|
המושגים המשיחיים שאנשי גוש אמונים, אנשי חב"ד המשיחית ואנשי הימין הלאומני-דתי האלים - המכלים את הציונות בתביעותיהם המשיחיות ומתנכרים לחלוטין לזכויות תושבי הארץ שאינם יהודים, אינם שייכים למציאות בת ימינו מאז שקיימת ישות יהודית במדינת ישראל, המממשת את כל סמלי העצמאות והריבונות, ההגנה והביטחון. מושגים קבליים משיחיים דואליסטיים, שמהותם החלומית-אוטופית חוצת גבולות, אינם שייכים למציאות פוליטית רציונאלית של מדינה ריבונית חילונית, המתקיימת בעולם הדמוקרטי-ליברלי-נאור שמדינת ישראל, מרגע הקמתה, ביקשה להשתייך אליו.
המציאות המשיחית המיסטית, שנולדה מתוך ייסורי החורבן והגלות ומתוך הכמיהה לגאולה, מציאות המיוסדת על מאבק קוסמי בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה, המייצגים את המאבק בין גלות לגאולה, איננה שייכת לעולם המאמין בכבוד האדם באשר הוא אדם, בלא סייגי דת, גזע ולאום, ואיננו מכיר בקטגוריות דתיות סובייקטיביות כמקור תוקף, ועל כן עולם זה איננו מכיר ב'עם נבחר', ב'זרע קודש', ב'ארץ המובטחת', ב'סטרא אחרא' ו'סטרא קדושה', ב'עם סגולה' ו'זרע עמלק', במדינה שהיא לבדה 'יסוד כיסא ה' בעולם', או בזכויות יתר של 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. קל וחומר שהעולם החבר בארגון האומות המאוחדות, באיחוד האירופי, במדינות החתומות על אמנת ז'נבה ובבית המשפט הבינלאומי בהאג, איננו מכיר במציאות לגיטימית של כיבוש מתמשך, נישול, עוול, התעמרות, גזל ואפרטהייד מטעמי אמונה באלוהים, מסורת, דת וגזע, הלכה דתית ודין מקודש, של עם המתנשא על שכניו בתוקף עליונותו וקדושתו, המעוגנת בכתבי קודש ובהבטחות אלוהיות, או באמונה מקודשת.[א]
הניסיון ליישב בין הציונות החילונית, הממלכתית והריבונית שראתה עצמה מראשיתה כתנועה למען השילוב המדיני של היהודים בעולם המודרני, בחסות משפט העמים, וביקשה לאור הניסיון ההיסטורי המר של חיי מיעוט דתי-לאומי נרדף, ארץ מקלט לעם היהודי, לבין הציונות הדתית המשיחית הקיצונית, המעגנת את קיומה במפעל ההתנחלויות בארץ ישראל השלמה, בשטחים הכבושים מאז 1967, כחלק מהגשמת החזון המשיחי-לאומני של העם הנבחר, השב לארצו, מקדש את אדמתו, במחיר גירוש עתידי או כיבוש עכשווי, דיכוי, גזל, עוול והשפלה של האוכלוסייה הפלשתינאית - לא הצליח כלל וכלל.
מדינת ישראל תלויה לצורכי קיומה בשיתוף פעולה עם העולם המערבי המפריד בין דת למדינה, שמתוקף הכרתו והכרזתו הוכרה כעם בין העמים הזכאים להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית. אשר על כן, מושגים דתיים מיסטיים מקודשים מהמקרא, מההלכה או מהאגדה, מהקבלה, או ממדרשי הגאולה, כגון 'עם נבחר' או 'בית הבחירה', 'זרע קודש' ו'זרע עמלק', הקיימים כולם בתחום האמונה הדתית היהודית לאורך אלפי שנים, הם משוללי כל תוקף פוליטי-משפטי, מוסרי, על פי המשפט הבינלאומי, המבוסס על מגילת זכויות האדם. מושגים מקראיים, מושגים משיחיים קבליים הנזכרים לעיל, ומושגים הלכתיים או אגדיים המתייחסים למשיח בן דוד, למקדש מהשמיים שיכון על הר הבית, ולחידוש העלאת הקרבנות, בדומה למושגים גזעניים-לאומניים-דתיים הקשורים לזכות קיום בלעדית לבני דת אחת ולגירוש גויים בני דתות אחרות מן הארץ,[ב] ולביעור מוסדותיהם הדתיים המכונים 'עבודה זרה' עבודת אלילים או גילולים, אינם יכולים להיות מצע להשתלטות אלימה על שטחים כבושים ולפריעת החוק, או תשתית לפעילות פוליטית-ביטחונית, שכן אינם שייכים בשום פנים ואופן למציאות שיש בה מדינה ריבונית, רציונאלית, בעלת משטר פרלמנטרי וחוק מודרני, המחויבת לחוק הבינלאומי.
מלכות ישראל המשיחית
לגרעין המייסד של 'גוש אמונים' - שראה עצמו כתנועת תחייה דתית משיחית בעידן 'אתחלתא דגאולה', עליו הכריזו הרב קוק האב ובנו ר' צבי יהודה, ופעל להתנחלות בארץ המובטחת, בשם הבטחה אלוהית (כדברי חנן פורת שקבע: ש"גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש"[ג]), בחסות הצבא של מדינת ישראל הריבונית, תוך התעלמות מוחלטת מסבלם של מיליוני תושבים פלשתינאיים, הצטרפו חוגים שונים, אנטי-ציונים קיצוניים, ולאומניים פונדמנטליסטיים, המערבבים גאולה, משיחיות ומיסטיקה כריזמטית, באנרכיזם, חתרנות ואלימות המסתמכת על המקרא ועל ההלכה, על פריעת חוק ועל שיכרון הכוח.
החברים הקיצוניים בקבוצות אלה, החולמות על 'מלכות ישראל', המעלות על נס את 'העם היהודי הנבחר' שרק לו הובטחה הארץ כ'זרע קודש' ועם סגולה', ומגנות את חטאיהם של 'הגויים', הערבים הפלשתינאים, המוצגים כ'זרע עמלק' אותו יש להכרית, מצפים לביאת המשיח ותולים את בואו, ברמות שונות ובהקשרים שונים בשלושה יסודות עיקריים: בזיקה להתנחלות בשטחים הכבושים בחסות צה"ל, בתמיכה במדיניות 'אף שעל' והתנחלות ברחבי 'ארץ ישראל השלמה', היא 'הארץ המובטחת';[ד] בהשלטת מדינת הלכה הנודעת בשם 'מלכות ישראל' המשיחית, כאידיאל תיאוקרטי-מונרכי-אבסולוטי ראוי, במקומה של מדינה יהודית דמוקרטית, חילונית ליברלית ריבונית; ובבניין המקדש על הר הבית במקומו של מסגד כיפת הסלע, המכונה 'השיקוץ השומם' שיש להסירו, לשם חידוש עבודת הקרבנות בידי משמרות הכהונה.
מדיניות ההתנחלות ב'ארץ המובטחת', הנתפשת כ'שטחים כבושים' על פי החוק הבינלאומי, זכתה וזוכה לתמיכה פוליטית של כל חוגי הימין הציוני החילוני והדתי-לאומי מטעמים שונים, היסטוריים, פוליטיים, דתיים וביטחוניים, המסתמכים על זכויותיו ההיסטוריות של עם ישראל, על קדושת הארץ ומקומה בעידן המשיחי, או על צרכיה הביטחוניים של המדינה במציאות הגיאופוליטית המורכבת במזרח התיכון, ואילו שני הגורמים הנוספים זוכים לתמיכה של חוגים קיצוניים הידועים כ'תנועת נאמני המקדש', או כתנועת 'חי וקיים', כמקורבי תנועת חב"ד המשיחית הקיצונית, הטוענת שדורנו הוא דור הגאולה האחרונה והמשיח כבר כאן, ויש מפרשים בני זמננו המתירים בישראל לפרוק את עול חוקי המדינה ולחולל מהפכה בשם חוקי התורה בעקבות העידן המשיחי.
גורמים קיצוניים אלה, השוללים את הציונות החילונית ואת הריבונות הממלכתית של המדינה, רוצים להחליף את מדינת ישראל הדמוקרטית, החילונית והליברלית, במשטר תיאוקרטי מלוכני-דתי-משיחי, המכונה 'מלכות ישראל המשיחית'. חוגים אלה מבקשים כל העת להרחיב את השפעתם כדי לקדם את בניין המקדש על הר הבית בירושלים, במקומה של כיפת הסלע, ולהחיל את ההלכה, הנכפית בחרם, בארץ שיחיו בה יהודים בלבד. שינויים מהפכניים-אלימים אלה, הקוראים תיגר על המדינה ועל סמכויותיה, נלמדים ומתבצעים הלכה למעשה בידי החוגים המשיחיים הקיצוניים, ננקטים כדי להחיש את ביאת המשיח ואת בוא הגאולה, הקשורה בכינון מלכות ישראל המשיחית, 'יסוד כיסא ה' בעולם', בכל תחומי ארץ ישראל המקראית, המותנית בשמירת ההתנחלויות בשטחים הכבושים, ובהחלפת חוקים מעשי ידי אדם, המיוסדים על סמכות ריבונית נבחרת, בחוקים מעשה ידי אלוהים, המבוארים בידי בעלי סמכות משיחית, בכל תחומי החיים.
הדרך להגיע למציאות משיחית נכספת זו מותווית בדברי הרב יצחק גינזבורג, איש חב"ד, מראשי ישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר, השולל את הדמוקרטיה הפרלמנטרית מכל וכול, קורא לה 'מלכות זדון' ומתנגד לרעיונות השוויון והחירות, זה שכתב בספרו 'קומי אורי': "יש לעקר את הרוח הציונית (...) את בית המשפט עלינו לשבר (...) את הממשלה - ממשלת שמאל או ימין - עלינו למגר".[ה] ראוי לציין שמילים אלה לקוחות מ'ברכת המינים', הברכה התשע-עשרה, בסוף תפילת שמונה-עשרה, המופנית נגד אויבי ישראל ושונאיו, המסכנים את קיומו, מבית ומחוץ, שם כתוב: "ולמלשינים אל תהי תקוה וכל המינים כרגע יאבדו וכל אויבך מהרה יכרתו ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע במהרה בימינו ברוך אתה ה', שובר אויבים ומכניע זדים".[ו]
בדברי חכמים 'מלכות זדון' מציינת את האימפריה הרומית, שנחשבה למלכות הרשע, להתגלמות הדיכוי והשעבוד, לייצוג הרע בעולם, ולמוקד ההתנגדות למלכות ה'. מושג זה זהה למושג עמלק, שאיננו מציין רק אויב פוליטי-לאומי של עם ישראל, אלא אויב ושונא של אלוהים, שיש נגדו "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".
לדברי הרב גינזבורג - שכתב הסכמה לספר 'תורת המלך', שחיברו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, במכון התורני שעל יד ישיבת 'עוד יוסף חי', שהרב גינזבורג עמד בראשה, ספר המתיר הריגת ערבים חפים מפשע,[ז] אשר בשיעוריו שנאספו בקונטרס 'ברוך הגבר' - 'חמש מצות כלליות שהן חמישה היבטים פנימיים במעשהו של ... ברוך גולדשטיין', ירושלים תשנ"ד[ח] - הוא משבח את מעשה הרצח של הנוקם במערת המכפלה, שגדל במשפחה חב"דית, איש תנועת כ"ך-כהנא חי[ט]. לדבריו, מדינת ישראל הממלכתית החילונית והדמוקרטית, איננה ניתנת לתיקון, ועל כן אין טעם בניסיון של שיפור מבפנים, אלא יש לפעול נגד מוסדות המדינה הנוכחית שהיא לדבריו מלכות זדון, כדי לכונן מדינה מתוקנת, היא מלכות ישראל המשיחית, שעליה שולט מלך בעל תכונות על-אנושיות, המלך המשיח, שביכולתו להטיל אימה על נתיניו, כמפורט בספריו: 'קומי אורי', 'מלכות ישראל' ו'מלך ביופיו'.
גינזבורג ועציון
נקודת המוצא המשולשת של מלך משיח זה היא שלטון המיוסד על חוקי התורה, או כינון 'מדינת הלכה'; קירוב הגאולה באמצעות מלחמות בממשלת הזדון וטיהור הארץ מעובדי עבודה זרה ("במדינה יהודית באמת מבינים ששורש הבעיה זה שלא מקיימים את מצוות התורה של הורשת הגויים".הדברים מתייחסים לכתוב בספר במדבר לג נ"ה: "ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה"), והקמת בית המקדש על הר-ציון המקראי, הוא הר הבית עליו עומדת כיפת הסלע, כדי להמליך את אלוהים על העולם כולו ולחולל שינוי במציאות מקצה אל קצה.[י] הרב גינזבורג מבקש לחולל מהפכה שלטונית דתית משיחית במדינת ישראל, על כן הוא יוצא בגלוי נגד הדמוקרטיה הליברלית ומתנגד להמתנה פסיבית לבוא המשיח. במקומה של הדמוקרטיה הוא תובע כינון משטר מלוכני שיחולל את הגאולה בראשות מלך-משיח, שיעורר בעם, בכוח אהבת ישראל שלו, את האומץ הדרוש לוותר על המשטר הדמוקרטי לטובת חוק התורה, ואת התעוזה להחליף את מדינת ישראל במדינה יהודית שבה יקיימו את מצוות התורה של הורשת הגויים ולוותר על כל היש האנושי הנגלה לטובת האָין האלוהי הנעלם.
המשיחיות של הרב גינזבורג היא "פוליטית, רדיקלית ובעיקר טוטלית ובמרכזה ניצבת דמות של מלך אשר יחליף את המשטר הדמוקרטי ויקים תחתיו מונרכיה אבסולוטית דתית".[יא] גינזבורג, חסיד תנועת חב"ד המשיחית, איש החזון המשיחי, המיסטי, הטוטלי והאנרכיסטי, שהתעצם והקצין בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון, מבקש להפיל את המשטר על שלוש רשויותיו, ולחולל מהפך משיחי מונרכי בתודעתו של כלל הציבור, הנקרא להחליף דמוקרטיה של חופש ושוויון, במונרכיה משיחית אבסולוטית, המכונה בפיו 'מלכות משיחית', ו'מלכות תורנית שמימית'.[יב] המלך המשיח יוביל את המלכות הדתית שיעמוד בראשה, למלחמה בגויים כתנאי להקמת בית המקדש השלישי, וכהכנה של "דירה בתחתונים" לאלוהים.[יג]
בחזונו, אף יהודי לא יישאר מחוץ למעגל המאמץ המשיחי, וכל יהודי, אזרח המדינה, יתבקש להתמסר לחזונם של 'הצדיקים החולמים', שומרי חוקי התורה, אותם מתאר הרב גינזבורג בספרו 'קומי אורי', אחרי שהוא פונה לקוראיו ולמאזיניו בתקיפות, ותובע מהם בלשון 'ברכת המינים' לעקר, למגר ולשבר את הציונות, את בית המשפט, ואת הממשלה,[יד] קורא לחיילי צה"ל לסירוב פקודה,[טו] ואיננו מוכן לוותר על אף שעל מאדמת ארץ ישראל, שנועדה לדבריו לעם ישראל בלבד, ואין בה שום מקום לזרים שאינם מקבלים על עצמם את שבע מצוות בני נח ונכנעים לריבונות יהודית על פי חוק התורה.[טז]
חוגים קרובים המעוניינים ברעיונות דומים לאלה של הרב גינזבורג, מצויים בקרב 'תנועת שוחרי המקדש', המאמינים שמקור יניקתו וחיותו של עם ישראל מצוי ב'אבן השתייה' על הר הקודש (הסלע המצוי בתחתית כיפת הסלע), שכמה מפעיליה קשורים בישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר. אנשי התנועה, המונה קבוצות פונדמנטליסטיות שונות המסתמכות על כתבי הקודש באופן מילולי, ומצטיינות בנאמנות לפשט הכתוב בתורה ובהלכה, מבלי להתחשב בזמן ובמקום של כתיבתם ומבלי לשקול את היתכנותם העכשווית ביחס לאתגרי התקופה הנוכחית ותנאיה, מביעים התנגדות לאופן הקיום הישראלי הנוכחי המכיר בסטאטוס-קוו בעניין הר הבית, ולסמכות השלטונית הריבונית הנבחרת המייצגת אותו, המכונה בפיהם - מלכות הזדון.
נאמני הר הבית ותנועת 'חוזרים אל ההר' מבקשים לעלות להר ולדבוק בהר,[יז] להשתחוות ולהתפלל בו, במטרה לעורר מרי נגד הסדר הקים, הנתפש לדבריהם כ"השפלה של הקיום היהודי בארץ", אשר מייצגו הוא הממסד הישראלי. ממסד זה, המכונה ממשלת זדון או מלכות זדון, נתפס כיריב שיש לקעקע את החלטותיו ועוד יותר את עצם סמכותו. בחוגים אלה, שצרפו את המשיחיות החב"דית מבית מדרשו של הרב יצחק גינזבורג, החותר לכונן את מלכות ישראל המשיחית, למשיחיות המתנחלת הדתית-לאומית מבית הרב צבי יהודה קוק וחוגי גוש אמונים, מבקשים לקרב את ביאת המשיח הלכה למעשה, באמצעות כפיית מדינת הלכה, ומבקשים לבנות את המקדש על הר הבית כדי לקרב את ביאת המשיח, גם במחיר 'הסרת השיקוץ השומם', או פיצוץ המסגדים הניצבים על ההר מאז המאה השביעית לספירה.
אנשי חב"ד שביניהם עוסקים בהחזרה בתשובה כדי לקדם את ביאת המשיח ומתנגדים לכל משא ומתן לשלום הכרוך בהחזרת שטחים, שכן לגבי דידם, ארץ ישראל בגבולות ההבטחה האלוהית לאברהם, שמורה ליהודים בלבד, ויש להתנחל בכל הארץ המובטחת למען קירוב ביאת המשיח. בין אנשי 'גוש אמונים', תלמידי ישיבות בני עקיבא וישיבות ההסדר, היו שרצו לקרב את ביאת המשיח בכוח מבצעי חבלה שיחוללו את פתיחת מלחמת גוג ומגוג המקדימה את הגאולה. ביניהם אנשי המחתרת היהודית, בראשות יהודה עציון, תלמיד ישיבת בני עקיבא וישיבת ההסדר, ממייסדי עפרה, שהאמין ב'חוקי הייעוד' המוקדשים לאידיאל עליון, ולא ב'חוקי הקיום', המיועדים רק להישרדות ולשימור הסדר הקיים, במסגרת חוקי המדינה, ועל כן קרא להחליף את הדמוקרטיה בישראל במלכות בית דוד, וביקש לפוצץ בשנת 1984 את הר הבית, כדי לחולל את מלחמת גוג ומגוג, "היינו, לקומם את העולם המוסלמי למלחמת קודש על ישראל ו"לחייב בכך את גואל ישראל... לקום ולהושיע את עמו במהלך גדול ונורא",[יח] שבסופה יבוא המשיח. עציון שפעל בהשראת תורותיו המשיחיות של פעיל לח"י, שבתי בן דוב, אמר אחרי שנלכד: "בהיחלצותנו לפעולה זו, מתוך כוונה זו להמשיך את המהלך הרוחני שיתחיל בה, רואה אני את הדרך היחידה להיותה של מדינת ישראל בסופו של דבר - מלכות ישראל התקנית, הראויה והמובטחת".[יט]
להיות רעים ביותר
אלימות רצחנית הכרוכה בנקמה בשם שמים למען קירוב ביאת המשיח, הייתה גם דרכו של איש חב"ד הנוקם, ברוך גולדשטיין, שבחר בחג פורים, החג שבו נקמו היהודים בגויים, ובמערת המכפלה, המקודשת ליהודים ולמוסלמים, כזירת טבח שתעורר תגובת שרשרת מוסלמית, וקיווה במעשה הטבח שלו לעורר מלחמה שתביא לגירוש הערבים מהארץ ותחזק את תכנית הגאולה. גם מחברי חוברת 'ערבות הדדית -המוח שמאחורי המאבק: בעניין דרכי פעולתנו להגנת יישובי חבל בנימין ת"ו', שבה כתוב: "מדוע נראה לנו ששיטת המאבק המכונה ערבות הדדית (או תג מחיר) היא היעילה ובדרכה מומלץ לפעול...", וגם הרב עידו אלבה שדן בשאלה האם מצוות 'לא תרצח' חלה גם על הגויים,[כ] וגם חוגי הרב מאיר כהנא, תנועת כ"ך-כהנא חי וארגון להב"ה, העושים כל אשר לאל ידם להסית נגד ערבים, להמאיס עליהם את חייהם ולגרשם מהארץ, במסגרת הכתוב בספר במדבר לג, נ"ה וכלה במחברים ובעורכים של ספרים וחוברות כגון 'ברוך הגבר', 'תורת המלך', 'ערבות הדדית' ו'קומי אורי', הקשורים ברב גינזברג ותלמידיו בישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר, המתירים הריגת ערבים, משום ש"לא שייך 'גדר של חף מפשע' לגבי כל האוכלוסייה הערבית", אוחזים בדרך מחשבה זו ותומכים בביצועה הלכה למעשה. כך גם חושב הרב דב ליאור, ראש ישיבת ההסדר בקרית ארבע-חברון ורב העיר, שהיה תלמיד ישיבת 'מרכז הרב', שהפך לאחד ממנהיגי הציבור החרדי לאומי, ולקח חלק פעיל בהכרזת 'דין רודף ומוסר' נגד ראש הממשלה יצחק רבין, שהתירה את הריגתו.[כא]
הרב ליאור הכריז על הציבור הפלשתינאי בשטחים: "אנחנו במצב של מלחמה עם כולם, נשים ילדים וטף", הכרזה המתירה את דמם ללא משפט. הדבקים בדרך זו של אלימות בשם שמים מתעלמים לחלוטין מזהותה הדמוקרטית-חילונית-ליברלית של המדינה, וממחויבותה לתושביה הערביים הפלשתינאיים, החיים תחת עול הכיבוש מאז 1967. על פי כתביהם הם רואים את עצמם לא רק כבחירי אלוהים וכבני מלכים השייכים לעם הנבחר שרק לו מיועדת המלוכה בארץ המובטחת, אלא גם כמי שנשמתם היהודית נעלה על נשמתם של גויים, כיחס שבין נפש האדם לנפש הבהמה.[כב] בשל מעלתם,מתעלמים אנשי סגולה אלה, מהציווי המקראי המפורש:"וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך", שנאמר בעקבות ההנמקה החוזרת ונשנית: "כי גרים הייתם בארץ מצרים". את הערבים הגרים (גר תושב), תושבי הארץ המובטחת, הם רואים באחת משלוש דרכים: כמי שרשאי לשבת בארץ רק בתנאי שקיבל את שבע מצוות בני נח,[כג] וכמי שהסכים לשלם מס ולחיות במצב עבדות,[כד] או כמי שחלה עליו המצווה "לא תחנם", שעניינה הוא איסור רחמים ביחס לגויים, שאין להם חניה בקרקע, או אין להם מקום בארץ הקדש ועל כן יש להורישם, או כזרע עמלק וכאויב שיש חיוב לנקום בו ולהשמידו.
הרב גינזבורג אשר מרבה לשבח את הקנאות והנקמה בגויים, ומזכיר לשבח את קנאותם של שמעון ולוי שהרגו את כל תושביי העיר שכם,[כה] כנקמה על אונס דינה אחותם, כותב: "במציאות המתחילה להתממש בימינו, אסור לנהוג יותר בדרכי שלום, אלא להרחיק בכוח כל גוי מגבולנו, כפסק מורנו הרמב"ם.[כו] ועוד יותר מזה, בשעת המלחמה, נגד אויבינו עלינו להיות רעים ביותר. וכך בעניין הנקמה...אי אפשר לבנות מלכות הקדושה, כל עוד איננו יודעים איך להיות רעים באמת, כלפי הזולת הראוי לכך"..."ראשית התיקון הוא בעניין המשפט. משפט העבודה של לימוד תורה. ואתו החזרת המשפט העברי התורני, גם עשיית משפט בגויים – לעשות נקמה בגויים".[כז] "צריכים אנחנו לטהר את ארצנו הקדושה מכל טומאה ופסול לפי 'גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ' (תהלים פ, ט), ולהרחיב את גבולנו עד לגבולות ההבטחה ועוד יותר. רק אז נזכה לשלמות קיום ועשה טוב, בבניין בית המקדש, על הר הקודש".[כח]
דברי הרב גינזבורג, הקורא בזמננו ובמקומנו, להרחקה בכוח של כל גוי מגבולנו, ומחייב נקמה בגויים ומשפט בגויים, בהוראה של עונש ונקמה על פי דין תורה, העולים כדי הסתה לגזענות וקריאה לרצח, ומהווים רקע לפעילותם של חוגים המאמינים בדברים אלה, כגון ארגון להב"ה, ו'ערבות הדדית'-'תג מחיר', מבטאים את עוצמת ההתנגשות בין חוק התורה וההלכה, הפטור מחיובי העולם המודרני, בקריאתו הפונדמנטליסטית, נטולת הפירוש, לבין חוקי המדינה, הכפופים לחיובים אלה, המעוגנים בהצהרת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי.
פתיחת חשבון עם שלוש מאות מיליון מוסלמים
כאמור לעיל בחלקו הראשון של המאמר, הן הגאולה וביאת המשיח, הן בניין המקדש וחידוש עבודת הקודש של הכהונה, מעוגנים במסורת היהודית לדורותיה, אלא שמסורת עתיקה זו שייכת לעולמות אחרים לגמרי מהעולם שאנו חיים בו. הגאולה וביאת המשיח נוצרו, כאמור, בעומק הגלות, כאופק של תקווה שהיה חיוני ליהודים הנרדפים, שהיו משוללים כל כוח, אולם צירופם למציאות של מדינה מערבית דמוקרטית ליברלית, הנהנית מריבונות, עצמאות וכוח צבאי, ומצויה במצב של כיבוש, שהפך להתנחלות בלתי חוקית הנשענת על הגנתו של צה"ל, זה יובל שנים, הופכת את מימושם של רעיונות מופשטים אלה, שמקורם במרחב המיסטי-משיחי, למאיים, נלעג ולאבסורדי במרחב שמדינת ישראל הדמוקרטית נוסדה מתוכו ומתקיימת בו.
יתר על כן, ניסיון למימושם של רעיונות אלה, טומן בחובו סכנה שאין ערוך לה במרחב הגאו-פוליטי המוסלמי שמדינת ישראל נמצאת בו. כך הם אף פני הדברים ביחס לחוגים המבקשים לבנות את בית המקדש השלישי במקום כיפת הסלע ולחדש את עבודת הקרבנות ומשמרות הכהונה שנזכרה לעיל.
מזה אלפיים שנה חרב המקדש שעמד על הר ציון המקראי (הוא הר המוריה במחשבת חז"ל, הנודע כהר הבית, ולא הר ציון בימינו), שתכליתו הייתה שמירת המקצב הנצחי של מחזורי הזמן המשביתים המקודשים (שתוארו לעיל בסעיף השלישי בחלקו הראשון של המאמר), באמצעות עבודת הקודש של העלאת קרבנות, בתקופה שלא היו בה שעונים ולוחות מודפסים, ולא נודעו אמצעים אחרים לחישוב מחזורי זמן מורכביםשל שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים. מאות דורות של יהודים אכן התפללו השכם והערב על בניין המקדש כעוגן זיכרון מקודש של העבר המקראי, כסמל לשיבת ציון, ולתקווה הנואשת של"חדש ימינו כקדם", אולם ההיסטוריה בת זמננו איננה כפופה לזיכרון של עם אחד בלבד או לתפילות של עם אחד, ולמרחבים מקודשים של דת אחת בלבד, כשם שהגיאוגרפיה ההיסטורית והמציאות הפוליטית איננה כפופה להן. אין היום אפשרות לבנות מקדש יהודי על פסגת הר הבית, עליו עומדת כיפת הסלע המוסלמית מאז שלהי המאה השביעית לספירה, שכן, כיפת הסלע הבנויה על גבי אבן השתייה, המקודשת לאסלאם, הפכה סמל הלאומיות הערבית הפלסטינית וסמל מרכזי של דת האסלאם במאה העשרים.
יתר על כן, אין צורך במקדש ובחידוש עבודת הקרבנות בידי כהונה משרתת בקודש, על פי הסדר המקראי מלפני שלושת אלפים שנה, במציאות של המאה העשרים ואחת. כידוע, יש רבים הסבורים אחרת בחוגי הימין הדתי הקיצוני והלאומני, המזרחי והאשכנזי. את עמדתם היטיב לבטא הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, שהיה מועמד לכהונת רב ראשי בירושלים כשאמר בפברואר 2014: "זו מלכות שאומרת בפה מלא כי היא חפצה בבית המקדש - עיר הצדק קריה נאמנה, מכון שישפיע אור לגויים, גם אם יצטרכו למחוק את המסגדים מעל ההר המקודש הזה".[כט] חוגים שונים פעלו ופועלים במישורים שונים, דתיים, פוליטיים וטרוריסטיים,[ל] כדי לקדם תכנית מעין זו, חרף העובדה שכל פגיעה בכיפת הסלע, למען הקמת בית המקדש השלישי על הר ציון, תבעיר את העולם המוסלמי כולו, כפי שהיטיב לתאר השופט צבי כהן, בפסק דין המחתרת היהודית, ב-1985, את הסכנה שנשקפת לישראל ולאזור מפעולת טרור מהסוג שיזמו חברי המחתרת: "הקשר להחריב את מבנה כיפת הסלע, שיסודו במניע דתי, פירושו פתיחת חשבון חדש עם יותר משלוש מאות מיליונים מוסלמים ברחבי תבל, נוסף לחשבון הקיים, העקוב מדם, בין הלאום היהודי ללאום הערבי, ובטווח שאינו רחוק בהרבה – גם חשש להתלקחות עולמית. המזימה הזאת מטילה על עם ישראל לשלם את מחיר כיסופיהם של המבקשים להגשים את חזון מלכות ישראל ומסכנת את העם כולו".[לא]
זיכרון העבר המקודש, הקשור במקדש שנבנה על הר ציון לפני שלושת אלפים שנה וחרב לפני אלפיים שנה, מקדש שקודש הקודשים בו היה על 'סלע ציון' כמתואר בדברי יהושע במגילות מדבר יהודה, יכול להיות שמור באמונה ובהלכה, בתפילה ובספרות, בריטואל או באמנות, כשם שהתקווה המשיחית, ילידת הדמיון המיסטי היוצר, פרי אגדות החורבן, מדרשי הגאולה וקבלת הזוהר, ראוי לה שתישמר באמונת הלב או בתפילה, בספרים, בשירים ובסיפורים, בדרך שבה נשמרו בזיכרון העם וביצירתו הכתובה, לאורך אלפי שנים. אולם אין שום מקום למושגים מקודשים אלה שנוצרו לפני אלפי שנים במציאות הגיאופוליטית, הביטחונית, החברתית, החוקית והצבאית הממשית במאה העשרים ואחת. אין לייחל בנסיבות החיים של מדינת ישראל בזמננו, לפעול למימושם הריאלי של מחוזות הגעגוע, האמונה והחלום הקשורים במשיח ובמקדש, בכהונה ובגאולה, ב'סלע ציון' ובכרובים, בהכחדת זרע עמלק ובביעור עבודה זרה, בהורשת הגויים ובחידוש עבודת הקרבנות, משום שכולם כאחד מקורם בערכים מהעת העתיקה ומימי הביניים שאינם מקובלים על האדם הנאור, שכן הם עומדים בסימן עליונות לאומנית, שנאת זרים והסתה גזענית בלתי נסבלת.
כולם פסולים כי הם מבוססים על רמיסת חירותם, ריבונותם, שוויונם וכבודם של אזרחים ותושבים לא יהודים שגרים בארץ ישראל כבארץ מולדתם, המכונים עובדי אלילים, גויים או עמלק, ושל אזרחים ותושבים יהודים המתגוררים במדינת ישראל, המכונים כופרים. הם פסולים גם משום שכולם כאחד מסכנים את שלום הציבור ואת קיומה של מדינת ישראל. ראוי לזכור את דבריו של המנהיג הציוני ארתור הרצברג: "הנחת היסוד [של העמדה היהודית המתגוננת] היא, כי חזונות משיחיים - כמו גם ודאויות משיחיות - אינם יכולים להגן עלינו: תבונה אנושית וחכמה אנושית הן אשר צריכות להנחותנו. עלינו לחיות על פי הזמן שאנחנו רואים על פני השעון היהודי עתיק היומין והמפוכח. סדר יום היהודי בימינו צריך להיקבע, כפי שהיה מאז ומתמיד - להוציא אותם ימים של סטייה בשל הרפתקאות משיחיות - בידי התבונה.[לב]
הנשיא תומס ג'פרסון, ממייסדיה של האומה האמריקאית, אמר ש'דמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד, שכן דמוקרטיה [שלטון העם] היא טיפוח ההווה והעתיד'. בפרפרזה על דבריו אפשר להוסיף: ואילו תיאוקרטיה [שלטון האל] ושלטון נושאי דברו, היא סגידה לעבר הכתוב כמקור כוח וסמכות, צידוק, תוקף ולגיטימציה, והסתמכות בלעדית על פשט הטקסט המקודש בקריאה נטולת פרשנות הקשורה בנסיבות הזמן והמקום, והתמקדות בקריאתו הפונדמנטליסטית הפשטנית, תוך סיכון מחריד של ההווה והעתיד. כל יוזמה יהודית, ולו הקטנה ביותר, לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, שעליו מצוי המתחם המוסלמי המקודש, אל-חרם א-שריף, מעל מקום המקדש וסלע ציון היא אבן השתייה, חזקה שתצית את אש הקנאות הדתית ותתיר לתהום המפעפעת וגועשת מתחת לאבן השתייה להתפרץ ולעלות על גדותיה ולחדש את התוהו ובוהו ואת הכאוס הממתינים תמיד להסרת האבן מעל פי התהום.
טיפוח ה"זכור" ו"שמור" הקשורים במשיח, במקדש, במלחמת קודש למען הארץ המובטחת, בהתפשטות טריטוריאלית כתנאי לביאת המשיח, וקשורים ביחס רודף ומוריש לגויים ובמימוש המצוות המוטלות על הציבור בזמן הכניסה לארץ, לדברי הרמב"ם, במרחב הציבורי והפוליטי, בשם הסגידה וההתמכרות לעבר המקודש, ולפירושיו המיסטיים, המשיחיים וההלכתיים, הגזעניים ושונאי הזרים, חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה והריבונות הפרלמנטרית, רומסים את כבוד האדם וחירותו, מערערים את שלטון החוק ומסכנים את קיומה של מדינת ישראל.
דומה שתשומת לבם של כוחות הביטחון ומערכת המשפט במאבק בטרור היהודי, הנשען כולו, מבחינה אידיאולוגית, על אמונה דתית שמקבלת את כתבי הקודש כפשוטם, כאמת מחייבת בזמננו, צריכה להתמקד ברבנים, בראשי הישיבות ובמנהיגי הציבור, המהווים מקור השראה לפעילי השטח. העבריינים הללו משתמשים לרעה בחופש הביטוי, ויוצרים בעל פה ובכתב את שדה השיח, ההוראה והקדושה, מתוך בירור הלכתי לכאורה, של שדה הפעולה הטרוריסטי היהודי, המתפרש להלכה ולמעשה כקידוש שם שמים לשם קירוב 'מלכות ישראל' בהווה, ומעניקים לו תוקף ולגיטימציה, הם אלה שצריכים להיחקר, להישפט ולהיענש, ולא רק שומעי לקחם ועושי דברם, הנודעים כמבצעי ההצתות ומעשי ההרס והרצח הלכה למעשה.
עדיין בגולה
כאמור לעיל, החברה המסורתית בגלות לא הבחינה בין תחומי החיים השונים באשר לשאלת תקפותם של ערכי הדת עליהם. בחברה זו כל המוסדות החברתיים שאבו מן ההלכה את הלגיטימציה לקיומם ולתפקודם, והנחת היסוד הייתה שמהות היהדות היא על זמנית, יסודה אלוהי ועל היסטורי, כתביה מקודשים, שכן מקורם בתורה מן השמים, וחוקיה נצחיים ובלתי ניתנים לשינוי.אלא שמחוץ לגבולותיה של האוטונומיה הקהילתית, היהודים, ככל בני זמנם ומקומם, היו כפופים תמיד לחוק המדינה ולתביעותיה מתושביה ואזרחיה, או לסדר החברתי, המשפטי, הפוליטי והרציונלי שהיה מקובל בזמנם ובמקומם. במדינת ישראל חוגים חרדיים ומשיחיים שונים בוחרים להיבדל מהמדינה, לא להכיר בה, לא לשרת בצבאה ולא לקחת חלק בנטל האחריות הציבורית, ויש כאלה העוינים את משטרה הריבוני ומתנכלים לראשיה ולמפקדיה, בשמם של רעיונות קנאיים משיחיים, ביחוד לאלה מהם המתנגדים להתנחלויות בשטחים הכבושים, וחותרים להסכמי שלום, מאז ימי רצח רבין, עבור במרד בימי ההתנתקות, ועד לפושעי 'תג מחיר'-'ערבות הדדית', שהחלו במעשי האיבה הנפשעים שלהם מאז שנדפס'מאמר ערבות הדדית' שהתחבר בבית המדרש של הרב יוסף אליצור מישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר, בדצמבר תשס"ט 2009 , ומאז שראה אור ספר 'תורת המלך', שנכתב בידי אותו מחבר, בשיתוף עם הרב יצחק שפירא, באותה ישיבה, בתש"ע 2009-2010. ביניהם יש כאלה המתנכלים לתושבי הארץ הערבים הפלשתינאים בשמן של שלוש המצוות שהצטוו ישראל בכניסתם לארץ, מימי ברוך גולדשטיין תנועת כהנא-חי, ארגון להב"ה ו'מדינת יהודה', 'המחתרת היהודית' ומחתרת 'בת-עין', ועד למציתי הכנסיות והמסגדים ובתי המשפחות השרופים, הקשורים ב'תג מחיר'-'ערבות הדדית', בזמננו.
התומכים במימוש הרעיון המשיחי ובמילוי תנאיו בכל שטחי ארץ ישראל המקראית ובייחוד בהר הבית, תומכים במדיניות דיכוי, גזל, נישול ועוול, הכרוכים באופן בלתי נמנע בכיבוש, הנחשב בחוגי הימין הדתי המשיחי כהתנחלות בארץ ישראל השלמה, המתנה את ביאת המשיח. אולם למרות עוינות זו, הגובלת לא פעם בהפרת חוק בוטה, הצומחת בחוגי הימין הדתי המשיחי המתנחל, המצפה לחידוש הכהונה ועבודת הקרבנות במקדש על הר ציון, מעל לסלע ציון, אשר מעליו בנויה כיפת הסלע, אנשיו, ששכחו בשם ההתמסרות לעפר הארץ את המצוות המרכזיות הקשורות בתורה, בעבודה וגמילות חסדים, בדין, בצדק, באמת ובשלום ובכל הקשור למצוות בין אדם לחברו, נהנים ממימון רחב של מוסדות חינוך נפרדים הפטורים מכל ביקורת, בהם מלמדים באצטלת לימודי קודש ערכים מיסטיים ומשיחיים קבליים והלכתיים, שיש בהם מידה מצערת של רעיונות לאומניים-פשיסטיים וגזעניים של עליונות היהודים, שנאת הגויים, שנאת החילונים המתוארים כחוטאים מתועבים, טמאים, מופקרים ופרוצים, לצד שנאת המדינה המתוארת כ'חול' מוחלט וכ'טומאה'.
לרעיונות כוחניים הירארכיים אלה, הסותרים את כל זכויות האדם ואת ערכי המדינה הליברלית, מצטרפת שלא במפתיע התפישה הפטריארכלית דתית של השפלת נשים. נשים מתוארות כערווה, כחומר וככלי לשימושם של גברים, ונתבעות כצפוי בידי גברים התובעים בלעדיות על סמכות הדעת, לצניעות ולשתיקה ברשות הרבים, להעלמות ולצייתנות. הן הופכות לשותפות צייתניות או נלהבות בכל הקשור למימוש תוכן הגאולה הנקנית במחיר חורבן הארץ.
בחברה החרדית, המזרחית והאשכנזית, הפועלת במדינת ישראל המודרנית, חברה הרואה את החיים במדינה יהודית בארץ ישראל בזמן הזה, בבחינת גלות, זרות, ניכור וריחוק מהשלטון החילוני ומוסדותיו, כפי שאמר הרב ש"ך: "עם ישראל עדיין בגולה עד ביאת הגואל אף בזמן שהוא בארץ ישראל, ואין זו גאולה ולא אתחלתא דגאולה",[לג] מנסים להחיות סדר מסורתי זה בכל הקשור בערכי הדת כמקור תוקף בלעדי בכל תחומי החיים, ובכל הקשור לכך שאי אפשר, כביכול, לשאת ולתת, להתפשר או לשנות. החוגים החרדיים שאינם רואים במדינה בית, אלא רואים את מכלול הווייתה ההיסטורית בזמננו רק בגדר של גלות, או לכל היותר אפשרות של הצלת יהודים רבים בזמן הגלות, כפי שאמר הרבי מלובאביטש, נוהגים כך, למרות העובדה שבחינה היסטורית מלמדת על תמורות ושינויים בתחומים רבים במצוות ובהלכות,[לד] כמו על תמורה עמוקה בתפישת היהדות המקראית בהשראת ההלכה והאגדה, הפילוסופיה והקבלה, השבתאות והחסידות, ומשקפת ביטויים שונים של שינוי ערכים בעולם הדתי בהשראת המפגש עם העולם המודרני ועם החילון, לצד התמודדויות ופולמוסים נוקבים, מזה, וגילויי סובלנות דתית והתאמה, מזה.
שנאת זרים לצד סובלנות הלכתית
המסורת היהודית מארצות האסלם, שנושאיה סבלו מחילון כפוי, מאפליה וממדיניות שלילת הגולה,[לה] בעשורים הראשונים להקמת המדינה, וסבלו ממשבר המעבר מחברה פטריארכלית סגורה, שבה רק גברים בדרך כלל זכו להשכלה, לחברה חילונית פתוחה, שבה נפגעה הסמכות המסורתית בנסיבות משתנות, והשתנה מעמדן של נשים, קמה לתחייה מחודשת כדתיות מזרחית חרדית בהנהגת הרב עובדיה יוסף ותנועת ש"ס. יש צדדים יפים לתחייה זו בכל הקשור להעצמה והעלאת מודעות קהילתית, לקיחת אחריות וגיבוש זהות, ובכל הנוגע לחינוך, לצדקה ולערבות הדדית קהילתית, ויש צדדים פחות יפים בכל הקשור בעוינות ובתוקפנות כנגד 'הפריצות החילונית', בשם הקריאה לחזרה לסדר הפטריארכלי, המכונה 'החזרת עטרה ליושנה', לבלעדיות סמכות הדעת הגברית, לצניעות קיצונית, להשתקה ולצייתנות מוחלטת לסמכות האב או הבעל.
ויש צד אחד נוסף, מכוער בעליל: זה העומד בסימן הצירוף המסוכן של דת מקודשת, שנאת זרים, הסתה וטוהר הגזע. מנהיגיה של החברה החרדית המזרחית היום מדברים בגלוי על מעלתם המקודשת של היהודים ועל עליונותם המהותית מבטן ומלידה, כצידוק לאפליית ערבים והרחקתם, וקובעים שאסור להעסיקם ואסור להשכיר להם דירות, על בסיס האיסור של "לא תחנם".[לו]
במסגרת הקדושה היהודית, התובעת לגבי דידם, התרחקות מכל מי שאיננו יהודי, הם מבקשים להחמיר בצניעותן של נשים ולקדם חינוך דתי נפרד לבנים ולבנות, כשהרוב המכריע של הבנים מכוון לחינוך ישיבתי, המונע מבעדם לרכוש השכלה כללית, מלבד חינוך תורני, ומונע מהם להשתלב בחברה הפתוחה, הנשענת על השכלה כללית, מדעית והומניסטית, על חופש בחירה ועל חירות למתוח ביקורת. העובדה המכרעת, שחלק ניכר מהנשים היהודיות העולות מארצות האסלאם היו משוללות כל השכלה (כנזכר לעיל בחלק ב', בפסקה השנייה של המאמר), שנוטים לעבור עליה בשתיקה, גרמה להיווצרות פערים ניכרים בין האוכלוסייה הכללית לחלק מאוכלוסיית העולים מארצות האסלם, אלה שבאו מאזורים כפריים או הרריים מרוחקים, שאליהם לא הגיעה ההשכלה המערבית. נשים אלה, ביניהן רבות חכמות ונבונות, טיפחו דת עממית מסורתית שהייתה קשורה בקמיעות וסגולות, באמונת צדיקים ובעלייה לקברי קדושים, בטיפוח בית הכנסת ובצדקה (כנזכר לעיל בסעיף ט' שבחלק א' של המאמר), דת אשר העניקה להן מקום בעל משמעות בחיי הקהילה, בכל הקשור להגנה על יציבות המשפחה ובריאותה ועל שמירת הקשר בין הדורות. רבים מבני הקהילה ומבנותיה שעלו לארץ נזקקו לעזרה, בשל נסיבות שתוזכרנה להלן, עזרה שלא זכו לה מהמוסדות הקולטים, ובאופן טבעי פנו להסתייע בדפוסים המסורתיים המוכרים, הקשורים באמונת חכמים ובמעשי קדושים, בברכות צדיקים בקמיעות ובסגולות. באופן מיוחד נזקקו רבים מעולי ארצות האסלאם לסיוע, שלא קיבלו, בשל האפליה שבמיקום העולים בעיירות פיתוח מרוחקות, שהיו נטולות מוקדי חינוך ותעסוקה לצעירים, משוללות מסלולי תעבורה, וחסרות הזדמנויות הוגנות לעבודה למבוגרים. הצורך בעזרה נבע גם מהעובדה שרבים מבני הקהילה ובנותיה הגיעו ללא השכלה, ללא עולם מושגים וללא שפה שהכשירה אותם להשתלב בעולם המודרני. כל אלה גרמו להיווצרות כיסי עוני, מצוקה ואבטלה ולתחושות של אפליה, קיפוח ועוינות חברתית. צמיחת הדת העממית סביב חצרות צדיקים, פולחן קדושים, קמעות, ספרי קודש וקברי קדושים, וסביב האנשים שאחראיים עליהם, הייתה פועל יוצא של הצורך בגיבוש מוקדי זהות דתית וקהילתית שיש בהם הבנה לצרכי בני הקהילה ובנותיה, שגדלו במציאות של עוני, קיפוח, שוליות, השתקה ואפליה.
החייאת מוקדים דתיים בהנהגה כריזמטית מקומית, שהיה בהם הכרה בייחודם התרבותי ושפתם הדתית של בני הקהילה ובנותיה, המיוסדת על העבר, הנהגה שהפיחה תקווה ביחס להווה, והעניקה תוחלת להגשמת הציפיות הנכזבות בארץ החדשה, הייתה בה ברכה. ככל שהמדינה כשלה בקליטת אוכלוסיית עיירות הפיתוח ומושבי העולים, שהופנו לעבודות דחק, וככל שיישבה בני אדם בשכונות עוני בקצווי הארץ מרוחקים מתרבות והשכלה, כנגד רצונם, וככל ששיכנה עולים בדירות שיכון זעירות שלא התאימו למגורי משפחות ברוכות ילדים, כך העמיקה זיקתם של העולים המאוכזבים והמושפלים וצאצאיהם הזועמים לדמויות כריזמטיות, חיות או מתות, שייצגו את זכר העבר האהוב והמכובד שהתגעגעו אליו, ולטקסים דתיים שהייתה בהם משמעות של זיכרון, קדושה, רציפות, ייחוד וזהות.
אמונה בכוחם של קמעות וברכות ומנהגים כגון נישוק מזוזות או השתטחות על קברי צדיקים, היו מקובלים בכל עדות ישראל לאורך הגלות בלא עוררין, ואין בהם כל פגם כל עוד הם חלק מהווייה תרבותית דתית טבעית שאדם בוחר בה מרצונו, ויש בה לגביו משמעות וצורך, טעם והקשר. אולם, הרגע שבו הפכו קדושים וצדיקים מקומיים אלה, לחלק ממערכת הבחירות החילונית במדינה דמוקרטית, בזיקה להבטחות ברכה בגן עדן ולאיומי עונש בגיהינום, בזיקה לממון רב, שחלקו לפחות נחשד בפלילים, היה הרגע שבו נחשפו לעיני הציבור בקלונם ובמניפולטיביות האינטרסנטית הלא קדושה העומדת מאחוריהם. הקשרים בין חצרות צדיקים, לעברות פליליות, מעילות ושוחד, או לקשרים עם עבריינים, לא הוסיפו יוקרה להנהגה דתית זו, שטענה לסמכות שבקדושה ולברכה שקשורה במסורת אבות.
מן הצד השני ראוי להעלות על נס שלוש התפתחויות חשובות בעולם החרדי הספרדי-מזרחי: את צמיחתה של פסיקה ספרדית מתונה ונאורה, פסיקה על בסיס שלושת עמודי ההוראה - הדין, השכל והזמן, כדברי הרב משאש בשו"ת 'מים חיים', וכפסיקתו של הרב עוזיאל בעניין זכות בחירה לנשים; את הפעילות החינוכית המקיפה של הרב עובדיה יוסף, שהייתה מלווה ביצירה הלכתית רחבת היקף, שמטרתה הייתה לכונן מחדש חינוך דתי שיעצים את בני הקהילה ויוציא אותם ממעגל השוליות החברתית, ילמד אותם להתארגן ולתמוך איש ברעהו, ויקנה להם תחושת ערך וכבוד; ואת מאמצי ההשתלבות של בני העדה הספרדית החרדית ברכישת השכלה כללית לנשים ולגברים ביזמת עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה.
חומת בדלנות חרדית אשכנזית
המסורת היהודית האשכנזית החרדית, הכוללת את אנשי נטורי קרתא, אנשי העדה החרדית הירושלמית (הישוב הישן), חסידות סאטמר ומונקטש האנטי-ציוניות, ופלגים קיצוניים רבים ושונים של חסידים ומתנגדים, שנושאיה סבלו מחורבן עולמם בשואה, ומנהיגיה התנגדו לציונות כמרידה אנטי משיחית מובהקת, המחללת שם שמים בדחיקת הקץ הגלומה בה, ובבגידתה ברעיון הגאולה בידי שמים[לז] - צמחה מחדש בחוגים השונים במדינת ישראל, בהנהגה המכונה בשם 'גדולי הדור'. אלא שלא כבמציאות בה חיו בגלות, שם נאלצו כל היהודים החרדים, קיצוניים ככל שיהיו, להתפשר עם המציאות הסובבת בעולם הנוצרי העוין, מכורח העובדה שנאלצו לעבוד לפרנסתם, מסוף העשור השני לחייהם, ולהתגורר כמיעוט נרדף הכפוף לסדרי החברה הכללית בתחומים רבים, כאן יצרו קהילות לומדים העוסקות בלימודי קודש כל חייהן, שלא היה להן תקדים מבחינת היקפן ומבחינת אורח חייהן, הנשען על כספי ציבור ומטיל עליו את האחריות לקיומן.
קהילת הלומדים החרדית, הכוללת גוונים רבים ושונים, מתבדלת בעיקרה מהציבור, שהיא נתמכת על ידו,[לח] כשאר אזרחי המדינה, מלבד מיעוט המסרב לקבל כספים מהמדינה הציונית הכופרת, שכן כידוע רובה המכריע השקוע בלימוד תורה, לפחות כאידיאל, אינו עובד ואינו משרת בצבא, על פי הכרעת 'גדולי הדור' שרצו לשקם את עולם התורה שחרב בשואה.
קהילת הלומדים החרדית שאיננה עובדת, אלא חיה על כספי ציבור, בשעה שהיא מקצינה את ההתבדלות ממנו ומגביהה חומות כנגדו, נוהגת בניגוד להלכה מפורשת של הרמב"ם האומר: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה - הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה את מאור הדת" (הלכות תלמוד תורה, פרק ג). בקבוצות אלה העוינות את החילון ואת ההשכלה, את החופש והשוויון, את הריבונות הישראלית ואת המדינה, המגלות שטנה לחילונים הציונים, ליהודים המזרחים, ולציונות הדתית לגווניה, יש צדדים יפים של אהבת הלימוד, אהבת התורה, אחווה חברתית וגמילות חסדים, אך יש לא מעטים המחזיקים בסדר הפטריארכלי של סמכות האב, הבעל או הגבר, שעליו מבוססים כל דיני המעמד האישי במדינת ישראל, ובסדר האוסר על נשים להרחיב את השכלתן מעבר לגבולות הצרים אותם מתירים האבות והרבנים, ותובע מהן להינשא בנישואי שידוך בגיל צעיר, מעודד אותן לריבוי ילודה ולמיקוד עיקר חייהן בחיי משפחה, אוסר עליהן להיבחר בבחירות, אוסר עליהן לנהוג ומחייב אותן בצייתנות לבעליהן.
יתרה מזאת, יש בחוגים חרדים אשכנזיים מסוימים טיפוח של אפליה בין-עדתית מעליבה ומשוללת כל יסוד, המתבטאת בסגירת מוסדות החינוך בפני בנות ובנים החפצים בחינוך חרדי, משום שאינם אשכנזים. בחוגים אלה רווחות עמדות נוקשות ביותר בענייני גיור, בשאלת מי הוא יהודי, בעניין נישואי תערובת ובאיסור נישואים בין בני עדות יהודיות שונות, בעניין קיום רשימות סודיות של ממזרים ופסולי חיתון, בענייני כשרות ושמיטה, ובעניין הכרה בזרמים דתיים שאינם חרדים, כמו בענייני התנגדות לחפירות ארכיאולוגיות מטעמי שמירת כבוד המת ביחס לקברים בני מאות ואלפי שנים. כל אלה מאפיינים יהדות חרדית אשכנזית זו, שפלגיה השונים מתחרים איש ברעהו בעוינות ותוקפנות נגד העולם החילוני, בהגבהת חומות הבדלנות, בהעמקת חובת הצייתנות לגדולי תורה ובהקצנה בנושאים שונים ומשונים, החל מאורך השרוול של ילדות בגיל הגן מטעמי צניעות וכלה באיסור מעבר נשים על מדרכות בשכונות חרדיות, מטעמי חשש התעוררות יצר הרע וחטא שפיכת זרע לבטלה.
איסורים תמוהים כגון הטלת איסור נהיגה על נשים מטעמי צניעות בחוגים חסידיים וליטאיים שונים, באיום שילדיהן של אימהות בעלות רישיון נהיגה לא יתקבלו לתלמוד תורה, ומשפחותיהן תהפוכנה לפסולות חיתון, מלמדים על רמת המאבק בעולם המודרני המאיים. כנגד חומרות קשות אלה המשתמשות בחוקי צניעות כבמנגנון שליטה, הדרה ואיום, יש לציין שבשנים האחרונות חלו התפתחויות חשובות בפתיחת שערי הקהילה בנושאים הנוגעים לעבודת נשים חרדיות, ליציאת חלק מהגברים לשוק העבודה, ללימוד נשים ולגיוס בחורים לצבא. למרבה הצער גם בהתנהגותה של ההנהגה הרבנית האשכנזית, הנושאת את דגל האמונה בחיי תורה, קדושה, צניעות וטהרה, והחינוך הדתי הנפרד, התגלו פגמים רבים ומביכים בכל הנוגע למריבות בין הפלגים החרדיים השונים, ובכל הקשור לטוהר המידות ולניקיון כפיים.
שריפת דגלי המדינה בחוגים חרדיים מסוימים, הסירוב לכבד בעמידה את צפירת יום הזיכרון, גילויים בדבר היחס המשפיל לנשים בבתי הדין הרבניים וביטויים שלפעילות אלימה ומעליבה ביחס לנשים העוברות בשכונות חרדיות או יושבות בקדמת האוטובוס בקווי מהדרין, לא הוסיפו לכבודה של הקהילה החרדית האשכנזית, כשם שדיווחים על מאבקים פנים-קהילתיים אלימים בין החצרות החסידיות השונות ובין החצרות הליטאיות השונות שמעשי עבריינות מבישים היו כרוכים בהם, ומעשי אלימות במשפחה וחטאי גילוי עריות בקהילות חרדיות,שאיומי הסתרה נקשרו בהם, לא תרמו לצביון המקודש אותו ביקשו ליצור מאחורי חומות הצניעות וההסתגרות.
הפרדה הכרחית
על השאלה איזו דת היא היהדות בימינו, אפשר לענות: היהדות היא מכלול היסטורי, דתי, מוסרי, חוקי, תרבותי, חברתי, קהילתי, טקסטואלי, ריטואלי, מיסטי והלכתי, ספרותי ושירי, מטא-היסטורי ומשפטי, מורכב, חכם ורב פנים. מכלול זה כולל בתוכו דת עתיקה ששמרה על ייחודו של העם היהודי במשך למעלה משלושת אלפים שנה, ותרבות משתנה, זוכרת ונוצרת, מבקרת, מחדשת ויוצרת. דת זו קבעה מקום מרכזי לייעוד מוסרי שנוסח בלשון 'צדק צדק תרדוף', 'זכור את יום השבת לקדשו', 'את האמת והשלום אהבו', ו'דעת אמת וצדק בקודש הקדשים', ולתביעות מוסריות מרחיקות לכת בעולם שעומד על תורה ש'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום', ועומד 'על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים' ועל עמדה סובלנית מכילה, המכירה ב'שבעים פנים לתורה ובחירות הדרשנות והפרשנות השמורה לרוח האדם. הדת היהודית עיצבה את קהילותיה השונות לאורך ההיסטוריה בזיקה לתביעות אלוהיות כתובות שהתפרשו בידי אדם, ולחובות אנושיות ביחס לציווי אלוהי כתוב, שנקשרו בלימוד מתמיד, נוכח יראת שמים, אהבת אלוהים ואהבת אדם.
היהדות היא גם ריבוי הפנים והמתח העז בין הפירושים השונים של הדת היהודית והתרבות היהודית בימינו, המתגלה במלוא עוזו במאבקים שבין חרדים לחילונים, בין אורתודוקסים לקונסרבטיביים ורפורמים, בין ציונים חופשיים לחרדים לאומיים, בין המאמינים בלאומנות אתנוצנטרית קנאית-משיחית, שאיננה נרתעת מאלימות ושפיכות דמים, לבין המאמינים בצורך לגבש אתוס אזרחי דמוקרטי ליברלי, מכיל ושוויוני, סובלני ופלורליסטי, המעניק זכויות אישיות, אזרחיות, לאומיות ופוליטיות שוות, לבני כל הדתות והלאומים בקרב יושבי הארץ.
'מנמוסינה', זיכרון ביוונית, היא אמן של כל המוזות (אלות היצירה, האמנויות והמדעים המעניקות את חסותן לביטויי היצירה האנושית השונים הקשורים בהשראה, בידיעה בכישרון, בתעוזה ובחריצות), כידוע מן המיתולוגיה היוונית. בהיותנו עם שהצטווה בראשיתו העתיקה לשקוד על זכור ושמור של מורשתו הכתובה, עדותו וזיכרונותיו הליטורגיים, הפלאנו ליצור לאורך למעלה משלושת אלפים שנה בתחומים שונים ומגוונים. אין ספק שהיצירה היהודית הישראלית המתחדשת, בשפה העברית המעוגנת בלשון הקודש, קשורה בעבותות הדוקים לזיכרון העבר העומד בסימן 'זכור ושמור' בצורות שונות, רציפות ודיאלקטיות, שמרניות וחתרניות.
רבים מחוטי השתי של היהדות כתופעה היסטורית-תרבותית-לשונית, מוסרית, פרקטית וריטואלית, ולא מעט מחוטי הערב שלה, כדת טקסטואלית פרשנית, היסטורית ומטא-היסטורית רבת פנים, כיצירה אלוהית ואנושית מורכבת, הנשמרת בקהילה אוריינית מטפחת דעת, המקבלת עליה צדק, צדקה וחסד, גמילות חסדים וערבות הדדית לכלל ישראל, בהשראת תרבות מוסרית, עשירה בספרות מסורתית בת אלפי שנים, בחוק, משפט, אגדה ומיסטיקה, בהלכה ובתפילה, בשירה ובקבלה, ובחיי חברה קהילתיים מסורתיים ומתחדשים, שנשזרו במהלך העתים - יפים עד מאד לבני זמננו, הבוחרים בהם בהקשרים שונים, ורבי משמעות לכל אלה המאמינים בהם ובוחרים לחיות לאורם. אולם אף אחד מחוטי שתי וערב אלה, שברובם המכריע נוצרו במשך אלפיים שנות גלות שהעלו כיסופי גאולה לאין מספר, איננו עניין לכפייה דתית במדינה דמוקרטית ליברלית מודרנית, ואיננו יכול להיות בסיס למדיניות לאומית ולמדיניות בינלאומית בזמננו, במדינה שיש בה שני עמים ולא רק עם אחד, שיש בה שני לאומים ושלוש דתות ותרבויות, שהמשתייכים אליהם לוקחים על עצמם את האחריות לחייהם כשותפות בכל המישורים, ולוקחים לעצמם ונותנים לזולתם את מרב חופש הבחירה, באותה מידה שהוא מוקנה בשווה לכל האחרים, מתוך אחריות משותפת לקיום העם והמדינה, החברה והתרבות, הכלכלה, התעשייה, המדע, היצירה והמשפט, בגבולות החוק והסדר הקיים.
במאה העשרים, בדור השואה והתקומה, בדור שבו הציונות החילונית חוללה את החזרה היהודית אל ההיסטוריה בתחומי ארץ ישראל, התרחש לראשונה מפגש דרמטי חסר תקדים בין ערכי העבר הדתי מסורתי, הכתוב והמקודש, שנוצר ברובו בחיי היהודים כמיעוט גולה ונרדף, לבין ההווה הריבוני, ממלכתי, חילוני, דמוקרטי, ליברלי, שנוצר בחיי היהודים כרוב ריבוני עצמאי בארצו, האחראי על שלום כל תושביה ואזרחיה, משעה שחזר אל המציאות ההיסטורית בת זמננו בארצנו.
מפגש זה, שעימת את לשון הקודש ולשון החול בשעה שהפגיש לראשונה את כל עדות ישראל מכל התפוצות במחיצה אחת, והפגיש בין בני דתות ותרבויות ושפות שונות בצוותא חסרת תקדים, לא עלה יפה. אין דרך, כך מסתבר, ליישב בין ערכים דמוקרטיים ליברליים, המבוססים על חירות, צדק ושוויון הזדמנויות לכל בני האדם, ללא הבדלי דת וגזע, לאום וצבע, מגדר או שפה, ומיוסדים על אתוס אזרחי פלורליסטי מכיל ושוויוני, ועל הכרה בתקפות החוק הבינלאומי כתנאי לשלום ולביטחון, במדינה ריבונית שיש בה רוב יהודי, לבין אלה המאמינים בעליונות מלידה של העם הנבחר המבחין עצמו בגבולות טהרה וטומאה מזולתו, ומרשה לעצמו לשלוט על זולתו ולהתעמר בו בזכות עדיפות אתנוצנטרית דתית בתוקף אמונתו בכוח חוקיו האלוהיים.
אין דרך ליישב בין אלה הדבקים בהומניזם, המעמיד את האדם היחיד, כל אדם שומר חוק, במוקד הזכות המוחלטת לחיים, לכבוד, לשוויון ולחירות, לבין אלה המבחינים בין בני אדם על יסוד דתם ולאומיותם בכל הנוגע לזכויות האדם ולפריווילגיות קבועות מלידה. בחירה אלוהית בעם אחד 'אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', על יסוד קריאה פונדמנטליסטית פשטנית, נטולת פרשנות וביקורת בספר מקודש עתיק ימים, איננה עולה בקנה אחד עם מדינה ריבונית מודרנית, האחראית על שלומם, רווחתם ושגשוגם של כל אזרחיה ותושביה במידה שווה. גם לשון הקודש המשיחית, המתנכרת לכבוד האדם שאינו יהודי, ומבקשת להגשים את ציפיותיו המיסטיות והמשיחיות הבלעדיות של העם הנבחר בתוך המציאות ההיסטורית, במחיר כיבוש השטחים וההתנחלות בהם, לצד הורשת הגויים ונישולם מאדמתם, מאיימת על אושיות הדמוקרטיה.
מן הנמנע לנהל מדיניות ממלכתית ריבונית המעוגנת במשפט הבינלאומי, על בסיס מטא-היסטורי משיחי ועל יסודות המתיימרים לחזות את עתיד העם, הארץ והמדינה, בשם הדת, המשיחיות והמיסטיקה. גם הקיצוניות המתבדלת האשכנזית או הספרדית-מזרחית, המאמינה בסדר הפטריארכלי ובאפליית נשים, בתוקפם של חוק ומיתוס שמקורם אלוהי ועתיק יומין, שאיננו פתוח לשום משא ומתן או שינוי אנושי המתחייב מתמורות הזמן, איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם החוק הדמוקרטי-ליברלי-שוויוני, שבו כולם שווים בפני החוק, שמקור תוקפו אנושי.
אין למדינה יהודית דמוקרטית כל ריב עם יהודים יראי שמים, שומרי מצוות ושומרי חוק, הנוהגים כובד ראש ויראת קודש במסורת הדורות ודבקים בה בלב ונפש, בכל הנוגע לרשות הפרט, המשפחה או הקהילה, הבוחרת באורחות חיים אלה, וודאי שאיש לא ינסה לכפות עליהם דבר הנוגד את אמונתם ואורחות חייהם. אולם בכל הנוגע לרשות הרבים הציבורית, שאיננה מחויבת לערכי העולם החרדי או לדת המשיחית, ואיננה כפופה לערכי עולם ההתנחלות והכיבוש, הקשורים בבניין בית המקדש השלישי ובטיהור גזעני של הארץ מתושביה הלא יהודים, דומה שאם מדינת ישראל חפצת חיים היא, כמדינה ריבונית עצמאית החברה בקהילת העמים הנאמנים לזכויות האדם, אין מנוס מכינון חוקה שוויונית מחייבת, המתייחסת לכל תושבי הארץ ואזרחיה, המותנית בהפרדת הדת מהמדינה. אין מנוס, אם כן, מהפסקת תקצוב חינוך דתי חרדי אשכנזי או מזרחי-ספרדי העוין את המדינה, כשם שאין מנוס מהפסקת תקצוב חינוך חרדי-לאומי מתבדל מכספי ציבור, או מהפסקת כל מימון מקופת הציבור, בחינוך משיחי פונדמנטליסטי גזעני, המצדד בבניין המקדש השלישי במקומה של כיפת הסלע ומצדד בחידוש עבודת הקרבנות בשטח מקודש למיליארדי מוסלמים.
אין גם מנוס מהחלפת חוקי המעמד האישי על פי הסדר הדתי והדין הדתי המפלה נשים, בחוקי מעמד אישי שוויוניים אזרחיים, המתירים נישואים אזרחיים במדינה דמוקרטית, או מכירים בנישואים דתיים אצל רבנים שאינם אורתודוכסים; ובוודאי שאין מנוס מהפסקת הכיבוש, על הדיכוי, העוול, הנישול והאפליה המושרשים בו, המיוסדים על מחשבה דתית המבדילה בין יהודים לגויים, ומתירה לרמוס את כבודם וליטול את זכויותיהם האנושיות בשמם של חוקים נושנים והלכות עתיקות, וכמובן שאין מנוס מהכרה בשוויון מוחלט בין כל תושבי הארץ, ומחתירה בלתי פוסקת לחתימת הסכם שלום, מהר ככל האפשר.
לחלק א׳ לחצו כאן
לחלק ב׳ לחצו כאן
|
[א] ראו את דברי הרב לוינגר, ממנהיגי גוש אמונים, המבאר את התנגדותו להפסקת ההתנחלות ולנסיגה מהשטחים הכבושים מטעמי עליונות העם היהודי: "בוויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכנינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. רק אם נכפה עליהם את רצוננו הלאומי, ונספק בקרבם את צרכינו המדיניים, הם יביעו תודה לישראל המגשים את תורתו השלמה. אז, כשיפקחו עיניהם, יתרמו לביטחון ישראל ואפילו לבניית בית מקדשו (גדעון ארן, קוקיזם, עמ' 391).
[ב] ראו את דבריו הגזעניים של בנצי גופשטיין, איש ארגון להב"ה ותנועת כ"ך - כהנא חי, הקרוב לטרוריסטים, פעילי 'תג מחיר'-'ערבות הדדית', המציתים כנסיות ומסגדים, בשם הפסוק 'והאלילים כרות יכרתון', שהופצו באלפי עותקים בעלון בית כנסת "עולם קטן" בשנת 2015: "ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה [...] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים, והם מסים ועבדות [...] ודאי שאין להם זכות לבחור או להיבחר לכנסת". גופשטיין מתייחס לדברי הרמב"ם במשנה תורה, בהלכות מלכיםא:א בשעה שהוא מדבר על מסים ועבדות ביחס לתושבי הארץ הנוצרים או המוסלמים. ולמצווה קפה "לאבד עבודה זרה ומשמשיה", אשר מנה הרמב"ם בספר המצוות. מאיר אטינגר, חבר מחתרת הצתת הכנסיות שנקשרה לתג מחיר, כתב בקול היהודי: "שלמות מצוות יישוב ארץ ישראל, היא בביעור העבודה זרה כמו שמפורש בסוף פרשתנו (ואתחנן). ומצווה זו היא המשאירה חותם, שמעיד על יישוב הארץ שבאמת נעשה לשם שמים, לכבוד השם יתברך. למחאה החשובה על ארץ ישראל צריכה להצטרף מחאה של ממש, על החטא הגדול של מדינת ישראל שמאפשרת קיום עבודה זרה, כנסיות ומנזרים לרוב, בארץ ישראל אשר קול צלצול פעמוניהם מתערב עם הקול הערב של התורה והתפילה שיש ב"ה בארץ הקודש לרוב. ופי שניים מחאה, כאשר מדינת ישראל הוסיפה חטא על פשע, ולא רק שלא מקיימת את החובה והמצווה שרק בעבורה קיבלנו את הארץ הזו, היא גם עצרה ומחזיקה בשבי בשני הנערים בחשד להצתת הכנסייה." בכתב האישום שהוגש נגד מציתי כנסיית הלחם והדגים בטבחה על שפת הכינרת ב29 ביולי 2015, כתוב כך: "התארגנות זו פועלת במסגרת תשתית אידיאולוגית אליה משתייכים מספר מצומצם של פעילים מקרב פעילי הגבעות. תשתית זו פועלת מאז 2013, מחזיקה באידיאולוגיה קיצונית השואפת לשנות את סדרי המשטר ולקרב את הגאולה במספר שלבי פעולה", נמסר בהודעת שב"כ. "בחודשים האחרונים זוהתה התמקדות של פעילי התשתית בהסתה לפגיעה בקודשי דת של נוצרים". בשב"כ מביאים עוד ציטוט מבלוג של מי שמוגדר ראש ההתארגנות - "רק מי שכופר בעבודה זרה ונלחם בנצרות ושואף להסרת הכנסיות מארץ הקודש - הוא הנקרא יהודי".
[ג] ראו: ארן, קוקיזם, עמ' 376. פורת כתב: "הציונות החילונית היא ציונות קצוצת כנפיים ומחוסרת חזון, הן מבחינת הרעיון הן מבחינת ההגשמה, היא מנותקת מהשורשים היהודיים ומחזון הגאולה", פתחים, 8.
[ד] ר' צבי יהודה קוק אסר באיסור נחרץ על החזרת שטחים או על נסיגה וכמוהו בדיוק פסק ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובאביץ שצידד בתקיפות במדיניות 'אף שעל'. לדעתם ההתפשטות הטריטוריאלית בעקבות מלחמת ששת הימים וההתנחלות ברחבי השטחים הכבושים, היא ביטוי לרצון האל בגאולת עמו.
[ה] יצחק גינזבורג, קומי אורי : עת לפרוץ ועת לבנות, (עורך) איתיאל גלעדי, כפר חב"ד: גל עיני, תשס"ה, עמ' יז-יח.; השוו את דבריו של אחד מפעילי 'תג מחיר'-'ערבות הדדית': "יש הרבה יהודים שמאסו בסולם הערכים והנורמות של בג"ץ ושל השב"כ", אמר אחד מפעילי הגבעות בשומרון. "החוקים שמחייבים אותי אלו לא חוקי המדינה, אלא חוקי התורה הנצחית. בסוף נקים כאן מדינה יהודית-דתית, שבה היהודים לא יפחדו מערבים" (ידיעות אחרונות, השב"כ עצר את נכדו של הרב כהנא', 3.8.2015); השוו דברי מאיר אטינגר, נכדו של הרב מאיר כהנא, מייסד תנועת כ"ך, העומד לדברי השב"כ בראש התארגנות הטרור היהודי, שכתב במסמך: "מי לה' אליי: "הכוונה בהפלת המדינה היא להפיל את המבנה של המדינה ואת יכולת השליטה שלה, ולבנות ממסד חדש. בשביל זה צריך לפעול מחוץ לכללי הממסד שאנחנו רוצים להפיל"; "אם ה'קבלן' רואה שיש שלטון שמפריע לביצוע המשימה, ואת המשימה צריך לבצע, הוא צריך לחשוב עכשיו איך מפילים את השלטון שמפריע לנו לבנות את בית המקדש, שמונע מאתנו את הגאולה האמתית והשלמה. זה במילים הכי קצרות הרעיון של המרד". (ידיעות אחרונות 2015 4.8.
[ו] תפילה זו עברה שינויי נוסח רבים בשל הצנזורה. מקובל לראות במלה "מלשינים" שבתפילה תחליף למושג אחר שנאלצו להסתיר מחמת הצנזורה. ברוב הנוסחים הישנים נמצא הכינוי "משומדים", בחלקם מופיע במפורש "נוצרים" או צדוקים, כלומר הברכה/קללה מכוונת נגד מי שהיו יהודים שהמירו את דתם לנצרות או כאלה שלא קיבלו את הנהגת החכמים כגון כוהני בית צדוק (צדוקים). משומד היא הקללה הקשה ביותר במילון היהודי.
[ז] יצחק שפירא, יוסף אליצור, תורת המלך, חלק א. דיני נפשות בין ישראל לעמים: איסור הריגת גוי, הריגת גוי שעובר על שבע מצוות, מסירות נפש על רציחה - בין בני נח, נפש יהודי מול נפש גוי, הריגת גויים במלחמה, פגיעה מכוונת בחפים מפשע. בירורי הלכה בענייני מלכות ומלחמות שהתבררו במכון התורני שעל יד ישיבת עוד יוסף חי, יצהר : המכון התורני שעל-יד ישיבת עוד יוסף חי, תש"ע.
[ח] ר' יצחק גינזבורג, ברוך הגבר, חמש מצוות כלליות שהן חמישה היבטים פנימיים במעשהו של ברוך גולדשטיין, בעריכת ישראל אריאל, ירושלים תשנ"ד. החוברת נאסרה לפרסום והמחבר נחשד בהסתה לגזענות בעקבות פרסומה, אולם היא נמצאת בספרייה הלאומית בירושלים. השוו, הנ"ל: "הנקמה היא שיבת האדם והעם להאמין בעצמם ובכוחותיהם, בכך שיש להם מקום איתן במציאות ואינם מרמס לכל עובר. בכוח הנקמה לעורר שמחה והתעודדות ולטעת הרגשת ביטחון בעצם החיים", יצחק גינזבורג, מלכות ישראל, ג, עמ' פד. מבצעי פשעי השנאה בשטחים מתאפיינים בכך שהם כותבים "נקמה" כעדות על זהותם.
[ט] התנועה תומכת בשמה החדש, ארגון להב"ה, במדיניות של פעולות נקם אלימות כנגד ערבים וכנגד מוסדות עבודה זרה, כנסיות, מנזרים ומסגדים, אותם הם שורפים בשם הלכות עבודה זרה של הרמב"ם.
[י] ראו: רפאל שגיא, רדיקליזם משיחי במדינת ישראל: פרקים בסוד התיקון המשיחי בהגותו של הרב יצחק גינזבורג, תל אביב תשע"ה, עמ' 317-320; 389-388. הציטוט בטקסט מחוגי תומכי הרב גינזבורג.
[יא] שם, עמ' 317.
[יב] יצחק גינזבורג, קומי אורי (הערה 5 לעיל), עמ' קפז.
[יג] ראו: רפאל שגיא, רדיקליזם משיחי במדינת ישראל (הערה 10לעיל), עמ' 341. על המושג 'דירה בתחתונים' ראו: אלון דהן, גואל אחרון: משנתו המשיחית של רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש , תל אביב 2014.
[יד] יצחק גינזבורג, קומי אורי (הערה 5 לעיל), עמי יז-יח.
[טו] כך כתב הרב גינזבורג: "הצבא טוב ביסודו …אלא שיש להכניעו תחת יד הקדושה. הכלי לכך הוא סירוב הפקודה הנוגדת את דעת התורה". בשנת 1995, לפני רצח רבין, חתמו אחד-עשר רבנים מרכזיים של הציונות הדתית על צו סירוב פקודה של חיילי צה"ל במקרה של פינוי בסיסים ביהודה ושומרון, בתוקף ההנחה שהמלכות הפכה למינות, או לשלטון הנלחם באל, ועל כן יש למרוד בה ולהילחם נגדה. בין החותמים היו אנשי גוש אמונים, הרב אברהם שפירא , שהיה רב ראשי, והרב חיים דרוקמן, יושב ראש ישיבות בני עקיבא מראשי ישיבות ההסדר וראש מכינה צבאית גדולה. ראו ספי רכלבסקי, חמורו של משיח, תל אביב 1998, עמ' 11; על סירוב פקודה המופנה לחיילי צה"ל, כהוראה של הרב גינזבורג, ראו שגיא, רדיקליזם (הערה 10 לעיל), עמ' 325, 342. ראוי לציין שגדולי הפוסקים והציבור החרדי והדתי ברובו ידעו שלקריאת רבנים לסירוב-פקודה אין בסיס הלכתי. ככל אזרח אחר, רבנים זכאים להיות בעלי עמדה פוליטית, אולם ניסיונם של רבני ההתנחלויות ותומכיהם לעשות שימוש בהלכה כדי להעניק תוקף לעמדתם הפוליטית, נדחה על ידי רוב הציבור הדתי, השותף לחלק ניכר מהשקפת עולמם, כפי שנראה הדבר בימי ההתנתקות מגוש קטיף, בשל החרדה מאבדן הסולידריות הישראלית והשבירה בנאמנות לממלכתיות. ראוי להצביע על השפעתם ארוכת הטווח שלדברי רבני המתנחלים שתמכו בסירוב פקודה: סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2015 מלמד שבקרב בני 34-18 יותר ממחצית סבורים שמותר להשתמש באמצעים בלתי חוקיים כדי למנוע פינוי עתידי משטחי ארץ ישראל.
[טז] שגיא, רדיקליזם דתי (הערה 10 לעיל), עמ' 320-338. דבריו של הרב גינזבורג המציג את מדינת ישראל החילונית-דמוקרטית, כשטנית, ומציג את מערכת המשפט כ"פועלת מתוך מגמה של מתירנות והתבוללות והפריצות הגלויה של המערכת הזו, בהתרת מיני תועבה, היא רק סניף לגילוי עריות החמור ביותר שקיים בכל מגמת ההתבוללות השוויונית שבמערכות אלו. קליפת שפיכות דמים מתגלמת בעיקר בממסד המתחלף במדינת ישראל-הכנסת והממשלה - אשר מועלות בתפקידן לשמור על חייהם של ישראל וסוחרים בדמם של האזרחים תמורת אידיאולוגיות חולפות, כבוד מדומה, הצלחה כלכלית וכיו"ב" (קומי אורי, עמ' קעא), מעלים את הסוגיה המעניינת של גבולות חופש הביטוי שדמוקרטיה ליברלית חייבת להתיר. האם גם אדם המשתמש בחופש הביטוי המובטח בדמוקרטיה ליברלית, כדי לחתור תחת השלטון החוקי ולפגוע ביודעין במדינה הדמוקרטית, ברשות המחוקקת שלה ובמערכת המשפט שלה, כדי לעשות להן דמוניזציה ודה-לגיטימציה, זכאי להגנתן של אלו? האם זה הקורא לסירוב פקודה בצבא כדי ולסכל את ביצוע החלטות הממשלה, כפי שקרא הרב במהלך הילולת האר"י בצפת באב תשס"ה, וקרא למאבק בשלטון תוך הזכרת שם אלוהים וציון התורה כמקור הסמכות העליון, הדוחה הכרעות ממשלתיות הנוגדות את חוק התורה, זכאי להגנה זו? (ראו: קומי אורי, 'מאמר בשם אלוהינו נדגול', עמ' קיח-קכד).
[יז] יצחק פלאי ויוסף שפירא, אל גבעת הלבונה: בזכות העלייה להר הבית ודרישת המקדש, יצהר תשנ"ט. המחברים הם רבנים מרכזיים בישיבה של הרב יצחק גינזבורג. ראו: שרינה חן, תמות מרכזיות ברטוריקה ובפרקסיס של שוחרי המקדש, עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית 2001; מוטי ענברי, מלך סנהדרין ומקדש: תנועות הפועלות לבנות את בית המקדש ולכונן מדינת תורה 2004-1984, עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית 2006 ; שרינה חן, בין פואטיקה לפוליטיקה : קבוצות יהודיות בנות זמננו הפועלות להקמת בית המקדש השלישי, עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית בירושלים 2007. מוטי ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, (עורך) קובי מצר. ירושלים: מאגנס, תשס"ח 2008; לסקירה מעודכנת ראו: יזהר באר, קשר מסוכן, דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה, (עורך) תומר פרסיקו, ירושלים: עיר עמים 2013.
[יח] אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים : משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל, תל אביב תשנ"ג, עמ' 185. חגי סגל, אחים יקרים: קורות "המחתרת היהודית", ירושלים: כתר 1987, עמ' 59-63; ראו ניתוחו של שלמה פישר,"הציונות הדתית על סף האלף השלישי", אקדמות כ"ב, (תשס"ט), 9-38, 27-31. למקורות השראתו הטרוריסטית של עציון ראו כתביו של פעיל לח"י: שבתי בן–דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, צפת תש"ך; הנ"ל, נבואה ומסורת בגאולה, תל–אביב תשל"ט. בן דב כתב: "הרעיון המשיחי לדידי הוא עצם השאיפה הדינמית להגשמתה של גאולת ישראל, כפי שמוצא אני את עצמי נושא אותה בפועל ובאופן מחייב ומזרז בתוכי". יהודה עציון איש המחתרת היהודית הוציא לאור את כתביו של בן דב.
[יט] תיק פלילי (י-ם) 203/84 מדינת ישראל נגד מנחם ליבני ואחרים - פסק הדין של חברי המחתרת היהודית. ראויים לציון דבריו הנוקבים של הרב צבי טאו בגנות חברי המחתרת, מניעיהם ומעשיהם: "...יש לנו עסק עם כת משיחית, שרוצה להביא את הגאולה לעם ישראל עם נשק ביד; הוגים רעיונות אליליים מובהקים איך לפעול על ריבונו של עולם לגאול את ישראל בעקבות פיצוץ המסגדים בהר הבית. זוהי תפיסה של לומדי קבלה שטחיים, קטנוניים, כאלה שקופצים מתוך סקרנות אל הקודש עם כל הקטנות שלהם והם גורמים בזה להרס ולחורבן... תדעו, שלפחות שישה מהעצורים עסקו בקבלה, אף על פי שהיום הם מדברים עם האורחים שבאים לבקר אותם בכלא רק על הביטחון ומכחישים שזה בגלל הקבלה". חגי סגל, אחים יקרים ( הערה 18 לעיל), עמ' 216. סגל מספר שישועה בן-שושן שתכנן לפוצץ את מסגדי הר הבית ביחד עם מנחם ליבני, מפקד המחתרת היהודית הראשונה, התייעץ עם שניים מחשובי המקובלים בירושלים- הרבנים שלום שרעבי ומרדכי עטיה, ואומר: "נראה, שקיבל לפחות את הסכמתו המלאה של אחד מהם, הרב שלום שרעבי".
[כ] עדו אלבה, 'בירור הלכות הריגת גוי: נכתב ... לעיון ולהעמקה בלבד לפני תלמידי חכמים', קריית ארבע תשנ"ד.
[כא] דין רודף ומוסר הוא החובה הדתית להמית יהודי המסכן את חיי חברו כגון שמתעתד למסור יהודי אחר לידי שלטונות נוכרים. מטרת ההריגה איננה ענישה אלא מניעת סכנה, על כן רשאי כל אדם לפעול במסגרת דין רודף גם ללא הוראה מבית דין מוסמך, כשהנסיבות מחייבות זאת. על מעשי הרב ליאור וחבריו הרבנים אברהם הכט, שמואל דביר, דניאל שילה, אליעזר מלמד ונחום רבינוביץ, שהוציאו על יצחק רבין דין רודף ומוסר, בזיקה לתכנית למסירת שטחי ארץ ישראל, ראו: מיכאל קרפין ועיינה פרידמן, רצח בשם אלוהים-הקשר נגד יצחק רבין. תל אביב תשנ"ט.
[כב] ההבדל שבין הנשמה הישראלית...ובין נשמת הגויים כולם...הוא יותר גדול...מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה" (ראי"ה קוק, אורות ישראל, ה, י). לעמדה זו הקובעת שאין הגויים קרויים אדם אלא רק היהודים נחשבים אדם,מקור בתלמוד: "אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". בבלי, מסכת יבמות, דף ס"א, עמוד א.
[כג]"ציווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי עולם לקבל מצוות שנצטווו בני נח. וכל מי שלא יקבל –ייהרג" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרקים ו- ח). השוו דברי מחברי תורת המלך (הערה 7 לעיל): "היותם של הגויים חייבי מיתה בגלל (שהם אינם מקיימים את) שבע מצוות בני נוח, גורמת לזה שלא נהסס להרוג אותם אם יש צורך בדבר (כמו צורך של נקמה שאינו הכרח מידי של הצלת נפשות אלא רק עם תועלת כללית בהמשך)", שם, עמ' קצ"ט.
[כד] "והעבדות שיקבלו היא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם. והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם ובממונם, כגון בניית חומות וחיזוק מצודות ובניין ארמון המלך" (משנה תורה, הלכות מלכים, ו). נכונות הערבים לקבל עליהם עבדות לישראל, כדרך היחידה לשלום, על פי פסיקת הרמב"ם, נידונה בהרחבה בכתבים הקשורים בתלמידי מרכז הרב קוק. תנאי השלום עם הערבים, הכוללים עבדות לישראל, תשלום מיסים וקיום שבע מצוות בני נח, מכוונים לכך שלא ירצו ולא יוכלו להישאר בארץ.
[כה] שכם, העיר בה נקמו שמעון ולוי, את אונס דינה, ברצח אכזרי של כל אנשי שכם, נבחרה, ולא במקרה, למקום הישיבה של הרב גינזבורג, ישיבת 'עוד יוסף חי', שנשיאה מאמין בנקמה ובקנאות דתית. ישיבה זו היא ישיבה גבוהה חרדית לאומית ברוח חסידית-חב"דית אשר הוקמה בשנת תשמ"ב (1982). נשיא הישיבה הוא הרב יצחק גינזבורג, וראשי הישיבה הם הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, מחברי הספר תורת המלך. במשך כעשרים שנה שכנה הישיבה בקבר יוסף בשכם והייתה נקודת היישוב היהודית היחידה בעיר, עד שבח' בתשרי ה'תשס"א (7 באוקטובר 2000) צה"ל נסוג משכם. מאז שוכנת הישיבה ביצהר הסמוכה לשכם. בישיבה מכון תורני שמטרתו היא העמדת משנה סדורה ב"הלכות ציבור", כמו דיני מלכות מדינה ומלחמה, ארץ ישראל, בין ישראל לעמים ועוד. במסגרת המכון יצאו לאור הספרים אל הר המור ואל גבעת הלבונה, הקשורים בנאמני המקדש וספר 'תורת המלך', העוסק בהלכות הריגת גויים.
[כו] לפי הרמב"ם מצווה לנגוש את הנוכרי עובד עבודה זרה (מצווה קמב בספר המצוות). בארץ ישראל מתקיים לגבי הגויים דין "מורידים ואין מעלין". דין זה מתייחס לביטוי "מורידים לבור כדי לגרום למות ואין מסייעים בהצלה". (עבורה זרה כ"ו, ב) וחל על המוסרים (המלשינים) ועל המינים והאפיקורסים מקרב היהודים המסכנים את ישראל. משמעות הביטוי היא שמצווה להרוג בידיים את אלה שדין זה חל עליהם, אם הדבר אפשרי; ואם לאו, מצווה להביא להריגתם בדרך כלשהי, כגון שאם נפלו לבאר, אין להשתדל בהצלתם.
[כז] יצחק גינזבורג, מלכות ישראל, ו ל"א-ל"ב.
[כח] הנ"ל, מלכות ישראל, א' ט.
[כט]ראו את דברי הרב שמואל אליהו, במאמרו של אורי פולק, "הרב אליהו: חולם עלמלכות שתמחק את המסגדים מהר הבית", אתר כיפה 23.5.2012. הרב גורן התלבטבשאלת בניין המקדש ופיצוץ המסגדים זמן רב קודם לכן, כפי שציין עוזי בנזימן,בספרו, ירושלים עיר ללא חומה. תל אביב: שוקן 1973, עמ' 136-137; באתר"המטה להצלת העם והמקדש: הר הבית שלנו", http://hamikdash1.blogspot.co.il/, מעודדים פעילות הקשורה בפגיעה במסגדים. השוו לדברי ח"כ משה פייגלין המנהיגתנועה אמונית-לאומנית בשם זהות יהודית, החותרת לבניין המקדש, שהתפרסמובתקשורת: "חברים יקרים, זה לא סוף, זו רק ההתחלה, עד שנגיע לבנות את ביתהמקדש במרומי הר הבית ונגשים את ייעודנו בארץ הזאת."; "המקום בו בחר ה' לחיבור הזה, ארמון המלוכה האלוהי ממנו שורה שכינה על העולם כולו – הוא בהרהבית בבית המקדש. כשנעמיד מנהיגות אמונית לישראל, נשיב את השליטה בהרוממילא גם בארץ. השולט בהר שולט בארץ".
[ל] על המחתרת היהודית שחלק מחבריה תכננו לפוצץ את מסגדי הר הבית, כדי לנסות למנוע את הנסיגה מסיני ולהביא לקירוב הגאולה. ראו: חגי סגל, אחים יקרים (הערה 18 לעיל); נעמי גל-אור, המחתרת היהודית: טרוריזם שלנו, תל אביב 1990.
[לא] יזהר באר, קשר מסוכן, דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל (הערה 17 לעיל), עמ' 48.
[לב] ארתור הרצברג, 'מה קרה לתקתוק של השעון היהודי', כיוונים חדשים, 5 (אוקטובר 2001), עמ' 20.
[לג] רביצקי, הקץ המגולה (הערה 18 לעיל), עמ' 203-204.
[לד] כך למשל איש משומרי המצוות היום אינו חי על פי חוקי העבדים במקרא, אינו סוקל את מחללי השבת, או נוהג על פי המצווה המחייבת להכות את מי שהתחייב מלקות בבית-דין, או מתחתן בנישואין פוליגמיים, למרות קיומו המקודש של החוק המקראי הכתוב, המחייב או מאפשר את כל אלה. איש גם אינו דורש לשפוט את החשודה בבגידה בבעלה על פי דין הסוטה או תובע לשפוט אנסים ונאנסות על פי דיני האונס במקרא הקובעים שמצווה "שישא האונס את אנוסתו וישלם לה קנס", כדברי הרמב"ם.
[לה] "יחסם של הישראלים אל העולים החדשים היה מורכב ומלא סתירות, עמוס ברגשות וגדוש בדעות קדומות. הוא היה מעוגן ביחסם אל עצמם כיהודים וכאזרחי המדינה. המפתח להבנת [יחס זה היה] נעוץ בנטייתם לשלול את הגולה, להתנשא עליה ולבוז לה, ולהעמיד את המדינה במרכז עולמם...יחד עם הגלויות חיסלו מרקם חיים יהודי עתיק יומין ותרבויות שלמות. הם עשו זאת ללא היסוס, כמו היו שרי ההיסטוריה, כי המדינה הייתה חשובה בעיניהם מיהודי העולם". תום שגב, 1949 הישראלים הראשונים, ירושלים 1984, עמ' 123.
[לו] בדצמבר 2010 פרסם הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, שנזכר לעיל בעניין שאיפתו למחוק את המסגדים על הר הבית, פסק הלכה שבו נקבע כי ליהודים אסור למכור או להשכיר דירות לגויים, על בסיס האיסור של "לא תחנם". לצד חתימתו הובאו חתימותיהם של עוד כחמישים רבני ערים, ובשלב מאוחר יותר חתמו על המכתב למעלה מ-300 רבנים דתיים לאומים וחרדים, בהם הרבנים שלמה אבינר, זלמן מלמד, דב ליאור, שמחה הכהן קוק ועוד. חלק מרבנים אלה היה מעורב בהוצאת דין רודף על יצחק רבין ז"ל. הרב דוד בצרי, שהשתתף בשנת 2006 בכנס למניעת הקמת בית הספר הדו-לשוני ליהודים ולערבים בשכונת פת בירושלים, צוטט בתקשורת כמי שאמר: "אי אפשר לערב טמא בטהור... עם ישראל הוא הטהור. הערבים הם עם חמור. הם פגע רע. שטן רע, נגע רע... הערבים הם חמורים ובהמות". בית ספר זה הוצת כידוע בשנת 2014 בידי שלמה ונחמן טוויטו, פעילי ארגון להב"ה, שריססו 'מוות לערבים' ו"כהנא צדק". לא לחינם ההגדרה המשפטית של הגזענות אינה מצטמצמת לגילוי של אלימות. היא כוללת גם " השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות...או גרימת מדנים".
[לז] על המתנגדים התקיפים למבשרי הציונות, לציונות ולתנועה הלאומית היהודית בעולם הדתי החרדי, הן בחצרות אדמו"רי החסידים ברוסיה, בגליציה והונגריה, הן בקרב ישיבות המתנגדים, בפולין וברוסיה, והן בעולם האורתודוכסי הרבני בגרמניה, בראשית הציונות, ועל טעמי התנגדותם ונימוקיהם הדתיים, ראו: אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 18 לעיל), עמ' 27-35; 57 ועוד שם בפרק השני. בין נטורי קרתא שאינם מכירים במדינה, יש כאלה התומכים בארגוני ההתנגדות הפלשתינאים ומפגינים נגד מדינת ישראל ובין חסידי ברסלב יש כאלה השורפים ליד קברו של ר' נחמן באומאן את דגל ישראל.
[לח] נטורי קרתא-העדה החרדית הרואים במדינת ישראל, ובעצם היומרה המדינית של הציונות, את דחיקת הקץ, שהיא כפירה שאין לה כפרה, משום שהיא כפירה בגאולה מידי שמים ומרד בתורה ובמצוות, אינם לוקחים או מקבלים כסף מהמדינה ואינם משתתפים בבחירות. לדברי הרב מסאטמר: "בעצם הרעיון הזה של לקיחת ממשלה לישראל בעצמם לפני ביאת המשיח יש מינות וכפירה בדרכי ה' יתברך, כי אך הוא המשעבד והגואל". יואל טייטלבוים, ויואל משה, הקדמה, עמ' ז.
התגובות האחרונות