Skip to content

1VSDAT

שבת, 11 אוגוסט 2018 18:21

פרופסור מנחם ברינקר על השקפת עולמו של יצחק רבין (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

11.8.2018

 

היום לפני שנתיים הלך לעולמו פרופ' מנחם ברינקר, חבר יקר ועמית אהוב מהפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, מורה חכם, בקיא ומשכיל, חוקר ידען, איש אשכולות, אינטלקטואל חריף ומרחיב אופקים של רבים מתלמידי הפקולטה ומוריה בשליש האחרון של המאה ה-20 ובעשור הראשון של המאה ה-21. פרופ' ברינקר היה לא רק עמית מוערך, מרצה אהוב, סופר מבריק, מתרגם ועורך, פילוסוף, הוגה דעות, מבקר ספרותי, איש תרבות רב ממדים, פעיל שלום מצפוני, אוהב אדם והומניסט, ואיש מוסר וצדק חברתי, שהכיר לתלמידיו את עולמם של סארטר וקמי הצרפתיים ואת עולמם של ברנר וברדיצ'בסקי, את סופרי דור התחייה ואת השאלות הגדולות באסתטיקה, בפואטיקה, בספרות ובפילוסופיה, לצד עשרות נושאים אחרים שהעולם האינטלקטואלי של התקופה המודרנית עסק בהם, והעולם העתיק השפיע עליהם, אלא היה בראש ובראשונה אדם קורן אנושיות, עניין ואכפתיות, קורא נלהב, חבר נפלא, סקרן, מתעניין ונדיב, שהיה איש שיחה מרתק, בעל זיכרון נפלא, יוצא דופן, שהיה יכול לצטט בלא כל מאמץ מאות שורות שיר בעל פה, של גורי ושל אלתרמן, ולשוחח בלבביות עם כל אדם, לשתף בהומור ובביקורת, לדבר על פוליטיקה וספרות, על פואטיקה ופילוסופיה, על בני אדם קרובים ורחוקים בחיים ובספרות, לשיר בקול נפלא ובהבנה מוזיקלית דקה, ולקשור קשרים מפתיעים בשיחות על סופרים, אמנים, מחזאים ומשוררים, ועל זיכרונות בכתב ובעל פה מלפני עשרות שנים, בחן וחסד, בהומור ושנינות, בחכמה ובברק. חבל על דאבדין ולא משתכחין. העולם נהיה עני יותר ודל יותר, עתה כשהוא איננו. יהי זכרו ברוך. אני מביאה לזכרו קטע ממאמר שכתב לפני עשרים שנה, "רבין ואחרי רבין", שיצא בקובץ מאמריו "מחשבות ישראליות" שראה אור בהוצאת כרמל לפני 8 שנים. ואחריו רשימה על סארטר. הראשון מלמד על עניין ער בכל המתרחש בחברה הישראלית בעבר ובהווה, ועל טביעת עין מדויקת. והשני מלמד על רוחב אופקים של מי שהכיר את סארטר לקורא העברי.

 

"את העיקר שהניע את רבין אפשר לתמצת בפשטות: הוא האמין בצורך בעליונות צבאית מתמדת של ישראל שמטרתה הסופית היא שינוי היחסים בינה לבין שכניה הערבים. עליונות זו צריכה להרתיע את הערבים ממלחמה. אך אם היא אינה מצליחה להרתיע, עליה להיות מופגנת היטב בתוצאות המלחמה. כל מלחמה יחידה מוצדקת אם מטרתה היא הישרדות או, כמו במלחמת ששת הימים, מניעת שינוי חדֿצדדי מצד הערבים של סטטוס קוו מוסכם. ואולם, נוסף על כך יש לכל מלחמות ישראל מטרה אסטרטגית גלובלית. המטרה היא "להוציא לערבים מן הראש שהם יכולים לחסל את ישראל או לעכב את התקדמותה באמצעות השימוש בכוח צבאי". מטרה זו מחייבת להפעיל בכל מלחמה כמות רבה יותר של כוח מזו הנחוצה לשם הישרדות או לשם החזרת סטטוס קוו קודם. הניצחון הישראלי חייב להיות מוחץ והתבוסה הערבית צריכה להיות מורגשת היטב כדי שבסופו של דבר יחול שינוי ביחס הכולל של העולם הערבי כלפי ישראל.


אין שום ספק שרבין האמין באפשרות השגת היעד הזה. לאחר מלחמת יום כיפור הוא דיבר על הצורך לעבור בשלום את תקופת שיא עצמתו של הנפט הערבי, על הצורך בשיקום הכוח הצבאי של ישראל ועל שנים אחדות שבהן יהיה על הערבים להפנים את תבוסתם עד שיתאפשר מפנה. לרבין היה אפוא "חזון"; ברתיעתו ממילים גבוהות ודאי היה מעדיף לכנותו "הערכת מציאות והצבת יעדים". ייתכן גם כי עד לקמפֿ דיוויד חשב על שלום חוזי רק כעל סדרת הסכמים והסדרים דוֿ-צדדיים עם כל מדינה שכנה, המונעים מלחמה ופעולות אלימות אחרות נגד ישראל.


האופטימיזם הזה נבע בין השאר מיחסו של רבין לערבים כאל אויבים רציונליים. יחסו אליהם לא היה מבוסס על הכרה מעמיקה של עברם, דתם ותרבותם. שלא כמו משה דיין או אבא אבן, הערבים עוררו בו סקרנות אינטלקטואלית מוגבלת; אך בכל כתביו והרצאותיו אין למצוא אפילו מלת בוז אחת כלפיהם ואין ספק שמעולם לא האמין במיתוסים הפסבדוֿ-מדעיים על "מנטליות מזרחית" מיוחדת המונעת מן הערבים התנהגות רציונלית (כלומר מערבית). רבין התעניין בערבים מזווית ראייה אחת ויחידה - ביטחון ישראל.


אפשר, כמובן, לומר שרוב התעניינויותיו נבעו מזה. ובאמת, מבחינה זו היה "צר אופקים". אך זו היתה "צרות אופקים" שנבעה מן הדבקות במטרה עליונה שכל החיים מתרכזים סביבה, והיה קשר עמוק בין הכבוד והאמינות הרבה שזכה להם מצד רוב הישראלים לבין דבקותו רבת השנים במטרה האחת והיחידה - ביטחון ישראל ועתידה.


בפיכחון של רבין, היה, לדעתי, יוצא מן הכלל בולט אחד: הפלסטינאים. רבין היה שותף מלא להתכחשותם של כל מנהיגי ישראל (משתי המפלגות) לקיומה של בעיה לאומית פלסטינית. אמנם הוא לא חזר על דברי הדמגוגיה של גולדה ("אין פלסטינאים"), ונראה שגם לא החזיק ברעיון הפרנואידי במקצת שכל עניין הלאומיות הפלסטינית הוא המצאה (אנטישמית?) שנועדה להרוס את ישראל. הוא אף הכיר בבעיה שנוצרה לישראל בשל קיומם של הפלסטינאים כאוכלוסייה כבושה וחסרת זכויות. אך ממש עד אוסלו הוא התעקש שלא לראות כל סימני התמתנות באש"ף, והעיקר, הוא ראה בפלסטינאים לא רק גורם קיצוני אלא גם גורם חלש, שבניגוד למדינות ערב אינו יכול להעמיד את ישראל בסכנה קיומית. לפיכך, גם שבועות אחדים לאחר פרוץ האינתיפאדה הוא נשאר משוכנע שבעיית הפלסטינאים ניתנת בדרך כלשהי לפתרון במסגרת כוללת של שלום עם מדינות ערב.


רבין היה מוכן תמיד לבחון מחדש את אמונותיו, וכך, אפילו בעניין הטאבו על אש"ף התבלט בפתיחות יחסית עוד לפי ההערכה מחדש שלו בֿ-1992.ב-1976, השנה האחרונה לכהונתו הראשונה כראש ממשלה, בא אליו ידידו מן הפלמ"ח, מתי פלד, והציע לו חילופי מחוות עם ערפאת. פלד ייצג אז קבוצה של פעילי שלום ישראלים שניהלו שיחות עם בכיר אש"ף עיסאם סרטאווי. רבין נענה להצעה והביע נכונות לשחרר אסירים פלסטינאים שלא השתתפו בהרג תמורת הצהרות מתונות של ערפאת (כמו הסתייגות מחטיפות מטוסים). בפנקס שירות (1978) הוא מדווח על פגישות אלה בנימה עניינית. הוא מספר על הערכתו הרבה לפלד ועל אמונתו בכוונות הטובות של הקבוצה שייצג. אך הוא גם כותב שהיה לו ברור שפלד לא יוכל לחזור אליו עם תוצאות ממשיות: ואכן זה מה שקרה. ברור שהפרשה כולה לא סייעה לעורר אצלו אמון באפשרות של משא ומתן תכליתי עם אש"ף, אך הוא גם לא הצטער על כך, שמהכיוון ההוא לא באה שום יזמת שלום רצינית.


המפנה המוחלט שחל בעמדותיו בתקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה מצטמצם אך ורק לעניין אחד: אש"ף. עד פרוץ האינתיפאדה היה מצבו של הארגון הייצוגי של הפלסטינאים בכי רע. הגוש הסובייטי, תומכו המסורתי, נמוג. גם תמיכת ה"אחים הערבים" נעלמה לאחר ברכת הדרך שהעניק ערפאת בשם העם הפלסטיני כולו לסדאם חוסיין. אך המרד העממי בשטחים שהתפתח מיזמה מקומית השיב את הכבוד לארגון. הפלסטינאים גילו בשיא חולשתם מקור כוח חדש. ישראל גילתה בשיא עצמתה ושאננותה - סכנה קיומית חדשה. מספר החללים הישראליים הצטמצם לעשרות. אבל הפחד היוםֿ-יומי בערים, הריתוק של אלפי חיילים למשימה של רדיפה אחר נערים ונערות זורקי אבנים וההד הבינלאומי להוויה הזאת - כל אלה הביאו לבסוף גם את רבין להכיר שמדובר ב"התקוממות עממית" ולא ב"סדרת התפרעויות".


שנים רבות חזר רבין ושינן לפני מפקדים בצבא ולפני הקהל הרחב הבחנה בסיסית בין סכנות קיומיות לישראל - נחיתות צבאית, בידוד פוליטי מוחלט; מלחמה - לבין פגיעות אחרות שאינן סכנה קיומית, כמו חרם כלכלי או טרור. עכשיו היה צריך להחליט היכן יש למקם במסגרת הבחנה זו את האינתיפאדה, ואין כל ספק שכאירוע רציף ומתמשך הכיר בה רבין כסכנה קיומית ממשית לישראל. כאשר הכיר בכך, זנח את הרעיון שהבעיה הפלסטינית תיפתר בהסכמים ביןֿ מדינתיים והחל לחפש שותף בין מנהיגים מקומיים, לרבות מנהיגי האינתיפאדה. כשהתברר שהללו אינם מוכנים להידבר עם ישראל בלא הדרכה מתוניס, הבין שיש הכרח להידבר ישירות עם אש"ף, ובהידברות זו לבדוק אם הארגון למד את הלקח מהצירוף המיוחד של חולשה ועצמה, כפי שלמדה אותו ישראל (כלומר, רבין). היה צריך לבדוק אם הארגון מוכן לקבל עליו את כל המשתמע מהכרה בישראל. הדרך לאוסלו נפתחה.


הקצב שבו הכיר רבין במציאות החדשה ונענה לה לא יכול להוסיף לתהילתו. ודאי שבעניין מרכזי זה לא ראה את הנולד גם לאחר שנולד. היה קשה למי "שנתן שיעור" לכל העולם הערבי "לקבל שיעור" ממי שאותו ראה תמיד כחוליה החלשה ביותר בעולם זה. אך רבין היה נכון ללמוד את הלקח, ואם אמנם, כפי שמבשרת תעמולת הליכוד, הסכמי אוסלו הם עובדה מוגמרת ומסמנים את ראשית הדרך לתקופה חדשה ביחסים בין ישראלים לערבים, הרי שמזלה הגדול של ישראל הוא שבראשה עמד אדם ששמר על ראש פתוח והיה נכון ללמוד אמיתות חדשות, ולא זו בלבד אלא גם להסתלק בשעה הנכונה ממוסכמות ישנות, ובהן אלה שהוא עצמו שינן לעצמו ולאחרים.


השמאל, שביקר את רבין לפני אוסלו, הקדימו בתפישה נכונה יותר של מרכזיות הנושא הפלסטיני בסכסוך הכולל. אבל השמאל לא היה יכול להוביל את עם ישראל בדרך השלום. רק מדיניות שעיצבה את הסכמי אוסלו עצמם כתהליך של בדיקת כוונות, תהליך שנועד, עם התממשותו, להתגבר על מחסומי ענק של ספקות, איֿ אמון וחשדנות, היתה יכולה לזכות באמון העם. היסוסיו של רבין לפני "לחיצת היד ההיסטורית" ביטאו את תחושת העם בישראל יותר מן הוודאויות המוסריות הנחרצות של השמאל. לפי הרגשת רוב הישראלים, רצינותם של הפלסטינאים, והסתלקותם מחלומותיהם הוותיקים, היו טעונים בדיקה קפדנית ולא יכלו להתקבל כמובנים מאליהם. האטיות של רבין ביישום ההסכמים, ההקפדה על הפרטים ואפילו הסילוק ההדרגתי של חשדנותו שלו היו מקור מרכזי לאמינות תהליך השלום. תרומתו של רבין בעניין זה היתה מכרעת, והיעדרו יורגש היטב כאשר ההנהגה המדינית והצבאית כולה תצטרך לזכות באמון העם לשם המשך תהליך הפיוס.


בינתיים, בעוד תהליך השלום מתקדם בכבדות, פער הרצח בעם ישראל פצע שאינו מגליד. מחברי "שלום, חבר" מקדישים את שני הפרקים האחרונים בספרם לנושא גורלי זה. לדעתם, עוד לפני הרצח נוצר פילוג בעם בשל קיומן של שתי תרבויות פוליטיות שונות. השמאל, הפרגמטי, ועוד יותר ממנו השמאל ה"אידאליסטי", הקנאי לזכויות אדם, אינם מסוגלים להבין את אותו חלק בעם הקובע את דרכו לפי "קולות המגיעים אליו מן ההיסטוריה היהודית". על אף היחס העמוק של המחברים לרבין האיש והמנהיג, אין הם רחוקים בניתוח זה של הפילוג בעם מלהטיל את האשמה החלקית לרצח על רבין עצמו ועל הכרזותיו הפרובוקטיביות כביכול כלפי המתנחלים. הם ממליצים לשני חלקי העם לאמץ את הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר ולפתוח בדוֿשיח חדש.


לדעתי, המלצות אלה מגלות הרבה רצון טוב סנטימנטלי אך לא ניתוח אמיץ ונכון של המצב. שום דבר אינו מעיד על כך יותר מאזכורו של בובר בהקשר זה. בעיניהם של החוגים שמהם יצא הרוצח, בובר הוא קוויזלינג. ככל חברי "ברית שלום", הוא הושמץ, נוּדה ואוים בקביעות. בדומה לכך, מה שהביא גם הפעם לפילוגו של העם לשני מחנות אינה היוהרה של השמאל וזלזולו במסורת ישראל אלא המפנה שעברה הציונות הדתית לאחר מלחמת ששת הימים. עד לצמיחתו של גוש אמונים והיעשותו של הרב קוק (הבן) מקור השראה לנוער הדתי, היתה לציונים החילונים ולציונים הדתיים שפה משותפת. זו היתה השפה הפרגמטית שבה העריכו כל צעד חדש לפי הסיכויים והסיכונים שיש בו למפעל השלם. מתוך אותה ראייה יכול היה הרב ריינס, מייסד הציונות הדתית, לתמוך בעמדת הרצל בעניין אוגנדה, והשר משה חיים שפירא מנהיג המפד"ל היה יכול להזהיר את רבין הרמטכ"ל ואת צה"ל כולו מיריית הירייה הראשונה במלחמת ששת הימים. בהשפעת בןֿ גוריון האמין שפירא שיציאה למלחמה בלא חסות מעצמה תסב אבדות כבדות, וכי גם אם יהיה ניצחון, ייגזלו פירותיו על ידי המעצמות שיכפו הפסקת אש ונסיגה בלא שלום, כמוב-1956. כזכור, היו אלה הטחותיו של שפירא שגרמו לרבין את המשבר הקשה שכונה "הרעלת ניקוטין". אין ספק שהמשבר נגרם דווקא מפני ששפירא שומר המצוות דיבר אל רבין החילוני בשפה שהיתה משותפת לשניהם.


ואולם כאשר נסתיימה מלחמת ששת הימים בניצחון מהיר ומזהיר, עבר הדור הצעיר של הציונים הדתיים מהערכה נמוכה מאוד של עצמת ישראל, שגבלה בתחושת איןֿ אונים, להערכה מרקיעה שחקים. כשהציונים הדתיים החדשים החליטו שישראל יכולה לשמור בידיה את "חזון הדורות", את ארץֿ ישראל השלמה לעד; כאשר הם דחו כל הערכה רציונלית ומבט מפוכח על האפשרויות המדיניות כשיקולים התופשים, אולי, לגבי ה"גויים" אך לא לגבי עם ישראל, נהרסה השפה המשותפת הציונית והוחלפה בשפה אחרת, משיחית וכוחנית בלי סייג.


לציונים הדתיים של הדורות הקודמים היתה שפת התפילה והסמלים הדתיים שפה ייחודית להם, שפה נוספת לשפה הציונית הפרגמטית המשותפת לכלל ישראל. ואילו עתה, אצל קנאי הגוש ויש"ע, באה השפה הייחודית והחליפה את השפה המשותפת לכולם. מי שלא דיבר בה היה עוכר ישראל, על סף בגידה. זוהי הקנאות העיוורת שהפכה את הדיאלוג ללא אפשרי. השמאל הציוני והמרכז המשיכו לדבר בשפה המשותפת ה"רגילה", ורבין הרציונליסט המפוכח היה הבולט מבין מדינאי ישראל שלא עשה שום ויתורים לשפת הסמלים המיתיים ול"ערגת הדורות". זו הדרך שבה הבין את אחריותו לגורל ישראל. משום כך, הזוועה שברצח עמוקה יותר ממה שמניחים מחברי הספר, שכן כאשר הציונים הדתיים הללו דיברו, וחזרו ודיברו, על כך שאם "צוואת הדורות" תופר יהיה זה אך ורק בעקבות חולשת הדעת, התבטלות בפני הגויים או בגידה של החילונים; כאשר הם זיהו את עם ישראל עם עצמם ולא עם הרצון האמיתי שלו כפי שהתגלה בפועל, בקלפיות, הם הכינו למעשה את נידויו של רבין עד לרציחתו.


המחברים של "שלום, חבר" וכל הקוראים לפיוס לאומי, צריכים להסביר כיצד בעצם, ייתכן דיאלוג בין אנשים החושבים על פיקוח נפש ועל הסכסוך והדרכים לסיימו על פי כלים רציונליים, לבין אלה, כמו האחים עמיר, שכל מה שעומד לרשותם לשם הבנה ופעולה הם אנלוגיות תנ"כיות אחדות ופסקי הלכה שנועדו כולם לזמנים ולתנאים אחרים: אלה שבאמת אינם מסוגלים להבחין בין דוד המלך לדוד בןֿ גוריון, בין משה דיין לבין יהושע בןֿ נון, בין עמלק לבין ערפאת. והחשוב ביותר: עליהם להראות כיצד ניתן להשיג פיוס לאומי בין שני המחנות ושתי התרבויות בלא לגרום שיתוק מדיני ובלא לאבד את כוח ההכרעה הדמוקרטי העומד למבחן גורלי בימים אלה. כמו בימים שלפני הרצח, גם היום ניסיון לכפות אחדות לבבות בכל מחיר מצד אנשים שיש להם גוון ספציפי ביותר בתוך כלל העם עשוי לגבות מעם ישראל מחיר נורא.


[1996]

נקרא 166 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים