהודה השקפה הרואה באלוהות אֵל עליון, השקפה שבאה לידי ביטוי בעיקר בדברי ישעיהו הבתר-מלכותי. מטבע הדברים קיומו של אֵל עליון באימפריה הפרסית מבשר תפיסה אוניברסלית של האלוהות אך היא אינה שוללת קיומם של אלים לאומיים. חורבן ירושלים בשנת 70, מרד התפוצות במאה ה-2 לספירה ותרגום הספרות המקראית ליוונית יצרו מפנה שלישי לפיו אפשר להצטרף ליהדות מבלי להיות יהודאי על פי המוצא.

 

אחרי הכיבוש הרומאי, שלושה אירועים נוספים הביאו לעיצובה הסופי של יהדות זמננו: התחרות עם הנצרות באימפריה הרומית-ביזנטית על גיורם של הפגאנים, הפצת המשנה והתלמוד החל מהמאה ה-10 לספירה, וחיבורו של השולחן ערוך במאה ה-16. כך צמחה היהדות הפרושית שהתייחסה לכוהני המקדש, שהיו מופקדים על הספרים וכתיבתם, כאל אויב. הכת הפרושית הפכה עם הזמן ליהדות חז״לית-רבנית והעולם היהודי מחוץ לבבל קיבל בהדרגה את המשנה והתלמוד, בין המאה ה-10 ל-12 לספירה.

 

המאה ה-10 לספירה היא נקודת מפנה בין התרבות ההלנית לתרבות הערבית-עברית בתפוצה היהודית. זה גם המעבר בין עולם הפילוסופיה, המדע והפיוט לבין עולם ההלכה האגדה שבתורה שבעל-פה. למפנה זה אחראי בעיקר הרב סעדיה גאון מפיום שבמצרים. בזכותו נוצרה לראשונה זיקה בין היהדות הרבנית-תלמודית של בבל וארץ-ישראל לבין קהילות המערב בצפון אפריקה. בעולם ההלני התנהלה הקהילה היהודית זמן רב ללא השפעת ישיבות סורא ופומבדיתא. עד אז רוב הקהילות עמדו בהתנגדותן ליהדות התלמודית. ביהדות חז״ל לא נותר דבר ממשי מהרגלי הפולחן של תושבי ישראל ויהודה מימי המלוכה כפי שהם מתוארים בספרי המקרא ואת מקומם תפסה תודעת הגלות. מסיבה זו, באופן פרדוקסלי, מתקשה היהדות כאמור להתקיים במדינה יהודית.

 

עם הזמן, "התורה שבעל פה" נהפכה לתורה כתובה. כך נוצרה היצירה המונומנטלית של המשנה והגמרא, שנכפתה על העולם היהודי. תורה חדשה זו עוררה את התנגדותן של רוב הקהילות שספגו את התרבות ההלניסטית, ונדדו מערבה אחרי מרד התפוצות (115-117) לספירה. המרחק בין עולם המקרא בימי ממלכות ישראל ויהודה כה רחוק מעולמם של חז״ל שקשה לנו לעכל את העובדה שכל מלכי ישראל ויהודה, כל הנביאים וכל הכוהנים לא היו נימולים, לא הניחו תפילין, לא התעטפו בטלית, לא נישקו מזוזות, לא צמו ביום כיפור, ואכלו ללא היסוס בשר עם חלב. יתר על כן, אם בניהם של משה, יהודה, יעקב, יוסף, דוד או שלמה היו מגיעים היום לארץ, הרבנות לא הייתה מכירה בהם כיהודים, כיוון שנולדו לנשים נוכריות. על פי המקרא, ההשתייכות האתנית נקבעת על פי האב, לעומת חז"ל שהחליטו שיהדותו של אדם נקבעת על פי המוצא האתני של האם.

 

חז"ל לא רק זנחו את חוקי המקרא, הם יצרו תיאולוגיה חדשה שאין לה זכר בתנ"ך ואף מתנגדת לו במקרים רבים. הם הדירו את התנ"ך מן היהדות ויצרו דת חדשה שתתאים למיעוט יהודי שחי בקרב נוכרים. ההלכה לא הפסיקה להשתנות, ובמאה ה-16 חובר ה"שולחן ערוך", שמצוותיו קובעות עד היום את מהלך חייו של היהודי הדתי. כאשר קודמיהם הרוחניים, הפרושים, יצרו את "התורה שבעל פה", הם טענו שהיא ניתנה למשה בסיני יחד עם התורה שבכתב ולכן היא בעלת תוקף לא פחות ממנה. הם ניהלו מאבקים נגד אצולת כוהנים מושחתת, אך גם נישלו את התרבות האנושית מספרייה ענפה של יותר מ-500 יצירות שיריביהם הכוהנים היו מופקדים עליהן. עם ביטול מעמד הכוהנים אחרי חורבן המקדש גנזו חז"ל את רוב הספרים של יריביהם, שחלקם השתמר רק בזכות תרגומם לשפות אחרות בידי כיתות נוצריות.

 

זעזועים ביהדות הישראלית

 

יהדות ההלכה עוברת היום להערכתי את המשבר החמור ביותר בתולדותיה. מתחת לפני השטח מתחוללות בעולם החרדי והדתי-לאומי תמורות מרחיקות לכת. מנהיגי עולם ההלכה חיים בתחושה שאיבדו את השליטה על המתרחש ומנסים לייצב את הזעזועים על ידי הקצנת עמדות ויצירת סייגים הלכתיים חדשים שיקהו את חומרת המשבר. בהעדר יכולת ליצור מענה רעיוני-תאולוגי, הממסד הדתי מפקיר את העיסוק האמוני, מפנה את מרצו למגרש החילוני, ומנסה לכפות את השקפת עולמו על מי שמתנגד לה. ההלכה היהודית לא נוטה היום לפשרות על בסיס העיקרון של ״דינא דמלכותא דינא״. ההנהגה הדתית-חרדית מנסה במאמץ נואש לחזק את פרישת קהילתם מן הציבור ומניעת השפעת היהדות החילונית על בניה.

 

היום, החברה הישראלית בנויה מקהילות ממודרות ומנותקות יחסית אחת מן השנייה. אחרי 70 שנות מדינה ריבונית, ויותר ממאה שנות התיישבות יהודית, דתיים וחילוניים עדיין לא אוכלים ביחד, לא מתחתנים ביחד, לא לומדים ביחד ולא גרים ביחד. העמותות המנסות ליצור התקרבות בין דתיים לחילוניים הן חד-סיטריות. "החילוני" מרגיש תסביך נחיתות בפני "ארון הספרים היהודי", ולדתי אין שום כוונה להתפשר עם ה״חילוניות״. הציבור הרחב מייחס לדתיים רגישויות שעל החילוני להתחשב בהם. החילוני מתקשה לדרוש מן הדתיים לכבד את עקרונותיו ההומניסטיים. חייו של האיש הדתי סדורים על פי ציוויים דוגמטיים. במקביל החילוני מקיים מנהגים דתיים כסוג של פולחן נטול אמונה, כטקס ללא משמעות, וכסמל ללא מסומל. תחושות דתיות וצימאון למופלא הם אינהרנטיים לטבע האנושי, בדיוק כמו תכונות שליליות בטבע האדם. בעמל רב, ההומניסט שם את האדם במרכז הוויתו ומנסה לפלס לעצמו דרך זרועת לבטים, דילמות והתנסויות בעולם המושתת על פלורליזם רעיוני, על הספק ועל חשיבה לוגית.

 

בישראל לא קם ליהדות ההלכה מנהיג אמיץ דיו שיגנה את העיסוק הדתי במאגיה, בפולחן קברים, בקמיעות, כשפים, חרמות והשבעות. אף מורה הלכה לא העז לצאת חוצץ נגד תופעת הרבנים-מכשפים שצוברים הון ממצוקותיהם של נדכאים, או נגד העבריינות הרבנית הגואה. היהדות נסחפה לתחום המיסטיקה, הידרדרה לרמת הצבת דוכנים להנחת תפילין ברחובות ולזילות הדת בסיסמאות מסוג ״אוהבים אותך יהוה״.

 

היהדות הרבנית שירשה את הפולחן הרפורמי של ספר דברים ולא את תפיסת המוסר של הנביאים לא העיזה להיפטר מן המנהג הבעייתי של ברית המילה ונכנעה לאמונות העממיות. לעומת זאת היא התנערה ללא קושי מחוקים במקרא שלא התאימו לזמנם. כך חוברו במשך הדורות חוקי המשנה, התלמוד והשולחן ערוך שהותאמו למועדי חיבורם. ההלכה היא אם כך גורם דינמי שנאלץ להשתנות בהתאם לזמנו. המאבק הציבורי המתנהל היום נגד מילת נשים העניק לגיטימציה מוסרית לפסילת מילת זכרים. בעולם הנאור נשמעים יותר ויותר קולות המגנים את הפגיעה בתינוקות. נשאלת השאלה, האם יהדות זמננו יכולה להצמיח הוגי הלכה משכילים, נאורים וקשובים לרוח הזמן שיחליטו שעל היהדות להמיר את ברית המילה בברית מוסרית?

 

היהדות הישראלית הגיעה היום לשפל רוחני ומוסרי. יותר מכל היא מאופיינת על ידי עסקני דת המשתמשים באמונות תפלות, בקמעות ובמאגיה כדי לגרוף הון על גבם של אנשים במצוקה. היהדות תשרוד בעולם הפוסט אתני רק אם רבניה יוותרו ביוזמתם על קיום מצוות נטולות אמונה כפי שבעבר החליפו חכמים את קורבן הדם בתפילה בציבור. האם יקום מנהיג שיחזיר את היהדות לנאורות ימי הביניים? האם נזכה להוגים מסוג הרמב"ם, אבן גבירול, אברהם אבן עזרא או דוד קמחי? האם יקום מורה הלכה חדש שיעז לפרוץ את חומות ההלכה הקיימים ולהתאימן לקדמה המדעית? אם לא תיעצר הידרדרותה המוסרית לא ירחק היום בו הדת הקיימת תתמוטט לנגד עינינו כבניין קלפים. מה יעלה מחר בגורלם של הדתיים הלאומיים, של המתנחלים ושל החרדים. איש אינו יכול לנבא. יחד עם זאת, ברור שהם לא ייעלמו אלא ישתנו עד בלי הכר וסביר להניח שהם ישולבו בתוך החברה הכללית ממנה הם פרשו.

 

גם בעולם החופשי קיים משבר אידאולוגי. הוא לא הצליח להציב חלופה רעיונית למתקפת הדת ולנזקיה. אחרי פשיטת הרגל של האידאולוגיות הדוגמטיות של שנות ה-70, האינטליגנציה העולמית נמצאת אף היא במשבר ומגלה סימני חולשה מול ההקצנה הדתית. ליברליזם, הומניזם וקדמה מדעית לא התגברו על המשבר ולא הצליחו להציב מחסום אידאולוגי לגזענות ולאלימות. מיקוד המחלוקת בין דתיים ללא דתיים סביב קיומו או אי קיומו של אלוהים או סביב הכפייה הדתית בלבד, מונע ביקורת עניינית במהותה של הדת ובביקורת היהדות באשר היא דת. האם על הציבור החילוני-הומני לחכות שעולם הדת יתמוטט מאליו או שרצוי לתפוס את השור בקרניו ולקיים ביקורת נוקבת בכל דת באשר היא דת ובמהות האמונה הדתית? רבים טוענים, בצדק, שמדינה יהודית לא יכולה להיות דמוקרטית ומדינה דמוקרטית לא יכולה להיות מדינה יהודית לפי הגדרתה. יתר על כן, ככל שהדבר ישמע פרדוקסלי, יהדות המבוססת על תודעת הגלות אינה יכולה להתקיים במדינה יהודית ריבונית, ומדינה ריבונית אינה יכולה להגדיר את עצמה במצב הפוליטי היום על פי הדת היהודית. בעבר הלא רחוק הציונות המעשית שללה את הגלות והפכה את הצירוף "מדינה יהודית" לאוקסימורון.

 

הגיע הזמן להסיר את המשקפיים שאוטמות את מבטנו ולהסתכל על העולם, על עברו ועתידו, בראייה עדכנית. עדיף ששר החינוך ימנה ועדה ללימודי היסטוריה בכלל, בראייה אינטגרטיבית, ולא ועדה לדחיסה מלאכותית של נושאים עדתיים מזרחיים או אחרים למערכת הסתגרנית הקיימת. כדי שהתלמיד הישראלי יתמודד עם העולם בו הוא עתיד לפרוח נחוץ לו ידע על תרבויותיהן של יבשות חוץ אירופאיות. הוא לא יכול להתעלם מתרבותיהן של סין, הודו, יפן ודרום אמריקה. הוא יצטרך ללמוד על תהליך התהוותן של דתות הגדולות שעיצבו את האנושות, הדת הפרסית, הולדת הנצרות, היהדות הרבנית, האסלם, ההגות הבודהיסטית, תורת קונג-פו-צה וכתבי המאיה. הוא יידרש להכיר לעומק זרמים רעיוניים שטלטלו את ההיסטוריה האנושית: הלניזם, קפיטליזם, קומוניזם, ליברליזם והומניזם. חשוב שילמד על השינויים המכריעים באבולוציה של האדם: התהוות ההומו סאפיינס, גילוי האש, היווצרות השפות, מהפכת הכתב, המהפכות הכלכליות: חקלאית, התעשייתית, המדעית, התודעתית והדיגיטלית, והיווצרותן של מדינות הלאום. על הישראלי להכיר ללא ספק גם את תרבויות המרחב התרבותי בו הוא חי: קורותיהן של מצרים העתיקה, שומר, אכד, אשור, בבל ובעיקר פרס ויוון, את ימי המלוכה, ביזנץ, הממלוכים, צלבנים והעותמאנים. איש תרבות העולם הגלובלי יידרש לגלות ידע בסיסי בזרמים הגותיים, פילוסופיים, מדעיים, אמנותיים או ספרותיים עיקריים. זהו עולמו הרעיוני של כל אזרח בעתיד הקרוב.

 

נקרא 1346 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

5 תגובות

  • קישור לתגובה ראשון, 08 יולי 2018 17:05 הוסף ע״י זלמן בן קלמן

    ראה כאן על יגאל בן נון
    https://rationalbelief.org.il/%D7%99%D7%92%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A0%D7%95%D7%9F-%D7%9B%D7%9E%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D/

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 15:15 הוסף ע״י עדי אביר

    ריקי,

    ד"ר יגאל בן נון, כותב המאמר, התמחה בהיסטוריה של הממלכה הצפונית ונראה לי שהוא בקי בתנ"ך לפחות כמוך. הוא חוקר את המקרא. את מדקלמת סיסמאות רבניות אותן מעולם לא בדקת לאשורן.זה לא אותו הדבר.

    אם את רוצה להבין את האמת במקום להסתמך על מסכי העשן של הרבנים האינטרסנטיים, את מוזמנת לקרוא את סדרת המאמרים הבאה:

    http://1vsdat.org/index.php/2010-08-24-09-51-15/2010-08-24-10-06-45/2010-10-19-15-11-53


    בכל אחד מהמאמרים תמצאי פסוקים מפורשים שמחזקים את דבריו של ד"ר בן נון ומפריכים את הסיפורים שרבניך סיפרו לך.


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 15:03 הוסף ע״י ריקי כהן

    יהוה אלהינו יהוה אחד, אני אני הוא ואין אחר מלבדי, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ועוד רבים, לעומת דבריך המגוכחים, שכנראה מיועדים למי שאין לו מושג בחיים כלל. כל יהודי יודע שמדובר באל אחד א- מורפי חוץ ממך, כנראה. הנה דבריך: ״בכל ספרי המקרא לא קיים כלל רעיון מונותיאיסטי שמכיר בקיומו של אֵל אחד בלבד, מופשט, ששולט בעולם כולו ופוסל את עצם קיומם של אֵלים אחרים״. וזה לא המאמר הראשון בסגנון הזה. כמו שנאמר במקרא אותי אינך מכיר: כְּ֭כֶלֶב שָׁ֣ב עַל־קֵא֑וֹ כְּ֝סִ֗יל שׁוֹנֶ֥ה בְאִוַּלְתּֽוֹ׃

  • קישור לתגובה שישי, 06 יולי 2018 08:13 הוסף ע״י עדה

    מאלף !!!

  • קישור לתגובה חמישי, 05 יולי 2018 10:19 הוסף ע״י עדי אביר

    מאמר שקשה להפריז בחשיבותו. המאמר מסביר מדוע הקשר בין דת הפולחן הכוהנית ליהדות הרבנית הוא מקרי בלבד ומדוע היהדות הרבנית מותאמת לגולה ולא למדינה ריבונית. ממליץ לכל מי שרוצה להבין את תפקידה (לדעתי ההרסני) של הדת מוזמן לקרוא את המאמר פוקח העיניים הזה.

    עדי אביר

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים