Skip to content

1VSDAT

חמישי, 11 אוקטובר 2018 18:44

אשת חיל מי ימצא - עדה פישמן מימון (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

אשת חיל מי ימצא

תודה ל Tirtsah Arzi אשר מהפוסט שלה בקבוצת חובבי היסטוריה העתקתי פוסט זה

 

לפעמים, זיכרון ילדות אחד מכתיב את חייו של אדם לכל אורכם. כך קרה לילדה עדה פישמן-מימון, בת לתלמידי חכמים, כאשר שמעה כילדה צעירה שנשים פטורות ממצוות "שהזמן גרמן" (כלומר, מצוות שמקיימים בתאריך מסוים, או בשעה מסוימת ביום). היא לא הסכימה לקבל את ההסבר שנתן לה אביה, שהאישה פשוט עסוקה מדי ואינה יכולה להתפנות בשעה מסוימת לתפילה או לטקס. היא הבינה שההלכה היהודית רואה את האישה כנחותה, כמי שאין לה כישורים לקיים מצוות, עלבון צורב מילא אותה והיא נשבעה להילחם בקיפוח האישה.
וכך עשתה.


*

לאחר שרכשה השכלה כללית ויהודית רחבה במחוז הולדתה, בסרביה (שהייתה אז חלק מרוסיה), עלתה עדה מימון בת ה-19 לארץ ישראל. השנה הייתה 1912. יחד איתה עלה גם אחיה הבכור והאהוב, שהיה מבוגר ממנה בכמעט 20 שנה, הרב יהודה לייב. שניהם היו עתידים להשתלב בחיים הציבוריים בארץ – כיריבים מרים. הוא היה שר הדתות הראשון של מדינת ישראל. היא, דתית לא פחות ממנו – לחמה כל חייה בממסד הדתי, למען זכויות הנשים.


*

את המאבק הראשון ניהלה עדה כבר בשנה הראשונה לבואה. הגיע ל"ג בעומר, יום העלייה לרגל למירון, לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. עדה, אז תושבת צפת, חיכתה ליום ההוא בציפייה רבה. והנה גילתה לתדהמתה שרבני צפת אסרו על נשים לעלות לקבר. לא רק אסרו – הטילו חרם על עליית נשים. עדה החליטה לשבור את החרם. אבל מכיוון שכבר נשכרה כמורה בבית הספר הקטן של צפת, גם הנהלת בית הספר אסרה עליה לצאת למירון. עדה הייתה נחושה. המאבק היה חשוב לה יותר מן הפרנסה.


היא וחברה מורה נוספת, שתי נשים יחידות, יצאו למירון עם אלפי גברים. כאשר סירבו היהודים תושבי מירון להלין אותה בלילה, שכרה עדה בקתת בוץ ("חושה") אצל ערבים. לא רק את הבקתה שכרה, אלא גם את הפרה של בעל הבית, ובבוקר חלבה את הפרה והציעה לעולי הרגל שעברו במקום כוס חלב.


בית הספר הקטן של צפת לא התמוטט בעקבות המעשה, אלא גדל דווקא. גם החרם נשבר, ושנה אחר כך יצאו נשים רבות למירון.


*

חרם אחר, לא רשמי, הוטל על עדה כאשר נבחרה, ב-1919, לוועד המקומי היהודי של יפו – אישה ראשונה שנבחרה אי פעם לכהן בוועד מקומי בארץ ישראל. לאותו ועד נבחרו גם נציגים מן המפלגות החרדיות. והללו, בכל פעם שראו את עדה - היו מסתובבים ויוצאים. והיא נכחה תמיד, בכל האספות.


בבחירות המקומיות הבאות נבחרו נשים רבות.


ועדה עצמה? היא כבר עסקה במאבק חדש – מאבק למען הפועלת.


העלייה השלישית, מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה, הייתה עלייה סוציאליסטית מאוד, והנשים שבתוכה ביקשו להשתלב בכל מלאכה. הן עבדו בקבוצות עבודה בבניין ובסיתות אבנים לכבישים והשתכרו הרבה פחות מן הגברים. קיפוח הנשים היה מובנה כל כך, שאפילו להסתדרות הכללית של העובדים נשים לא יכלו להיבחר. ומשום כך החליטה עדה להקים מוסד מקביל - מועצת הפועלות, שהייתה מורכבת רק מנשים. מועצת הפועלות הייתה המוסד הראשון בארץ, ובין הראשונים בעולם, שבו יכלו נשים לבחור, להיבחר ולהילחם על זכויות שוות בעבודה.


*

ועדיין לא הגשימה עדה את חלומה הגדול באמת - "משק פועלות": חווה גדולה, שתקלוט מאות בנות רצוי יותר אלפים - ותכשיר אותן לחקלאות - פסגת ההגשמה הציונית. בט"ו בשבט תרצ"ב (1932) עלתה עם עשר נשים ושומר אחד (פסח בר אדון, דמות ציורית בפני עצמה) אל הנקודה המיועדת, מדרום לנס ציונה. תחילה, עד שנבנה הבית הראשון, התגוררו ברפת, כשמאחורי מחיצה מתגוררות גם הפרות הראשונות של החווה.


יותר מארבעים שנה ניהלה עדה את משק הפועלות, שזכה בשם "עיינות". כאשר עלה היטלר לשלטון בגרמניה, שנה לאחר הקמת החווה, היא קלטה מאות נערות (ובהמשך גם נערים) שמשפחותיהם נשארו באירופה. השנים הראשונות היו רצופים מאבקים, גדולים וקטנים: מאבק בקדחת שהכתה בחניכות בלי רחם, ומאבק בהרס שנזרע בחווה שוב ושוב, במהלך המרד הערבי. החניכות הן ששמרו בלילות והן שעבדו בשדות. עדה נלחמה להפוך אותן לחקלאיות אמיתיות. כאשר שמעה על בוגרות החווה שבמקום לעסוק בחקלאות טיפלו בילדים או עבדו במטבח בקיבוצים – היתה מזדעזעת.


*
גם בשנים שבהם התגוררה בעיינות וניהלה אותה, המשיכה עדה את פעילותה הציבורית. היא היתה יושבת הראש של ארגון הנשים ויצ"ו, ראש המחלקה לעלייה של ההסתדרות בשנים הנוראות שלאחר המלחמה והשואה, ואז, כאשר קמה מדינת ישראל – חברה בכנסת הראשונה והשנייה.

לא קשה לנחש מה היו החוקים שעדה קידמה כחברת כנסת: חוק לשוויון זכויות נשים, חוק עבודת נשים, ולא פחות חשוב – חוק שקבע גיל לנישואין. בשנים שלאחר קום המדינה, ניסו לא מעט הורים להשיא את ילדותיהן בת ה-12 וה-13. המפלגות החרדיות והספרדיות התייצבו נגדה.


*

כאשר ביקשו חברי הכנסת השנייה להעלות את שכרם – עדה התנגדה. אנו מדינה בצנע, הסבירה לחבריה חברי הכנסת, אנו חייבים לשמש דוגמה.


מאבקה נכשל אמנם, אבל היא עמדה על זכותה לוותר על חלקה. וכך כתבה לשר האוצר של מדינת ישראל, השר לוי אשכול:


"סרבתי כל הזמן לקבל, גם בכנסת הראשונה וגם בכנסת השניה, כל סכום העולם מעל הסך ששים (60) ל"י לחודש...


הריני להצהיר בזה, כי כל העודפים שנצטברו עד היום ושיצטברו לאחר מכן יהו מסורים ושמורים ללא כל שיור שהוא לאוצר מדינת ישראל.

בכבוד רב,


עדה מימון (פישמן)."


125
שנה מלאו היום, ה-8 באוקטובר, לאישה הזאת, שלא ויתרה לעצמה ולא לסביבתה.

מקורות: מימון עדה, "חמישים שנות תנועת הפועלות 1904-1954" הוצאות עיינות, 1968.

נקרא 18 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים