Skip to content

1VSDAT

שבת, 18 אוגוסט 2018 18:34

האשה בזהב (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

18.8.2018

 

לאוהבי ספרות, אמנות והיסטוריה והקשרים המורכבים שביניהם:


וודאי רבים מכם ראו את הסרט המרתק ששמו "האישה בזהב", עם השחקנית הבריטית הנפלאה הלן מירן, על הציור של היהודייה האוסטרית היפה, ילידת ווינה, אדלה בלוך באואר (Adele Bloch-Bauer (1925-1880, שצייר גוסטב קלימט (1918-1862), ציור יוצא דופן מצויר בעלי זהב וצבעי שמן שצויר בהשראת פסיפסי הזהב ברוונה של הקיסרית תיאודוסיה, אותם נסע קלימט הצעיר, בנו של צורף זהב, שהיה אוהב אמנות ויופי, לראות ברוונה. הציור של משפחת בלוך-באואר נחמס בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, עם סיפוח אוסטריה לגרמניה ב-1938, מארמון משפחתה של היורשת היפהפיה, עתירת הממון, בווינה.


המצוירת, היא אדלה בלוך-באואר היפהפיה שחורת השיער וצחת הפנים, חובבת האמנות והאמנים בימי הזוהר של ווינה העליזה, שהתרועעה עם גוסטב קלימט, הצייר האוסטרי המחונן חובב פסיפסי הזהב של רוונה, שצייר את דיוקנה בהשראתם ובהשראת אהבתו לה.


רבים מבני משפחתה, משפחת בלוך-באואר, כמו שאר 65,000 מיהודי אוסטריה שנרצחו, נהרגו בייסורים. אולם מעטים מבני משפחתה, כמו שאר 130,000 יהודים אוסטריים שנמלטו והיגרו בתקופת המלחמה הנוראה, בה איבדו את כל אשר יקר היה בנפש וברכוש, שרדו. בת אחותה הבכורה של אדלה בלוך באואר, תרזה, ששמה מריה אלטמן, אישה רבת תושייה, שניצלה והגיעה לארצות הברית, קמה ותבעה את תמונת בת דודתה המצוירת, אדלה בלוך-באואר, שהייתה רכושה המשפחתי כניצולה יחידה, בגיל 90, כשממשלת אוסטריה העבירה חוק בעניין השבת רכוש יהודי גנוב, וזכתה בתביעתה כנגד כל הסיכויים בעזרת עורך דין שמשפחתו גם היא ממוצא יהודי אוסטרי והוא נכדו של המוזיקאי ארנולד שיינברג. ספרה של העיתונאית והסופרת האמריקאית אן-מארי אוקונור, "האשה בזהב: הסיפור המופלא של יצירת המופת של גוסטב קלימט "דיוקן אדלה בלוך באור"; תרגם מאנגלית: יוני רז פורטוגלי, הוצאת פן-ידיעות ספרים 2013, הגדוש במידע מרתק, פורש בהרחבה את רוב הפרטים על חיי המשפחות היהודיות עתירות הממון חובבות האמנות שתמכו באמנות המודרנית ובחיי התרבות והיצירה, המסחר והכלכלה בווינה וחיו ברווחה ותרמו לווינה עירם ולאוסטריה ארצם אנשי שם יהודיים כגון מייסד הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, המוזיקאי גוסטב מאהלר, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, חוזה הציונות, תיאודור הרצל, הסופר ארתור שניצלר, הסופר פליקס זולטן מחבר במבי, קארל קראוס, העיתונאי השנון של התקופה, ארנולד שיינברג, המוזיקאי הנודע, ברונו בטלהיים, חוקר אגדות הילדים, הסופר הנודע, שטפן צווייג, הבמאי, בילי וויילדר, הסופרת זוכת פרס נובל, אלפרידה ילינק והסופר הנודע פרנץ וורפל, משפחות בנקאים ותעשיינים כמו רוטשילד, אפרתי, בלוך וגוטמן, בונדי, לדרר ועוד רבים רבים וטובים. כל תרומתם העצומה לעידן המודרני וכל גדולתם ברוח וחומר, בתרבות, באמנות ובמדע, במסחר, בתעשייה במחקר ובכלכלה, לא עמדו לאף אחד מיהודי אוסטריה האומללים, עשירים ועניים כאחד, מול הנאציזם האוסטרי גרמני שהטביע את כולם באכזריותו ובמפלצתיותו. היטלר נולד באוסטרייה כידוע ותומכיו שם שהצטיינו כמוהו בשנאת יהודים על לא עוול בכפם, רבו מספור.

 

דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר שנודע כאמור בשם "האישה בזהב" הוא ציור מאת האמן האוסטרי גוסטב קלימט משנת 1907 שצוייר כאמור בהשראת פסיפסי הזהב ברוונה באיטליה של הקיסרית תיאודוסיה. הציור של האישה האהובה שהלכה לעולמה בנעוריה, הוזמן על ידי בעלה של אדלה, פרדיננד באואר, שהיה איש רב אמצעים ועתיר ממון, ונשאר אצל משפחת בלוך-אואר, בבית אחותה , ונגזל מהמשפחה בידי הנאצים בראשות קצין הגסטאפו פליקס לנדאו. הציור הגזול בידי הנאצים, לצד יצירות אמנות נוספות, הוצג בארמון בלוודרה, הגלריה הלאומית של אוסטריה, בווינה, בתואנת שווא כאילו הוא ירושה חוקית שהעניקה המצוירת למוזיאון וכאילו אינו גזול מהמשפחה. עד שבתחילת המאה ה-21 הושב הציור לבעליו, לאחר מאבק משפטי ממושך שניהל בן משפחתו של המוזיקאי הוינאי הנרדף ארנולד שיינברג, והגיע לידי מריה אלטמן, בת אחותה הבכורה של אדלה, היורשת של בלוך-באואר, ונמכר לרון לאודר שראה את הציור כשהיה בן 14 והפך לאספן של אמנות אוסטרית (לאודר היה שגריר ארה"ב באוסטריה כשקורט וולדהיים נבחר לנשיאות למרות עברו הנאצי ב1986 ולא הלך לטקס השבעתו והוכרח לעזוב את כהונתו הדיפלומטית חזור לארה"ב) תמורת 135 מיליון דולר.

 

מאז שנת 2006 הציור מוצג בגלריה החדשה (Neue Galerie) שבנה לאודר לכבוד הציור הנכסף בניו יורק לא רחוק מהמטרופוליטן ברחוב 86 והשדרה החמישית, לצד כמה ציורים נוספים של קלימט, עוצרי נשימה ביופיים.


ודאי לא מעטים קראו את ספרו של אמיר גוטפרוינד "אגדת ברונו ואדלה", אבל אני תוהה כמה מהקוראים קשרו בין ברונו - הוא ברונו שולץ, הסופר והצייר הפולני הנפלא שנרצח בידי הנאצים בעירו דרוהוביץ, לבין אדלה - כדמות בעקבות אדלה בלוך-באואר מציורו של גוסטב קלימט, האישה בזהב. אבל גורלם של ברונו ואדלה המציאותיים, שני יהודים מדרוהוביץ שבגליציה ומוינה שבאוסטריה, נקשר באופן אכזרי במיוחד במציאות לפני שנקשר בספרו של גוטפרוינד.

 

בספר שנכתב על הפרשה של החזרת הציור הגזול של משפחת בלוך-באואר, בידי הסופרת אן-מארי אוקונור, "האשה בזהב: הסיפור המופלא של יצירת המופת של גוסטב קלימט "דיוקן אדלה בלוך באור" מתברר שקצין הגסטפו, פליקס לנדאו שמו, שפלש לביתה של מריה אלטמן בוינה, שם גרו אביה, ואמה, ואחות אמה, אדלה, והשתלט על רכוש המשפחה עתירת הממון, (הדומה למשפחת אפרתי מווינה בספר "הארנבת עם עיני הענבר") שכלל יצירות אמנות ושכיות חמדה, תכשיטי יהלומים וכלי נגינה, הוא האדם שהעסיק שנים אחר כך בדרוהוביץ שבגליציה את הצייר המחונן והסופר הגאון, ברונו שולץ, כדי שיצייר על קירות ביתו. הקצין הגרמני לנדאו אהב לירות באנשים ("בא לי לשחק קצת בהוצאה להורג", כתב לאהובתו, "זה לא נוגע בי בכלל, שום רחמים, כלום"). כך ירה באקראי ברופא שיניים יהודי, שהיה "יהודי החסות" של קצין ס”ס אחר. אותו קצין הגסטפו, קארל גינטר שמו, קם והרג כנקמה את "יהודי החסות" של לנדאו, ברונו שולץ. ככה סתם ברחוב, כמו מיליוני יהודים אחרים שנהרגו באקראי ובשרירות לב, בחמת זעם, בקור רוח, בשעשוע או באכזריות, נרצח ברונו שולץ, סופר גאון החושף משמעויות נעלמות מעבר לנגלה ודקויות סודיות מעבר לחיי היום יום, שהיה גם צייר מחונן ששרטט דמויות שובות לב, ואדם מעורר השראה בחייו ובמותו, שחייו נמשכים והולכים בקרב אוהביו וקוראיו מעט מעט וכל שנה מתגלה רסיס נוסף מסיפור חייו. אולי מותו בצורה נוראה זו היה מאורע היסטורי ואולי היה זה רק מוות סתמי אכזרי נטול סיפור או רק שרירות גורל שהולבשה באנקדוטה המשקפת את עומקו של עמק הבכא האנושי שהנאציזם הביא אליו את עושי דברו ואת קרבנותיהם, אבל אין ספק שמותו הנורא של הסופר הנרצח, שהעמיק כל כך במתן משמעות לכל רגע מחיי אדם, והסיר מסכים מפינות לא נודעות של הניסיון האנושי, קשר את גורלו בחיי קוראיו באופן בלתי צפוי.

 

לפני שנים רבות תרגם יורם ברונובסקי יחד עם אורי אורלב ורחל קליימן את ספרו הנפלא של ברונו שולץ, המורכב משני ספרים :חנויות קינמון; ובית-המרפא בסימן שעון החול; [תרגמו מפולנית - אורי אורלב, רחל קליימן, יורם ברונובסקי; אחרית-דבר - יורם ברונובסקי; איורים - ברונו שולץ], תל אביב: שוקן 1979. חלקו הראשון "חנויות קינמון" ראה אור בורשה ב1934 וחלקו השני "בית המרפא בסימן שעון החול", ראה אור לראשונה בפולנית ב1937.


ספר זה שראה אור בהוצאת שוקן לפני קרוב לשלושים ושבע שנים, זכה לקהל קוראים אוהבים מסורים שאימצו את מחברו הנרצח אל ליבם בשל כתיבתו שאין דומה לה. כך למשל כתב שולץ במסה קצרה בשם 'מיתיזציה של המציאות': "תוך שימוש במילה בחיי היום יום שלנו, אנו שוכחים שהמלים אינן אלא קטעים של סיפורים קדמונים ונצחיים ושאנו בונים את בתינו, בדומה לברברים, משברי הפסלים וצלמי האלילים. מושגינו והגדרותינו המפוכחים ביותר הם היפעלויות רחוקות של מיתוסים וסיפורים קדומים. אין אפילו פירור אחד מתוך האידיאות שלנו שאינו מתייחס על מיתולוגיה – שלא היה אי אז מיתולוגיה משונת צורה, חבולה, כזאת שלאחר גלגול'. ברונו שולץ ראה את המציאות כהעתק המיתוס הקדמון או כשיקוף מהדהד של סיפורים קדומים וכהשתקפות של סיפורי המיתולוגיה העתיקה בשפה המדוברת המתארת את ההווה דרך העבר. דוד גרוסמן כתב פרק מיתולוגי בשם "ברונו" בספרו "עיין ערך אהבה", ובו כתב בין השאר קטע שהזכירה לי רחלי אידלמן שהוציאה לאור את ספרו של ברונו שולץ בהוצאת שוקן: דוד גרוסמן כתב בשנת 1986 את ספרו "עיין ערך אהבה" ובו המשפט: "ברונו לא נרצח. לא נרצח בשנת 1942 בגטו דרוהוביץ' אלא נמלט משם. ואני אומר "נמלט" לא במשמעות הרגילה....והייתי מעתיק למחברתי מתוך ספרו, ואחרי שסיימתי היה העט שלי מפרכס פתאום עוד מעט, מתעוות מעל לנייר וממליט עוד שורה אחת או שתיים שהיו שלי, אבל איך לאמר - בקולו שלו,...עכשיו משניטלה ממנו היד הכותבת. והרי אני מנחש היטב את המועקה הזאת, את המחנק של סופר גולה שכמותו, "גולה" במשמעות מסויימת מאד, רחבה מאד, ואני,...הושטתי לו את ידי ואת עטי" (עמ 88-89 עיין ערך אהבה)....; אמיר גוטפרוינד כתב גם הוא סיפור השזור במיתוס ודמיון ושמו "אגדת ברונו ואדלה", ובסופו כתב כך: "כל כך מעט השאיר לנו ברונו שולץ עד שנרצח. וכל כך הרבה. כי מכל מילה ביצירותיו נובע חרש מעיין שמפכה באיטיות, בזרם נצחי הבונה נטיפים וזקיפים אצל קוראים מסוימים. למעלה משבעים שנה מאז נרצח - ואין שנה שבה לא מתפרסמת במקום כלשהו בעולם יצירת אמנות בהשראת סיפוריו של ברונו שולץ... בימי חייו הקטין ברונו שולץ את תביעותיו מהחיים כמו לכדי פירור זעיר שאין בו להפריע לאיש, ומאז מותו הוא פרוש על פני עולם ומלואו, נסתר, כמעט שקוף, אך קיים לעולם ועד, ממשיך במלאכת הסיפור שלו דרך מכחוליהם ועטיהם של אמנים אחרים, כמעט שווה נפש למותו".


אמיר גוטפרוינד, באפילוג לספרו אגדת ברונו ואדלה, שהעניק עתה חיים חדשים לסופר היהודי פולני הנפלא ברונו שולץ (1892--1942)

גם דנילו קיש וניקול קראוס, פיליפ רות וסינתיה אוזיק כתבו עליו ובעקבותיו, והדהדו את סיפור חייו במחוזות מיתיים והיסטוריים, סיפוריים ודמיוניים שונים.

שולץ שהיה מורה לציור וסופר אמן בורא מיתוסים, שכתיבתו הספרותית החלה שלא במתכוון בכתיבת מכתבים לידידיו, נסע לוינה בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, כדי ללמוד ציור באקדמיה לאמנויות ואולי פגש באקראי גם את גוסטב קלימט ואת אדלה בלוך-באואר שחיו בוינה בתקופה זו וכמוהו הרבו להסתובב במוזיאונים, בגלריות ובאקדמיה לאמנות. שולץ אהב מאד את מספרי המיתוסים הגדולים בימיו: תומס מאן, קפקא ורילקה; גרוסמן אוהב את שולץ אהבת נפש וכתב ספר שלם כדי להצילו ולהשיבו לחיים, "עיין ערך אהבה" וגוטפרוינד אהב את שולץ במידה שאין דומה לה ,כעולה מספרו "אגדת ברונו ואדלה" וכעולה מספרו "שואה שלנו" שבו לקח על עצמו להעלות פרטי פרטים מהעולם היהודי שנכחד בשואה ופרטי פרטים על העולם הנוצרי הגרמני, האוסטרי והפולני שהכחיד את העם היהודי בכל דרך.


כמה צדק עגנון כשאמר 'אין לך דבר שלא קדם לו רישומו" ואין לך סיפור שלא קדם לו סיפור אחר בגלגולי גלגולים וקשרי קשרים, וכמה נכון להניח שהעבר אף פעם איננו פרק חתום, הוא תמיד מעיין נובע מקור חכמה, הרוחש מתחת לפני הקרקע, והוא חוזר ועולה מנבכי הזיכרון ומתהומות הנשייה בכוחם של אמנים, חוקרים, סופרים ומשוררים, אמניות, חוקרות, סופרות ומשוררות.


כדאי מאד לכל מי ששוקל לעזוב את ישראל ולחיות בווינה המעטירה או בברלין היפה, או בכל עיר אירופאית שיהודיה נכחדו, לקרוא על גורלם של יהודי ווינה לפני שבעים שמונים שנה בספרה של אן-מארי אוקונור 'האישה בזהב' או על גורלם של יהודי ברלין בספרו של אריק לארסן 'גן חיות הטרף' ובספריו של שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, שנות הרדיפות 1933-1937, 1997.


גרמניה הנאצית והיהודים, שנות ההשמדה: 1945-1939, 2007.


כדאי לזכור, טבע האדם אינו משתנה ושנאת היהודים והקנאה בכישרונותיהם, בחריצותם והצלחתם איננה משתנה גם היא, אחרי אלפיים שנות אנטישמיות. ההסכמים המבישים שחתם נתניהו עם ראש ממשלת פולין וראש ממשלת הונגריה, מראשי הימין הפאשיסטי באירופה מכוונים להשתיק את חקר העבר, אבל הספרות בכל גילוייה, החל מהיסטוריה ומחקר וכלה בפרוזה, תיעוד ושירה, היא נצחית ומגלה לנו אמתות ברורות על שקרים ורשע ומעשי זדון ועוול שרבים מעדיפים להשכיח ונוטים לשכוח.


נקרא 153 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים