Print this page
שישי, 25 יולי 2014 13:08

'על התרמית של רציפות שושלת בית דוד ועל יהוה ופסלו (יגאל בן נון)'

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)

במאמר חשוב זה ד"ר לאה מזור מאפשרת לד"ר יגאל בן-נון להציג את התיאוריות שלו לגבי תולדותיו של עם ישראל, מקורם של ספרי התנ"ך והתפתחותה של האמונה היהודית. אני מאמין שחשוב מאד לחשוף אנשים נאורים לממצאי המחקר המודרני ולעודד אותם להפסיק לחשוב על עם ישראל, אלוהיו ודתו אך ורק במונחים שעוצבו על ידי רבנים שרתמו את האל, הדת וההיסטוריה לצרכיהם האינטרסנטיים. לדעתי הגיע הזמן שכולנו נתנקה מהתעמולה התורנית שנשטפה למוחנו יחד עם חלב אמנו ונתחיל להתייחס לאמירותיהם של הרבנים במידה גדושה יותר של ספקנות וחוסר אמון.  

 

 

במאמר 'על התרמית של רציפות שושלת בית דוד ועל יהוה ופיסלו' ד"ר יגאל בן-נון עונה לשאלותיה של ד"ר לאה מזור מהאוניברסיטה העברית והוא מתפרסם כאן באדיבותה של ד"ר מזור. במקור המאמר התפרסם בכתב העת האינטרנטי, 'על מקרא, הוראה וחינוך', שמנוהל על ידי ד"ר מזור. כל הזכויות במאמר שמורות לד"ר מזור ויש לנהוג בו על פי תנאי השימוש שמפורטים בכתב העת האינטרנטי שהיא מנהלת.

 

ד"ר יגאל בן-נון, הוא חוקר מקרא מן הסורבון בפריס, המתמחה בהיסטוריוגרפיה של האסופה המקראית ובתולדות הפולחן בתקופת המלוכה. הוא מגלה עניין מיוחד בזיקות ובמתח שבין הטקסט המקראי והממצאים האיקונוגרפיים מהאזור.

 

ד"ר בן-נון הוא בעל שני תארי דוקטור. עבודת הדוקטור הראשונה שלו הייתה בתחום ההיסטוריה המודרנית: על היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו והשנייה בתחום ההיסטוריה העתיקה: תולדות הממלכה הצפונית, ממלכת ישראל, שהיתה החזקה מבין שתי ממלכות הקדם המקראיות. ד“ר בן-נון הוא חוקר פורה ביותר ורשימת פירסומיו ארוכה ועשירה בתכניה.

 

לצפייה בסרטונים של ד"ר בן נון הקישו כאן.

 

 

 

ד“ר יגאל בן-נון, שלום לך. אני שמחה לראיין אותך על מחקריך המקראיים בכלל ועל הרצאתך המתוקשרת ’התרמית של רציפות שושלת בית דוד‘ בפרט.

 

1.

אתה מטיל ספק ברציפותה של שושלת בית דוד. מדוע?

 

 

 

ממלכת ישראל מאופיינת על ידי ריבוי שושלות שמלכו כ-206 שנה מימי ירובעם בן נבט בשנת 928 עד כיבוש שומרון בשנת 722. לעומתה אנו עדים ליציבות שושלתית מפתיעה בממלכת יהודה, שנמשכה כ-342 שנה, מהמאה ה-10 עד כיבוש ירושלים בידי הבבלים בשנת 586, דבר נדיר ביותר בעולם הקדום. אם רציפות שושלתית זו הייתה מובנת לכל, מה טעם מצאו ההיסטוריוגרפים הרפורמטורים (הדאוטרונומיסטים) לחזור בהתמדה על ההבטחה ששושלת זו תשלוט "עד עולם". אמנם אחרי החורבן הוסיפו התנייה אבל לא שללו את הרציפות השושלתית. כלל וכלל לא.

 

אפילו בדברי הימים ובמזמורים מאוחרים בתהילים המשיכו להדגיש שהתקיימה רציפות שושלתית, עם או בלי התנייה לגבי ההבטחה לקיומה.

 

חזרה זו מעוררת תמיהות. מבט על רשימת מלכי ישראל מגלה שנרצחו בה 9 מלכים: נדב, אלה, זמרי, יורם, זכריה, שלום בן יבש, מנחם בן גדי, פקח בן רמליהו והושע בן אלה. אחרי מעשי רצח מסוג זה טבעי הדבר שהשושלת מתחלפת כבשאר ממלכות התקופה ואכן כך היה: בעשה בן אחיה, עמרי, יהוא בן יהושפט ופקחיה הקימו שושלות חדשות, חוץ מהמלכים שנרצחו אף הם לפני שהספיקו להקים שושלת (זמרי, שלום בן יבש, מנחם בן גדי, פקח בן רמליהו והושע).

 

גם ביהודה היו מלכים שמתו מוות לא טבעי, פחות מאשר בממלכת ישראל למרות שיהודה התקיימה זמן רב יותר (586-931): אחזיה, עתליה, יהואש, אמציה, אמון, יאשיהו וייתכן שגם צדקיהו. ביר‘ נב 11 נאמר שמלך בבל נתן את צדקיהו ’בית הפקודות‘ עד יום מותו, ואני משוכנע שהבבלים לא יכלו להשאירו בחיים בגלל שהוא היה מלך שמרד בהם. הרי כך פעלו האשורים, הבבלים והפרסים.

 

ביהודה, בניגוד למצב בישראל, אחרי רציחות אלה מעולם לא התחלפה השושלת. עתליה הישראלית מלכה ביהודה אחרי מות בנה אחזיהו במלחמה; יהואש, אמציה ועזריה מלכו למרות שאביהם נרצח, קרוב לוודאי אחרי התקוממות עממית ולא בעקבות התנגשות יחידים בחייהם. מצב דברים זה מחזק את התמיהות באשר לרציפות שושלתית. איך ייתכן שהעם שמאס במלך ורצח אותו דואג למנות את בנו תחתיו?

 

2.

מדוע בחרת להשתמש במילה הקשה ’תרמית‘? מי רצה כאן להוליך שולל את מי?

 

 

 

מכיוון שלא מדובר במיתוס, במובן של אגדה שעוברת מפה לאוזן, אלא במשהו שתוכנן בקפידה מתוך כוונה תחילה, אני רואה במעשיו של העורך הרפורמטור (הדברימי) מעשה רמייה שמטרתו להעניק ייחוס מלכותי ליאשיהו. הוא גם עשה מאמצים ניכרים כדי להסתיר את התרמית. בין השאר על ידי חזרה אובססיבית על כך ששושלת בית דוד תשאר נצחית "עד עולם". במטרה ליצור זיקה בין יאשיהו לבין המלך דוד הוא הסווה את כל חילופי השושלות שקדמו לתקופתו.

 

3.

האם התקיימה ממלכה מאוחדת בימי דוד ושלמה?

 

 

 

צופן קיומה של "הממלכה המאוחדת" מצוי להערכתי בתוך הטקסט המקראי. מבט סינכרוני בפרקים הרלוונטיים מאפשר להגדיר את סוגתם הספרותית. סגנון כתיבתם אינו של אגדות או מיתולוגיות עם אֵלים וניסים, דוגמת סיפורי הבריאה בבראשית ויציאת מצרים בשמות. אין הם סיפורי עם נוסח סיפורי האבות. תיאור המלכתם של דוד ושלמה, תככי החצר שלהם ואהבותיהם מצטיינים בשפע רב של פרטים ראליסטיים ומדויקים. הקפידו לכלול בהם כמות מרשימה של דמויות כדי לשוות לסיפורים מראה ראליסטי ביותר. השמות הרבים של כל הדמויות (שם פרטי ושם האב) אינם מותרים ספק שהמחבר מעודכן ביותר באירועים הרבים. כך גם לגבי ציון קפדני של המקומות הגאוגרפיים הרלוונטיים ביהודה, בפלשת ובישראל.

 

קביעת סוגתם הספרותית של הסיפורים על ימי מלכותם של דוד ושלמה מובילה אותנו למסקנה שהם לא הגיעו לידיעת המחבר כמסורת בעל-פה שעברה מדור לדור. בסוגה ספרותית זו נשכחים בדרך כלל הפרטים והעובדות משתבשות. אירועים המגיעים למחבר כמסורת עממית ללא תיעוד כתוב ידועים לנו היטב, והם בחזקת סוגה ספרותית בפני עצמה. זו סוגה המכונה "סיפורי נביאים", שקדמה לספרי נביאי הכתב כעמוס, הושע, מיכה המורשתי וישעיהו בן-אמוץ. לדוגמה, מחזור סיפורי אליהו ואלישע מסוף המאה ה-9 מצטיין במיעוט שמות מקומות ואנשים ובחוסר דיוק בפרטים. מכיון שזמן רב עבר בין מועד העלאתם בכתב לבין האירועים המתוארים בהם, אין המחבר יודע אפילו את שמם של מלכי ישראל וארם גיבורי סיפוריו. לא כך נראים סיפורי "הממלכה המאוחדת" השופעים פרטים למכביר. הקורא אותם מקבל תחושה שהם נכתבו על-ידי עד-ראייה שחי את האירועים, נטל בהם חלק, וכתוצאה מכך מסוגל לדווח עליהם ממקור ראשון.

 

אם נניח שסופרים שחיו בחצרותיהם של מלכים אלה רשמו במדוייק את קורותיהם, מתעוררת השאלה: האם במאה ה-10 היה השימוש בכתב ביהודה נפוץ במידה שיכול היה להצמיח יצירות היסטוריוגרפיות כה מורכבות שאין להן אח ורע, לא במקרא וגם לא באימפריות הגדולות ששלטו באזור? מבט דיאכרוני על התגליות האפיגרפיות יוכיח שהמציאות רחוקה מכך. עד למאה ה-9 לא נמצאו בכנען כתובות ספרותיות ואף לא כתובות מנהליות מפורטות. המעט שנמצא כלל רק ציון שמות או סימנים על ראשי חצים וכידונים ומספר כתובות קצרצרות, ביניהן כתובת צראביט אלח'אדם בסיני, כתובת עיזבת צרטה, תל קייפא (גוב), ורשימות אלף-בית שהתגלו בגזר הפלשתית ובתל-זית. לוח גזר, הכתוב במבנה של שיר קצר, אף הוא מאותה תקופה.

 

אף אם נקבל כהנחה שהידע של סופרי החצר בימי דוד ושלמה היה מפותח דיו עד כדי כתיבת חיבור היסטוריוגרפי רחב-היקף, נשאלת השאלה כיצד נעלם במפתיע ידע זה בימי כל המלכים שבאו אחריהם? איך אפשר שבימי יורשיהם לא היו הסופרים מסוגלים למסור לנו פרטים היסטוריים מפורטים על המלכים ירבעם (931–910 לפנה"ס) ורחבעם (933–915 לפנה"ס), אלא רק סיפורי אגדה על נביאים בהסתמך על מסורות שבעל-פה? איך ייתכן שסופרי התקופה לא יכלו למסור לנו מידע משמעותי על מסע שישק מלך מצרים, כדוגמת המידע שנמסר לנו על מלחמות דוד בפלשתים? איך ייתכן שסופרי המאה ה-9 לא היו מסוגלים לכתוב אלא שורות בודדות על מפעליהם ומלחמותיהם של מלכים גדולים כעומרי ואחאב? קרב קרקר (853) שהשתתפה בו קואליציה של 11 מדינות בראשותו של בן הדד מלך ארם דמשק נגד אשור ובו נטל חלק חשוב אחאב הישראלי בראש 2000 מרכבות (אף אם קיימות הפרזות בכתובות נצחון) ועשרת אלפים רגלי אינו מוזכר כלל בספר מלכים. גם לא ידוע לנו על שום אירוע דרמטי באזור שיצדיק איבוד ידע הכתיבה במאה ה-9 לעומת המאה שקדמה לה. גם בסופה של ממלכת ישראל, בימי ירבעם בן יואש (753-793), לא הגיעו עדיין הסופרים לרמת דיווח שתתקרב לכתיבה היסטוריוגרפית.

 

4.

חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה הם מלכים נערצים על עורכי ספר מלכים. האם אתה שותף להערצה הזאת?

 

 

 

בעיני עורכי ספר מלכים מלך אחד זכה להערכה התאולוגית החיובית ביותר בהשוואה לכל מלכי יהודה, הכוונה ליאשיהו. גם חזקיהו לפניו זכה לציון חיובי ואף מתחרה עם ההערכה ליאשיהו. שתי ההערכות המפליגות נכתבו כמובן בידי מחברים שונים. מיותר לציין שכל מלכי ישראל נחשבו לרעים כי בעיני העורך הם עשו את הרע בעיני יהוה. לאור קורות חייהם של חזקיהו ויאשיהו אפשר להשתומם ולשאול למה שני מלכים כושלים אלה זכו להערכות כה מפליגות. שניהם סיכנו באופן הרפתקני את ממלכתם. חזקיהו במלחמתו חסרת סיכוי נגד האימפריה האשורית ויאשיהו בנסותו לכבוש שטחים ממלכת ישראל לשעבר תוך התעלמות מכוחה של מצרים. חזקיהו שלח שליחים לסנחריב מלך אשור שחנה בלכיש הכבושה, הודה שהוא הפר הסכם עם האימפריה ("חטאתי"), התחנן על נפשו שהמצור יוסר מירושלים והתחייב לקבל כל מה שהמלך יגזור עליו. הוא נאלץ לוותר על חלק גדול מממלכתו ולשלם מס כבד לאימפריה. זו אחת מההשפלות הגדולות ביותר של מלך יהודאי או ישראלי במקרא, שהעורך לא ניסה להסתירה. אם למרות הכשלונות הצורבים של מלכים אלה הם זוכים להערכות חיוביות אין זה אלא בגלל שהטקסטים אודותיהם נכתבו בידי סופרים שחיו בחצרותיהם והיו שותפים לתכניותיהם. בזכות ידיעת הקריאה והכתיבה היה לסופר מעמד רם בממלכה והוא שימש במקרים רבים גם כאחראי על המנהל הציבורי וגם כממונה על יחסי החוץ של הממלכה. רק כך אפשר להבין את ההערכות החיוביות שנתנו לשני מלכים כושלים אלה.

 

5.

מי כתב את ספר דברים ומתי?

 

 

 

בסיפור גילויו של הספר (מלכים ב כב, ח-י) מוזכרות שלוש דמויות המייצגות את שלושת התפקידים השלטוניים החשובים: יאשיהו = המלוכה, חלקיהו = הכהונה, ושפן הסופר = האצולה. הנביאה חולדה מופיעה בטקסט אחרי סצנת הגילוי והיא מוזכרת רק בסיפור זה למרות שירמיהו כבר היה פעיל כנביא אך לא נוטל בו חלק. נשאלת השאלה מי תכנן את תרמית גילויו של הספר ומי חיבר אותו. על השאלה השנייה קל לענות. מבין השלושה כתב את הספר מי שיודע לכתוב: הסופר שפן. כלל לא בטוח שהמלך ידע לכתוב. אולי ידע רק לקרא. גם לא ברור אם הכהן חלקיהו היה מסוגל לכתוב טקסטים ארוכים ואם בכלל כתב. על השאלה מי יזם את גילויו של הספר, יש לחפש במניעיו של האיש שמשך בחוטים. להערכתי אדם אחד כתב את הספר וגם יזם את סצנת גילויו, כוונתי לסופר שפן בן אצליהו בן משולם. קרוב לוודאי שהדבר נעשה ללא ידיעתם של חלקיהו ויאשיהו. שני שותפיו של שפן לא היו מעורבים בקנוניה ולהערכתי המלך והכהן לא יכלו לכתוב את ספר דברים.

 

לדעתי שפן תכנן את מהלכי גילויו של הספר לבדו, ללא ידיעת המלך וללא שיתוף פעולה עם חלקיהו. לאור גילו הצעיר של יורש העצר יאשיהו סביר להניח שאת חינוכו הפוליטי והתאולוגי קיבל ממשפחת שפן שעיצבה את אישיותו על פי תפיסת עולמה והאינטרסים שלה. הראייה לכך ששפן שלט במלכו והדריך את צעדיו לפי האינטרסים שלו מצוייה בחוקי המלך שבספר דברים. הרפורמה של שפן הייתה אנטי כהנית ופרו אזרחית, עתה יש להוסיף שהיא הייתה אנטי מלוכנית, לא למען ביטול המלוכה, אלא על ידי צמצום סמכויותיה. מבט חטוף על סדרת הספרים בעלי האספקט ההיסטורי מגלה שספר מלכים מוקדש ברובו לממלכת ישראל למרות הביקורת הקשה של העורכים נגד שליטי ממלכה זו. ספר שופטים עוסק רובו ככולו במושיעים ממלכת ישראל וספר יהושוע סב סביב דמותו של יהושוע האפרימי. גורלו של יאשיהו, אם לא היה נרצח בידי מלך מצרים, היה אמור להיבנות על פי דמותו של יהושוע הכובש בסערה את שטחי ממלכת ישראל לשעבר.

 

כך נוצרת זיקה א-פריורי בין הסופר שפן לבין ממלכת ישראל. הדבר אינו צריך להפתיע אותנו עקב איכלוסה של ירושלים, החל מימי חזקיהו, בפליטים ישראלים אחרי כיבוש הבירה שומרון. את התשובה לשאלה למה מצא לנכון סופר ממוצא ישראלי שחי בירושלים לתקוף בצורה כה קשה את ממלכת ישראל ואת מלכיה יש לחפש במסורות שמקורן בצאצאי העיר הישראלית שילה, מקדשה ושושלת כהניה ונביאיה. כך נבין מי היו יוצריו הראשונים של המפעל הספרותי-תאולוגי-היסטורי שהפך לתנ"ך, או ליתר דיוק לספריה המקראית.

 

6.

איך קיבל ממלכת יהודה את השם ’ישראל‘ שיוחד מלכתחילה לממלכת הצפון?

 

 

 

הצירופים "הממלכה הצפונית" או "הממלכה הדרומית" לציון ממלכות ישראל ויהודה שגויים לדעתי. לאחר שהתברר שלא הייתה קיימת כלל ממלכה מאוחדת נראה לי שגוי להשתמש במטבעות לשון שאף סופרי המקרא לא חשבו להשתמש בהם. מונחים אלה מניחים ששתי הממלכות היו יישות מדינית אחת שהתפצלה לשתיים דוגמת וייטנאם הצפונית ווייטנם הדרומית, דבר שאין לו קשר לידע ההיסטורי שבידינו. לעתים מתעצלים חוקרים לדבר על ישראלים ויהודאים ומשתמשים במונח האנכרוניסטי "עברים" שאינו אלא שם גנאי בפי מצרים ופלישתים בתקופה הקדם מלכותית לשמם של בני ישראל.

 

הזיקה בין מחברי ספר דברים, עורכי ההיסטוריוגרפיה הרפורמטורית (הדאוטרונומיסטים), וספר ירמיהו, למסורת כהני שילה ולמחוז אפרים היא הוכחה להמשך השפעתה של האינטליגנציה הישראלית על החיים בממלכת יהודה זמן רב אחרי שישראל איבדה את עצמאותה. איבוד העצמאות אין פירושו שאוכלוסיית ישראל הוגלתה כולה לאשור ושנעלמה מעל פני האדמה. יתרונותיה התרבותיים, הכלכליים והמדיניים לא פסקו והם המשיכו להשפיע על המתרחש ביהודה במשך זמן רב, עד שחבלי ממלכה זו הפכו לחלק מהמדינה החשמונאית. לאמיתו של דבר, ממלכת יהודה עברה תהליך של ישראליזציה עד כדי כך שהשם ישראל הפך בטקסטים מקראיים רבים למילה נרדפת ליהודה החל מימי מנשה.

 

7.

מי היה יהוה? מה היה מוצאו הגאוגרפי? מהו ההבדל בינו לבין אל?

 

 

 

יהוה הוא אֵל חדש בקדמת אסיה. קדם לו בכנען ובמערב השמי אֵל אחר, ותיק יותר בשם "אֵל", אֵל עליון או אֵל שדי, שהוא אבי האֵלים בפנתאון האוטוכטוני של הכנענים ושל הישראלים. יהוה, כמו בעל, הוא בנו של אֵל. מוצאו מחוץ לממלכות ישראל ויהודה. בתודעה הישראלית הוא בא משעיר שבאדום בצפון חצי האי ערב. הוא הגיע לאזור יחד עם הלוויים מהדלתה של הנילוס ומצפון סיני עד למדיין ולכנען. יהוה ואֵל התגלו תכופות לאבות האומה האגדתיים. "אֵל" התגלה ליעקב בבית-אל, יהוה התגלה לאליהו בחורב ולמשה במדיין ובסיני. הוא כרת בריתות עם עמו דוגמת החוזים ששליטי האימפריות כופים על הווסלים שלהם. הוא נתן חוקים ומשפטים לעמו בשכם בירתה הראשונה של ישראל ואת התורה למשה במדבר סיני. נאמניו נחלקו בין כוהנים יהודאים צאצאי שושלת אהרון לבין ישראלים כהני שילה, נאמני משה. לקראת סוף המאה ה-9 הוא הוציא את העברים הנוודים ממצרים והפגיש אותם עם צאצאי יעקב ובניו הישראלים בכנען.

 

לתושבי שתי הממלכות לא הפריע כלל קיומם של אֵלים נוספים לצדו של יהוה. בשלב מוקדם הם איחדו את תכונותיהם של אֵלים אחדים ויצרו התלכדות סינקרטית בין אֵל, יהוה ובעל יחדיו כמעט ללא הבחנה ביניהם. ההתלכדות בין אֵל ליהוה עברה ללא התנגדות, לא כך לגבי שילובם של יהוה ובעל בדמות אחת, שנתקל בהתנגדותם של נביאים אחדים. לעורכי המקרא השונים לא הפריעה העובדה שבכתבים שעמדו לרשותם מדובר בעולם רב אלילי ולא ניסו למחוק זכר אלים אלה.

 

8.

מה היה מראהו של יהוה? האם היה פסל שלו במקדש בירושלים?

 

 

 

בכל תקופת המלוכה בישראל ויהודה התקיים פולחן פוליתאיסטי מובהק שכלל אֵלים ואלות המיוצגים בפסלים ובתבליטים להם הגישו מנחות מהצומח וקורבנות מהחי, כשאר עמי האזור. למרות גישתו האניקונית של שפן הוא לא העז למחוק לחלוטין איזכורים בלתי פוסקים בהם גם נביאים, גיבורים אגדתיים ופשוטי עם מעידים שהם ראו את יהוה, במו עיניהם, פנים אל פנים. כמו כן מוזכרים אירועים חגיגיים בהם כל העם בא במיוחד לירושלים כדי לחזות בפני יהוה בהדרו לצד כרובים, שרפים וכלי פולחן נוספים. אין אפשרות להבין ניסוחים אלה אלא בעובדה שכל אלה ראו בתוך המקדש פסלים, תבליטים ואיורים המייצגים את יהוה. פסלי יהוה שכנו בתוך המקדש ולצדם נצבו גם פסליה של אשרה, ובתקופות שונות גם פסליהם של בעל, של מלכת השמים של האֵל שמש/שפש, של חמן, של תמוז ועוד. בפני פסלים אלה בא העם להשתחוות ולהגיש מנחות כבתרבויות האזור. בטקסים החגיגיים שרו מזמורים כדי להלל את יהוה. במהלך תהלוכות שקיימו לכבודו הוציאו את פיסלו ממקדשו והחזירו אותו למשכנו הקבוע בליווי מקהלות ונגנים.

 

הטקסטים העתיקים מקדמת אסיה וממצרים מלאים איזכורי אֵלים ותיאור תכונותיהם ומעשיהם. החל מראשית המאה ה-19 חשפה הארכאולוגיה פסלים, תבליטים וציורים המתארים אֵלים מסוגים שונים. האם ממלכות ישראל ויהודה שונות היו בתחום זה? ספרי המקרא ותגליות ארכאולוגיות מחזקות את המסקנה שתרבויותיהן של שתי הממלכות היו חלק אינטגרלי מסביבתן בתחום הפולחני-ריטואלי וגם ביחסן לדמויות האֵלים. למרות שעד עתה לא נמצאו פסלים מונומנטליים שמייצגים את יהוה ביהודה, איזכורים רבים במקרא ובכתובות עבריות עתיקות אינן מותירות ספק שתוכנו של מקדש יהוה בירושלים לא היה שונה בהרבה משאר המקדשים בממלכות האזור.

 

9.

האם פולחן יהוה היה מונותאיסטי או פוליתאיסטי?

 

 

 

לפולחן הישראלי והיהודאי אספקטים מגוונים בספריה המקראית. הם נעים בין פוליתאיזם לפולחן של אֵל אחד, לסינקרטיזם ולאמונה באל אוניברסלי. במילים אחרות מפולחן של אֵלים רבים, דרך שוויון בין האֵלים, כאשר לכל עם ישנו אֵל משלו, עד לתפיסה שאינה שוללת קיומם של אֵלים אחרים, אך האֵל של ישראל טוב יותר מכולם. למרות שבמציאות לא השתנה המצב בתקופה הפרסית, מחברי ספר דברים ועורכי הספרייה הדאוטרונומיסטית המציאו תאולוגיה חדשה: פולחן "יהוה אחד" בירושלים בלבד, ששוללת קיומם של פולחני יהוה מחוץ לירושלים. העמדה הרווחת במקרא בתקופה המלוכה גורסת שלכל עם ישנו אֵל משלו ואינה מתכחשת לקיומם וליעילותם של אֵלים אחרים. מחבריה מזהירים את עם יהוה לא ללכת אחר אֵלים אחרים, כלומר לא לקיים את פולחנם. אזהרה זו שמופיעה בגרסות רבות מוכיחה שהישראלים לא תמיד האמינו בעליונותו או ביעילותו של יהוה והעדיפו לעתים לפנות לאלים אחרים, בעיקר לאלי סביבתם המיידית. שתי הממלכות לא היו מנותקות מסביבתן הטבעית והן היו חלק אינטגרלי מתרבות העולם הסובב אותן. אך, קשה להתעלם מהעובדה שתיאורי האלוהות המתקרבים לתפיסה מונותאיסטית הם נדירים וגם נתונים למחלוקת. לעומת זה, התיאורים המזכירים נוכחותם של אֵלים רבים בשתי הממלכות נפוצים ביותר. מטעמים מובנים, ספרי המקרא כפי שהגיעו אלינו, ממעטים לתאר את מראהו של פסל יהוה בבית המקדש, אך הרבו בתיאור סביבתו, בעיקר מראה הכרובים והשרפים.

 

הכרובים מוזכרים בספרי המקרא כ-100 פעמים. המונח "כרוב" בא מהשם האכדי "כוריבו" kuribu כלומר אֵלים משניים המגינים על האֵל הראשי. הפועל האכדי karabu משמעותו לברך. ייתכן שהמילה "ברכ" אינה אלא המילה "כרב" בשיכול אותיות. הכרובים מופיעים במקרא תמיד בהקשר ליהוה וכחלק מסביבתו הפיסולית. הם חיות כנף שסוככים על אובייקט פיסולי וגופם היברידי חלקו אדם וחלקו חיה: שור, אריה או נשר. באשור ל"כוריבו" היה מראה של שור מכונף או גריפון, לעומתו "שדו" shedu שהוא כרוב בדמות אריה מכונף, דוגמת "כְּרוּבִים אֲרָיוֹת" (מלכים א ז, לו), שניהם שומרים בצדי הכניסה למקדשים באשור, בבבל ובפרס. הביטויים לראות את יהוה "פנים אל פנים" באים לציין את גשמיותו של האֵל בעיני הישראלי. באותם ימים, כמו היום, העם מתקשה לדמיין את האלוהות כייצור מופשט והיו זקוקים לאובייקט חזותי כדי לקיים את פולחנו. כיוון שלא לכל אדם ברחבי הממלכה הייתה אפשרות להגיע למקדש מרכזי כדי לחזות בפיסלו של האל, המחברים ייחסו רק לדמויות מרכזיות את התכונה של לראות את יהוה פנים אל פנים, דבר שלא התאפשר לכל אחד בכל מקום ובכל זמן. מצד שני היראה המאגית בכוחו של האֵל גרמה לפיתוח מחשבה שמי שיראה את פניו של האֵל ימות, אך מנהיגים אחדים הצליחו בכל זאת להישאר בחיים למרות שראו את פני יהוה.

 

10.

האם הייתה ליהוה בת זוג? 

 

 

 

אשרה היא מהאֵלות החשובות בפנתאון של קדמת אסיה והיא מופיעה תמיד כבת זוגו של אל ראשי. באשור היא נקראת אישתר. באוגרית היא מופיעה כ"את'רת", אם האֵלים, וכבת זוגו של אֵל. אצל הצידונים היא נקראת עשתרת והיא בת זוגו של בעל. החיתים קוראים לה אשירתו.

 

היא מוזכרת בברכות ובקללות הכתובות שהתגלו בכונתילת עג'רוד ובח'רבת אל כום וגם על גבי כדים לאחסון מזון, מהמאה ה-7, בעקרון (תל מקנה) בגבול יהודה: "קודש לאשרת" לצד אֵלים כבעל ופתגיה. על גבי אחד הפיטוסים בכונתילת עג'רוד מופיעה הכתובת "יהוה ואשרתו" ומתחתיה איור של עץ מסוגנן בעל ארבעה ענפים עם תפרחת עלים וניצנים שיוצאים מהגזע, ומשני צידיו חיות בעלות קרניים הנשענות או מטפסות על העץ. האיור דומה לעץ המפוסל שבכן תענך. אפשר לראות בצורתו המסוגננת של העץ, בעל שישה ענפים סימטריים מכול צד וענף מרכזי, את ההשראה לבנייתה של מנורת שבעת הקנים כפי שהיא מתוארת בספר שמות וכפי שהיא מפוסלת בשער טיטוס. מוטיב העץ המסוגנן המסמל את אשרה כאלת הפיריון נמצא במקומות רבים בארץ, בין היתר על כד חרס מלכיש שם העץ צוייר באופן סכמטי כמנורה בעלת שבעה קנים עם שני יעלים משני צידיה. האם זו משמעותה התאולוגית של המנורה שבמקדש? האם הפכה צורתה המסוגננת של האשרה תחליף לפסל יהוה במקדש בתקופה הפרסית?

 

11.

האם לדעתך היה מונותאיזם בתקופת המלוכה?

 

 

 

בתאולוגיה של ספר דברים ניתן מעמד בכיר בלעדי ל"יהוה אחד", תוך שלילת פולחנו של יהוה במקומות אחרים (יהוה שומרון או יהוה תימן לדוגמא). כמו כן, אין כלל התייחסות לאֵל עליון או לאֵל שדי בתאולוגיה זו, המחבר הרפורמטור העדיף להתעלם מהם. ברור שהיה קשה לפגוע במעמדו של אֵל כה יוקרתי המוכר כראש הפנתאון של עמים רבים. לכן התלכדה דמותו של יהוה בתכונותיו של אֵל. במידת מה אפשר לומר שהרפורמה של "יהוה אחד" הדירה את אֵל עליון מהפולחן, או התעלמה ממנו, אך נטלה את תכונותיו והעניקה אותם ל"יהוה אחד". הרפורמה שללה את הפנתאון של אֵל עליון שכלל את אשרה, בעל, ענת, שמש, צבא השמיים, עשתורת (מלכת השמים) וכוהני במותיהם והותיר בפולחן החדש רק "יהוה אחד" דבר שהתפרש בעיני אחדים, כבמקרים דומים, כמונותאיזם. כך נוצרה תחושה מוטעית של אמונה באל אחד, כפי שנטו חוקרים לחשוב לגבי פולחנם של אחנאתן ונבונאיד. הרעיון המונותאיסטי בראשו מצוי אֵל מופשט, אוניברסאלי, שאינו האֵל הלאומי של ישראל אלא של היקום כולו, החל להתפתח רק אחרי הפסקת פולחן קורבנות הדם באימפריה הרומית והתעצמותה של הפזורה היהודאית במצרים, בקירנאיקה ובבבל.

 

12.

אתה טוען שעד חורבן הבית השני לא היינו יהודים? למה כוונתך?

 

 

 

רבים רואים בימי עזרא ונחמיה את הולדתה של היהדות. אין ספק שחורבן המקדש בידי בבל והמשבר התאולוגי המתבטא בספרות הרפורמטורית הבתר-מלכותית מהווים נקודת מפנה חשובה. אך בניגוד לכתביהם של משפחות גולי בבל שטענו שכל היהודאים הוגלו מארצם ושלא נותר איש ביהודה "וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ" (מלכים ב כה, כא), רוב היהודאים נותרו בארצם תחת שלטון בבל ופרס והמיתוס של הארץ הריקה אינו אלא בדייה. לא זו בלבד גם מה שקרוי "שיבת ציון" שתואר בידי עזרא ונחמיה אין לו על מה להסתמך במציאות. למרות התיאורים בספרים אלה על שובם של הגולים, אוכלוסייתה של פחוות יהוד המשיכה להידלדל בימי מה שקרוי "שיבת ציון" עקב נדידת תושבים לאזורים שבממלכת ישראל לשעבר. גם הדרישות לגרש את הנשים הנוכריות וילדיהן ואיסור נישואי תערובת שיזמו שני צאצאי גולים אלה, ספק רב אם אי-פעם יצאו לפועל. מספר טקסטים שחוברו בימי השלטון האחימני מעידים על זרמים אידאולוגיים מנוגדים לתורת "זרע קודש": מגילת רות, הנובלה על עלייתו לגדולה של יוסף במצרים וגם מגמותיו האנטי בדלניות של ספר דברי הימים.

 

מתי אם כך צמחה היהדות כפי שהיא מוכרת לנו היום? אפשר להבחין בשלבים אחדים בהתפתחות, משלב הפולחן הישראלי של ימי המלוכה עד לצמיחת היהדות המודרנית. נקודת מפנה ראשונה היא חיבורו של ספר דברים והעריכה הרפורמטורית של ספרי המקרא החל משנת 622 לפני הספירה. נקודת מפנה שנייה היא חורבן המקדש הירושלמי בידי הבבלים. המפגש של חלק מהאינטליגנציה שהוגלתה לבבל עם תרבות האימפריה ופולחנה עיצבו מחדש את התרבות הישראלית, ספרותה ופולחנה ויצר את סיפורי הבריאה. אך נקודת המפנה המכרעת שהציבה חיץ בין העולם הרב אלילי הקדום לחברה של דתות התרחש אחרי חורבן המקדש בידי הרומאים והעדר האפשרות להקריב קורבנות. תהליך זה החל זמן מה קודם לכן, עם היווסדה של התפוצה היהודאית באלכסנדריה ובקירנאיקה מהמאה ה-3 לפני הספירה. אוכלוסייה זו יכלה להגיע רק לעתים רחוקות להקריב קורבן בירושלים. יש לציין שהמפגש בין יהודאים ליוונים באלכסנדריה ובקירני יצר לראשונה מצב שאיפשר לפגאנים הלנים להפוך ליהודים על אף שהם אינם יהודאים מבחינת מוצאם האתני, בתנאי שהם מאמצים את המנהגים והמסורות של היהודאים.

 

לאמיתו של דבר סיום עידן פולחן הקורבנות נכפה על היהודאים שלא מרצונם על ידי הרומאים שהחריבו את ארמונו של יהוה. למרבה האירוניה טיטוס "הרשע" יצר בעקיפין את המעבר מהפולחן היהודאי הבתר מלכותי שמקורו ברפורמה של שפן לדת היהודית החדשה, ללא קורבן דם, מבוססת על לימוד ותפילה שיכולה להתבצע בכל מקום, גם מחוץ לירושלים ואף מחוץ לארץ ישראל. יחד עם זאת, התפילה הליתורגית המתבצעת בציבור עדיין טומנת בחובה את זכר הקורבן וכוללת פסוקים מהמקרא והמשנה שדנים בחוקי הקורבנות. אף שהקורבן הפך לנחלת העבר, האקט הריטואלי שלו סירב למות גם ביהדות וגם בנצרות. התפילה השנייה שבין השחר לערב נקראת "מנחה" כזכר למנהגי המקדש. גם אחרי הפסקת פולחן הקורבנות עקב חורבן המקדש, המשנה והתלמוד (סדר קודשים, מסכת מנחות) המשיכו לעסוק בחוקי הגשת קורבנות ומנחות כאילו המקדש היה עדיין קיים ושלא השתנה דבר. מסכת ברכות משווה את החלב והדם שנותרים בגופו של אדם בזמן תענית לחלבה ולדמה של בהמה הנשרפת מעל גבי המזבח (תלמוד בבלי, ברכות יז, עא). כמו כן הזיכרון הקולקטיבי היהודי במשך הדורות המשיך לראות במקדש הירושלמי ובכל מה שהתקיים בו מין תור זהב אידאלי שישוב להתקיים עם בואו של המשיח שיבנה מחדש את בית המקדש בהר הבית.

 

כתוצאה מביטול הגשת קורבנות הדם במקדשים צמחו בו-זמנית שתי דתות חדשות: הנצרות שנפרדה בינתיים מדת האם והיהדות הפרושית-רבנית. אפשר אף לומר שבאמצעות חסידי ישו כבשה היהדות את העולם היווני-לטיני, כיוון שכתביהם, ספרי הברית החדשה וספרים "חיצוניים" לה, אינם אלא מדרשים של הטקסט המקראי, דוגמת "פשרים" וספרות מדרשית עניפה שהתגלתה במגילות מדבר יהודה. הדת היהודית החדשה לא הייתה חלק בלתי נפרד ממקום מוגדר: המקדש וירושלים. התפילה והלימוד יכולים להתקיים בכל מקום ללא תיווך של כוהנים. קבוצה של 10 גברים מספיקה כדי להתפלל לאֵל באופן ציבורי. כך איבד יהוה את היכלו, את משכנו, את המקום שבו הוא שם את שמו. הוא איבד גם את עירו ירושלים החרבה ואולי אף את עמו ישראל אליו הסתפחו גרים רבים. אם האל, פיסלו ומקדשו לא קיימים יותר, הדת היהודית הפכה בהכרח למופשטת ורוחנית. העדר פסלי אֵלים הפכה את היהודים בעיני אחרוני הפגאנים כמעט לאתאיסטים. כאמור, פסל יהוה הומר בידי עורכי המקרא בארון ברית יהוה ובתקופה הפרסית במנורה. במידת מה הדת היהודית הפכה את ספר התורה העטוף בארון הקודש כתחליף לפסל יהוה.

 

13.

מתי הפכה האלוהות למופשטת, מונותאיסטית ואוניברסלית?

 

 

 

בראשית המאה ה-6 לספירה התרחש המהפך המכריע בעולם שהפסיקו בו לשחוט חיות כדי להגישן כקרבן לאֵל או לנציגו עלי אדמות הקיסר. נצחונה של הנצרות באימפריה הרומאית-ביזנטית גרמה להחרבתם האלימה של המקדשים עליהם התבסס כוחם של הקיסרים. החיה והדם שעל המזבח נעלמו ופינו את מקומם לבתי תפילה, לטקסט הכתוב במגילות ולאחר מכן לספר כרוך. אם הפולחן הממלכתי היה ענין אזרחי בעיקרו, "דתות הספר" עסקו בפרט והציעו תחליף להגשת הקרבן על ידי התפילה בציבור המבוססת על הטקסט המקראי. כך צמחה היהדות הפרושית שהתייחסה לכוהני המקדש, שהיו מופקדים על הספרים וכתיבתם, כאל אוייב. הכת הפרושית הפכה עם הזמן ליהדות הרבנית כאשר העולם היהודי מחוץ לבבל קיבל בהדרגה את התלמוד, לא לפני המאה ה-9 לספירה.

 

בסיכומו של דבר אפשר לטעון שהפוליתאיזם של החברות הנקראות פגאניות לא היה כל כך פוליתאיסטי, כפי שהמונותאיזם במקרא לא שלל קיומם של אֵלים אחרים. אפשר אף לשאול במה קיומו של יהוה לבדו עדיף באופן מהפכני מיהוה ואשרתו? או האם אֵל יחיד שכל דת מנכסת לעצמה עדיף על מצב שלכל עם ישנו אֵל משלו?

 

היהדות המודרנית זכתה לקנוניזציה אחרונה רק במאה ה-16 בזכות חיבור "השולחן ערוך" בידי יוסף קארו בצפת והפצתו בדפוס בעולם היהודי. בניגוד ל"משנה תורה" של הרמב"ם שתרי"ג המצוות שבו כללו גם מצוות שאינן רלוונטיות לזמנו, ב"שולחן ערוך" הוצאו לראשונה כל ההלכות הקשורות לקורבנות כולל דיני טומאה וטהרה. גם חלק מהמצוות הקשורות לארץ ישראל אינן מופיעות בספר. החל מהמאה ה-16, זהו החיבור עליו מסתמכים כל רבני ישראל שבאים לפסוק הלכות. לאור תפוצתו של הספר בקרב הקהילות היהודיות, כולל אשכנז, היה חשש שלימוד המשנה, התלמוד והפוסקים יוזנחו, אך למרות זאת השפעתו הלכה והתעצמה. מעמדו ההלכתי של השולחן ערוך הופך את היהדות לפולחן הממשיך את פולחן אסכולת הכוהנים אך ללא מקדש. היהודי והמתייהד אינם נדרשים להאמין אלא לעשות ולקיים ציווים. מבחינה זו היהדות אינה דת במובנה הנוצרי של ההגדרה אלא קבוצה אתנית הנבדלת משאר האוכלוסייה בזכות מנהיגיה וכתביה.

 

14.

אני מבינה שהרצאתך על רציפות שושלת בית דוד היא פרק מספר שנמצא עכשיו בשלבי הפקה בהוצאת רסלינג, 'קיצור תולדות יהוה‘. הלא כן? מתי אמור הספר לראות אור?

 

 

 

הרצאתי על תרמית נצחיותה של שושלת בית דוד מתבססת על פרק קצר בספר שפיענוחו מלמד אותנו רבות על  עמדותיהם הפוליטיות של מחברי המקרא ועל הפולמוסים ביניהם. הספר עבר מספר שלבי בדיקה לפני ההחלטה לפרסמו. פרופסור אד גרינשטיין המליץ על הפרסום. שלושה פרופסורים, לא כולם בתחום המקרא, שימשו כלקטורים. עורך ההוצאה ד"ר יצחק בנימיני קרא את הגרסה הראשונה והמליץ על תוספות ותיקונים. בשלב זה שני מומחים נוספים בתחום המקרא קוראים את הטיוטה ומעירים הערות. בתום שלב זה הספר יעבור עריכה לשונית והגהות ותוך מספר חודשים ימצא את מקומו בחנויות הספרים.

 

15.

שם הספר הוא ברוח המסורת לכנות ספרים, חלקם רבי מכר מפורסמים, בשם ’קיצור תולדות...‘: קיצור תולדות הזמן של סטיבן הוקינג (1992), קיצור תולדות האנושות של יובל נח הררי (2011), שקדם לו קיצור תולדות האנושות של פטריק גורדון ווקר (1941), קיצור תולדות המלחמות של דיוויד זוק ורובין הייאם (1981), קיצור תולדות הכול של קן וילבר (2006) ועוד הרבה. אתה בחרת ב‘קיצור תולדות יהוה‘. במה שונה ספרך מספרו של ג'ק מיילס, אלוהים: ביוגרפיה (1994)? 

 

 

 

ג'ק מיילס ללא ספק עשה עבודה מצויינת, אך הוא קורא את הטקסט המקראי קריאה סינכרונית, כלומר רק על פי נוסחו האחרון, מבלי לקחת בחשבון את שכבות הכתיבה והעריכה שלו במשך דורות רבים. מחקרי בוחן כל חלק בטקסט גם על פי השיטה הדיאכרונית שלוקחת בחשבון את ההתערבויות בטקסט, את כוונות מחבריו, את הסתירות שבו ובעיקר חושף את הפולמוסים התמידיים בין מחברי המסורות השונות הנוגדות אחת את השנייה. שיטה זו מגלה לנו בין השאר את עולמם הפורה של חוגים אינטלקטואלים לוחמניים שהנחילו לנו אוצר ספרותי ששינה את פני העולם.

 

16.

דרך אגב, כיצד יש להגות את שם ספרך? הרי דרך ההגיה של השם המפורש אינה ידועה. 

 

 

 

במחקר מקובל להגות את השם "יהוה" yahwe. להערכתי כנראה שהגו את הה' הסופית בתנועת o, כמו במילה שלמה, ולכן yahwo שמתכווץ ל-yaho       

 

 

אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות'.

 

דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.

 

נקרא 14252 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

34 תגובות