Skip to content

1VSDAT

רביעי, 24 אוקטובר 2018 20:09

איך הכל התחיל (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

איך הכל התחיל?


לפני שנים רבות לימדתי סמינר על מגילות מדבר יהודה וקראתי בעיון את ׳מגילת מלחמת בני אור בבני חושך׳ שההדיר יגאל ידין בתשט״ו, מגילה העוסקת במלחמת קודש שמנהלים כוהנים ומלאכים ׳בני אור ׳ נגד אויבים המכונים ׳בני חושך׳ הנמצאים בשמים ובארץ. במגילה זו גיליתי לראשונה משפט האוסר במפורש על נוכחות נשים במקום שנמצאים בו מלאכי הקודש. בין אם זה מחנה הקודש, מקום ארון הברית והכרובים בזמן הנדודים במדבר, או מחנה המלחמה הדמיוני שבו המלאכים בני האור נלחמים לצד בני ישראל כבני בריתם, העקרון הקובע בספרות הכוהנית הוא שבמקום שמלאכים טהורים נמצאים, על נשים, העלולות תמיד להיטמא בטומאת נידה, אסור להמצא בתכלית האיסור. מצב ההרחקה של נשים דומה לזה של זבים או של זאטוטים, שגם עליהם אסור להמצא במחנה הקודש, כי הקודש מותנה בטהרה גברית או בשלמות גברית טהורה, ועל כן לנשים אסור להיכנס אליו. במקדש שירתו רק גברים טהורים בני שבט לוי, כוהנים ולוויים, שלא נפל בהם פגם.


כל עוד היה מקדש בירושלים חלו בו חוקי טהרה מחמירים שונים שהוצדקו בצורך להגן על הקודש מקור החיים בקודש הקודשים מפני כל טומאה, שעניינה מה שנוגע במוות או קשור במוות. טומאת נידה קשורה במוות כי היא מבטאת החמצת הריון וחיים, המתבטא במחזור החודשי הפולט מגוף האישה את הרקמות שהוכנו ליצירת חיים אך משעה שאלה לא נוצרו כשהוחמצה ההזדמנות להריון, הרי שהאשה נמצאת במצב מגע עם המוות, ומכאן שאסור עליה להתקרב אל הקודש.


חשוב להבין נקודה זו, כי גם כשחרב המקדש ולא נודעו יותר כרובים ומלאכים באיזור ובטלו כל חוקי הטהרה ביחס לקודש ולמקומם של מלאכי עליון, דבר אחד נשאר. ספר תורה או כתבי הקודש שנשמרו בבית הכנסת, שהוגדר כמקדש מעט, היו אסורים בקרבה או במגע של נשים טמאות. הואיל ואשה איננה יודעת מראש מתי יתחיל המחזור החודשי שלה, הנשלט רק על ידי הטבע לפני העידן המודרני, היא היתה בבחינת טמאה פוטנציאלית ואסורה בקרבה לספר תורה, שממנו למדו הילדים הנערים והגברים לקרוא, ואילו הילדות, הנערות והנשים המועדות לטומאת נידה, לא למדו. הן נשארו בורות, מוצנעות וסגורות בביתן לאורך רוב ההיסטוריה ברוב הקהילות. הוסיף על כך התנא רבי אליעזר בן הורקנוס ׳כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות'. הן נותרו בבית כעוזרות ומשרתות בשעה שאחיהם יצאו לבית הכנסת ללמוד לקרוא בלשון הקודש. השיאו אותן צעירות ובורות במחצית הראשונה של העשור השני לחייהן, הן היו תלויות בבעליהן לכל דבר ועניין: הן לא ידעו קרוא וכתוב, נאסר עליהן לצאת מהבית, מלבד פעם בחודש למקווה ופעם בחודש לביקור הורים, מי שיצאה יותר הוגדרה כיצאנית.

 

נאסר עליהן לרשת חלק בירושת בית אביהן ואמן כי הירושה עברה רק מאב לבן. לאורך אלפי שנים רוב הנשים שחיו בעולם המוסלמי, שם חי רובו המכריע של העולם היהודי עד סוף האלף הראשון לספירה, עולם שבו חלק גדול מהנשים היהודיות לא ידעו לקרוא ולכתוב. הן היו תלויות לחלוטין בבני זוגן, כי אסור היה להן להצביע בקהילתן ובכל מקום אחר, ואסור היה להן לדבר בציבור כי קול באישה ערווה. שתיקתה של האישה , ענוותה וציתנותה הועלו על נס כאידיאל. העוני, הבורות והתלות לצד נישואי שידוך בגיל מוקדם והעדר מעמד משפטי ריבוני ואיסור על לימוד או דיבור בציבור והיתר אלימות נגד נשים שאינן ממלאות את חובותיהן לבעליהן, גזרו את גורלן של רוב הנשים עד לסוף המאה ה19, אז החלו דברים להשתנות.

בעקבות שחרור העבדים ב-1865 נשים אמריקאיות דרשו שוויון גם הן ודרשו זכות הצבעה. הן קיבלו זכות זאת רק ב1929! כך עשו גם נשים אנגליות, ברחבי אירופה החלו לנשב רוחות חדשות. המשפטן היהודי האמיץ אדולף כרמיה הורה על שחרור העבדים בקולוניות הצרפתיות בכהונתו כשר המשפטים של צרפת והורה על פתיחת בתי ספר יהודים בקולוניות הצרפתיות בצפון אפריקה, זו היתה ראשיתו של בית ספר כל ישראל חברים כי״ח - אליאנס שסניפיו התפשטו מאלג׳יר ומארוקו לבגדד ואיסטנבול ולמקומות נוספים בעשורים האחרונים של המאה ה-19. הסיבה שהרבנים הסכימו היתה משום שבתי ספר של המיסיון הציעו לימודים בחינם לבנות שרצו מאד ללמוד, ואלה שרצו ללמוד החלו ללכת אליהם. כי״ח היה התשובה היהודית ללימוד קרוא וכתוב לילדות יהודיות שאף פעם לא זכו קודם ללימוד ציבורי. בפולניה הוקם בית יעקב בדיוק לפני מאה שנה ב-1917 בקראקוב בהסכמת חפץ חיים וביאליק ביוזמתה של שרה שנירר, תופרת חכמה בעלת יוזמה, שאמרה לחפץ חיים שאם לא יפתחו בית ספר לבנות יהודיות כולן תלכנה לבתי הספר הכלליים או לבתי הספר של המיסיון ולא ישארו כלות יהודיות כשרות לבחורי הישיבות. הבנות דורשות ללמוד הן לא רוצות להישאר בבית, אמרה להם. אחרי שכמה בנות רבנים ואדמו״רים הלכו לבתי הספר של המיסיון , (זוכרים את בתה של ׳תהילה׳ של עגנון?) כפי שמתארת בפירוט ד״ר רחל מנקין במחקריה על גליציה, הקימו את בית ספר בית יעקב כתגובה הולמת לסכנה המיסיונרית ולסכנת החינוך הכללי. בית יעקב היה הספר הראשון לבנות יהודיות מסורתיות ודתיות בפולין.


נשים יהודיות רבות ילידות ראשית המאה העשרים בבולגריה, בתורכיה, ביוגוסלביה, ברומניה, באיראן, בתימן, בפולין, בבלקן, בטרנסילבניה ובאוקראינה, בעיראק ובאפגניסטן, לא זכו מעולם ללמוד קרוא וכתוב, אספתי עדויות רבות אודותיהן מבנותיהן ונכדותיהן ומהספרות הביוגרפית והאוטוביוגרפית.

 

באמצע המאה העשרים הגיעו לארץ 700 אלף עולים אחרי מלחמת השחרור ובראשית שנות החמישים. 57% מכלל הנשים היהודיות שבאו מאסיה ואפריקה לא ידעו קרוא וכתוב בשום שפה. גם נשים רבות מאירופה, מתורכיה ויוון והבלקן ועד פולין רומניה בוקובינה וטרנסילבניה ועד אוזבקיסטן וטג׳יקיסטן שנולדו בסוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, לא ידעו קרוא וכתוב.

על המשמעות האנושית, החברתית והמשפטית, התרבותית וההיסטורית של גורלן של נשים בורות, חסרות ריבונות, ונתונות לאלימות כפייה וניצול בידי בעלים יודעי קרוא וכתוב ששמרו לעצמם את בלעדיות סמכות הדעת , את בלעדיות ההנהגה, החקיקה, השיפוט והענישה, ונשאו נשים בראשית נעוריהן כשהם מבוגרים מהן בשנים רבות, ועל גודל ההחמצה שבאבדן מחצית התרומה השכלית של מחצית העם היהודי, כתבתי בפירוט ובהרחבה, עם סטטיסטיקות מפורטות, עדויות היסטוריות וארכיוניות, נתונים מחקריים ועדויות אוטוביוגרפיות מפורטות, בספרי החדש ״סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות״, ירושלים : כרמל תשע״ח 2018.

נקרא 11 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים