Skip to content

1VSDAT

שישי, 27 יולי 2018 11:11

שקר ועול נכרתו ממך (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

'"שקר  ועול  נכרתו  ממך"  "דברו  על  לב  ירושלים'"  אמר  הנביא  ישעיהו  בפרק  הנחמה  הנפתח  בפסוק  'נחמו  נחמו,  עמי,  יאמר  אלוהיכם'  (מו,  א).  דומה  שאין  מתאים  מפסוק  נחמה  זה  שנאמר  לפני  אלפי  שנים,  בימים  הקשים  העוברים  על  כולנו  בחדשי  תמוז  ואב  תשע"ד,  בשעה  שמשברים  מבית  ואיומים  מחוץ  מאיימים  על  שלומנו  ועל  קיומנו,  ומחשבות  על  חורבן  ועל  נחמה  מכיוונים  שונים,  עולות  ביחס  לעבר,  להווה  ולעתיד.

 

במוצאי  תשעה  באב,  יום  האבל  והתענית  על  חורבן  ירושלים  בימי  בית  ראשון,  בשנת  586  לפני  הספירה,  ובימי  בית  שני,  בשנת  70  לספירה,  ראוי  לזכור  בראש  ובראשונה,  שהעם  היהודי  הוא  קהילת  זיכרון,  המיוסדת  על  שפה  חדשה-עתיקה  הנודעת  כלשון  הקודש,  ועל  ספרייה  מקודשת  עתיקת  ימים  המספרת  בכתבי  קודש  ידועים  ונשכחים  על  ראשיתו  ועל  עברו  ההיסטורי,  קהילה  המושתתת  על  ברית  גורל  בת  אלפי  שנים,  שביסודה  מחזור  מועדי  קודש,  עיר  קודש  ומקדש,  וסיפור  משותף  הכולל  זיכרונות  על  ירושלים,  עיר  עתיקת  ימים  שקיומה  מתועד  ברציפות  במשך  שלושת  אלפים  שנה,  מימי  דוד,  הוגה  בנין  המקדש,  על  פי  המסורת  המקראית,  ולמעלה  מזה  על  פי  המסורת  הכוהנית,  הקושרת  את  ירושלים  עם  אבות  העולם  ואבות  האומה,  מימי  חנוך,  נח  ומלכיצדק,  אברהם  יצחק  ויעקב,  ולא  רק  החל  מימי  יהושע  ודוד  ככתוב  במקרא.

 

המסורת  הכוהנית  במגילות  מדבר  יהודה,  שכולן  כתבי  קודש  הכתובים  על  מגילות  קלף  בעברית  ובארמית,  מרחיבה  את  הידוע  על  עיר  הקודש,  שהייתה  מאז  ומעולם  עוגן  לזיכרון  מקודש  חוצה  גבולות,  ונושא  לזיכרונות  שונים  הקשורים  בחוק  ובהתגלות,  בחזון  ובנבואה,  במוסר  נבואי  ובצדק  אלוהי,  המצויים  במסורות  כתובות  מופלאות  בסיפור  ובשיר,  שכורכות  בברית  ממד  אלוהי  ומלאכי,  וממד  ארצי  וכוהני,  מכיוונים  בלתי  צפויים.

 

ירושלים  נזכרת  821  פעמים  במקרא  בשמות  ירושלם  וציון,  בהקשרים  רבים  ושונים,  ונזכרת  במגילות  מאה  פעמים  נוספות  בשמותיה  אלה,  מלבד  אזכורים  רבים  מספור  הנוגעים  למקדש  ולכהונה.  למרות  שחרבה  לפני  אלפיים  שנה,  זכרה  נשמר  בלב  בניה  ואוהביה,  ובלבם  של  כוהניה  נביאיה,  עוזביה,  מגורשיה  ועוזביה,  ביניהם  'אבלי  ציון'  ו'גולי  ציון',  לאורך  אלפי  שנות  גלות,  באומר  ובשיר,  בתפילות  ובברכות,  באגדות  ובמדרשים.

 

תיאורה  במגילת  'מקצת  מעשי  התורה'  מיטיב  להביע  את  ייחודה  ואת  קדושתה  באלף  הראשון  לפני  הספירה:  "  כי  ירושלים  היא  מחנה  הקדש  והיא  המקום  שבחר  בו  מכל  שבטי  ישראל,  כי  ירושלים  היא  ראש  מחנות  ישראל",  ומבאר  את  עומק  משמעותו  של  החורבן  בתודעת  הדורות,  החורג  מהתחום  הגשמי  אל  עבר  המשמעות  הנצחית  של  הברית  בין  העם  לאלוהיו  המעוגנת  בזיכרון  הכתוב  ובשמירתו  הריטואלית.  ירושלים  האידיאלית  בפי  כוהניה  ונביאיה,  סופריה  ומשורריה,  הייתה  סמל  לדעת,  אמת  וצדק,  לשוויון  וחירות,  לשלום  ולשלווה,  לברכה  ולצדק  אלוהי,  למקור  החוק  והמוסר  הנבואי  ולמחזור  מועדי  ה'  מקראי  קודש  שעמד  בבסיס  הדעת,  האמת  והצדק,  השוויון  והחירות.

 

בין  מגילות  מדבר  יהודה,  נמצאה  במגילת  תהלים  11QPs,  טור  כב,  תהילה  אקרוסטיכונית  מרהיבה,  המספרת  בסדר  אותיות  האלף  בית  את  שבחי  ירושלים  המכונה  ציון,  העיר  שבה  ישררו  שלום  נצחי  וצדק  עולמים: 


"
אזכירך  לברכה  ציון
בכול  מאודי  אני  אהבתיך,  ברוך  לעולמים  זכרך
גדולה  תקותך,  ציון,  ושלום  ותוחלת  ישועתך  לבוא
דור  ודור  ידורו  בך  ודורות  חסידים  תפארתך
המתאווים  ליום  ישעך
וישישו  ברוב  כבודך
זיו  כבודך  יינקו,  וברחובות  תפארתך  יעכסו
חסדי  נביאיך  תזכורי,  ובמעשי  חסידיך  תתפארי
טהר  חמס  מגוך,  שקר  ועול  נכרתו  ממך
יגילו  בניך  בקרבך,  וידידיך  אליך  נלוו
כמה  קיוו  לישועתך,  ויתאבלו  עליך  תמיך
לוא  תאבד  תקותך,  ציון,  ולוא  תשכח  תוחלתך
מי  זה  אבד  צדק,  או  מי  זה  מלט  בעולו?
נבחן  אדם  כדרכו,  איש  כמעשיו  ישתלם
סביב  נכרתו  צריך,  ציון,  ויתפזרו  כול  משנאיך
ערבה  באף  תשבחתך,  ציון,  מעלה  לכול  תבל
פעמים  רבות  אזכירך  לברכה,  בכול  לבבי  אברכך
צדק  עולמים  תשיגי  וברכות  נכבדים  תקבלי 
קחי  חזון  דובר  עליך  וחלומות  נביאים  תתבעך
רומי  ורחבי,  ציון
שבחי  עליון  פודך
תשמח  נפשי  בכבודך".

 

בשל  חטאי  מנהיגי  העם,  שלא  שעו  לדברי  הכוהנים  ולעצת  הנביאים  ולא  עמדו  באמת  המידה  הברורה  של  החוק  הכתוב,  המוסר  הקהילתי  והצדק  החברתי,  ובשל  התעלמותם  מהאחריות  החברתית  והמוסרית  שהופקדה  בידיהם,  נחרבה  ירושלים  בידי  נבוכדנצר  וטיטוס,  והעם  היהודי  הגולה,  ששמע  את  פירוט  חטאיו  וחטאי  מנהיגיו  במגילת  איכה  בשני  קולות:  בקולו  של  הנביא  הכוהן  ירמיה  המעיד  על  החטא  ובקולה  של  בת  ציון  הבוכה  תמרורים  על  החורבן  שבא  בעטיו,  הצטווה  לזכור  את  חטאיו  לעולם,  ולהתאבל  רק  על  אסונות  שהמיט  על  עצמו  במו  ידיו,  כפי  שמטיבה  לבטא  המימרה  הנוקבת,  המטילה  את  האחריות  על  הגולים:  'בשל  חטאינו  גלינו  מארצנו'.

 

חורבן  הבית  פיצל  את  ההיסטוריה  היהודית  לשלושה  ממדי  תודעה  ולשלושה  עידנים:  (א)  למה  שקדם  לחורבן  -  לעבר  המקראי  שהמקדש  על  הר  ציון  ועיר  המקדש  ירושלים  עיר  הקודש,  היא  ציון,  היו  במרכזם  לאורך  האלף  הראשון  לפני  הספירה,  כשישראל  ישב  בארצו  בממלכה  ריבונית  בימי  בית  ראשון,  עד  586  לפני  הספירה,  או  חי  אחרי  שיבת  ציון  משנת  515  בהנהגה  כוהנית  בחסות  פרסית  או  הלניסטית,  בהנהגה  חשמונאית  או  רומית  בימי  בית  שני  עד  שנת  70  לספירה;  (ב)  לרגע  היווצרות  הגלות  כחלק  מתודעת  החורבן  עם  גלות  יהויכין  או  גלות  טיטוס  כשחלק  ניכר  מהעם  נעקר  מארצו  והוגלה  לארצות  אחרות  וייחל  לשוב  למולדתו,  לביתו,  לעירו  ולמקדשו,  לדתו,  לשפתו  ולתרבותו;  (ג)  לרגע  היווצרות  רעיון  הגאולה  ועיצוב  חיי  העם  במרחבים  מקבילים,  ארציים  ושמימיים,  היסטוריים  ומיסטיים  הקושרים  את  חיי  העם  בכיסופים  על  זמניים  ובתפישת  עתיד  חדשה.

 

רעיון  הגאולה  נקשר  בשני  אפיקים  התלויים  בתקווה  ותוחלת,  בכיסופים  ובדמיון  היוצר,  הנודעים  בשם  משיח  ושכינה  או  ביכולת  להאמין  שהכול  יכול  להיות  אחרת  ואף  פעם  אין  להסתפק  בשרירות  ההיסטוריה,  ברוע  מעשי  האדם  ובגבולות  ההווה  הקשה  מנשוא,  אלא  יש  להתריס  כנגדם  ולעצב  חזון  חלופי  ועולם  אחר  וצודק,  המגשר  בין  חזון  הנביאים  לעתיד  חדש  של  שלום,  חירות,  צדק,  שוויון  ואחווה.  המסורת  מלמדת  שהמשיח  נולד  בתשעה  באב  ביום  החורבן,  דהיינו  מתוך  עומק  החורבן  צומחת  ראשית  הגאולה  ועולה  הרעיון  המשיחי  של  גאולה  מידי  שמים  הבונה  עתיד  חלופי  המושתת  על  דעת  אמת  וצדק,  חירות  שלום,  אחווה  ושויון.  עוד  היא  מוסיפה  ומלמדת  שבשעה  שחרב  המקדש  ונלקח  ארון  ברית  אלוהים  שעליו  עמדו  הכרובים,  הסתלקה  השכינה  מקודש  הקודשים,  גלתה  להר  הזיתים,  עלתה  לשמים  והתפזרה  בין  גולי  ישראל  באשר  הם  והפכה  לכנסת  ישראל  השמימית  הגולה  והנרדפת,  השרויה  בגלות  בין  הקליפות,  בת  דמותה  של  כנסת  ישראל  הארצית  המיוסרת,  השרויה  בגלות  בין  הגויים,  ותלויה  בגאולה  מעשה  ידי  אדם.

 

מדרשי  חורבן  וגאולה,  החל  מ'איכה  רבה'  וכלה  ב'זוהר–איכה'  מלמדים  אותנו  על  הזיקה  העמוקה  בין  ניתוח  אסון  החורבן  ואימת  הגלות  ומידת  האחריות  האנושית  שגרמה  לו,  לבין  גיבוש  העמדה  המתריסה,  המסרבת  להיכנע  לקשיי  המציאות  ופועלת  כל  העת  ליצירת  התקווה  המשיחית  המבטיחה  צדק  אלוהי  על-זמני,  ופועלת  באפיקים  שונים  להבטחת  קיומה  הנצחי  של  כנסת  ישראל,  התלויה  בידי  שמים  ובמעשי  האדם  המייחדים  במחשבה  ובמעשה  את  האל  והשכינה,  או  עוסקים  ב'גאולת  השכינה',  ב'העלאת  ניצוצות',  או  במעבר  נחוש  מגלות  לגאולה  ומשעבוד  לחירות,  הכרוך  במאבק  מתמיד  בעולם  המעשה  הנקרא  'תיקון  עולם'.  הקבלה  הטילה  על  כל  אדם  מישראל  את  האחריות  על  תיקון  הפער  בין  המצוי  לבין  הרצוי  ואת  האחריות  השלמה  על  גאולת  השכינה,  באמצעות  חובת  ההשתתפות  בתיקון  עולם,  והטילה  עליו  את  חובת  התפילה  המשנה  את  התודעה  המכוונת  לקירוב  עידן  של  צדק,  חירות  ושוויון,  אחווה  ברכה  ושלום  הקשורים  בביאת  המשיח.  הזיכרון,  התקווה,  הריטואל,  הכוונה  והמעשה,  התודעה,  היצירה  והתפילה,  נכרכו  כולם  במאמץ  הגדול  להפקיע  את  מוסרות  השעבוד,  להשתחרר  מהגלות,  לקרב  את  הגאולה  ולזכות  לשיבת  ציון.

 

בדור  שבו  זכינו  להגשמת  החלום  המשיחי  של  שיבת  ציון,  ולכינון  מדינת  ישראל  כמדינתו  של  עם  חופשי  וריבוני  בארצו  אחרי  אלפיים  שנות  גלות,  מאז  הכרזת  האומות  המאוחדות  על  הקמת  מדינת  ישראל  כאומה  בין  האומות,  מוטלת  עלינו  אחריות  כפולה  ומכופלת  לשמור  על  חלום  הדורות  שהתממש  כאשר  'עם  ללא  ארץ  חזר  לארץ  ללא  עם'.  אלא  שבזמן  שחלקו  הראשון  של  החזון,  'עם  ללא  ארץ',  היה  נכון  בתכלית  הדיוק  במשך  החיים  בגלות,  חלקו  השני  'חזר  לארץ  ללא  עם'  לא  עמד  במבחן  המציאות  ההיסטורית.

 

סיפור  הסכסוך  המתמשך  עם  העם  הפלסטיני,  הנפרט  לפרקי  מאורעות  ופרעות,  התנגדות  וטרור,  מבצעים  ומלחמות,  חוזרים  ונשנים,  נעוץ  בעובדה  הגאו-פוליטית  היסטורית  המלמדת  שארצות  הים  התיכון  בגבולו  המזרחי  אשר  היוו  תמיד  ציר  מרכזי  של  שיירות  מסחר,  נמלי  מעבר  וכיבושים  ימיים  ויבשתיים,  אף  פעם  לא  נותרו  ריקות  לאורך  אלפי  שנים.  תמיד  היה  כאן  ישוב  לא  יהודי,  ערבי  פלסטיני  מוסלמי  ונוצרי,  צלבני,  ממלוכי  ועות'מני,  לצד  ישוב  יהודי  זעיר  וחסר  חשיבות.  כשהעם  היהודי  שחי  ברובו  המכריע  כקהילת  זיכרון  עתיקה  רק  בתנאי  גלות  לאורך  אלפיים  שנה,  חזר  כבדרך  נס  לארצו  המקראית  והמשנאית,  ההלכתית  והמיסטית,  שנזכרה  דבר  יום  ביומו  בספריו,  בברכותיו  ובתפילותיו  -  לא  השכילו  מוריו  ומנהיגיו  למצוא  פתרון  ראוי  ליחסים  בין  העולים  החדשים  לבין  יושבי  הארץ,  שלא  חלקו  את  הזיכרון  הדתי-לאומי-היסטורי-מיסטי-ריטואלי  של  שבי  ציון,  הביל"ויים,  שסיסמת  עלייתם  ארצה  הייתה  כידוע  'בית  יעקב  לכו  ונלכה'.  שני  העמים  היהודי  והפלסטיני,  ראשיתם  העתיקה  בתאומים  יעקב  ועשיו,  ובאביהם  יצחק  ואחיו  ישמעאל,  כשישמעאל  ועשיו  שהתחתנו  זה  בבנותיו  של  זה,  כמפורט  בספר  בראשית,  ישבו  בארץ  ולא  הלכו  בגלות,  הם  בני  דודנו  הפלסטינאים  הישמעאלים,  צאצאי  ישמעאל  ועשיו,  יושבי  שפלת  פלשת  (החוף  המזרחי  של  הים  התיכון,  מכאן  פלשתינה  היא  פלסטין)  ויושבי  הרי  יהודה  ושומרון,  הגליל  והגולן,  העמק  וההר.  ואילו  אנחנו  היהודים  הישראלים,  צאצאי  יעקב  ובניו,  שנים  עשר  שבטי  ישראל,  שהתפזרו  בעולם  מאונס  ומרצון  בגלות  בית  ראשון  ובית  שני,  וזכרו  לאורך  גלותם  ונדודיהם  את  הרי  יהודה  מכורתם  המקראית  ואת  הרי  הגליל  מולדתם  המשנאית,  ואת  ארצם  שהשתרעה  בין  הר  ציון  וירושלים  ללוד,  יבנה  ובאר  שבע  ובין  בית  אל  לתל  דן.

 

אין  ספק  שיושבי  הארץ  יהודים  וערבים,  ישראלים  ופלסטינים,  בני  יעקב  וישראל  ובני  עשו  וישמעאל,  חולקים  זיכרונות  שונים  לגבי  מקומות  שווים,  ומאמינים  בקדושה  שונה  של  גיאוגרפיה  זהה.  אל-קודס  קדושה  למוסלמים  הקוראים  לירושלים  'הקודש'  מאז  המאה  השביעית  לספירה,  שבה  בנו  את  כיפת  הסלע  על  הר  ציון  המקראי,  הוא  הר  הבית  שעליו  לפי  מסורת  המגילות  נעקד  יצחק  (ספר  היובלים  פרק  יח)  ועליו  נבנה  המקדש  (שם,  פרק  א),  וממנו  עלה  הנביא  מוחמד  לשמים  על  פי  המסורת  המוסלמית,  ובו  נגלה  השה  בחזון  יוחנן  על  פי  המסורת  הנוצרית  מהמאה  הראשונה  לספירה.  היום,  מאה  שלושים  ושתיים  שנה  לאחר  עליית  הבילויים  ב1882  יושבי  הארץ  בני  דתות  ולאומים  שונים  חיים  במצב  שאין  אלא  להגדירו  כ'קואליציה  של  כאב  ואופוזיציה  של  חלומות'  או  כחולקים  נגד  רצונם  זיכרונות  מקודשים,  תרבותיים,  לשוניים  ולאומיים  שונים  המיוסדים  על  מקור  משותף  שהתפלג  לכיוונים  היסטוריים  שונים  במציאות  גאוגרפית  אחת.

 

סיר  ישעיה  ברלין,  המלומד  היהודי-בריטי  החכם,  ענה  בתמצות  נוקב  לשאלה  שהופנתה  אליו  בראיון  רדיו  לפני  יובל  שנים:  'מה  היא  הבעיה  של  העם  היהודי?':  תשובתו  הייתה:  'הרבה  יותר  מדי  היסטוריה  והרבה  פחות  מדי  גאוגרפיה'.  דבריו  נכונים  כאז  כן  היום,  אלא  שהמצב  בעייתי  לאין  ערוך  כשמעט  גאוגרפיה  זו  שנויה  במחלוקת  בין  שני  עמים  שונים  בעלי  היסטוריה  שונה  וזיכרונות  שונים,  דתות  שונות,  שפות  שונות  ומיתוסים  אחרים  המתייחסים  כולם  לאותה  גאוגרפיה  היסטורית.  ראוי  לזכור  תמיד  ששני  הצדדים  לסכסוך  חיים  כאן  מתוך  כוונה  להישאר  בארצם,  לגבי  שניהם  זו  היא  ארץ  אבותיהם  ואחוזת  עולמם,  מולדת  זיכרונותיהם  ועיקר  זהותם,  למרות  שהם  בני  דתות,  שפות  ולאומים  שונים  החיים  באותה  מציאות  גאוגרפית  כואבת,  משוסעת  וצרת  גבולות.

 

דומה  שעלינו  ללמוד  מזיכרון  המוסר  הנבואי  ומעומק  החזון  הכוהני  על  עיר  הצדק  והשלום,  ולהפיק  לקח  ממסורת  התקווה  הנעוצה  בחורבן  תשעה  באב,  שאותו  שימרה  קהילת  הזיכרון  היוצרת  של  העם  היהודי  לאורך  אלפיים  שנות  גלות,  שגם  בזמננו,  בשעות  של  מלחמה,  מצוקה,  דאגה  ואכזבה,  אין  להסתפק  בהכפשת  האויב  מבית  ומחוץ,  בהטלת  אשמה  ובהבעת  ייאוש  ונואשות  ממצב  העניינים  המורכב  או  בצער  עמוק  על  רוע  המצב,  ובוודאי  שאין  להסתפק  בחיבוק  ידיים  ובכניעה  לדאגה  ולסכנה  מבית  ומחוץ,  אלא  יש  להתוות  באומץ,  בכאב  וביושר  את  הפער  בין  הרצוי  למצוי,  להתחיל  בתיקון  עולם  המוטל  עלינו,  ולקבוע  בבירור  שכל  עוד  לא  יזכו  כל  יושבי  הארץ,  בני  כל  הדתות  והלאומים,  ליהנות  באופן  שווה  לגמרי  מכול  זכויות  האדם  והאזרח,  לא  יהיו  לתושביה  היהודים  לא  שלום  ולא  שלווה.  דמוניזציה  של  האויב  וסטריאוטיפיזציה  שלילית  שלו  הרווחת  כל  כך  בלשון  התעמולה  והשקר  והטלת  האשמה  כולה  עליו  תוך  התכחשות  לגורמי  צמיחתו  של  בן  המולדת  לאויב,  עומדת  בניגוד  מוחלט  למסורת  היהודית  המטילה  את  האחריות  לחורבן  ירושלים  על  העם  היהודי,  והיא  ממילא  מעוותת  וחסרת  כל  משמעות  כל  עוד  יש  משפט  אחד  ליהודים  ומשפט  צבאי  שונה  לפלסטינים  בשטחים  הכבושים,  וכל  עוד  שוועת  הנכבשים  והמנושלים,  לא  נשמעת  בעולמם  השאנן  והמתנכר  של  הכובשים  והמנשלים.

 

שהרי  כל  עוד  מצב  הדברים  הוא  של  כובשים  ונכבשים,  מדכאים  ומדוכאים,  שליטים  ונשלטים  בעל  כורחם  לא  יהיה  כאן  לא  צדק  ולא  שלום,  לא  ביטחון  ולא  שלווה,  שאננות  ורווחה  לאף  אחד  משני  הנאבקים  על  אותה  פיסת  ארץ,  שאותה  חלקו  מאז  ומקדם  כמולדת  ישמעאל  ויצחק,  יעקב  ועשיו,  המנסים  עתה  להכחיש  את  הזיכרון  והזהות  איש  של  אחיו.  כל  עוד  יוחזקו  שטחים  כבושים  בניגוד  למשפט  הבינלאומי  ולחוק  העמים,  וכל  עוד  יוקמו  עליהם  בכוח  הזרוע  התנחלויות  ומאחזים  שלא  כחוק,  המשקפים  מעצם  מהותם  גזל,  נישול,  אפליה,  גזענות,  הכחשה,  השתקה  והדרה,  אנו  דנים  את  עצמנו  לחיות  במדינת  אפרטהייד,  ההופכת  למצורעת  בעיני  העולם  הדמוקרטי-ליברלי,  המושתת  על  שוויון  זכויות,  ועל  חירות  וצדק  שווים  לכל.

 

הדמוקרטיה,  כידוע,  נבחנת  מדי  יום  ביומו  במעמד  זכויות  האדם  וזכויות  האזרח  בכל  אתר  ואתר,  במדינה  ובשטח  כבוש,  וביתר  שאת  בכל  האמור  בזכויותיהם  של  מיעוטים.  בשטחים  הכבושים,  במקום  שמעצם  הגדרתו  כשטח  כבוש  מאז  1967,  תושביו  הילידיים  חיים  נגד  רצונם  בארץ  מולדתם  תחת  שלטון  כובש,  אין  זכויות  אדם  לתושבים  שאינם  יהודים,  אין  דמוקרטיה  ליברלית,  ויש  רק  שלטון  כוחני  ומשטר  צבאי  המעורר  מעצם  טבעו  הכפוי  והמפלה  שנאה  ורגשות  נקם,  בהיותו  מיוסד  על  כוח  ועל  משפט  צבאי.  'הכיבוש  משחית',  כפי  שהיטיב  לחזות  פרופ'  ישעיהו  ליבוביץ  כבר  עם  ראשיתו  ב1967,  ובעקבותיו  כפי  שצפה  מראש,  נוצרה  מציאות  של  עוול  ואי  צדק  במרחב  כבוש  שאין  בו  שוויון  וחירות  למי  שאינו  יהודי,  והתפתחה  תרבות  שקר  לאומנית  אלימה  המכחישה  את  מקורה  של  מציאות  טרגית  זו  של  דיכוי  ונישול  ואת  משמעותו  המוסרית  של  העוול.

 

התרבות  הלאומנית  השקרית  הופכת  את  התושבים  הלא  יהודים,  הלוחמים  באופן  בלתי  נמנע  כדי  לשנות  מצב  בלתי  נסבל  זה  ולזכות  במדינה  ריבונית  משלהם,  ל'מסתננים'  ול'פדאיון',  ל'חמאס'  ל'פת"ח',  ל'טרוריסטים'  ו'אויב  אכזר',  כלשון  התעמולה  של  השלטון  הכובש,  המתכחש  לשוועת  הנכבשים  כדי  להנציח  את  רווחת  המתנחלים  ושלטון  הכובשים  הנתמך  על  ידי  חוגים  לאומניים  ימניים  חילוניים,  מכאן,  המאמינים  במלכות  ישראל  ובקיר  הברזל,  מכאן,  וחוגים  משיחיים  דתיים  המבקשים  לבנות  את  המקדש  ולקרב  את  ביאת  המשיח  בכוחה  של  התנחלות  בכל  חלקי  הארץ  הנשענת  על  כוחו  של  צה"ל,  מכאן.  כצפוי  במצב  עניינים  טרגי  זה,  הנכבשים,  העקורים,  הפליטים  והמנושלים  הפלסטינים,  בכל  מקום  שבו  הם  חיים  תחת  סגר  או  מחסום,  דיכוי  או  עריצות,  מטפחים  רגשי  שנאה  ונקם  על  ההתעללות  והדיכוי  שהם  חווים  כנכבשים  החיים  בין  מחסומים  וסגרים  או  כפליטים  ועקורים  המתגעגעים  למולדתם,  לכפריהם  ולשדותיהם.  אין  להתפלא  על  עויינות  זו,  שכן  דיכוי,  עוול,  נישול,  כיבוש,  גזל  ואפליה,  לצד  הכחשה  ומחיקה  של  זהות,  תודעה  וזיכרון,  מצמיחים  באופן  בלתי  נמנע  שנאה  ונקמה  ההופכים  לפרעות  ומאורעות,  לטרור  ומלחמה.

 

ראוי  לזכור  ולהזכיר  שעל  פי  תפישת  העולם  ההומניסטית  ליברלית,  למדינה  אין  שום  תפקיד  או  תכלית  פרט  להבטחת  זכויות  האדם  היסודיות  של  אזרחיה  ותושביה  ושמירה  מרבית  על  חירויות  הפרט  שלהם.  כאשר  נוצרה  מציאות  שבה  נמנעות  זכויות  האדם  היסודיות  מאוכלוסייה  שלמה  החיה  במשך  יובל  שנים  תחת  כיבוש  ומחסומים  או  תחת  סגר  ומצור:  כבוד  האדם,  חופש,  שוויון  ואחווה,  חירות  תנועה  וחופש  בחירה,  זכות  הקניין  והזכות  לפרטיות,  חופש  עיסוק  וחירות  תרבותית,  הזכות  לחיים  ולמשפחה,  לשלום  ושלווה,  בתואנות  שונות,  אין  לנו  לצפות  אלא  למאבק  מתמשך  שיביא  עלינו  ועליהם  חורבן  בלתי  נמנע.  האלימות  הימנית  הקיצונית  מבית,  ילידת  השקר  וההכחשה  של  המציאות  המתוארת  לעיל,  החותרת  לסתימת  פיות  ולעיוות  האמת  ומצטיינת  בשיבוש  הליכי  משפט  ובשלילת  חירות  הביטוי,  באלימות,  ובהסתה  לגזענות  ולאפליה,  מכאן,  וחותרת  לבניית  המקדש  ולחידוש  עבודת  הקרבנות,  לקירוב  ביאת  המשיח  ולהיאחזות  בכל  חלקי  ארץ  ישראל  המקראית  תוך  הנצחת  הכיבוש,  מכאן,  במחיר  מיגור  שלטון  החוק  כפי  שאמר  במפורש  הרב  יצחק  גינזבורג  מהחוגים  המשיחיים  של  חב"ד  בספרו  קומי  אורי:  "יש  לעקר  את  הרוח  הציונית  (...)  את  בית  המשפט  עלינו  לשבר  (...)  את  הממשלה  -  ממשלת  שמאל  או  ימין  -  עלינו  למגר",  ולצדה,  האלימות  האכזרית  הקיצונית  הלאומית  הפלסטינית,  הבאה  לביטוי  במעשי  רצח  וחטיפה  מסמרי  שיער  של  חפים  מפשע,  מאיימות  עלינו  לכלותנו,  אם  לא  נשכיל  להודות  בטעותנו  ולחלק  את  הארץ  בין  בני  ישראל  לבני  ישמעאל.

 

כדי  לא  להביא  לחורבן  הבית  השלישי  על  עצמנו  ועל  אויבינו,  חובה  עלינו  לשנן  את  הכלל  שקבע  הוגה  הדעות  האמריקני  ג'ון  רולס:  'לכל  אדם  תהיה  זכות  שווה  לחירות  הנרחבת  ביותר  העולה  בקנה  אחד  עם  חירות  דומה  לאחרים."  חובה  עלינו  לשנן  את  הכתוב  במגילת  העצמאות  "מדינת  ישראל...תקיים  שוויון  זכויות  חברתי  ומדיני  גמור  לכול  אזרחיה  בלי  הבדל  דת,  גזע  ומין"  ולחתור  בלי  הרף  בנחישות  חסרת  לאות  להבטחת  זכות  החיים,  החירות  והשוויון,  הזהות  והזיכרון  לשני  הצדדים,  לגלות  מחויבות  להקשבה  ולהידברות,  להבנה,  לפיוס  ולפשרה,  לפירוז  ולאחווה  ולהתקדם  ליצירת  הסדרים  שיביאו  לחלוקה  לשתי  מדינות  לשני  עמים,  עם  גבולות  פתוחים  ומפורזים  בערבויות  בין  לאומיות,  עם  כלכלה  ומסחר  משותפים  ומשגשגים  לרווחת  כל  יושבי  הארץ,  כשכל  מדינה  תחייה  על  פי  ערכיה,  תרבותה  ודתה  במציאות  דמוקרטית  ליברלית  שוחרת  שלום,  ותתיר  לבני  הלאום  האחר  להתגורר  בתחומה  בשלום  ובשלווה  מתוך  הסכמה  כמיעוט  לאומי  תרבותי  דתי  מוגן  ושווה  זכויות.  כעם  עתיק  ימים  האמון  על  תקוות  גאולה  במשך  אלפי  שנים,  ועל  געגועים  לציון  וירושלים  כמחוז  הצדק  החירות  והשלום  ממרחקי  הגלות,  עלינו  לכבד  את  געגועיהם  ותקוותיהם  של  זולתנו,  אחים  כאויבים,  להושיט  להם  יד  לשלום  ולהתחיל  בהידברות,  בפיוס,  בפיצוי,  בפשרה  ובהסדרים  של  פירוז  ושלום,  כדי  שירושלים  תחזור  להיות  עיר  הצדק  שנאמר  עליה  כי  'ביתי  בית  תפילה  יקרא  לכל  העמים'.

נקרא 228 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים