Skip to content

1VSDAT

שישי, 12 דצמבר 2014 15:02

חלומות בספר היובלים ובמגילות מדבר יהודה (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(1 מדרג)
חלומות בספר היובלים ובמגילות מדבר יהודה
 
רחל אליאור
 
 
'כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום'.
חיים באר, נוצות, עמ' 1
 
 
מגילות מדבר יהודה, אשר כולן כתבי קודש, התחברו ברובן המכריע בעברית ובארמית בשתי המאות האחרונות לפני הספירה.[א] ספריית המגילות מציעה הזדמנות יוצאת דופן לעיון במקומם של חלומות בהקשר של עיצוב זיכרון חלופי המתנגד לזיכרון המקובל, בתוקף מקור סמכות שמימי, בתקופה של פולמוס ומחלוקת, הקשורים בשינוי גורף של סדרי השלטון ובהחלפת בסיס הלגיטימציה של הכהונה והמלוכה, עם סיום סדרי העולם המקראי. בעלי המגילות, המרחיבים את העולם המקראי מזוויות כוהניות-מלאכיות בלתי צפויות ומרחיקים אותו מגבולות עולם החושים, רואים בחלום מקור תוקף מקודש ראשון במעלה, שאין לחלוק עליו, בכל הקשור לגילוי אלוהי הכרוך בבריתות ושבועות, בהבטחות אלוהיות בדבר העתיד, ובבחירה מקודשת בעלת השלכות רחבות במציאות האנושית. דמויות מקראיות ידועות כגון חנוך, נח, אברהם, יצחק, רבקה, יעקב, לוי, יהודה ועמרם, אשר רובן המכריע איננו קשור לחלומות בסיפורי המקרא, זכו במגילות לחלומות התגלות ולידע ממרומים, המעידים על מגע עם העולם האלוהי ועל מקומם ברצף היסטורי מקודש. על חלומות אלה אפשר לומר בלשונה של חוקרת החלומות בעולם ההלניסטי, פרנסס פלאנרי-דיילי: Many Jewish dream texts are actually better understood as entailing a merging of alternate planes and dimensions of reality, whether spatial (heaven, earth and the underworld), perceptual (sleeping and waking), ontological (humans and angels) or temporal (past, present and future).[ב]; חלומות אלה מתוארים בחיבורים שונים שנמצאו בקומראן כגון ספר חנוך הארמי, המגילה החיצונית לבראשית, לוי הארמי, צוואת לוי, צוואת נפתלי, צוואת עמרם[ג] וצוואות השבטים. אולם דומה שהחיבור המייחס חשיבות רבה לחלומות יותר מכל חיבור אחר הוא ספר היובלים, הרואה בחלום הזדמנות שאין דומה לה לעיצוב מחודש של הזיכרון ההיסטורי המשותף, הידוע מספר בראשית ומחלקו הראשון של ספר שמות, ולהחלפתו בזיכרון חלופי או מנוגד, המספר מחדש סיפור מוכר מזווית ראייה חדשה, המתמקדת במסורת הכוהנית-מלאכית ובנושאיה.
 
ספר היובלים, שנמצא בחלקו בנוסח עברי בין מגילות מדבר יהודה, מתואר בפי חוקריו בביטוי הניטראלי 'מקרא משוכתב',[ד] שאינו דן בזהות המשכתבים או במניעיהם. הספר עשוי אף להיות מוצג כ'זיכרון מנוגד' (counter memory), הנאבק על נקודת ראות שונה ועל עולם ערכים מקודש, שונה מזה הרווח בתקופה בה נכתב. הוא עשוי להיות מתואר כ'היסטוריה כוהנית' מתבדלת המייצגת סמכות שפג תוקפה במציאות פוליטית חדשה, או כחיבור מתריס שנכתב בעיצומו של מאבק בין שתי מערכות כוח המתחרות על שליטה באותו ציבור, בשלב שבו עדיין היו אפשרויות שונות: תבוסה מוחלטת של אחד מן הצדדים; שינוי גורף בעמדתו של אחד מן הצדדים; או התפלגותו של הציבור בין שתי מערכות שלטון נפרדות המיוסדות על מקורות סמכות שונים, על זיכרון שונה ועל בסיס תוקף שונה. ספר היובלים נכתב במסגרת מאבק על סמכות ועל מקורות תוקף של הנהגה כוהנית נאבקת, מודחת או פורשת, בידי מחבר שביקש להרחיב את אופקי הדיון ולשנות את השאלות העומדות על הפרק, לחדד ולהעמיק את ההבדלים בין יהודים לגויים בתקופת הרפורמה ההלניסטית הסינקרטיסטית, שרווחה בה פתיחות תרבותית והתבוללות בין בני עמים שונים ודתות שונות. הספר מעגן את המאבק על מקום המצוות ומסורת הבריתות המקודשת, המתייחסות ל'זרע קודש', ללוחות השמים ולספרי קודש ממקור שמימי, ללוח שבתות מקודש שנודע משמים, ולהנהגה כוהנית 'קדש קדשים' שראשיתה בלוי בן יעקב שנבחר הוא וזרעו לכהונת עולם בחלום. הכוהנים בני לוי מכהנים בארץ המובטחת ל'זרע קדש' כ'אחוזת עולם', במציאות שבה חלומות התגלות, אשר בהם אלוהים והמלאכים מדברים באזני החולמים, מהווים מקור תוקף נצחי שמן הנמנע לחלוק עליו. הספר, המכונה במגילות 'ספר מחלקות העתים לתורה ולתעודה', אשר נכתב כזיכרון חלופי מגמתי של אלפיים ארבע מאות ועשר השנים הראשונות לבריאת העולם, משבוע הבריאה ועד מעמד סיני באמצע החודש השלישי, בשנה התשיעית של יובל החמישים, מתעניין בערכים ובמושגים בעלי תוקף נצחי מקודש, המיוסד על סמכות נצחית כתובה, בדבר הבטחה אלוהית שנגלתה בחלום לחולמים בני 'זרע קדש'. הספר מייחס חשיבות רבה לביטוי ריטואלי מחזורי, המנציח הבטחה מקודשת זו בלוח מועדים מקודש, הנשמר בידי הכוהנים בני לוי, 'קדש קדשים'. ספר היובלים מרחיב את אופקי הדיון ונדרש לשאלות שהתורה אינה נותנת דעתה עליהן, ורואה בחלומות אפשרות לפירוש חדש, המיוסד על זיכרון אפי עתיק יומין של משמעותו ותכליתו של הזיכרון ההיסטורי המשותף, מזווית ראייה כוהנית.[ה]
 
ספר היובלים התחבר בשפה העברית, בשליש השני של המאה השנייה לפני הספירה, בתקופה של פולמוס ומחלוקת, בזמן הכיבוש הסלווקי, בעשורים הסמוכים לרפורמה ההלניסטית, לגזרות אנטיוכוס ולמהפכה החשמונאית, שחוללו כולם תמורות עמוקות בשאלות של גבולות זהות, סמכות ומקור תוקף. הספר נמצא בחמישה עשר עותקים מקוטעים בין מגילות מדבר יהודה,[ו] ולפני גילוי המגילות במערות קומראן הספר היה ידוע מתרגומו השלם לשפת געז, שפה שמית המשמשת כשפת קודש באתיופיה. הספר תורגם בעת העתיקה ליוונית וללטינית ותורגם בעת החדשה מנוסח געז לעברית בידי משה גולדמן וראה אור בספרים החיצונים שערך אברהם כהנא בשנת תרצ"ז.[ז] ספר היובלים, אשר זכה לעיון מחקרי מקיף מאז ראשית המאה העשרים,[ח] ולעיון מחודש מאז נמצאו חלקים ממנו בין מגילות מדבר יהודה, מונה חמישים פרקים ומספר מחדש, עם תוספות רבות עניין ופסיחות בעלות משמעות, את חמישים פרקי ספר בראשית ואת עשרים הפרקים הראשונים של ספר שמות. הספר, שמהות זיקתו לעולמם של מחברי המגילות הכיתתיות שנויה במחלוקת חוקרים, התחבר כאמור בעשורים הסמוכים לכיבוש הסלווקי של ארץ ישראל בידי אנטיוכוס אפיפנס (175 לפניה"ס) ובתקופת המהפכה התרבותית שהתחוללה בזמן הרפורמה ההלניסטית, בעת פורענות של חילופי שלטון וחילול קודש המתוארת בפי בן הדור בלשון חד משמעית: 'ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית' (דברי יחזקאל, 4Q387, קטע 3, שו' 7-8).[ט] פורענות זו ארעה לדעת מחברו האלמוני של ספר היובלים בשל שורה של גורמים, המתוארים כנבואה מפי אלוהים, המספר על העתיד לבוא על העם קשה העורף. נבואה זו אינה אלא סיפור המתרחש בזמנו ובמקומו של המחבר, המסופר מפי אלוהים. הנוסח העברי של דבר אלוהים בפרק הפתיחה של ספר היובלים, מובא להלן במקוטע על פי לשון הספר המקורי שנמצא במגילות במדבר יהודה:
'כ[י ישכחו את כל מצותי את כל אשר א]צוך ויל[כו אחר] [ה]גוים ו[אחר כ]ל[מתם ואחר חרפת]ם ויעבודו את א[להיהם ויהיו להם לנגף] ולצור ול[עני] ול[מוקש ואבדו רבי]ם ילכדו ונפלו [ביד אויב כי] [עזבו את] חקותי ואת [מצותי ואת מועד]י בריתי[ ואת שבתותי ואת קדשי] אשר הקדישו לי בת[וכם ואת משכני ואת ]מקדש[י אשר הקדשתי לי בתוך] הארץ לשים א[ת שמי ]עליו[ וישכן, ועשו להם במות ואשרות ופסילים] וישתחוו לכ[ל מע]שי תעות[ם ויזבחו בניהם לשדים ולכל מעשי תעות לבם] ואשלחה אל[יהם] עדים ל[העיד בהם ולא ישמעו ואת העדים יהרוגו] ואת מבקשי [ה]תורה ירדופ[ו [...] [וישכחו כל חקותי וכל מצותי ]וכל תורותי ושכ[חו חודש ושבת] ומועד ויובל וברית].'[י]
                                                                                                                                    
מציאות עגומה זו, המתוארת מזווית ראייתם של המופקדים על הוראת החוקים ושמירת המצוות ועל שמירת מחזורי הפולחן המקודשים המציינים שבתות ומועדים, יובלים ובריתות, משקפת תמורות פוליטיות מרחיקות לכת אשר התחוללו בארץ ישראל במאה השנייה לפני הספירה, בתקופה ההלניסטית, בימי אנטיוכוס אפיפאנס (164-175 לפסה"נ) מבית סלווקוס שכבש את ארץ ישראל בשנת 175 לפסה"נ, הדיח את חוניו בן שמעון, הכהן הגדול האחרון מבית צדוק, ומינה במקומו כוהנים מתיוונים, יאזון, מנלאוס ואלקימוס (159-175 לפסה"נ) שרכשו את מינויים לכהונה הגדולה מהמלך תמורת ממון רב. תמורות אלה המשיכו בזמן מלחמת החשמונאים (164-167 לפסה"נ) ובימי מלכות בית חשמונאי (37-152 לפסה"נ), שראשוני שליטיה מונו בידי יורשי אנטיוכוס, המלכים אלכסנדר באלאס ודמטריוס השני, שנאבקו על כתר בית סלווקוס והסתייעו בלוחמים החשמונאים, יונתן בן מתתיהו ובאחיו שמעון, במלחמותיהם על ירושת כיסא אנטיוכוס. המלכים הסלווקיים היריבים העניקו למפקדי הצבא החשמונאי כהונה גדולה שלא כדין בשנת 152 לפסה"נ (ליונתן בן מתתיהו אשר כיהן בקודש בשנים 143-152 לפסה"נ) ומלוכה אתנרכית לצד כהונה גדולה בשנת 143 לפסה"נ (לשמעון בן מתתיהו שכיהן ומלך בין השנים 134-143 לפסה"נ), כגמול על סיועם הצבאי במאבק על הכתר הסלווקי, בניגוד לסדר המקראי ששמר את שושלת המלוכה רק לבית דוד משבט יהודה ואת שושלת הכהונה הגדולה רק לבית צדוק מזרע אהרון משבט לוי.[יא] תמורות אלה, שהיו קשורות בשינויים פוליטיים מרחיקי לכת ובהגדרה מחודשת של מקורות הסמכות וגבולות הזהות של שולטים ונשלטים, הביאו לנטילת המלוכה והכהונה הגדולה שלא כחוק בידי בית חשמונאי, על יסוד מינוי סלווקי, משנת 152 לפנה"ס עד לתום השושלת בשנות השלושים של המאה הראשונה לפסה"נ. בשל נסיבות אלה, שהביאו לחילופי גברי בכהונת המקדש ובשלטון הפוליטי, וערערו מוסכמות בנות דורות בשאלת מקור תוקפה של הסמכות והגדרת גבולות הזהות, ויצרו מצב חסר תקדים שבו כאמור לעיל 'ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית', יצא בעל ספר היובלים לנסות לתקן את המצב המשובש אשר שרר בזמנו ולעיין מחדש בראשיתם של מושגים מקודשים ונצחיים שעוגנו בברית וכוננו את גבולות הזהות המשותפת בעולם היהודי, כאלה שאינם בני חלוף בתמורות העתים. המחבר בחר לעשות זאת על ידי סיפור סיפורי ספר בראשית ומחציתו הראשונה של ספר שמות מחדש, תוך מתן מענה לשאלות של תיארוך, יוחסין וזהות, שהתורה אינה נותנת דעתה עליהן בדרך כלל. המחבר מתעניין ברציפות מקור הסמכות האלוהי שנגלה בחלום, לבני משפחה אחת שזכולהתגלות אלוהית בחלוםובהקיץ לאורך שבעת הדורות שבין אברהם בן תרח, שמוצאו מבני שם, למשה בן עמרם, משבט לוי. חלומות ההתגלות נודעו במועדים קבועים חוזרים ונשנים לחולמים שהפכו לאבות האומה אשר קיבלה את לוחות הברית במעמד סיני בחצי החודש השלישי, בעשור הראשון של יובל החמישים, בשנת 2410 לבריאה, ועתידה הייתה להיכנס לארץ אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, בשנת 2450, בסוף יובל החמישים, הוא היובל הגדול, מועד הדרור, שבו הארץ שבה לבעליה ככתוב בחוק היובל בספר ויקרא כה. הקדושה של מקור הסמכות האלוהית הנודעת בחלומות, חלה על תוכן החלום, על המועדים שבהם התרחשה ההתגלות האלוהית, ועל בריתות, חוקים ומצוות בעלי תוקף נצחי ובלתי ניתן לשינוי, שנכרתו עם בני משפחת 'זרע קודש', ממנה משתלשל עם ישראל ונכתבו על לוחות וספרים נצחיים בשמים ובארץ. מחבר הספר ובני חוגו, שכתביהם נמצאו בין מגילות מדבר יהודה, המזכירות את ספר היובלים ומביאות מסורות מקבילות לאלה הנזכרות בו, מתעניינים בסיפורי התשתית העתיקים שמקורם במרחב מקודש שנגלה בחלום לבן הדור השביעי, חנוך בן ירד (בראשית ה, כא-כד), ראשון החולמים בספר היובלים, שנודע במגילות כעד וסופר צדק, כראשון בני אנוש שלמדו קריאה, כתיבה וחישוב מן המלאכים, כראשון מבקשי הדעת וכותבי העדות, כמייסד הכהונה שזכה לחיי נצח בגן עדן, כראשון מעלי הקטורת וכמביא הלוח השביעוני משמים שעליו מיוסדים מחזורי הפולחן בארץ. חנוך תואר בפי נכדו, למך בן מתושלח, בביטוי ייחודי המתאר את חציית הגבולות שייחדה את מייסד המסורת הכוהנית: 'כי עם המלאכים שבתו' (חנוך א, קה, ז). חלומותיוהמפורטים של חנוך על מסעותיו במקדש השמימי,בגן עדן, המתוארים בספר חנוך הראשון, ב'ספר העירים', פרקים יד-לו; שם, פרק עא, ובספר 'מהלך המאורות', שם, פרקים עב-פב, הם הארוכים, המעניינים והמורכבים ביותר בכל ספרות החלומות הבתר מקראית.[יב] היבטים שונים של מרחב שמימי מקודש זה, שעליו העיד חנוך, ראשון החולמים בספר היובלים, הקשור בעולם המרכבה,[יג] מושג הנגזר ממרכבת הכרובים השמימית, אשר יש בו מלאכים, כרובים, אופנים ושרפים, רקיעים, כס כבוד מבדולח, עצי עדן, מבני בדולח ואלגביש ונהרות אש, נגלים בחלום גם לצאצאיו הרחוקים, בני משפחה אחת, הזוכה לגילוי אלוהי ולהתגלות מלאכים לאורך שבעה דורות. גילויים אלה נוגעים במרחב טריטוריאלי המצוין בהקמת מזבחות והקרבת עולות, ובכריתת בריתות בעלות תוקף נצחי, המתייחסות לארץ המובטחת בחלום. בריתות מקודשות אלה מתייחסות למחזורי זמן שביעוניים נצחיים (שבתות, שבעה מועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, שמיטות ויובלים) שחלקם נודעו בחלום מזמנו של חנוך בן ירד (היובלים ד, יז-יח), ולמחזורים תריסריים ורבעוניים מחושבים מראש (חודשים, תקופות ושנים), שחלוקתם ידועה מהדור העשירי, מזמנו של נח בן למך (שם, ו, כג-לב). ספר חנוך הראשון מייחס לנח קדושה יתרה ונסיבות לידה פלאיות (חנוך א, פרק קו), והמגילה החיצונית לבראשית מרחיבה על צדקתו ועל חלומותיו. ספר היובלים קושר בחיי נח, העומדים בסימן תום וצדקה, הן את מסורת הלוח השמשי בן 364 ימים וארבע התקופות שצווה אודותיו בעקבות המבול (, כג-לב), הן ספרים שנחל מהמלאכים, וקושר בחיי שם בנו את נחלת בני שם המבורכת ואת הספרים המקודשים שעברו אליו בירושה. מחזורים שביעוניים מקודשים אלה ומחזורים רבעוניים/תריסריים נצחיים אלה המחושבים מראש, נשמרים במועדי פולחן מקודש בקרב בני משפחה זו, מצאצאי בני שם בן נח, הזוכה לחלומות התגלות ואמורים להישמר במקדש שהאל הבטיח לבנות על 'הר ציון טבור הארץ', הנמצא בארץ המובטחת לבני שם ולצאצאי אברהם לאחוזת עולם. תיעודם הכתוב של חלומות וגילויים אלוהיים אלה, המגשר בין העבר, ההווה והעתיד ברצף מטא-היסטורי, נמסר בזיקה להתגלות אלוהית בדורות קדומים, הקשורים בראשית הגדרת גבולות הזהות המתבדלת של בני אברהם, יצחק ויעקב, המוגדרים כ'זרע קודש' (היובלים, טז, יז-יח). בני המשפחה שראשיתה בחנוך, בן הדור השביעי שנולד ראשון מנישואין שאינם נישואי עריות (שם, ד, יא-טז), והמשכה בבנו מתושלח, בנכדו למך ובנינו של חנוך, נח בן למך, ובשם בנו המבורך (היובלים ח, יא-יט), עליו נאמר: 'ברוך ה' אלהי שם וישכון ה' באהלי שם' (שם, ח, יח), הנקראים בקצרה בני שם, שאברהם מצאצאיהם, זוכים לחלומות התגלות, מזמנו של אברהם ועד זמנו של לוי ונכדו עמרם, בהם הם מצווים על שמירת הברית. חלק מרכזי מתנאי הברית כולל מצוות התבדלות חמורה מכלל יושבי ארץ כנען 'הטמאים', הארורים והמקוללים (שם, ל, ז-יב), שאף הם צאצאיו של נח, בני בנו, חם החוטא, ונכדו, כנען המקולל. שמירת הברית קשורה למצוות ומועדים שנגלו בחלום או בגילוי אלוהי, בזיקה למקום מקודש, הקשור במסורת המרכבה שנגלתה בחלום לחנוך ובמסורת הר ציון שנודעה מימי נח, לזמן מחזורי מקודש שהובא משמיםבידי חנוך, הנשמר במחזורי פולחן מקודש, הקשורים לרבעוני לוח המבול מימי נח, ולהתבדלות צאצאי בני שם מבנות הארץ, צאצאי בני כנען, עובדי האלילים המאיימים על טהרת 'זרע קודש'.
 
בעל היובלים מתעניין מאד בזיקה הנצחית לנחלת בני שם, הארץ שנפלה בגורלו של שם בן נח אחרי המבול והובטחה לו כ'אחוזת עולם': 'ויצא החלק הזה בגורל שם ובניו לאחוזת עולם ולדורותיו עד עולם. וישמח נח כי יצא החלק הזה לשם ולבניו ויזכור את דברו אשר אמר בפיו בנבואה לאמור: ברוך ה' אלהי שם וישכון ה' באהלי שם. וידע כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא והר סיני תוך המדבר והר ציון תוך טבור הארץ שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו' (שם, ח, יז-יט). קוסמוגרפיה מיתית-מיסטית זו של שלושה מקומות הקשורים בנחלת בני שם וכרוכים בגילוי אלוהי ובהוויה נצחית החורגת מגבולות הזמן והמקום - גן עדן קדש קדשים, שנברא ביום השלישי (שם, ב, ז), לפני בריאת המאורות, ועל כן הזמן אינו שולט בו. הכניסה לגן, אחרי גירוש אדם וחוה בדור הראשון לדורות האדם, מוגבלת לחנוך בן ירד, החולם הראשון על עולם המרכבה והכרובים (חנוך א יד, ח-כה) והעד הכותב בן הדור השביעי, שזכה לחיי נצח ולקשר עם מלאכי קודש המביאים אותו לגן עדן (היובלים, ד, כג) ומשאירים אותו במחיצתם (חנוך א, קו, ז). הגבלה זו על הכניסה לגן עדן מנומקת בתיאור מהותו המקודשת של הגן: 'כי קדוש הוא מכל האדמה וכל עץ אשר ניטע בו קדוש (היובלים ג, יב); הר סיני, מקום התגלות האל לעמו ומתן החוק הנצחי הכתוב על לוחות העדות בדורו של משה (שם, א: א; פרק נ) ומקום כריתת הברית הנצחית בחג השבועות בחצי החודש השלישי, עם בני ישראל יוצאי מצרים, השבים לארץ המובטחת לאבותיהם בחלום; ו'הר ציון תוך טבור הארץ', מקום המקדש לעתיד לבוא בירושלים, לדברי בעל היובלים (שם, א, כח-כט), שהוא מקום מזבח העקדה בימי אברהם (שם, יח, יג). הר ציון הוא המקום המקודש שבו משרתים שומרי משמרת הקודש ובו שמורים לוחות העדות שניתנו בהר סיני, מתחת לכפורת ומושב הכרובים.[יד] המסורת על מקומות מקודשים אלה קשורה בגילוי אלוהי ומלאכי בחלום, בעדות משמים ובכתיבה, בחישוב לוח שבתות ומועדים, בחוקה וברית, בתורה ותעודה. ארץ כנען, שבמרכזה נמצא הר ציון, המכונה 'טבור הארץ' (היובלים, ח, יט), שעליו לדברי האל יבנה המקדש בירושלים, כאמור בפתיחת ספר היובלים, היא לאמתו של דבר, לדברי המחבר, נחלת בני שם שנגזלה בידי כנען (שם, י, כט-לג). ארץ זו המכונה 'אחוזת עולם' 'ארץ הלבנון' (שם, י, כט, לג) ו'ארץ הלבנון עד נחל מצרים' (שם, י, כט), היא המרחב הטריטוריאלי שהובטח בחלומות מתוארכים ומפורטים שיזכרו להלן, לאברהם, הרחוק משֶׁם מרחק עשרה דורות לפי ספר בראשית (יא י-כו), לבנו, יצחק, ולנכדו, יעקב. ארץ כנען, שלדברי ספר היובלים היא נחלתם העתיקה של בני שם, מימי נח, היא 'אחוזת עולם' אליה מוביל משה, הרחוק מאברהם מרחק של שבעה דורות, את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, לאורך היובל החמישים, כדי שיכנסו אליה בימי יהושע, באחד בחודש הראשון, ביום רביעי ראש חודש האביב, בסוף היובל הגדול, הוא יובל החמישים. יהושע פועל על פי חוק היובל שבו נאמר: 'וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו' (ויקרא כה, י). בעל היובלים מספר את קורותיהם של ארבעים ותשעה היובלים הראשונים בנוסח המקרא עם תוספות מאלפות המדגישות את תחום עניינו הקשור להבטחות נצחיות ביחס ל'אחוזת עולם' ול'זרע קודש' טהור המתבדל מכל תושבי הארץ, בן למשפחה נבחרת של בני שם, שאינו מתערב בנישואי תערובת עם גויים טמאים בני כנען, שאינם אלא בני דודיו החוטאים והמקוללים, כידוע מספר בראשית (ט, כב-כה) וכמפורט בספר היובלים, האוסר באיסור חמור להתחתן עמהם.[טו] המחבר מרחיב על חלומותיהם של האבות ומעמיק בזהות הגיאוגרפית-קוסמוגרפית של המקום המקודש, הקשור בחלומות הבטחה ובמקומות וזמנים שבהם התגלה אלוהים, בבריתות נצחיות שנכרתו בעקבות חלומות אלה, במזבחות עולה הקשורים לזיכרון הכוהני ובמצוות ייחודיות הקשורות לביכורים ולמעשרות כוהנים, לקרבנות עולה ולמקדש, למועדי העלייה לרגל וימי הזיכרון ולזכויות ולחובות של בני לוי. עוד מרחיב ספר היובלים בתבנית הזמן המקודש, הקשור במחזורי השבתה שביעוניים נצחיים, בשנה שראשיתה באביב ומספר ימיה ושבתותיה ידוע וקבוע מראש,[טז] בבריתות שנכרתו במועדים מקודשים בחודשי העלייה לרגל, בלוחות שמימיים ובמועדי קודש, ובזהות המשרתים בקודש שנבחרו משמים בבחירה נצחית, הקשורה בלידה למשפחה בעלת חלומות התגלות לאורך שבעה דורות ולבן משפחה הנבחר בחלום לברית כהונת עולם, המובטחת לצאצאיו בשושלת רציפה בזיקה לעולם המלאכים.
 
המציאות הפוליטית החדשה בשליש השני של המאה השנייה לפסה"נ שערערה את כל סדרי העולם המעוגן בבריתות המפורטות במקרא ושיבשה את סדרי הכהונה והפולחן שנהגו מראשית ימי בית שני, באופן שאין לו תקנה, מתוארת בהרחבה בספר היובלים ובספרי המקבים, ב'פשר חבקוק' וב'אגרת 'מקצת מעשי התורה', ב'סרך היחד', ב'אפוקריפון ירמיה', ב'מזמורי שלמה' ובחיבורים נוספים במגילות ובספרים החיצונים, כתקופה שבה עברו על חוקים מקודשים והפרו ברית, חיללו את המקום המקודש ושכחו את המצוות, פגעו בסדרי הכהונה, נהגו בדרכי חמס ושרירות לב, נטו אחרי עבודת אלילים והתבוללו בגויים, ושיבשו לחלוטין את לוח השבתות והמועדים, השנים והחודשים, שבתות השנים והיובלים, שהיה לוח שבתות שמשי קבוע ומחושב מראש, ואת סדרי הפולחן הנצחיים והמקודשים התלויים בו. כך עולה במפורט ממגילות מדבר יהודה המדברות בהרחבה על מפרי ברית בני בליעל ומפרי שבת ומועד, על הכוהן הרשע שתפס את מקומו של כהן הצדק, על חילול יום הכיפורים בידי כהן רשע זה, שחגג את החג על פי לוח אחר כמפורט ב'פשר חבקוק', ורדף את כהן הצדק ביום הכיפורים על פי הלוח שלו (טור יא, שורות 4-8).[יז] המגילות, המציירות תפישת עולם דואליסטית קיצונית בשמים ובארץ, מספרות בהרחבה על ממשלת עוול ושר משטמה, על מלכי-רשע ועל בני חושך, על מפרי ברית בני בליעל ועל אנשי עוול ההולכים בשרירות לבם 'המטמאים את זרע הקודש', שגרמו ל'כוהנים מבית צדוק ואנשי בריתם' לטעון ב'פשר חבקוק' שירושלים הפכה לקריית חמס בראשות 'כוהן רשע' ולכתוב במגילת 'מקצת מעשי התורה': 'על כן פרשנו מקרב העם ומכל טמאתם'.[יח]
 
ספר היובלים מיוסד על שיטת הזיכרון האפי, המניחה שככל שאירוע, מסורת, חוק, מצווה או מנהג קדומים וראשוניים יותר, כך הם מקודשים יותר. הספר מרבה לדון בנצחיות מחזורי הזמן המקודש של מועדי ה', מקראי קודש ומועדי דרור, הנשמרים בידי מלאכים וכוהנים על פי לוח שמשי קבוע בזיקה ללוחות וספרים, הקושרים בין העבר המיתי החתום בחותם הנצח, לעתיד הידוע מראש, במחזורי השבתה שביעוניים אינסופיים המעוגנים במסורת בריתות וקרבנות. לשם המחשת הטענה בדבר קדמותן של הבריתות הנצחיות הקשורות במקום מקודש, נצחיות הקשורה להבטחת הארץ לבניה של משפחה נבחרת המכונה 'זרע קודש', עמה נכרתה הברית לאורך שבעה דורות בין אברהם, יצחק ויעקב למשה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, מוסיף ספר היובלים לשבעה מגיבוריו חלומות התגלות, חלקם מרחיבים או משנים את נוסח התורה, וחלקם חדשים לגמרי. חלומות אלה קשורים בהיבטים שונים בהפיכת העבר החד פעמי שהתחולל בחיי גיבור מסוים, להווה ריטואלי מתמיד השב ומציין מאורע זה באמצעות מחזורי זמן מקודשים הקשורים בבריתות, במזבחות ובעולות, במצוות ובלוחות, בקרבנות ובמעשרות, בעדות ובמועדים.
 
ספר היובלים מייחס חלומות התגלות, המעידים על הרחבת אופקי התודעה ורכישת ידע אלוהי בדבר מחזורים ריטואליים נצחיים ומחושבים מראש ובדבר העתיד הידוע וקבוע מראש, לשבע דמויות מקראיות אשר חייהן נקשרו עם שוכני העולם הנעלם:
 
חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא-כד), הוא ראשון החולמים המספרים את חלומם בכתב ורואים בו עדות משמים על העובדה המכרעת שאלוהים קבע משחר ההיסטוריה את כל סדרי העולם באופן פרה-דטרמיניסטי ידוע מראש. חנוך מתואר כראשון החוזים, המעידים והכותבים: 'וירא את אשר היה ואת אשר יהיה בחזות לילה בחלום את אשר יהיה לבני האדם בדורותם עד יום הדין, הכול ראה וידע ויכתבנו לעדות וישימהו לעדות בארץ על כל בני האדם ולדורותם' (היובלים ד, יט). עוד נאמר על ייעודו כעד וכהיסטוריון: 'כי מעשה חנוך בריאה היא להעיד לדורות עולם למען יגיד כל מעשה הדורות ביום הדין' (שם, י, יז). חנוך, שלמד מן המלאכים על חלוקות הזמן המקודש (שם, ד, יז-יח), ראה בחלומו את תבנית המקום המקודש, כמסופר בספר חנוך הראשון, חיבור הקודם לספר היובלים, המכנה את חנוך 'איש צדיק וסופר צדק' (חנוך א, טו, א) ומייחס לו בחלקיו השונים חלומות רבים, שחלקם מלווים בשמיעת דבר אלוהים, בראיית מלאכים ובחזיונות מרהיבים על מרחבים קוסמיים ועל מרחבי הארץ.[יט] ספר חנוך הראשון נמצא בכמה עותקים מקוטעים כתובים ארמית במערות קומראן, המוסיפים על הידוע מנוסח געז המצוי במהדורת הספרים החיצוניים. חנוך ראה בחלומו: 'ראיתי בשנתי אשר אגיד עתה בלשון בשר [...]; והמראה נראה אלי ככה' (חנוך א, פרק יד, ב-ח), את מה שכתב ב'ספר דברי הצדק... בספר אשר כתבתי' (שם, יד, א, ז). בחלומו ראה מקום נשגב ביפעתו, המתואר כקודש קדשים במקדש השמימי, המהווה תשתית לקודש הקדשים הארצי. מקום זה מתואר כ'בית גדול והוא בנוי אבני בדולח' (שם, יד, י), שבו נגלו לו 'כרובי אש' ו'כסא רם מראהו כבדולח וסביבו כשמש זורח ושם [מראה] כרובים' (שם, יד, יא-יח). מקום נשגב ומטיל מורא זה מתואר גם בחזון נוסף: '[בנין] עשוי אבני אלגביש ... בית האש, ארבעה נהרות מלאים אש חיה ... שרפים כרובים ואופנים' (שם, עא, ה-ז), כולל מושגים סמויים מן העין מתיאור גן עדן בבראשית, כגון בדולח וכרובים וארבעה נהרות. בחלומו של חנוך מתואר המקום כתבנית שמימית נצחית של המקום הארצי המקודש, הדביר או קודש הקדשים, שבו ניצבו כרובים נעלמים מן העין שתוארו בביטוי 'ולתבנית המרכבה הכרובים זהב' (דברי הימים א, כח, יח; השוו: שמות כה, יח; כו, א; מלכים א ו, כג-כח), על הכפורת, מעל לארון שנתפש ככיסא או כמושב האל 'יושב הכרובים' (שמואל א ד, ד; תהל' פ, ב; צט, א). לחנוך בן ירד יוחסו חלומות מפורטים במסורות שונות לפני הספירה, על מקום מקודש (מרכבה וכרובים; גן עדן), על זמן מקודש (לוח שבתות ויובלים; 'מרכבות השמים'), על פולחן מקודש (עצי הקטורת בגן עדן), ועל זיכרון מקודש, הכתוב בספרים שנלמדו מהמלאכים. עוד נאמר עליו שראה בחלום את מה שהיה ומה שיהיה ולמד מן המלאכים כיצד לתעד מידע זה ביחס לחלוקות מחזוריות של זמנים ומועדים. בשל ראשוניותו וייחודו כראשון החולמים, המעידים, הקוראים והכותבים, מתואר חנוך בסדר עבודה עתיק שנמצא בין מגילות קומראן, המונה את שבח אבות העולם, בלשון יוצאת דופן: 'חנוך בחרתה מבני אדם'.[כ]  עוד תואר ראשון החולמים בשיר שבח לאבות העולם בביטוי 'חנוך נמצא תמים והתהלך עם יי ונלקח אות דעת לדור ודור' (ספר בן סירא מד, יט).[כא] הביטוי 'אות דעת לדור ודור' מצביע על ידע נצחי החורג ממקור אנושי שנגלה בחלום או נלמד מהאל או מהמלאכים, המתייחס למרחבים נעלמים החופפים לעולם המוחשי, ידע העומד במוקד תפישת העולם של ספרות חנוך, המציגה את גיבורה כראשון הלומדים, כסופר צדק שמימי, הקורא וכותב ספרי קודש שלמד מהמלאכים בחלום. הביטוי הנזכר וזה המקביל לו המתייחס לעדות לדורות: 'כי מעשה חנוך בריאה היא להעיד לדורות עולם למען יגיד כל מעשה הדורות ביום הדין' (היובלים י, יז), מתייחס לזהותו כראשון החולמים והמעידים, הקוראים והכותבים, הלומדים והמחשבים, שנבחר בידי האל בשל תמימותו וצדקתו לחצות גבולות מקובלים בין הנגלה לנסתר ובין החיים והמוות, לרכוש דעת החורגת מגבולות עולם החושים, ללמוד מהמלאכים על פשרה של דעת זו, הכתובה על לוחות השמים, לקרוא אותה ולהנחיל אותה בספרים מקודשים, כפי שהוא שב ומעיד בספר חנוך הראשון. כך למשל מתאר חנוך לבניו את חציית הגבולות הכרוכה ברכישת הידע משמים: 'ויאמר אלי: חנוך התבונן בלחות השמים וקראת הכתוב עליהם וידעת את הכל אחד לאחד. ואתבונן בלחות השמים ואקרא את כל הכתוב ואבין הכל ואקרא ספר כל מעשי האדם. ..וכתבת להם והעידות בכל בניך' (חנוך א פא, א-ג, ו); 'ידעתי רז וקראתי לוחות השמים וראיתי הספרים הקדושים ומצאתי כתוב בהם וחקוק עליהם' (שם, קג, ב). עוד מתייחס הביטוי 'אות דעת לדור ודור' לתיאורו כבעל ספריה שאין דומה לה הקשורה למלאכים (שם, פב, א) ולעניינם של הכותבים בדעת נצחית ועדות לדורות הכתובה בספרים קדושים (חנוך ב יא, פב-צט).
 
חנוך בן ירד, 'סופר הצדק' אשר דומה שהמושג חינוך נגזר משמו ('חנוך לנער לפי דרכו'), שכן על פי המסורת הכוהנית המייחסת לו מעמד יוצא דופן כנבחר בבני האדם[כב] בספר חנוך א, בצוואת השבטים, בסדר עבודה עתיק מקומראן, בספר בן סירא ובספר היובלים, הוא היה הראשון מבני האדם שלמד מן המלאכים קריאה, כתיבה וחישוב, העוסקים בחלוקת זמן ובחישוב מחזורי הזמן הנצחיים, בעדות ובזיכרון, כמתואר בספר היובלים ד, יז-יט. תשתיתה של מסורת זו על ראשון החולמים, המתחנכים, הקוראים, הכותבים, המחשבים, היודעים, המעידים והמתעדים, שעמד על גילוי הנצחיות המחזורית של שבתות, שמיטות ויובלים, חודשים ושנים, מצויה בפסוק חידתי בספר בראשית המפקיע את חנוך בן ירד מתבנית החיים והמוות המיוחסת לכל שאר גיבורי הדורות הראשונים בספר תולדות האדם, ומעביר אותו מעבר לגבולות הזמן והמקום שכל האחרים כפופים להם: 'ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלהים' (בראשית ה, כד). לדברי מלאך הפנים, המרחיב את הידוע מספר תולדות אדם (שם, ה, כא-כד), בספר היובלים המצוטט להלן, חנוך, שלמד מבני שמים, הביא לארץ בדור השביעי לדורות האדם את לוח השבתות, השבועות [שמיטות] והיובלים, לוח מחזורי נצחי קבוע ומחושב מראש, המלמד על חלוקת זמן שביעונית מקודשת ומשביתה, הקובעת מחזוריות נצחית, המכונה בספר ויקרא כג, ד: 'מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם', ומכונה במגילות 'מועדי דרור'.[כג] ראשוניותו של חנוך בן ירד, ראשון החולמים שסיפר, העיד וכתב את שראה ושמע בחלומותיו, בתחומים שונים של דעת, ידיעה ועדות, קריאה, כתיבה וחישוב, שהונחלו לבן אנוש ממלאכי השמים, מודגשת, לצד ידיעותיו על העבר ועל העתיד הידוע מראש שנגלו לו בחלום:
                                                                                     
'הוא הראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר [כתיבה] ומדע וחכמה ויכתוב את אותות השמים בסדר ירחיהם [חדשיהם] בספר למען ידעו בני האדם את זמן השנים לסדרם לירחיהם [לחדשיהם]. הוא החל לכתוב עדות [תעודה] ויעד לבני האדם בתולדות הארץ ושבועות היובלים אמר ויגד את ימי השנים ויסדר את הירחים [החדשים] ויאמר את שבתות השנה כאשר הגדנוהו. וירא את אשר היה ואת אשר יהיה בחזות לילה בחלום את אשר יהיה לבני האדם בדורותם [...] הכל ראה וידע ויכתבנו לעדות וישימהו לעדות בארץ על כל בני האדם ולדורותם (היובלים ד, יז-יט).[כד]
 
ידיעותיו של חנוך הקשורות בדעת, תעודה, עדות ומועדי קודש, בכתיבה ובספרים, בחלוקות מחזוריות של זמן נשמע וזמן נראה, בידיעת העבר ובידיעת העתיד, נלמדו מן המלאכים, כאמור לעיל בדברי מלאך הפנים האומר למשה על חנוך: 'כאשר הגדנוהו'. המלאכים בני דמותם של הכוהנים, המכונים במגילות שכולן כתבי קודש, בשם 'מלאכי קודש' ו'כוהני קורב', היו אלה שביקשו ללמד את בני האדם את משמעות היחס בין ההווה, העבר והעתיד, הקשורים ביניהם בחלוקות זמן מחזוריות נצחיות, ספורות, קבועות וידועות מראש. חלוקות אלה שנלמדו בחלום מפי המלאכים, המצרפות מועדים שנשמעו משמים (שבתות, שבעה מועדי ה', שמיטות ויובלים) ותקופות הנראות בעין (עונות השנה), הופכות את העבר החד פעמי של חיי האבות, המסופר בסיפור המקראי ובהרחבותיו בספר היובלים, להווה מתמיד הקשור במחזור מועדי קודש. חלומותיו של חנוך מלמדים שיש לכתוב על ספר חלוקות שביעוניות, רבעוניות ותריסריות אלה, ולהנציח את זכרן בריטואל ליטורגי קבוע. חלוקות אלה ממקור מלאכי, המצטרפות לידיעה הפרה-דטרמיניסטית שנגלתה לחנוך בחלום על מהלך ההיסטוריה הקבוע מראש בשמיטות ויובלים, מלמדות שבתודעתה של הקהילה הכותבת ומעתיקה ספרים אלה כספרי קודש וקוראת בהם לאורך הדורות, אין מרחב ארצי שאיננו כפוף למחזורי הזמן האלוהי, אין מקום מקודש בארץ שאיננו מתקדש בשמירת מחזורי המועדים ואין הווה שאינו קשור במחזורי הזמן השביעוני שקדמו לו משבוע הבריאה ואילך. דהיינו אין זיכרון אשר איננו קשור בשבתות, בשבועות [שמיטות] וביובלים, הנמנים בתריסר חודשים שמשיים, המחושבים מראש, בארבע עונות השנה, ובשבעת מועדי ה' שיבואו בעקבותיו, החל מזמנו של נח שישב בתיבה שנה תמימה בת 364 ימים. מחזוריות שביעונית נצחית, משביתה ומקודשת זו של בריתות, קשורה בשבת ובחג השבועות, מכונה במגילות בשם 'מועדי דרור', וכוללת את מחזור השבתות השנתי, ולאחר מכן גם את מחזורי שבעת מועדי ה' בשבעת החדשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי, הכוללים את שלושת הרגלים. לדברי ספר היובלים קשורים מועדים אלה בכריתת בריתות שחלקן החל בחלום, בזמנם של נח ושל אברהם, של יצחק, יעקב, לוי ונכדו משה, ובזכר החטא הקשור במכירת יוסף, שלזכרו מתענים ביום הכיפורים (היובלים לד, יח-יט). החלוקות המחזוריות הנצחיות של זמן נשמע ומשבית, המופקד בידי בני אדם העוברים בברית ('מועדי דרור' או 'מועדי ה' מקראי קודש'), זמן המחולק לשבתות ימים, שבתות שנים ויובלים ולשבעה מועדים, נלמדו בידי חנוך 'סופר הצדק', מן המלאכים הנגלים בחלום: 'שבועות היובלים... שבתות השנה כאשר הגדנוהו'" (שם, ד, יח); גם החלוקות המחזוריות הנצחיות של זמן נראה רציף שאינו תלוי באדם אלא רק בחסדי האל ('מרכבות השמים', חנוך א, עה, ג ה), המחולק לארבע עונות השנה ולתריסר חודשים הקשורים במהלך מרכבת השמש המחושב וקבוע מראש (שם, פב, ו-טו), נלמדו ממלאך בחלום: 'ספר מהלך מאורות השמים... אשר הראני אוריאל המלאך הקדוש אשר אתי' (שם, עב, א).
 
חנוך נדרש לחלוקות אלה לצורך כתיבת העדות או התעודה על ההיסטוריה של העבר ושל העתיד, שהיא עיקר מעשיו בחיי הנצח שזכה להם בגן עדן (היובלים ד, כג). חלוקות הזמן המשבית, הנשמע משמים בחלום, שכל שיטת התארוך השביעונית של ספר היובלים מתבססת עליהן, מפורטות בחלקן בספר היובלים (ד, יז-יח) ובחלומות הנזכרים בו, וחלוקות הזמן הרציף והנראה, הנשקפות בתמורות הטבע המחזוריות הרבעוניות והתריסריות, מפורטות בספר מהלך המאורות, שכולו מבוסס על חלום (חנוך א, פרקים עב-פב). חלוקות אלה המתאימות את הזמן הנראה לזמן הנשמע, כוללות את אותות השמים, המתייחסים למועד הקבוע של ארבע תקופות השנה בנות 91 ימים כל אחת, שראשיתן ביום השוויון האביבי בראש החודש הראשון, א' בניסן; ביום הארוך בשנה, יום התקופה בראש החודש הרביעי, א' בתמוז; ביום השוויון הסתווי בראש החודש השביעי, א' בתשרי, וביום הקצר בשנה בראש החודש העשירי, א' בטבת, בימים המכונים אותות או דגלים; תריסר חדשים, המחולקים בשווה בין ארבע התקופות, הנמנים בסדר קבוע: החודש הראשון בכל עונה/תקופה, המונה 91 ימים, יחל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, האחד בחודש הראשון, ממנו מתחיל הלוח בחודש האביב, וימנה תמיד 30 ימים; החודש השני בכל אחת מארבע העונות יחל תמיד ביום שישי וימנה 30 ימים; והחודש השלישי יחל תמיד ביום ראשון, וימנה 31 ימים; מחזוריות זו של ארבע התקופות בנות 91 ימים כל אחת ותריסר החודשים בני 30/31 ימים קובעת מניין קבוע ומתוארך מראש למספר ימי השנה, 364 (חנוך א עד, י-יב; ראש מגילת מקצת מעשה התורה; היובלים ו, לח; במגילת תהילים מהמערה ה11 בקומראן טור 27); וקובעת מניין קבוע ומתוארך מראש למספר שבתות השנה, 52, כמפורט במגילת תהילים ובפתיחת מגילת 'מקצת מעשה התורה'.[כה] מחזוריות זו של ארבע תקופות ותריסר חודשים, שראשיתה בחלומו של חנוך בספר מהלך מאורות השמים, יוצרת את מניין השנים בעלות מספר ימים קבוע, המתחלק למניין שבועות השנים (שמיטות); ולמניין היובלים (ארבעים ותשע שנים מדי שבע שבועות שנים) על פי חלומו של חנוך בספר היובלים.[כו] חלוקות אלה משמשות בסיס לסיפור ההיסטורי הידוע מראש של ספר היובלים, המכונה כאמור 'ספר מחלקות העתים לתורה ותעודה' ולחלומות ההתגלות המתוארכים הנזכרים בו, עליהם מיוסד הסיפור ההיסטורי מימי חנוך בן ירד ועד לימי משה בן עמרם. חלוקות אלה הן הבסיס למחזורי השבתות והמועדים המחושבים וקבועים מראש ביחס לחודשי השנה ותקופותיה, שנשמרו בידי שומרי משמרת הקודש, ועליהם הושתתו מועדי הזיכרון התלויים בחלומות מתוארכים ומחזורי עבודת הקודש של פולחן המקדש, המפורטים במגילת תהילים מקומראן,[כז] במגילות משמרות הכוהנים,[כח] ובמגילת המקדש.
 
ספר חנוך הראשון (חנוך א) מתאר את חנוך כיושב וכותב בגן הצדק, 'פרדס קושטא', תרגומו הארמי של גן עדן, אחרי שזה נגלה לו בחלומו. ספר היובלים מתאר מפי המלאכים את שעלה בגורלו של ראשון החולמים שפרץ את גבולות הזמן והמקום, בשעה שתיאר את תשתיתם השמימית בדור השביעי לדורות האדם: 'וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד והנה הוא שם כותב דין ומשפט לעולם וכל רעת בני האדם [...] כי שם ניתן לאות ולמען יעיד לכל בני האדם להגיד כל מעשי הדורות עד יום הדין; ויקטר קטורת בית המקדש אשר נרצה בעיני ה' בהר הדרום' (ד, כג-כה). כלומר בספר היובלים חנוך מתואר כחולם, כעד, כסופר וככהן היושב בגן עדן. חנוך החולם נזכר בספר חנוך הראשון ובצוואת השבטים במושגים 'סופר הצדק', 'ספרא רבא', ו'מרא רבא דאסהדותא', שתרגומם: הסופר הגדול והאדון הגדול של העדות. בספר חנוך א מתוארים מסעותיו בגן עדן, מקום עצי הקטורת הקשורים בפולחן המקדש, המתרחשים בחלום. חנוך נלקח בחלומו לשמים לצפות בקודש הקדשים השמימי ולראות 'מראה כרובים' או לחזות ב'מראה מרכבה' ולהעיד על התשתית העל-זמנית של המקום המקודש. לאחר שצפה בתבנית השמימית של המקום המקודש, כמתואר ב'ספר העירים' (חנוך א, פרק יד, ח-כה),  וראה את המלאכים ואת השרפים, הכרובים והאופנים בעולם המרכבה, כמתואר בספר מהלך המאורות (שם, פרק עא), צפה בארבעת כיווני המרחב של גן עדן (שם, פרקים יח-לו), והעיד בהרחבה על הזמן המקודש ועל חלוקותיו הרבעוניות והתריסריות ב'ספר מהלך המאורות', אשר אף הוא מתאר מסע שמימי בחלום בחברת מלאך (חנוך א, פרקים עב-פב). גם ספר חנוך השני שנכתב בסלאבונית בנוסח היחיד שהגיע לידינו בספרים החיצונים, מספר בתריסר הפרקים הראשונים של הספר על חנוך שנלקח לשמים באחד בחודש הראשון (א:ב; יט, ב) ומתאר בהרחבה את חלומותיו ומסעותיו בגן עדן, בעולם המרכבה, וברחבי הקוסמוס. המחבר מתאר בפירוט את הספרים שחנוך קרא וכתב במסעו השמימי, אותם הביא לארץ כדי להנחיל לבניו. עוד מרחיב הספר על חלומותיו של בנו מתושלח הנבחר לכהונה בחלום (כא, ז-ט) ומושח את נכדו, ניר בן למך, אחיו של נח, לכהונה, בעקבות חלום (כב, ד-ח, כה).[כט]
 
סיפורי חנוך השונים, הנמצאים בספרי חנוך שהגיעו אלינו בשפות שונות משלהי העת העתיקה, הנבדלים בלשונם ובסגנונם, שותפים כולם לעניין בעולם הסמוי מן העין הנגלה בחלום ומספרים על מראות שמימיים שראה חנוך החולם, העד וסופר הצדק, הקשורים במקום מקודש, 'גן עדן קדש קדשים', הקשור למקדש, ובמסורת המרכבה, היא מרכבת הכרובים (דה"י א כח, יח), המצויים בגן עדן ובקודש הקדשים; וקשורים בזמן מקודש ובלוח מחזורי, שמחזוריו אשר נלמדו מהמלאכים, נשמרים במקדש ארצי או שמימי, במחזורי קרבנות עולה ובשירות קודש, ורשומים בספרים מקודשים ולוחות עדות שנודעו לחנוך משמים המייסדים זיכרון מקודש. מהמשפטים המצוטטים לעיל, המתייחסים לראשון החולמים מבני אנוש אשר סיגל לו את יכולת הקריאה, הכתיבה, החישוב, העדות והזיכרון הכתוב בתעודה או בספר, המייחדת את בני האדם ומשותפת להם ולמלאכים, עולות ארבע עובדות מעניינות: (א) הידיעה בחלום שהוענקה לראשון הקוראים והכותבים, חורגת מגבולות ההווה או מגבולות זמנו ומקומו של החולם והופכת לבעלת תוקף נצחי. (ב) הידיעה מתייחסת למהלך פרה-דטרמיניסטי של ההיסטוריה האנושית הקבועה מראש ('את אשר יהיה לבני האדם בדורותם'). (ג) הידיעה רחבת ההיקף ('הכל ראה וידע') שנרכשה בחלום נכתבה בידי חנוך הסופר כעדות ותעודה והוצגה בארץ בפני בני האדם כעדות כתובה ממקור שמימי, המהווה תשתית לזיכרון מקודש ולמחזורי עבודת הקודש. (ד) העד הלומד והכותב שהביא ספרים משמים לארץ, שרוי מחוץ לזמן, בגן עדן, ויושב במחיצת המלאכים, שם הוא מייסד את הסדר הכוהני של הקטרת הקטורת שראשיתו בגן עדן. כל אחת מארבע עובדות אלה תיזכרנה להלן גם בחלומות אחרים שגיבורי ספר היובלים זכו להם כפי שיתואר בהמשך הדיון. דומה שלצד מחזורי הזמן הנקצבים במחזורים נצחיים מקודשים של שבתות, מועדים, שנים וחודשים, שמיטות ויובלים, הנודעים משמים וחרותים על לוחות השמים (חנוך א, פא, א) מאז ימי חנוך בן ירד, ונשמרים במקדש באמצעות מחזורי הקרבנות (שמות כט, לח-מב; במדבר, פרקים כח-כט; מגילת המקדש; מגילת תהילים מקומראן, טור 27), מתרקמת ההיסטוריה האנושית הידועה מראש המתחלקת לדורות בזיקה ללוחות הנזכרים, המונים ארבעים ותשעה יובלים בני ארבעים ותשע שנים כל אחד, וצופים ליובל היובלים, יובל החמישים, מועד הכניסה לארץ כנען. כתיבת תוכנו של הידע שנגלה בחלום ונלמד משמים, מוטלת על החולם, ההופך אותו לעדות כתובה לדורות ולתשתית לסדר מקודש. על פי המסורת הכוהנית, חנוך, החולם הראשון שרכש דעת משמים, זה שזכה לראות בחלומו: 'והנה חלום בא אלי ומראות נפלו עלי ואראה מראות' (חנוך א יג, ח) 'ראיתי בשנתי' [...] והמראה נראה אלי ככה' (שם, יד, ב, ח), את תבנית המקום המקודש בחזון המרכבה שבו ראה כרובי אש (חנוך-א יד, ח-כה) - דורות רבים לפני שמשה הוראה בהר את תבנית הכרובים (שמות כה, ט, יז-כ; מ) ולפני שיחזקאל ראה מראה מרכבה (יחזקאל, פרקים א, י) - הינו האב המייסד של הכהונה שומרת משמרת הקודש, המופקדת על שמירת מחזורי הזמן המקודש שנודע משמים. מחזורים אלה נשמרים במקדש, בזיקה לקודש הקדשים, מקום משכן הכרובים (מלכים א ו, כג-כח; ח; דה"י א כח, יח), החורג מעבר לגבולות הזמן והמקום, אשר את תבניתם השמימית ראה חנוך בחלומו (חנוך א, עא, ה-ט). הזמן המקודש בספר חנוך ובספר היובלים, קשור בהתאמת התבנית השמימית המחזורית, המכונה 'מרכבות השמיים' או לוח השמש, ומתייחסת לחלוקה התריסרית המחזורית של גלגל המזלות ומחזור חודשי-השנה ולחלוקה הרבעונית המחזורית של ארבע עונות-השנה הנראות בעין, כמתואר בספר מאורות השמים המבוסס כולו על חלום (חנוך-א, פרקים עב-פב), ללוח השבתות והמועדים המחושב והקבוע מראש ביחס לחלוקות שביעוניות הנודעות כולן מהאל והמלאכים רק למשמע אוזן, ומכונות במגילות כאמור בשם 'מועדי דרור'. חנוך שראה מלאכים, כרובים, שרפים אופנים והיכלות שמימיים (שם, יד, ח-כה; עא, א-י), מגלם את ראשית רכישת הדעת המופשטת ממקור שמימי, המתייחסת להיכלות עליונים ולעולם המרכבה והמלאכים הסמויים מן העין ולספירה מחזורית הקשורה במחזורי הטבע מכאן ובמחזורי ההשבתה מכאן, דעת הנשמעת רק בחלום ולא בהקיץ. חנוך, המכונה כאמור 'ספרא רבא' ו'מרא רבא דאסהדותא', מגלם במסורת הכוהנית את ראשית כתיבת העדות על ידע שמימי זה, הנגלה בחלום ליחיד, ומונחל באמצעות כתיבת תעודה לרבים (חנוך א, פג, א-ב). חנוך, המכונה כזכור 'סופר צדק' ו'אות דעת לדור ודור', קשור בקידוש לימוד הקריאה והכתיבה, מעצם מקורם השמימי שנמסר ממלאכי הקודש, וקשור בראשית העדות, או הזיכרון המקודש והתודעה ההיסטורית, הקשורים בספירה מחזורית משביתה ובקריאה בספרים ממקור שמימי, המהווים מוקד סמכות בעל תוקף נצחי.[ל] חנוך הוא ראשון החולמים המתאר את מסעותיו בשמים, במרחב הנצחי הקיים מעבר לקיומם של בני-חלוף, בפרקים המתייחסים למסעותיו בגן עדן על הרי בשמים (חנוך א, פרקים כד-לב) ולמסעותיו בהיכלות עליונים בהם נגלה לו חזון הכרובים (שם, יד, ח-כה; עא, א-ט), בהם נגלים לו תבניתו השמימית של המקום המקודש הקשור בכרובים ותבניתם השמימית של עצי הקטורת הקשורים למחזורי הפולחן במקדש. חנוך שנלקח לשמים בגיל שבעים, מתואר כעד המעביר עדות כתובה משמים לבני הארץ, אחרי שלמד מהמלאכים במשך ששה יובלים, פרק זמן של 294 שנים. מספר שנות חייו 364, המצטרף משנות חייו במחיצת המלאכים, 294, ומשנות חייו בארץ, 70, מקביל למספר ימי השנה בלוח הכוהני. בשנתו ה365 חזר משמים לארץ כדי ללמד את בנו מתושלח את אשר נגלה לו בחלום ואת אשר למד מן המלאכים, ולהנחיל לו את הספרים המקודשים שהביא משמים (שם, עו, יד; פא, ה-ו; פב, א-ב; פג, א-ב; פה, א). ידיעותיו של חנוך, המתאר את חלומו במשפט שראשיתו בגוף שלישי וסופו בגוף ראשון: 'אשר עיניו נפקחו ביד ה' ויחז מחזה קדש בשמים אשר הראוני המלאכים' (חנוך א, א, ב), על מחזורי הבריאה הנראים ברציפותם הנצחית עליהם מופקדים המלאכים (שם, פרקים עב-פב) ועל חלוקות הזמן הנשמע במחזוריו המשביתים, עליהם מופקדים בני האדם השובתים במחזורים שביעוניים מקודשים, על המקום המקודש הנעלם הקשור במסורת הכרובים והמרכבה, על גן עדן הקשור בקטורת ועל מלאכי הקודש, על הקריאה, הכתיבה, החישוב והעדות הקשורים כולם במלאכים, נלמדו כולן בחלום. בשל כך לחלום מרחיב הדעת ופורץ הגבולות, המניח לאדם הזדמנות להתוודע לעולמות נעלמים, לאופקים חדשים ולרעיונות לא נודעים הקשורים למקום מקודש, זמן מקודש, חוק מקודש וזיכרון מקודש, יש תפקיד מהותי בסדר הכוהני ובדעת הכוהנית, הקשורים שניהם ב'מחזה קדש בשמים', המסתמך על מלאכים וחלומות בכל הנוגע לגילוי דבר אלוהים באשר למחזורים נצחיים, לחוקים נצחיים, לבריתות נצחיות ולמקומות מקודשים הקשורים ב'מחנה הקודש', ב'אחוזת עולם', ב'זרע קודש' וב'כהונת עולם'.
 
חנוך החולם בן הדור השביעי לדורות האדם, מכונן במסורת כוהנית זו את מושגי התשתית של הזיכרון התרבותי המקודש, הייחודי לקהילה מסוימת הרואה עצמה כ'זרע קודש', אשר באמצעות ראשיתו הכתובה, המתארת חלומות וגילויי מלאכים בדבר תשתית שמימית למושגי יסוד, הקבוצה מבססת את תודעת האחדות והייחוד שלה, את דימויה העצמי וזהותה המובחנת. מושגי יסוד אלה כוללים כאמורמקום מקודש הקשור במראה מרכבה וכרובים, בגן עדן ובמקדש על הר-ציון; זמן מקודש המחולק למחזוריות נצחית של עונות השנה, הנראית לעין ומחושבת מראש המכונה 'מרכבות השמים', ולזמן משבית מקודש, נשמע באוזן, ומחושב מראש, המכונה 'מועדי דרור', הקשור בלוח ליטורגי מחזורי שנלמד מהמלאכים ובמחזורי עבודת הקודש; זיכרון מקודשהמיוסד על קריאה וכתיבה בספרי קודש, שנלמדו מהמלאכים וקשורים בלוחות השמים.
 
 
השני בחולמים בספר היובלים הוא אברהם בן תרח ועדנה (היובלים יא, יד-טו), שנודע בחלומותיו המפורטים גם במגילה החיצונית לבראשית שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה, אשר בה מתוארים מאורעות ספר בראשית מפי גיבורי הסיפור בגוף ראשון בשפה הארמית.[לא]דבר אלוהים נגלה לאברהם בחרן אשר בארם, מפי מלאך הפנים (היובלים, יב, כב), בראש החודש השביעי, ביובל הארבעים, במענה לתפילתו, אז נאמר לו: 'קום [לך] מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך', כמפורט בפרשת לך לך (בראשית יב, א-ג), אולם על הנוסח הידוע מוסיף בעל היובלים את דבר אלוהים בדבר העתיד: 'והייתי לך לאלהים לבניך ולבני בניך ולכל זרעך ואחריך אני אלהיך אל תירא מעתה ועד כל דורות הארץ אני אלהיך' (היובלים יב, כד). דבר אלוהים שב ונגלה לאברהם בחלום, בראש החודש השלישי, ביובל הארבעים ואחד. בפתיחת תיאור החלום המקביל ל'דבר ה' אל אברהם במחזה' (בראשית טו, א) נאמר לו: 'אל תירא אברם כי אנכי מגן לך ושכרך הרבה מאד' (שם, יד, א) ובהמשכו מוטעמת ההבטחה האלוהית בדבר ארץ כנען והענקתה הנצחית לזרע אברהם: 'ויאמר לו אני ה' אלהיך אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי לך לאלהים ולזרעך אחריך' (יד, ו-ז) (השוו: בראשית יז, ח); בספר בראשית טו, ז כתוב 'הארץ הזאת' במקום 'ארץ כנען' וסיום משפט ההבטחה בספר היובלים נעדר. אלוהים שב ונגלה לאברהם בחצי החודש השלישי, בשנה זו, בברית בין הבתרים, באלון ממרא ליד חברון, שבה הובטחה לו ארץ כנען ל'אחוזת עולם' בשנית, ובה נפרש לפניו עתיד צאצאיו לאורך שבעה דורות ולאורך עשרה יובלים, עד לדור יציאת מצרים והכניסה לארץ המובטחת בחלום. לדברי בעל היובלים אברהם כרת ברית עם המלאכים בדבר חידוש חג השבועות עד עולם, שכן בו התרחשה ברית בין הבתרים (היובלים, יד, א-כ). אלוהים שב ומתגלה לאברהם בהקיץ בחג השבועות בשנה שלאחר מכן, חוזר ומבטיח לו את ארץ כנען, פוקד על מצוות ברית המילה ומבשר על הולדת יצחק (טו, ג-יט).
 
חלומו של אברהם, המתואר בפרק יד בספר היובלים, מקביל לתיאור ה'מחזה' המתייחס ל'ברית בין הבתרים' בספר בראשית, פרק טו,[לב] המפקיע את החולם מחיי שעה ומעביר אותו אל נקודת מבט טרנסצנדנטית שבה העתיד מסופר מזווית ראייה אלוהית, אולם מיד בתחילת הסיפור מצוי הבדל מכריע. בספר בראשית אין מצוין מועד למחזה הברית ואילו בספר היובלים מצוין ש'בראש החדש השלישי היה דבר ה' אל אברם בחלום'. תאריך זה נזכר קודם לכן בספר היובלים כמועד שבו יצא נח מן התיבה (ו, א) אשר בה שהה 'שנה תמימה', המונה לדברי בעל היובלים 364 ימים (שם, ו, לח), לפני שבנה מזבח, העלה קרבן וכרת ברית עם האל באמצע החודש השלישי (שם, ו, א-טו). ברית זו נודעת כברית הקשת בענן (בראשית ט, ח-יז) אשר נכרתה לדברי ספר היובלים בזיקה למועד חג השבועות החל באמצע החודש השלישי ונחוג בארץ מימי נח (שם, ו, יז; טו, א). בניגוד לתפישה המקראית המציגה את הברית עם אברהם כברית חדשה שאין לה מועד ולא היה לה תקדים, הרי שלדברי בעל היובלים 'ברית בין הבתרים' מבחינת עניינה ומועדה, אינה אלא 'חידוש' של הברית הקדומה עם נח, 'ברית הקשת בענן' שנכרתה בחודש השלישי. כך נאמר במפורש מפי מלאך הפנים בעקבות הסיפור הנודע המסתיים בכריתת ברית בין אלוהים לאברהם: 'ביום ההוא כרת ה' ברית את אברהם לאמור לזרעך אתן את הארץ הזאת' (היובלים יד, יח; השוו: בראשית טו, יח), אולם בספר היובלים נוסף משפט שאין לו מקבילה, המצרף את המלאכים לסיפור כריתת הברית באמצע החודש השלישי בעבר ובהווה. הדובר הוא מלאך הפנים, המספר למשה, העולה על הר סיני, ביום שני, השישה-עשר בחודש השלישי (היובלים, א, א), יום לאחר מתן תורה, ביום ראשון החמישה-עשר בחודש השלישי, את ההיסטוריה שקדמה למעמד סיני: 'וביום ההוא כרתנו ברית את אברם כברית אשר כרתנו בחודש ההוא את נח ויחדש אברם את החג ואת החוקה לו עד עולם' (שם, יד, כ). דהיינו, הברית עם אברהם, אודותיה סיפר מלאך הפנים למשה, בדומה לברית עם נח בזיקה למועד חג השבועות ולברית עם משה, נכרתו כולן באמצע החודש השלישי, כחלק מרצף בריתות ושבועות שבו מתגלה לחולמים דבר אלוהים בעניין נחלת העם וגורלו הנצחי, בו מתממשות הבטחות כגון הולדת יצחק בחג הביכורים או מתגשמות תקוות כגון הולדת יהודה בחג השבועות, ובו נודעים חוקים ומצוות המייחדים את זרע הקודש והופכים אותו לעם סגולה. הגילוי האלוהי, עליו נכרתת הברית, מצוין בחג השבועות [מלשון שבועה וברית] במועד זה, ובחוקים הקשורים בו, שנודעו לבני האדם כבר מדורו של נח כתנאי לכריתת ברית הקשת בענן. מלאך הפנים מספר למשה על הר סיני, בששה עשר לחודש השלישי: 'ויתן לנח ולבניו אות לבל יהיה עוד מבול על הארץ. את קשתו נתן בענן לאות ברית עולם לבל יהיו עוד מי המבול על הארץ לשחתה כל ימי הארץ. על כן הוקם ויכתב בלחות השמים כי יעשו את חג השבעות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה' (שם, ו, טו-יז).[לג]
 
השתלשלות חלומו של אברהם, המקריב קרבן לאלוהים בחצי החודש השלישי (היובלים יד, י; טו, א) בדומה למעשיו של נח הנזכרים במועד זה (שם, ו, א-ד; טו-יז), מקבילה בתשעת הפסוקים הראשונים בשני נוסחי סיפור 'ברית בין הבתרים', מלבד שינוי משמעותי אחד; בספר היובלים מבטיח אלוהים לאברהם: 'לתת לך את ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי לך לאלהים ולזרעך אחריך' (יד, ז), בעוד שבספר בראשית בהבטחה האלוהית נאמר: 'את הארץ הזאת לרשתה' (טו, ז). ספר היובלים מרחיב על חטאו של כנען בן חם המקולל (שם, ז, י-יג) שנטל בשרירות לב את הנחלה שהובטחה לשם בן נח, הבן המבורך (שם, ח, יב-יט; י, יד), היא 'ארץ הלבנון עד נחל מצרים' (שם, י, כט) ומביא את דברי התוכחה של חם אביו לבנו כנען: ''כי ישבת בארץ לא לך אשר לא יצאה לנו בגורל ... אל תשכון במשכן שם ובניו כי לשם ובניו יצא בגורלם' (שם, י, ל-לא). בהמשך התיאור בספר היובלים על מעשיו של אברהם בברית בין הבתרים, נוסף משפט בעל צביון כוהני מובהק היוצר הבדל מהותי בדבר מקום התרחשות הדברים, זמנם ותוכנם: 'ויקח את כל אלה בחצי החדש [השלישי] והוא ישב באלון ממרא אשר אצל חברון; ויבן שם מזבח ויזבח את כל אלה וישפך דמם על המזבח' (יד, י-יא). מזבח זה נזכר קודם לכן בזיקה לחלום הבטחה, במגילה החיצונית לבראשית, שם מספר אברהם בגוף ראשון (בתרגום עברי של הנוסח הארמי) את המסופר בבראשית יג, ג-ד, יד-יח, עם תוספות מאלפות:                                                            
'ואני הייתי יושב בהר בית אל וירע לי כי פרש לוט בן אחי מעלי. וייראה לי האלהים במחזה הלילה [ואתחזי לי אלהא בחזיא די ליליא] ואמר לי: עלה לך לרמת חצור אשר משמאל בית אל, מקום אשר אתה יושב, ושא עיניך וראה מזרחה ומערבה ודרומה וצפונה וראה כל הארץ הזאת אשר אני נותן לך ולזרעך עד עולם (לכל העולמים) [...] ואמר לי: לזרעך אתן כל הארץ הזאת וירשוה עד עולם (לכל העולמים). וארבה זרעך כעפר הארץ אשר לא יוכל כל איש למנותו וגם זרעך לא יימנה. [..] וישבתי באלוני ממרא אשר בחברון, במזרח צפון חברון. ובניתי שם מזבח והעליתי עליו עולה ומנחה לאל עליון ואכלתי ושתיתי שם אני וכל בני ביתי'.[לד]
 
הר בית אל, הנזכר כמקום מושבו של אברהם וכמקום שבו בנה מזבח וקרא בשם ה' (בראשית יב, ח), שוכן בפסגה גבוהה (כ876 מטר מעל פני הים) בנקודת תצפית המאפשרת מרחב ראייה על פני הארץ, הפך במסורת הכוהנית בספר היובלים, במגילה החיצונית לבראשית ובצוואת לוי ו למקום ראשון במעלה לחלומות על הבטחת הארץ לזרע אברהם, יצחק ויעקב, מאז ימי אברהם ועד ימי לוי בן יעקב. אף אחד מהמרכיבים הנזכרים לעיל בספר היובלים, המתייחס למועד מקודש, מועד חג השבועות בחצי החודש השלישי, הנשמר בידי המלאכים, שבו נכרתה ברית עם נח דורות רבים קודם לכן (שם, ו, א-יח), ומתייחס לבניית מזבח עולה והקרבת קורבן, שבועיים לאחר ראשית ההתוודעות בחלום, אינו נזכר בספר בראשית פרק טו, בצורה זו. הסיפור ממשיך בפרישת העתיד הידוע מראש הנגלה בחלום: 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ ניכר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' (היובלים יד, יד), בדומה לנאמר בבראשית טו, יג, ומסתיים בהבטחה שזרע אברהם ישוב לארצו בדור רביעי. (אברהם רחוק ממשה, שהעלה את בני ישראל ממצרים, מרחק שבעה דורות רצופים של אבות ובנים על פי הסדר המקראי; הדור הרביעי לאברהם הוא דורו של לוי). ציון אמצע החודש השלישי כחג השבועות וחג הביכורים, כחג המלאכים וכמועד השווה של הבריתות בין נח, אברהם ומשה, שעניינן גילוי אלוהי בדבר הבטחת עתיד קיום העולם התלוי בשמירת מצוות ואיסורים, ועתיד זרעם של בני אברהם, יצחק ויעקב, התלוי בשמירת מחזורי השבתות ומועדי הברית בנחלת בני שם שעלתה בגורלם כאחוזת עולם (היובלים, ח, יב-כא), משתית את ההיסטוריה האלוהית הידועה מראש בדבר רציפות גורלם של בני אברהם בארץ שהובטחה בחלום ('לזרעך אתן את הארץ הזאת'). קיום ההבטחה תלוי בשמירת המצוות שעליהן נכרתה הברית באמצע החודש השלישי, המעוגנות במחזוריות זמנים משביתה, מקודשת, ידועה וקבועה מראש, שנודעה מחלומותיו של חנוך, ובזיקה למקום ידוע וקבוע מראשית הדברים, שנקשר בגילוי אלוהי, ונשמר בידי המלאכים (שם, ח, י-כא). ראשיתה של מחזוריות שביעונית זו הכרוכה בשבועה ובברית, בשבוע הבריאה שבו נבראו המלאכים, אשר הופקדו מבריאתם ביום הראשון, לדברי מלאך הפנים בהר סיני, על שמירת השבת ועל שמירת חג השבועות בחצי החודש השלישי, שעניינו הוא חידוש הברית: 'ויעש כל החג הזה בשמים מיום הבריאה עד ימי נח עשרים וששה יובלות וחמישה שבועות שנים וישמרוהו נח ובניו שבעה יובלות ושבוע שנים אחד עד מות נח ומיום מות נח שחתו בניו עד ימי אברהם ויאכלו דם' (שם, ו, יח). קודם לכן, בדור השביעי, למדו בני האדם כאמור לעיל את חלוקות הזמן לשבתות, שבועות שנים ויובלים על פי מסורת כתובה שהביא חנוך בן ירד משמים (שם, ד, יז-יט), ואף למדו ממנו מצוות הקשורות בזכויות הכהונה בביכורי עצי הפרי, ובביכורי התירוש והיצהר, השייכים למשרתי בית אלוהים האוכלים את הביכורים לפני המזבח (שם, ז, לד-לט). המשך המסורת בהשתלשלות משפחת חנוך, מהדור השביעי עד לדור העשירי, דורו של נח, שנכרתה עמו ברית בחודש השלישי שנקשרה בחידוש הברית בחג השבועות בחודש זה (היובלים ו, טו-יז). עניינה של הברית היה שמירת נצחיות סדרי הבריאה ומחזוריה, בדומה למועד כריתת הברית בדורו של אברהם, באמצע החודש השלישי, שעניינה היה הבטחה נצחית של הארץ לזרעו של אברהם, וכריתת הברית בדורו של משה, באמצע החודש השלישי, שעניינה היה נצחיות המצוות שנודעו במעמד סיני כתנאי להנחלת הארץ לבאים בברית, מצוות שהיו אמורות להישמר בידי עדי הברית בזיקה לזמן מקודש, למקום מקודש ולזיכרון מקודש. ספר היובלים טוען שברית עולם נכרתה בין האל לעמו מקדמת דנא, במועד קבוע ומקודש הקשור בחג השבועות, הוא חג כריתת הבריתות, הנודע בתורה כחג הביכורים, ומתואר כחג המלאכים עדי הברית, כמפורש בספר היובלים פרק ו. ספר היובלים מטעים את מרכזיות חג השבועות לכל אורכו בהקשרים שונים, וממחיש את קדושת הלוח השמשי המחושב מראש שבו לכל חג יש תאריך קבוע ויום קבוע. הטעמה חוזרת ונשנית זו כרוכה ככל הנראה בשינוי הלוח שהתחולל מימי אנטיוכוס הרביעי ואילך, כשלוח ירחי יווני משתנה של בית סלווקוס, המתחיל בסתיו ומבוסס על תצפית במולד הירח, החליף את לוח השבתות השמשי הכוהני הקבוע המבוסס על חישוב המתחיל ביום השוויון של האביב, שנהג במקדש לדברי מגילות מדבר יהודה (כנרמז בדניאל ז, כה), שינוי שבעקבותיו למועדים לא היה יותר יום קבוע ידוע ומחושב מראש.[לה] חג השבועות, חג הבריתות והחלומות, ומועד חידוש הברית מדי שנה בסדר הכוהני, חג מתן תורה, יום העדות, משנה חג, חג הביכורים וחג העלייה לרגל, חג מעמד סיני והחג היחיד אותו חוגגים המלאכים על פי ספר היובלים, אשר חל תמיד ביום ראשון בחמישה עשר בחודש השלישי, נעלם לגמרי מן המשנה בשם זה ובתאריך זה.[לו] המשנה עברה בשתיקה על מושג הברית והשבועה הנצחית בזיקה לחג השבועות והבריתות, כשם שהתעלמה ממסורת מתן תורה בחג זה, מהשם 'יום העדות', ומזיקתו למלאכים, לחלומות ולמעמד סיני, ועל כן אין לחג השבועות מסכת במשנה בסדר מועד, בדומה למועדי ה' האחרים להם מוקדשות מסכתות, למרות שהחג נזכר בתורה בהרחבה מספר פעמים כאחד משלושת חגי העלייה לרגל וכחג הביכורים. במשנה חג השבועות נקרא בשם עצרת בזיקה לוויכוחים בין הצדוקים לפרושים על מועד החג ביחס למועד ספירת העומר ממחרת השבת,[לז] ונזכר רק בזיקה לביכורים במשנה ביכורים בסדר זרעים, ללא כל אזכור של מסורת הבריתות והשבועות, שראשיתן בחלום, לדברי ספר היובלים. כאמור מועד חידוש הברית מדי שנה הכרוך בחג זה, כנזכר בדברי הימים ב טו, י-טו וכמפורט ב'סרך היחד' (1, 9-1, 26-16; 2, 4-1), נעלם. יתר על כן לא רק ששם החג, הקשור בשבועה ובברית מאז ימי נח, בחלום התגלות ובברית מימי אברהם ויצחק, וקשור במלאכי קודש משבוע הבריאה ובספירת שבע שבתות או שבעה שבועות בין שני מועדים קבועים, נשכח לחלוטין, אלא גם מועד החג המדויק, שאינו מפורש בנוסח המסורה, אך מפורט בהרחבה במסורת המגילות בכלל ובספר היובלים בפרט, היה, כידוע, שנוי במחלוקת בין הפרושים לצדוקים, בזיקה למועד קצירת העומר. במסורת מגילות מדבר יהודה, המתייחסת ל'כוהנים בני צדוק ואנשי בריתם', ל'בני אהרון קדושי קדושים', ל'זרע אהרון קודש קודשים', ול'בני צדוק הכוהנים אשר בחר בם אל לחזק בריתו לעולם' ולמסורת המעבר בברית בחג השבועות - ומפורטת במגילת הסרכים, וקשורה לחג השבועות ביום ראשון ממחרת השבת, בט"ו בחודש השלישי- הנף העומר חל תמיד ביום ראשון ממחרת השבת, בכ"ו בחודש הראשון, ביום ראשון אחרי תום שבעת ימי חג הפסח. חג השבועות חל בהתאמה שבע שבתות לאחר מכן ביום ראשון ט"ו בחודש השלישי.[לח] חכמים קבעו בניגוד למסורת כוהנית זו מלפני הספירה, המפורטת במסורות שונות על לוח המועדים במגילת המקדש, במגילת 'מקצת מעשה התורה', ובמגילת המשמרות, שחג הביכורים, הוא חג השבועות, הנקרא בלשון חכמים עצרת, חל בו' בחודש סיון, שכן העומר נקצר לדעת הפרושים במוצאי החג הראשון של פסח, ולא ביום ראשון כ"ו בחודש, ממחרת השבת שלאחר תום חג הפסח. דומה שמרכזיותו של החג במסורת הכוהנית של בית צדוק, זו המכונה צדוקית בלשון גנאי במסורת חכמים, בזיקה להתגלות אלוהית בחלומות שהסתיימו בהבטחות ובכריתת בריתות, ובזיקה לברכות וחגיגות וחידוש הברית בחצי החודש השלישי, במועד שהוא חג עלייה לרגל למקדש, קשורה במישרין למידת השכחתו של מועד זה בצביונו הכוהני-מלאכי-חלומי בתקופה החשמונאית ובמסורת חכמים.
 
השלישי בחולמים הוא יצחק בן אברהם ושרה אשר נולד בחג הביכורים 'בחודש השלישי בחצי החודש' (היובלים, טז, יג), אחרי שמלאכים בשרו לאברהם ושרה באלוני ממרא על לידתו ועל שמו הכתוב בלוחות השמים (שם, טז, א-ג). המלאכים אמרו לאביו: 'ומבניו יצחק אחד יהיה לזרע קודש ובגוים לא יתחשב. כי לחלק עליון יהיה ובכל אשר לאלהים ירד הוא וכל זרעו להיות זרע ה' עם סגולה מכל עם ולמען יהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש' (שם, טז, יז-יח); (ראו: שמות יט, ה-ו). יצחק, שהבטחת 'זרע קודש' וכל המשתלשל ממנה הייתה תלויה בלידתו, נולד ונימול בבאר שבע בתום שבעה הימים הראשונים לחייו. יצחק זכה לגילוי אלוהי בשבוע הרביעי ביובל הארבעים וארבע, שבו נאסר עליו לרדת למצרים (כד, ט). בחלומו ארץ כנען שבה והובטחה לו ולזרעו בזכות אביו אברהם ששמר את 'דברי ומצותי וחקותי ובריתי' (כד, ט-יב). יצחק זכה לחלום בבאר שבע גם בשבוע הראשון ביובל הארבעים וארבעה, בראש החודש הראשון, שבו הובטחה לו ברכה אלוהית והבטחה אלוהית בשל אותה זכות אבות: 'וירא אליו ה' בלילה ההוא בראש החודש הראשון ויאמר אליו אני אלוהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרבה ארבה את זרעך כחול הים בעבור אברהם עבדי (כד, כב). יצחק, המתואר ב'צוואת לוי הארמי' כבקיא ומומחה במשפט הכהונה בדבר הקרבת קורבנות, אותו למד מאביו אברהם, הופך למורה המובהק של נכדו לוי, המתואר ככהן לאל עליון שזכה לברכת סבו. יצחק מזהיר את נכדו על חובת שמירת טהרת 'זרע קודש': 'ואתה קח לך אשה ממשפחתי ואל תחלל את זרעך עם זונות כי זרע קדוש אתה וקדוש זרעך כקדש כי כהן קדוש אתה נקרא לכל זרע אברהם. קרוב אתה לאל וקרוב אתה לכל קודשיו' (צוואת לוי הארמי).[לט] יצחק היה הראשון שחג בן שבעת ימים, השביעי במועדי ה', חג העלייה לרגל באמצע החודש השביעי, חג השמחה הנודע כחג הסוכות, החל תמיד ביום רביעי לפי לוח השבתות השמשי, נקשר בשמו. חג זה, המכונה 'חג ה' שמחה לרצון לאל עליון' הנחוג 'בעתו כעדות לוחות השמים' (היובלים, טז, כז-כח), נחוג לראשונה בידי אברהם לאות תודה על בשורת המלאכים כי מבנו יצחק ישתלשל זרע קודש: 'כי ממנו יצא מטע צדק לדורות עולם וממנו זרע קודש להיות כמוהו לעשות הכול' (שם, טז, כו). חג הסוכות נחוג במשך שבעה ימים בשבע הקפות סביב המזבח שבנה אברהם בבאר שבע, ובהעלאת שבעה מיני קרבנות ושבעה סממני הקטורת (שם, טז, כ-לא). יצחק ניצל מהעקדה, בידי האל ומלאך הפנים, אחרי שהועלה לעולה על מזבח בהר ציון (שם, יח, א-יד), מקום המקדש (א, כט). בעקבות הצלתו נחוג חג של שבעה ימים בחצי החודש הראשון (יח, יח-יט), המקביל למועד חג הפסח. יצחק נשא לאשה את נכדת דודו, רבקה בת בתואל בן נחור אחי אברהם, בעקבות דברי אביו על איסור נישואין עם בנות כנען (בר' כד, ג-ד) ושמירת טהרת 'זרע קודש'. יצחק שב לעיר הולדתו באר שבע, המקום שבו אביו אברהם בנה מזבח (היובלים טז, כ) וחלם חלום: 'ויעל משם באר שבע בשנת אחת לשבוע הראשון ביובל הארבעים וארבעה. וירא אליו ה' בלילה ההוא בראש החדש הראשון ויאמר אליו אני אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרבה ארבה את זרעך כחול הים בעבור אברהם עבדי. ויבן מזבח במקום אשר בנה אברהם אביו ראשונה ויקרא בשם ה' ויקרב קרבן לאלוהי אברהם אביו' (היובלים, כד, כא-כג). ספר בראשית כו, כג-כה מספר פרשה זו בלשון דומה, אולם תאריך החלום והמזבח שבנה יצחק במקום שבו נבנה מזבח בידי אביו, והקורבן שהקריב שם לאלוהי אברהם, אינם נזכרים בתורה. דהיינו, יסודות כוהניים הקשורים במועד מקודש הידוע בזיקה לסיפור יציאת מצרים בניסן: 'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה' (שמות יב, ב), וידוע מספר היובלים, הקובע שדורות רבים קודם לכן בראש החודש הראשון נאמר לנח לבנות תיבה ובו יבשה האדמה (היובלים ו, כה), ועל כן נקבע כיום חג לדורות (שם, ו, כג) וידוע כיום הקמת המשכן (שמות, מ, ב) וכיום ראשית הלוח במגילת המקדש, במגילת 'מקצת מעשי התורה', במגילת המשמרות ובשורה של מסורות נוספות במגילות שיזכרו להלן, וכיום שבו נלקח חנוך לשמים (ספר חנוך ב א, ב, ח); וקשורים בהקרבת קרבנות על מזבח, במקום שהתקדש קודם לכן בהתגלות אלוהית בחלום, נוספים רק בספר היובלים. עוד מתואר יצחק כחוגג את 'חג השבועות הוא חג [מועד] הביכורים', אשר בו נולד, וכמעלה 'זבח לעולה על מזבח-אביו אשר עשה בחברון' (היובלים, כב, א-ג). על פי מסורת ספר היובלים ברכה אלוהית או התגלות בחלום קשורה תמיד במועד מקודש, בחודש הראשון, בחודש השלישי או בחודש השביעי, חודשי העלייה לרגל, הקשור בזיכרון מקודש שנודע משמים בזיקה לברית ולהבטחה אלוהית, המצויה בנוסח כתוב, במקום מקודש שהתחוללה בו התגלות אלוהית בחלום, המתועדת בנוסח כתוב, ובקרבן מקודש שהועלה על המזבח לפי דיני הכהונה, הקשור בזיכרון ברית קודמת או בריתות קודמות.
 
ליצחק מיוחס חלום נוסף בספר היובלים, בו הוא צופה את עתידו של בנו יעקב הבורח מפני עשו אחיו הנגזל בדרכו לפדן ארם (בראשית כח, א-ה) ומפייס את אשתו החרדה לגורל בנה בשעה שהוא מתאר את דמותו הראויה של יעקב, שאינה עולה בקנה אחד עם מעשיו על פי התורה: 'וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב. ויהי אחרי אשר קם יעקב ללכת פדנה ארם ויתעצב רוח רבקה אחרי לכת בנה ותבך. ויאמר יצחק אל רבקה: אחותי אל תבכי על אודות יעקב בני כי בשלום ילך ובשלום ישוב. אל עליון ישמרנו מכל רע ויהיה עמו כי לא יעזבהו כל ימי חייו. כי ראיתי כי יצליח ה' את דרכיו בכל אשר ילך עד שובו אלינו בשלום וראינוהו בשלום. אל תראי בעבורו אחותי כי ישרה דרכו ואיש תמים ונאמן הוא ולא יאבד, אל תבכי' (היובלים כז, יג-יח). בעל היובלים אינו חוסך במאמצים להאדיר את דמותו של יעקב הבן הנאמן, 'זרע קודש', בפי אביו, אמו וסבו, ולשבח אותו על שנישא לבנות משפחתו כמצוות אברהם ונמנע מלחלל את טהרת 'זרע קודש' בטומאת בנות הארץ, כשם שאינו חוסך במאמצים להכתים את דיוקנו של עשו, הבן הדחוי, שנישא לבנות הארץ הזונות, הטמאות והמקוללות.                    
 
 
הרביעית בחולמים היא רבקה בת בתואל, בן נחור ומִלכה (בראשית כב, כג), אחות לבן הארמי, כלתו של אברהם ונכדת אחיו, אשת יצחק ואמם של התאומים יעקב ועשו, זכתה לשני חלומות בספר היובלים הקשורים במאבק הנחרץ אותו היא מנהלת נגד נישואי תערובת המטמאים ומחללים את טהרת זרע הקודש. בעקבות החלום הראשון שבו נודע לה על כוונת זדון של בנה הדחוי, הצילה את בנה האהוב, יעקב 'זרע הקודש' מפני אחיו הנעשק, עשו (היובלים, כז, א); בעקבות חלומה השני הודיעה לבנה הנבחר על יום מותה כדי שיוכל להיערך להצלתו מפני אחיו הדחוי, הנגזל והמתנכל (לה, ו). רבקה מפצירה בבנה האהוב, יעקב, שלא לקחת אישה מבנות כנען, המקולל בפי סבו והארור בפי אביו, שהפך לעבדו של שם ולגוזל נחלתו (היובלים ז, י-יא; י, כט-לג), כפי שעשה אחיו החוטא, עשו: 'אשר לקח לו שתי נשים מזרע כנען ותמררנה את רוחי בכל מעשה טומאתן, כי כל מעשיהן זנות והוללות ואין צדק בהן כי אם רע' (היובלים כה, א).[מ] אביו של עשו מדבר אף הוא ברוח זו וחוזה חזות קשה לבנו החוטא: '[אהבתי בראשונה את ] עישאו הרבה מיעקוב אחר הולדתו] ועתה אני אוהב את יעקוב מ[עישיאו כי הרב]ה הרע מעשיו ו[אין בו אמת כי] [כו]ל דרכיו ח[מ]ס ורשע ...[וזרעו להנצל כי הם ישמדו מהארץ והם יכרתו מתחת השמים כי את אלהי] אברהם עזב וילכו הוא ובניו אחר טומאת הנשים ואחר תעות הנשים'.[מא] ספר היובלים מתאר את יעקב האהוב כנעתר למצוות אמו, המצביעה על הקשר בין משפחת אביו (יצחק בן אברהם, בן תרח, אבי נחור, אחיו של אברהם) למשפחת אמו (רבקה בת בתואל, בן נחור, בן תרח אבי אברהם) ומדברת בשבח נישואין אנדוגמיים: 'אל תקח לך אשה מבנות הארץ הזאת כי אם מבית אביך וממשפחת אביך לקחת לך אשה מבית אבי וברכך אל עליון והיו בניך דור צדק וזרעך קדוש' (שם, כה, ג). עוד מתואר יעקב כמציית ל:'דברי אברהם אבינו אשר ציוני לבל אקח אישה מכל זרע בית כנען כי אם מזרע בית אבי אקח לי אשה וממשפחתי' (שם, כה, ה). תיאורו של כנען כארור, מקולל וגזלן שאביו ואחיו מגנים אותו בלשון נחרצת: 'כי ישבת בארץ לא לך אשר לא יצאה לנו בגורל... אתה ובניך תפלו במרד בארץ וארורים במרד כי במרד נושבתם ובמרד יפלו בניך ותכרת לעולם... ארור אתה וארור תהיה מכל בני נח בקללה אשר הקימונו באלה לפני השופט הקדוש ובפני נח אבינו' (שם, י, ל-לב), הוא חלק מהמאבק העקבי והנחרץ של ספר היובלים בתושבי הארץ הכנענים הטמאים שיש להתבדל מהם ומבנותיהם הזונות, בשל עבודת האלילים שהם מאמינים בה, מאבק המתמקד באיסור גורף של קשרי נישואין עמהם. ברוח זו אברהם ברך את נכדו יעקב בחג השבועות בשנה האחרונה לחייו (שם, כב, א) וציווה עליו בלשון חד משמעית: 'ואתה בני יעקב זכור דברי ושמור את מצות אברהם אביך, הבדל מהגויים ואל תאכל אתם ואל תעש כמעשיהם ואל תתרע אתם כי מעשיהם טומאה וכל דרכיהם תבל ותועבה מזבחותיהם. למתים יזבחו ולשדים ישתחוו ובין הקברים יאכלו וכל מעשיהם הבל ושוא; ואין בהם לב להשכיל ועיניהם לא תראינה מעשיהם ואיך יתעו באמרם לעץ אלהי אתה ולאבן גברתי את [...] השמר לך יעקב בני פן תקח אשה מכל זרע בנות כנען כי כל זרעו יכרת מן האדמה. כי בחטא חם ובשגגת כנען וכל זרעו ימחה מן האדמה וכל שאריתו ולא ינצל מהם איש ביום הדין. ולעובדי האלילים ולשנואים אין כל תקוה בארץ החיים כי אל שאול ירדן ואל מקום הדין ילכו ואין להם כל זכר בארץ' (שם, כב, טז-כב). ההיבדלות מעובדי האלילים השנואים תושבי ארץ כנען, בני זמנם של אברהם, יצחק ויעקב ובני זמנו של בעל היובלים בעולם ההלניסטי-סינקרטיסטי, שעודד נישואין בין בני עמים שונים ובין בני דתות ותרבויות שונות, וטיפח חופש תרבות ודת והתבוללות דתית רב-תרבותית ובין-תרבותית, הוא רעיון חוזר ונשנה בספר היובלים. היפוכה של מגמה זו שרווחה במציאות של הכיבוש הסלווקי של ארץ ישראל בידי יורשי אלכסנדר מוקדון, סלווקוס, אנטיוכוס, אלכסנדר באלאס ודמטריוס ויורשיהם בעולם ההלניסטי במאה השנייה לפני הספירה, הייתה טיפוח נישואים אנדוגמיים בקרב בני המשפחה הרחבה 'מבית אביך וממשפחת אביך' שכולם קרובי דם. נישואין מעין אלה מוצגים כבעלי חשיבות ראשונה במעלה גם במגילה החיצונית לבראשית, בה נח, המשיא את בניו לבנות קרוביו, מכונה צדיק תמים בשל מעשה זה. ספר היובלים, שמחברו נאבק בנחרצות בנישואין עם בנות עמי הארץ הכנעניים, החוטאים, הארורים והמקוללים, שנשותיהם ובנותיהם מוגדרות כזונות טמאות, בדומה לעמדת בעל המגילה החיצונית לבראשית, מגילת המקדש (טור ב) ומגילת מקצת מעשה התורה, בזיקה להתבוללות שהתחוללה בתקופה ההלניסטית, מעלה על נס את טהרת 'זרע קודש' המחויב להבדלות מעמי הארץ, שנקשרו בפי רבקה בטומאה, עוול, הוללות וזנות (שם, כה, א). יעקב אשר נשא לנשים שתי אחיות, בנות דודו, אחי אמו, לבן, מתואר בפי אמו, בת בריתו של אברהם, דודה (נחור, סבה, הוא אחיו של אברהם) (שם, יט, טו-לא) ושותפתו לחובת ההתבדלות מהגויים, כ'בן טהור וזרע קדוש' (שם, כה, יב) ובנוסח המגילות 'יעקוב בן טהור וזרע קודש כי שלכה הואה ושלכה יהי זרעו'.[מב] יעקב, אשר פעל במצוות אמו וסבו, הוא ממשיך דרכו של אברהם, כורת הברית בחלום, המבורך בפי אמו, רבקה, שזכתה לדברי בעל היובלים לנבואת 'רוח הקודש בפיה' (שם, כה, יד-כג). המחבר מייחס שני חלומות לרבקה בת בתואל בן נחור, אחי אברהם, הקשורים בידיעת העתיד הקשור במוות ובפעולה לטובת הבן הנבחר כ'זרע קודש' העולה מידיעה זו, המקנה לחולמת אפשרות להגן על הבן האהוב יעקב, שנישא לשתי בנות אחיה, על חשבון הבן הדחוי, עשו, שנישא בראשונה לבנות כנען השנואות; בחלום הראשון (היובלים כז, א-ב) נגלית לרבקה בחלום כוונת עשו להרוג את אחיו התאום, בנה האהוב, אשר הבטיח לאמו לשאת נשים מבנות משפחתה הארמית, פרשה המסופרת בספר בראשית כז, מב-מו, ללא אזכור חלום וללא הטענות הנוקבות של רבקה כנגד בנות כנען הטמאות והאסורות שנישאו לבנה עשו, כאמור לעיל. בעל היובלים, המשכתב את בראשית כז, מב-מה, כותב: 'ויוגד לרבקה בחלום את דברי עשו בנה הגדול ותשלח רבקה ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו: הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה שמע בקולי קום וברח אל לבן אחי וישבת עמו ימים אחדים עד שוב חמת אחיך ועברה חמתו ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם' (היובלים כז, א-ג). הידיעה שנודעה לרבקה בחלום, בדבר כוונת הזדון הנסתרת של עשו להרוג את יעקב, עליה נאמר בבראשית 'ויאמר עשו בלבו' (כז, מא), היא המצדיקה לדברי בעל היובלים את המרמה שנקטה בה כלפי יצחק בעלה, שאהב את עשו, לשם הצלת יעקב האהוב על אמו, אשר תואר קודם לכן במשפט המפתח, הקודם לתיאור יחסה השונה של האם לבניה התאומים: 'ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד קרב וכל מעשיו גאווה' (שם, יט, יד). ספר היובלים מעצים את דמותה של רבקה כמשנה באהבתה ובתבונתה חסרת הרחמים (העדפת אח תאום אחד על משנהו) את פני ההיסטוריה, מתוקף היותה בת בריתו של אברהם, בעל החלומות, שזכה לברכת אלוהים ולהבטחתו הנצחית בדבר זרעו, במחיר ההתבדלות מהגויים ומתרבותם האלילית, בכל הנוגע להעדפת יעקב ולדחיקתו של עשו:
                                                                                        
'ויאהב אברהם את יעקב ויצחק [אהב] את עשיו. וירא אברהם את מעשה עשו וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע ויקרא לרבקה ויצו על אודות יעקב כי ראה כי אהבה את יעקב מעשו מאד. ויאמר אליה בתי שמרי את בני את יעקב כי הוא יהיה תחתי בארץ לברכה בבני אדם ולכל זרע שם לתהילה. כי ידעתי כי בו יבחר ה' לו לעם סגולה מכל [העמים] אשר על פני האדמה. והנה יצחק בני אהב את עשו מיעקב ואני ראיתיך כי אהבת צדק אהבת את יעקב. הרבי עוד היטב לו והיו עיניך עליו לאהבה כי הוא יהיה לי לברכה בארץ מעתה ועד כל דורות העולם' (שם, יט, טו –כ).
 
אברהם, שדבר-אלוהים, בעניין הברכה השמורה לו ולזרעו עד עולם בארץ המובטחת, נשלח אליו בלילה, לדברי בעל היובלים, בידי מלאך הפנים (שם, יב, כב), בראש החודש השביעי (שם, יב, טז), כשהובטחה לו הזיקה הנצחית בין זרעו לבין אלוהיו, בארץ המובטחת: 'והייתי לך לאלהים לבניך ולבני בניך ולכל זרעך אחריך, אני אלהיך, אל תירא מעתה ועד-כל-דורות הארץ אני אלהיך' (שם, יב, כד), התערב בבחירת יורשיה של ברכה זו כמתואר לעיל, ובחר ביעקב לומד הספר על פני אחיו עשו איש השדה שלא רצה ללמוד. זיקתו של אברהם לספרים, שאיננה ידועה מספר בראשית, מבוארת בהמשך ההבטחה האלוהית הידועה מפרשת לך לך, שצוטטה לעיל בנוסח ספר היובלים. לדברי המחבר אברהם למד עברית ממלאך הפנים, מספר הסיפור, שאלוהים ציווה עליו: 'פתח פיו ואזניו למען ישמע ודיבר בשפה אשר תראה כי שבתה מפי כל בני האדם ומימי המפולת. ואפתח פיו ושפתיו [ואפתח אוזניו] ואחל לדבר עמו עברית בלשון הבריאה. ויקח 'ספרי אבותיו [מלאך הפנים מזכיר שבעה מאבות אבותיו של אברהם בסדר עולה: 'שם ונוח וחנוך ומהללאל אנוש שת ואדם' (היובלים יט, כד)] והמה כתובים עברית ויעתיקם ויחל להגות בהם מאד ואגיד לו אני את כל הקשה ממנו ויהגה בהם בששת ירחי הגשם' (שם, יב, כה-כז). אברהם אוהב הספר, שהאזכור הראשון של השפה העברית והאזכור הראשון של ספרים כתובים עברית נקשרו בשמו, נחל את הלכות הכהונה ממלכי צדק מלך שלם, כוהן לאל עליון,[מג] המזוהה במסורות התרגום הארמי לתורה, המיוחס לחוגים כוהניים, עם שם בן נח (אשר לו הובטחה ארץ הלבנון עד גבול מצרים ל'אחוזת עולם'),[מד]  שנחל מאביו נח את כל ספריו (היובלים, י, יג-יד). אברהם בעל הספרייה, אוהב את הנכד עליו נאמר 'וילמד יעקב ספר', המצטיין בכיבוד אב ואם ומתנזר מבנות הארץ[מה] (שם, כט, טו-כ; לה, ב-ו; יב-יג), ומפנה את תשומת לבה של רבקה כלתו לייחודו של בנה הלמדן ש'יהיה תחתי בארץ לברכה בבני אדם [...] כי ידעתי כי בו יבחר ה' לו לעם סגולה [...] כי הוא יהיה לי לברכה בארץ מעתה ועד כל דורות העולם [..] וכל הברכה אשר ברכני ה' אותי ואת זרעי ליעקב ולזרעו תהיה כל הימים' (שם, יט, טו-לא). בעל היובלים, המעצב מחדש את דמותה של רבקה החולמת, כבת בריתו של אברהם, השותפה לו בהתנגדות לנישואין עם בנות הארץ, בנות כנען או בנות חת, ובהעדפת נישואין בתוך המשפחה שמוצאה מאור כשדים ומארם, כתנאי לקדושת זרע קודש הזוכה בברכה אלוהית נצחית ונוחל את ארצם של בני כנען הארורים, המקוללים, החוטאים והגזלנים, מקנה לרבקה חשיבות יתירה. המחבר עושה זאת כשהוא מתאר את רבקה כמי שמתפללת לאלוהים ככוהנת, אחרי שיעקב מבטיח לה שלא ייקח לו נשים מבנות כנען, נושאת פניה השמימה ופורשת אצבעות ידיה, מברכת את אלוהים ומודה לו כאמור על 'יעקב בן טהור וזרע קדוש' (כה, יא-יג) ובנוסח המגילות 'יעקוב בן טהור וזרע קודש כי שלכה הואה ושלכה יהי זרעו'.[מו] בעל היובלים מתאר את רבקה כמי שנאצלת לה נבואה ורוח הקודש מדברת בפיה (שם, כה, יד-כג), וכמי שמברכת את בנה בברכות נצחיות הקושרות קשר מקודש בין זרעו, ארצו ואלוהיו: רבקה מברכת את בנה שכל זרעו יהיה 'זרע קודש' (שם, כה, יח) ומאחלת לו 'והרבה בניך בחייך והיו למספר ירחי השנה ובניהם ירבו ויגדלו מכוכבי השמים ומחול הים ירב מספרם. ויתן להם את הארץ הטובה הזאת כאשר אמר לתת לאברהם ולזרעו אחריו כל הימים ולקחוה לאחוזת עולם' (כה, טז-יז). בארץ זו 'האל הטוב יהיה להם לאלהים ואל עליון עמהם ישב ובהם יבנה מקדשו לכל העולמות' (שם, כא).[מז] לדברי ספר היובלים רבקה זוכה לראות את יעקב בשובו מבית אחיה ולהיות עדה להתגשמות תכניותיה.
                                                                                                 
בחלום השני, אותו מספרת רבקה ליעקב, נודע לה יום מותה: 'אגיד לך בני, אני בשנה הזאת אמות ולא אוציא את השנה הזאת בחיים כי ראיתי בחלומי את יום מותי כי לא אחיה למעלה ממאה וחמישים וחמש שנה והנה כיליתי כל ימי חיי אשר עלי לחיות' (שם, לה, ו). החלום המגלה ידע משמים בדבר מוות העתיד להתרחש, וקשור למסורת עתיקה בנושא זה כעולה מחקר חלומות במזרח הקדום,[מח] מאפשר לרבקה להכין את יעקב לקראת סופה הקרב, לתאר בהרחבה את רוע מעלליו של עשו שנשא את בנות כנען לנשים וסרב ללמוד, כמי ש'אין בו צדק כי כל דרכו חמס ושוד' (שם, לה, יג) ולהתריע בפני יצחק אביו על כוונות הזדון של בנו ביחס ליעקב אחיו, ועל הסכנה הרבה הגלומה בו (שם, לה, ט-יח). הידיעה שנגלתה לה בחלום על העתיד להתרחש, אשר בנה לא נתן בה אמון: 'ויצחק יעקב לדברי אמו...כי הבל תדברי אתי על מותך' (לה, ז-ח), אפשרה לרבקה להאיץ בבעלה ובבניה לנקוט בצעדים הנדרשים כדי להבטיח את עתידו של הבן הנבחר ולהשפיע על הבחירה. אי האמון של יעקב בחלומה של אמו בדבר מותה הקרוב, איננו יוצא דופן, משום שחלומות התגלות וידיעת העתיד לא יוחסו בדרך כלל לנשים בעת העתיקה, להוציא מקרים בודדים.[מט] במקרא כולו אין אזכור מפורש לחלומות שחלמו נשים,[נ] ועל כן חלומותיה של רבקה הם יוצאי דופן, למרות העובדה שזהות מגלה המידע אינה נקובה בחלומותיה, וחרף אי האמון של בנה בחלומה של אמו, בשל הפער בין מצבה במציאות לבין מה שנודע לה בחלום.
 
חלומותיה של רבקה, מוצגים בהקשר הכוהני של ספר היובלים, הנאבק על טהרת זרע הקודש של בני אברהם (שנישא לשרי, אחותו בת אביו תרח, לדברי היובלים, יב, ט), יצחק (שנישא לרבקה בת בתואל, בן נחור, אחי אברהם) ויעקב (שנישא לרחל ולאה, בנות לבן בן בתואל, אחי רבקה ונכדו של נחור), וקובע בנחרצות שנישואין אנדוגמיים בתוך משפחת אברהם ונחור, בני תרח, שמוצאה מזרע בני שם מאור כשדים וישיבתה בחרן בארם, הם ראויים ורצויים, ואילו נישואין לבנות הארץ הכנעניות, דוגמת נישואי עשו, הם פסולים מכל וכל, שכן הם חטא, טומאה ותועבה (שם, ל, ז-טו). חלומה הראשון של רבקה מתרחש בשני ממדים עיקריים: הראשון הוא הצגה של זרעו הרע של עשו, החוטא בנישואין אסורים עם בנות אל ניכר הטמאות ועובדות האלילים, ובזלזול בכבוד הוריו, מסרב ללמוד ספר, וצורר את זרע יעקב היושב בארץ לדורות. והשני, הוא הצגת יעקב כניגוד גמור לעשו ולמידותיו הרעות; יעקב מוצג כאוהב ספר, כמתבדל מבנות כנען, וכמתכוון להינשא בנישואין ראויים לבנות ארם - על פי הידע השמימי שנגלה אודותיו לסבו, לאביו ולאמו, בזיקה לייעודו להמשך השושלת הנבחרת (שם כז, א-יח). חלומה השני של רבקה שבו נודע לה מותה הבלתי צפוי, קשור כאמור גם הוא בהכנת כל התנאים הנחוצים לשמירת עדיפותו של הבן האהוב, התם יושב האוהלים, שרימה את אחיו בעצת אמו, ולריסון שנאתו ורצחנותו של אחיו הנגזל, איש השדה, שהתנכל לאחיו והפך לו לאויב (כו, לה), בזיקה לידיעה המוקדמת על קצה הקרב.
 
                                                                                                 
החמישי בשושלת החולמים הוא יעקב - בנה של אם בעלת חלומות, שזכתה לנבואה לדברי ספר היובלים, בדבר עתידו המובטח של בנה האהוב ולהאצלת ברכה אלוהית לבן נבחר זה, ובנו של אב שזכה להתגלות אלוהית בחלום בזכות אביו, ולראיית חלום עתידו המובטח של בנו הנאמן, הבורח מפני אחיו המרומה (כז, טז) - אשר שלושה חלומות נקשרו בשמו. החלום הראשון של יעקב בבית אל - חלום המלאכים העולים ויורדים בסולם במקום הנקרא בית אלוהים ושער השמים,[נא] הוא החלום שבו הובטחה ארץ כנען ליעקב ולזרעו (בראשית כח, יב-יז ;היובלים כז, יט-כו), אחרי שזו הובטחה לו בידי רבקה אמו בנבואה, כאמור לעיל: 'ויתן להם את הארץ הטובה הזאת כאשר אמר לתת לאברהם ולזרעו אחריו כל הימים ולקחוה לאחוזת עולם' (כה, טז-יז), והובטחה קודם לכן לאברהם ויצחק בחלומם. בית אל, הנמצאת בנקודת תצפית גבוהה שכל הארץ נשקפה ממנה, היא המקום שבו כאמור בנה אברהם מזבח לה' והמקום שבו קרא בשם ה' (בראשית יב, ח; יג, ג-ד). לדברי ספר היובלים המרחיב את היריעה, הר בית אל הוא המקום שבו בירך אברהם את אלוהים על הארץ הטובה המצמיחה 'יין, ותאנים ורמונים ועץ בלן ודרם ואלות ועצי זית וארזים ולבנון וברושים וכל עץ השדה ומים על ההרים' (שם, יג, ו) שנגלתה לנגד עיניו מפסגת ההר. בראשית התיאור נאמר על אברהם 'ויקם משם וילך הר בית אל' (שם, יג, ו) ובהמשך מתואר: 'ויהי בשנה הראשונה בשבוע השביעי בראש החודש הראשון ויבן מזבח בהר ההוא ויקרא בשם אדני אתה אלהי אל עולם; ויעל על המזבח עולה לה' כי יהיה עמו ולא יעזבנו כל ימי חייו' (שם, יג, ח-ט). יעקב, נכדו, התפלל אף הוא לאלוהים שיהיה עמו, במועד זה בבית אל, אחרי שהקים שם מזבח בעקבות חלום המלאכים שבו הובטחה לו הארץ, ונדר לו נדר בדבר המעשר שייתן לו. 
 
תשלום המעשר, שאינו נזכר בספר בראשית, מתואר בספר היובלים כפי שייזכר להלן בזיקה לחזרתו של יעקב בחודש השביעי לבית אל, אחרי ששב מארם, ונקשר בספר 'צוואת לוי' בחלום נוסף שיעקב חלם בבית אל בחודש השביעי, שבו נאמר לו שלוי בנו יהיה לכוהן לפני אלוהים (צוואת לוי ט, ג-ד). נוסח החלום הראשון של יעקב בבית אל, הקשור לדעת חוקרי ספר בראשית ביסודו ובמיסודו של מקום פולחן התלויים בחלום שנחלם במקום, דומה בשני החיבורים ומסתיים בביטוי 'אין זאת כי בית אלהים הוא וזה שער השמים' (היובלים כז, כה; בראשית כח, יז). אולם ספר היובלים מוסיף על הנאמר בספר בראשית, שמועד החלום שבו הובטחה הארץ ליעקב ולזרעו חל 'בשנה אחת בשבוע השני ביובל הארבעים וארבעה ויבוא אל לוז אשר בהרים אשר היא בית אל בראש החודש הראשון' (היובלים, כז, יט).[נב] דהיינו חלום ההבטחה של יעקב התרחש בא' בניסן, באותו מקום ובאותו מועד שבו אברהם סבו בנה מזבח והעלה עולה לה' (המגילה החיצונית לבראשית, טור 21); (היובלים יג, ה-ט) ויצחק אביו זכה בחלומו לברכת האל (שם, כד, כב), בנה מזבח והקריב לו קרבן, כנזכר לעיל בסעיף המפרט את חלומותיו. למועד זה, שבו התגלה אלוהים ליצחק וליעקב, מיוחסת חשיבות רבה בספרות הכוהנית שנמצאה במערות מדבר יהודה, שכן זה היום שבו מתחיל לוח מועדי דרור או לוח השנה המקראי של העם שיצא מעבדות לחירות (שמות יב, ב) ובו נפתח לוח השמש בן 364 הימים ו52 השבתות, ארבע התקופות ותריסר החודשים, המבקש להנציח מחזוריות שביעונית נשמעת ומשביתה, לצד מחזוריות רבעונית נראית ורציפה, בחישוב נצחי, קבוע וידוע מראש, כמתואר בספר היובלים (פרק ו, כג-לב; לח), וכמפורט בלוח בראש מגילת מקצת מעשה התורה, ובתאריכי מועדי ה' במגילת המקדש ובמגילת המשמרות, הפותחות את סדר המועדים ועבודת משמרת הקודש בראש החודש הראשון, חודש האביב. מחזוריות זו מבוארת גם בלוח הליטורגי במגילת תהילים שנמצאה במערה ה11 בקומראן בטור 27, המונה את מספר הימים, 364, השבתות, 52, ראשי החודשים וימי המועדים, 30, ומספר העונות, 4, במחזורי קרבנות עולה ובמחזורי שירה שחיבר 'נעים זמירות ישראל' על פי חלוקות מחזוריות קבועות אלה.[נג] האחד בחודש הראשון בלוח כוהני זה, שנשמר בידי משמרות הכהונה, כעולה ממגילת המשמרות וממגילת המקדש שנמצאו בקומראן, בזיקה למחזורי תהילות ושירים שנמצאו אף הם בין המגילות, חל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות (היובלים, ב, ח-ט), ביום השוויון של האביב. האחד בניסן הוא הראשון בארבעת ימי הזיכרון שאותם נח הצטווה לציין לדורות בעקבות סיפור המבול וחלוקת השנה לארבע תקופות שוות (היובלים ו, כג-כה). באחד לחודש הראשון נבראו המלאכים (היובלים ב, ב), ומגילת המקדש אומרת על מועד זה: 'ובאחד לחודש ה[ראישון ראוש חודשים ראישון הוא לחודשי] השנה כול מלאכת עבו[דה לא תעשו אך אשר יאכל לכול נפש] לבד הוא יעשה לכמה [ועשיתמה עולה לה'' (טור יד, שורות 11-9).[נד] זה אף המועד שבו נלקח חנוך לשמים, כדי ללמוד דעת מן המלאכים על פי מסורת חנוך השני (חנוך ב, א, ב; יט, ב). האחד בחודש הראשון, מועד חלומות ההתגלות, הוא היום בו נולד לוי בן יעקב מייסד הכהונה בימי האבות (היובלים, כח, יד), ויום הולדתו של בנו קהת ממשיך הכהונה כמפורט בצוואת לוי הארמי.[נה] כאמור, זה אף מועד הקמת המשכן (שמות מ, ב) שבו מכהנים בני לוי, בראשית יובל החמישים, וזה הוא גם מועד הכניסה לארץ בסוף יובל החמישים, בימי יהושע, לפי מגילת ספר יהושע, המכונה 'אפוקריפון יהושע' שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה.[נו]
 
בית אל, הנזכרת כמקום חלומו הנודע של יעקב בספר בראשית, היא המקום שבו נזכר הביטוי בית ה' בנוסח ספר היובלים: 'ויישן יעקב את שנתו ויאמר אכן בית ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר נורא המקום הזה אין זאת כי בית אלהים הוא זה וזה שער השמים. וישכם יעקב בבקר ויקח אבן מראשותיו ויקימנה מצבה לאות במקום ההוא ויצוק שמן על ראשה ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ולראשונה שמה לוז כשם הארץ' (שם, כז, כה-כו). בספר בראשית נאמר 'אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ואילו בספר היובלים כתוב: 'אכן בית ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי'. בית אל כמקום מקודש שמתגלים בו חלומות הרי משמעות, הקשורים בעתיד זרעו של החולם, ונגלה בו ידע בלתי צפוי הקשור באל ובמלאכים, נזכרה בחלומותיהם של אברהם ושל יעקב ותשוב ותיזכר בספר היובלים בחלומו של לוי בן יעקב.                                            
 
חלום יעקב בבית אל נזכר פעם נוספת בספר היובלים כשיעקב הולך בעקבות יצחק אביו ועולה לבאר שבע במועד שבו נגלה אלהים לאברהם: 'ויקם ישראל מחברון בראש החודש השלישי וילך בדרך באר שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק בשבעה לחדש ההוא. ויזכור יעקב את החלום אשר חלם בבית אל ויירא לרדת מצרימה' (שם, מד, א-ב). המשך הסיפור, המתרחש לפי ספר היובלים בט"ז בחודש השלישי, יום לאחר חג השבועות, במועד שבו מספר מלאך הפנים למשה את ההיסטוריה בראשית יובל החמישים, כאמור בפתיחת ספר היובלים, מקביל לבראשית מו, א-ד, שם חוזרת ההבטחה האלוהית וניתן האישור לרדת למצרים, לצד ההבטחה להעלאת עצמות יעקב חזרה לארץ בעת שצאצאיו יצאו ממצרים וישובו לארצם. ספר היובלים מזכיר את העובדה שהחלום נגלה ליעקב בעקבות חג הביכורים, יום אחרי חג השבועות, באותו מועד שבו מספר מלאך הפנים למשה את הסיפור: 'ויעש חג קציר הבכורים מתבואה ישנה כי אין בכל ארץ כנען מלא החופן זרע בארץ כי היה הרעב ההוא לכל החיה והבהמה והעוף והאדם. ובששה עשר בו נראה אליו ה'[נז] ויאמר אליו יעקב יעקב ויאמר הנני ויאמר אליו אני אלהי אבותיך אלהי אברהם ויצחק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך ואנכי אעלך אל הארץ הזאת ופה תקבר ויוסף ישית ידו על עיניך אל תירא רד מצרימה [...] ויקם ישראל מבאר שבע בששה עשר לחדש ההוא השלישי וילך ארצה מצרים' (היובלים מד, ד-ח; השוו: בראשית מו, א-ד).
 
חלום נוסף הקשור ביעקב שנזכר קודם לכן בספר היובלים, מספר שאחרי הולדת יוסף פונה יעקב לשתי נשותיו, בנות דודו לבן הארמי, ומבקש מהן לעזוב את ארצן ולשוב למולדתו, ארץ כנען: 'ללאה ורחל וידבר על לבן ללכת עמו ארצה כנען: כי אמר להן את כל אשר ראה בחלום וכל אשר נאמר לו כי ישוב בית אביו ותאמרנה אליו אל כל אשר תלך אתה אתך נלך' (היובלים כט, ב-ג), ואילו בספר בראשית לא, ד-יג מתואר חלום מפורט שבו מלאך אלוהים מדבר אל יעקב ואומר לו: 'אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך' (בראשית לא, יג), לפני שיעקב פונה לנשותיו ומבקש מהן שישובו עמו לארץ כנען. ספר היובלים אינו מפרש באיזה חלום מדובר, אך מבאר את ההנמקה בדבר החזרה לארץ מולדתו של יעקב בתוקפו של חלום, ואף פוסח על כל דברי הגנאי שנאמרו בפי לאה ורחל על לבן הארמי, אביהן, בבראשית (לא, יד-יז), ומסתפק במשפט ההסכמה של נשותיו, המהדהד את מגילת רות א טז: 'ותאמרנה אליו אל כל אשר תלך אתה אתך נלך' (כט, ג). בשני הספרים מצוין שלבן חלם חלום שבו הוזהר בידי אלוהים שלא להרע ליעקב הבורח, שבעקבותיו מציבים השניים גל אבנים לעדות וכורתים ברית. בספר בראשית לבן אינו שועה לאזהרה האלוהית ומתאנה ליעקב כעולה מדבריו של יעקב הנרדף, ואילו בספר היובלים הוא מציית לה (בראשית לא, כד; היובלים כט, ו). הברית נכרתת כצפוי במועד כריתת הבריתות הקודמות בספר היובלים, בחג השבועות, בט"ו בחודש השלישי. לדבריה של רות פידלר המסר בחלום לבן בנוסח היובלים כמו בבראשית 'לא רק מסיט את מהלך האירועים מאפשרות האלימות הפיזית אל ההסדר המילולי-משפטי [ששיאו כריתת ברית], אלא גם מביא את הסיפור לשיאו המוסרי-תיאולוגי [...] המספר דואג גם שלא להותיר שום ספק בדבר מניעיו הצודקים של אלוהים שהוא ולא אחר הבורר העליון בסבך שנוצר בין יעקב ללבן'.[נח]                   
 
חלומו האחרון של יעקב הוא חלום יוצא דופן הנזכר בפירוט רק בספר היובלים לב, יז-כ; כא-כו; ואיננו מצוי בסיפור המקביל בספר בראשית מו, ב-ד, המתייחס לדברי האל ליעקב 'במראות הלילה'. חלום זה קשור בתשלום נדרו של יעקב בדבר המעשר מכל אשר לו, אשר נדר בבית אל, אם ישוב בשלום, אחרי שראה בחלומו את המלאכים העולים ויורדים בסולם. החלום הלא נודע מציע סיפור תשתית עתיק לחג הסוכות בחצי החודש השביעי - בעקבות סיפור קודם במועד חג זה (היובלים טז, כ-לא), אשר נכרך בבניית מזבח והקרבת קרבנות במשך שבעה ימים לרגל בשורה מלאכית בדבר הולדתו המיוחלת של יצחק בחג הביכורים. החלום מתרחש בעקבות קידוש בית אל בהעלאת קרבנות בחצי החודש השביעי, בידי לוי, בנו הכהן של יעקב. לוי עלה בגורל כחלק מהמעשר שיעקב נדר לאלוהים מכל אשר לו, מעשר שפירעונו אינו נזכר בספר בראשית. לוי שעלה בגורל כמעשר (הוא העשירי במניין כשבני יעקב נמנים מהאחרון לראשון): 'ויהי בימים ההם ותהר רחל את בנימין בנה ויספור יעקב את בניו ממנו ומעלה ויפול לוי בגורל יי וילבישהו אביו בגדי כהונה וימלא את ידיו' (שם, לב, ג), מתואר ככהן המקבל מעשר מידי אביו. לחלום שני חלקים; בחלום הראשון נראה אלוהים ליעקב ומבטיח לו את ברכת הזרע ואת ארץ כנען בלשון הפלגה חסרת תקדים (אחרי שזו הובטחה לו קודם לכן בידי אברהם סבו, בידי יצחק אביו ובידי רבקה אמו). ואילו בחלום השני מלאך מדבר עם יעקב, ובעקבות דבריו הפך יעקב מבן אוהב ספר - שנמלט על נפשו בעצת אמו מפני אחיו המתנכל, חי כנווד שגורלו אינו ידוע וכרועה צאן נרדף בבית דודו - לאיש ספר מבורך ולאבי שושלת שעתידה המובטח מופקע מכוח גשמי ומעריצות אנושית וקשור ליסודות המופשטים של הסדר הכוהני. יסודות על-חושיים אלה כוללים (א) גילוי אלוהי בחלום בחצי החודש השביעי שיש בו הבטחה וברכה בדבר עתידו ועתיד זרעו שמובטח לו קיום נצחי על פי סדר אלוהי קבוע מראש (ב) שבעה לוחות משמים הנגלים לו בחלומו, המכונה מראה הלילה, ונמסרים מידי מלאך, עליהם כתובה היסטוריה ידועה מראש, על פי לוח שביעוני קבוע ומחושב מראש (ג) הבטחה לזרע יעקב המתייחסת לארץ המובטחת בפי האל (ד) מלאכים המעידים על מחזוריות שביעונית נצחית זו, הכתובה על לוחות השמים ונשמרת בבריתות ובמחזורי פולחן, בכתיבה ובזיכרון כתוב בספרים.                          
 
'וירא אליו ה' בלילה ויברכהו ויאמר לא יקרא שמך (עוד) יעקב לבדו כי אם ישראל יהיה שמך. ויאמר אליו שנית אני ה' אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ [והפריתיכה והרביתיכה במאוד מאוד ומלכים ממכה יהיו וימשלו בכול מדרוך כף רגל בני אדם: ואתן לזרעכה את כול הארץ אשר תחת השמים וימשלו בכול הגוים כרצונם ואחר יקחו את כול הארץ וירשוה לעולם. ויכל לדבר אתו ויעלה מעליו ויבט יעקוב עד אשר עלה השמימה. וירא במראה הלילה והנה מלאך] יורד מן השמים ושבעה לוחות בידיו ויתן ליעקב ויקרא את הכתוב בהם אשר יהיה לו ולבניו בכל העולמים. ויראהו את כל הכתוב בלוחות ויאמר לו אל תבנה את המקום הזה ואל תעשהו מקדש לעולם ואל תשב פה כי לא לך המקום הזה, לך אל בית אברהם אביך ושב שם אצל יצחק אביך עד יום מות אביך. כי במצרים תמות בשלום ובארץ הזאת תקבר בכבוד בקברות אבותיך עם אברהם ויצחק. אל תירא כי כאשר ראית וקראת כן יהיה הכל ואתה כתוב הכל כאשר ראית וקראת. ויאמר יעקב ואיך אזכור את כל אשר קראתי וראיתי ויאמר לו אני אזכירך הכל. ויעל מאתו וייקץ משנתו ויזכור כל אשר קרא וראה ויכתוב כל הדברים אשר קרא ואשר ראה' (שם, לב, יז-כו).[נט]        
 
החלום מעיד על כך שכל קורותיו של החולם ושל זרעו אחריו ידועות משחר ההיסטוריה במרחב מופשט הנגלה בחלום, וכתובות על לוחות השמים, ואינן כפופות ליד המקרה או לשרירות הגורל. הביטוי המתאר את 'אשר יהיה לו ולבניו בכל העולמים', הנאמר לגבי ידיעת יעקב בחלום את אשר יקרה לו ולזרעו אחריו, דומה מאד לביטוי שנזכר לגבי חלומו של חנוך, אשר הקנה ידיעה לחולם על: 'אשר יהיה לבני האדם בדורותם'. ידיעת ההיסטוריה של העתיד הצפוי מראש בידי האל, הכתוב על לוחות השמים, מלמדת על תפישת היסטוריה פרה-דטרמיניסטית המתייחסת ליעקב ולזרעו אחריו, ומתעלמת מתמורות היסטוריות התלויות ביחסי כוח פוליטיים משתנים. עמדה זו, המעגנת את תוקפה בעולם הסמוי מן העין הנגלה בחלומות, בהבטחות אלוהיות, בדברי מלאכים ובלוחות וספרים ממקור שמימי, מתעניינת בממדים בעלי תוקף נצחי ועיגון מחזורי ומתעלמת משינויים מפליגים מעשה ידי אדם בשל היותם בני חלוף, מאפיינת את המסורת הכוהנית. עניינה של מסורת זו בבחירה האלוהית הנצחית באברהם, יצחק ויעקב ובבניו אחריו, המתוארים כזרע קדוש או כזרע קודש, בזיקה לארץ המובטחת לנצח נצחים כאחוזת עולם ובזיקה לחוק הנצחי המבוסס על עדות ותעודה ועל לוחות ובריתות שנגלו בחלום, הנשמר במחזורי פולחן תמידיים (עולת התמיד; עולת השבת; עולת המוספים, עולת החודש). צאצאיהם של בני לוי ושומרי הברית ההולכים בדרכם, המכונים במגילות 'הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם', הם ממשיכי דרכם של האבות החולמים הרואים עצמם כזרע קודש, מתבדל מהגויים הטמאים, ומקפיד על ייחוסו המקודש בנישואין בתוך המשפחה המורחבת. בני לוי, ובראשם הכוהנים לבית צדוק, הם יורשי הלוחות והספרים שנמסרו משמים, בהם כתובים החוקים והמצוות הנצחיים, והם אלה המופקדים כמשמרת הקדש על חישוב המחזוריות השביעונית הקשורה בשבת, בחג השבועות, בשבעת מועדי ה', בשמיטות וביובלים, הנשמרת במסורת הבריתות והשבועות, מחזורי העולות ושירות הקודש שתוקפן נצחי.
 
יתכן שחלום ייחודי זה בבית אל בחודש השביעי, המפרש מחדש את סיפור המאבק הפלאי במעבר יבוק, שבו יעקב זוכה לראות שבעה לוחות מן השמים שההיסטוריה העתידית כתובה עליהם, מבטא את העובדה שממנו ואילך כל בניו הם בני ישראל או בני עם העובר כולו בברית, אם יקבל על עצמו את תנאיה, איסוריה, חוקיה ומצוותיה, בעוד שבימי קודמיו נח, אברהם ויצחק, רק חלק מצאצאיהם ירשו את מורשת הברית האלוהית שנכרתה עמם (רק שם נבחר משלושת בני נוח, שם, חם ויפת, ואחד מאחיו, חם ובנו כנען, הפכו לארורים ומקוללים; רק יצחק, בן אברהם ושרה, נבחר ולא ישמעאל, בן אברהם והגר, שהפך לדחוי ומגורש; רק יעקב, בן יצחק ורבקה, נבחר ולא עשו, אחיו התאום, שהפך למרומה, דחוי ונגזל). החלום, שחלקו הראשון בדבר השלטון על 'כל הארץ אשר מתחת לשמים' אינו ברור, מאיץ בחולם לשוב לארץ אבותיו, ארצם של בני שם המכונה ארץ כנען, מלמד אותו על הירידה הצפויה למצרים ועל מותו שם ומבטיח לו שיקבר בסופו של דבר עם אבותיו. הזיכרון הכתוב אודות סדר אלוהי מופשט שמקורו בלוחות משמים שנגלו בחלום, המונחל לחולם הזוכר את העבר שנקשר בהתגלות אלוהית, בבחירה ובהבטחה, בחוקים ובבריתות, ויודע מראש את העתיד הצפוי לבני יעקב בזיקה לברית ולחוק, לברכה אלוהית ולהבטחה התלויה בקיום הברית, הוא זה העומד במוקד הסדר הכוהני, והוא זה הנגלה ליעקב.
 
על יעקב נאמר בספר היובלים משפט מפתח, שנזכר בחלקו לעיל, המהווה שכתוב של בראשית כה, כה-כז בצירוף להרחבה מאלפת שאיננה מצויה בנוסח המקרא, המבארת את זיקתו לספרים מנעוריו, זיקה שבהקשרו של ספר היובלים משמעה הישענות על כוח אלוהי ועל העולם המופשט הנגלה רק בחלומות ובספרים ממקור מלאכי המועברים מאב לבן. ניגודו של יעקב, איש הספר התם והישר, הנמנע מחילול זרעו וקדושת מוצאו בנישואין עם בנות עם הארץ, מצוי כצפוי באחיו עשו, הבור ועם הארץ, איש השדה החי על חרבו, שנישא לבנות ארץ כנען בניגוד לאיסור הגורף מימי אברהם: 'ובשבוע הששי בשנתו השנית ילדה רבקה ליצחק שני בנים את יעקב ואת עשו [ויהי] יעקב איש תם וישר ועשו גאה איש שדה שעיר ויעקב יושב אהלים. ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד קרב וכל מעשיו גאוה' (שם, יט, יג-יד).
 
יעקב, אשר למד ספר מנעוריו, כתב על ספר ותעד את ההתגלות שזכה לה בבית אל בחודש השביעי, בעת ששב מבית לבן לארץ כנען, חוגג יום נוסף לבד משבעת הימים שחגג קודם לכן בחצי החודש השביעי בבית אל, ומקריב קרבנות נוספים בכ"ב בחודש השביעי. לשבעה הימים הראשונים לאחר חלומו של לוי שייזכר בסמוך, המקבילים למועד חג הסוכות, יעקב קורא חג, ואילו ליום השמיני, לאחר חלום יעקב, הוא קורא עצרת. ליום העצרת, המסמן את סיום מחזור שבעת מועדי ה' בין מחצית החודש הראשון למחצית החודש השביעי, הנעצר כל שנה בתום חג הסוכות בחודש השביעי, בעצרת, מוסיף יעקב מאורע חדש שמקורו בקיום נדר המעשר שלו, ובמימושו בהקדשת לוי לכהונה בשל נדר זה. שני חלומות מאלפים נוספים הקשורים ביעקב, במקדש ובכהונה נמצאו במגילות מדבר יהודה:
 
מגילת המקדש שנמצאה בקומראן, מוסיפה על חלומו של יעקב בבית אל בראש החודש הראשון, ממד לא ידוע הכולל את דברי האל בדבר הברית שנכרתה עם יעקב במועד זה, שעניינה הבלתי צפוי הוא הקמת המקדש: 'ורציתים והיו לי לעם ואנוכי אהיה להם לעולם ושכנתי אתמה לעולם ועד ואקדשה [את מ]קדשי בכבודי אשר אשכין עליו את כבודי עד יום הברי[א]ה אשר אברא אני את מקדשי להכינו לי כול הימים, כברית אשר כרתי עם יעקוב בבית אל'.[ס]  ספר היובלים מזכיר אף הוא שני פסוקים דומים בשם האל: 'ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמהם והייתי להם לאלהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק' (א, יז); 'ויאמר אל מלאך הפנים להכתיב למשה מראשית הבריאה עד אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים' (א, כז).
צוואת לוי מוסיפה חלום נוסף לחלומותיו של יעקב הקשורים במקדש, בכהונה ובמעשרות, המסופר מפי לוי בנו, אודותיו נסוב החלום: 'ויחלום יעקב אבי חלום אודותי כי אהיה להם לכהן לפני האלהים. ויקם בבוקר השכם ויעשר על ידי הכל לאדוני' (שם, ט, ג-ד).
 
                                                                                                        
לוי בן יעקב ולאה, השישי בחולמים, זוכה בספר היובלים למעמד מרכזי (פרקים לא-לב), המיוסד על העובדה שזכה בברית כהונת עולם בחלום בראש החודש השביעי (לב, א) במועד בו נגלה אלוהים לאברהם (שם, יב, טז) ובמקום בו נגלה אלוהים לאביו, בבית אל, שם בנה מזבח, בראש החודש השביעי (לא, ג) עליו הקריב בחצי החודש, במשך שבעה ימים (לב, ד-ו). ספר היובלים מבסס לגיטימציה חדשה לגמרי לבחירת לוי וזרעו לשרת בקודש, המיוסדת על תיאורו של לוי כבעל חלומות הנבחר בידי האל ומקודש בידי המלאכים (היובלים ל, יח-כ), כמבורך בידי יצחק סבו בשל חלומותיו (לא, יב-יז), כמכהן בבית אל לפני יעקב אביו ככוהן (לב, ט) וכנבחר בידי אביו לרשת את כל ספרי אבות אבותיו (מה, טז). בחלומו ראה לוי את בחירתו ובחירת זרעו לכהונת עולם: 'ויחלום לוי והנה מנהו ויושיבהו לכהן לאל עליון אותו ואת בניו עד עולם' (לב, א). חלום זה הוא אולי החלום החשוב ביותר בספר היובלים מבחינת טווח השלכותיו לדורות המיוסדת על האצלת סמכות אלוהית לחולם, שהחלום מבשר את גדולתו ומעניק לו כוח נצחי של ממש. החלום מתרחש בהר בית אל, המקום שבו חלם יעקב אביו את החלום שבו הארץ הובטחה לו ולזרעו, ובו סבו של אביו, אברהם, הציב מזבח לאות תודה על מימוש ההבטחה ועל הברכה שזכה בה כשבא לארץ המובטחת (היובלים יג, ד-ט). לוי אשר נודע בחלומותיו גם בצוואת לוי הארמי, ובצוואות השבטים, מתואר בספר היובלים כנבחר לכהונה, המובטחת בברית לו ולזרעו אחריו עד עולם, באופן החורג במידה רבה מהכתוב בספר בראשית.
חלומו של לוי בבית אל נחשב במחקר ההשוואתי של החלומות כחלום אינקובציה שבו החולם ישן במקום מקודש מתוך ציפייה לחלום התגלות.[סא] ספר היובלים מספר שיעקב הביא את שני בניו הנבחרים, לוי, שנולד באחד בחודש הראשון (שם, כח, יד) ואחיו יהודה, שנולד בחג השבועות, בחמישה עשר לחדש השלישי' (שם, כח, טו), אל אביו יצחק, שנולד אף הוא כזכור בחג השבועות, כשעלה להר בית אל בראש החודש השביעי כדי לבנות מזבח ולהקים מצבה במקום שבו לן בלילה וחלם בדרכו לחרן (שם, לא, ג; לא, כו). ספר בראשית, כידוע, מזכיר את לוי לגנאי בזיקה לקללתו המרה של יעקב אביו בעקבות פרשת אונס דינה ורצח אנשי שכם (מט, ה-ז), ואינו מיחס לבן זה שום מעלה הראויה להיזכר, ואילו ספר היובלים הופך את היוצרות ומרבה לדבר בשבחו של לוי באופן שאין דומה לו ביחס לשאר גיבורי הספר.[סב] בעל היובלים מבקש להקנות ללוי ולזרעו אחריו מעמד נצחי נאצל בתוקף בחירה אלוהית והשראה נבואית, התגלות בחלום ודברי מלאכים וזיקה למועדים מקודשים ולמקומות מקודשים בחיי אבותיו. בניגוד למסופר בספר בראשית על יעקב המגנה את שמעון ולוי בלשון מרה על חלקם בפרשת שכם (לד, ל), הרי שספר היובלים מספר מעשה זה בלשון שבח מפי מלאך הפנים, המבאר את בחירת לוי לכהונה בשל קנאותו שוחרת הצדק והנקמה, באזני נכדו של לוי, בן יוכבד בתו, משה בן עמרם. מעשה הנקם וההרג של לוי שזיכה אותו בברית כהונת עולם, מתואר בפי מלאך הפנים כהדגמה מאלפת של חומרת איסור החיתון עם בני כנען ושל גודל הזכות הנופלת בחלקם של הנאבקים עד חורמה בחטא זה: 'על כן ציוויתיך לאמור העד את העדות הזאת בישראל ראה את אשר היה לשכם ולבניה אשר נתנה ביד שני בני יעקב ויהרגום במכאובים ותהי להם צדקה ותכתב להם לצדקה. ויבחר זרע לוי לכהנים וללוים לשרת לפני ה' כמונו בכל הימים. ויבורך לוי ובניו לעולם כי קנא לעשות צדק ומשפט ונקמה מכל הקמים על ישראל. וכן תכתב לו כעדות בלוחות השמים ברכה וצדק לפני אלהי הכל' (היובלים ל, יז-כ).[סג] בצוואת לוי נזכר ביטוי דומה: 'וצווה עליהם לעשות צדקה עלי אדמות ולאסוף דעת (שם, יג, ה-ז). לוי, בנו הנבחר של יעקב לדברי ספר היובלים - הפוסח לחלוטין על אהבת יעקב ליוסף ועל סיפור כתונת הפסים (בראשית לז, ג), ואף עובר בשתיקה גמורה על חלומות יוסף, שאינם משרתים את מטרתו בדבר העמדת לוי כגיבור מרכזי, מייסד הכהונה בבית אל, בזיקה לחלומות ולמלאכים, לדעת משמים, לקנאות דתית בשם האל, לצדקה ולירושת ספרי אבותיו - ממלא שליחות שמימית בפרשה זו של נקמה ביושבי הארץ המסכנים בנישואי תערובת את טהרת זרע קודש: 'וכן לא יעשה מעתה ועד עולם לטמא בת ישראל כי בשמים הוקם עליהם משפט להכרית בחרב את כל אנשי שכם כי עשו נבלה בישראל' (היובלים ל, ה).
לוי, בנו הנבחר של יעקב, המצטיין בקנאותו בענייני טומאה וטהרה ובדבקותו בחוקי ההתבדלות מעמי הארץ המוטלים על 'זרע קודש', נחל, לדברי בעל היובלים, את ספרי אבותיו. יעקב, שכתב ספרים על יסוד שבעה לוחות שנראו בחלומו, בסיועו של מלאך, כנזכר לעיל, וירש ספרים מאבותיו ואבות אבותיו שזכו לגילוי אלוהי ולדברי מלאכים, הוריש את כל ספריו וספרי אבותיו רק ללוי בנו הנבחר: 'ויתן את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם לבניו עד היום הזה' (שם, מה, טז). יעקב הוריש את ספריו ללוי אחרי שאביו יצחק, שנאצלה לו רוח נבואה, בירך את נכדו לוי בברכה שאין דומה לה הקשורה בכהונה ומקדש, במלאכי הפנים, במשפט צדק ובברכת ה', בחודש השביעי, לפני שבנו ונכדו עלו במועד זה לבית אל לשלם את נדרו של יעקב:
 'וירד רוח הנבואה בפיו [של יצחק] ויקח את לוי ביד ימינו ואת יהודה בשמאלו. ויפן אל לוי ויחל לברכו ראשונה ויאמר אליו: יברכך ה' אלהי הכל אדוני כל העולמים אותך ובניך בכל העולמים. וייתן ה' לך ולזרעך גדולה וכבוד, וקרב אותך וזרעך אליו מכל הכשר לשרתו במקדשו כמלאכי הפנים וכקדושים כן יהיה זרע בניך לכבוד ולגדולה ולקדושה ויגדלם בכל העולמים; והיו נשיאים ושופטים ומלאכים לכל זרע בני יעקב דברי ה' בצדק ידברו וכל משפטו בצדק ישפטו והגידו דרכי ליעקב והראום לישראל. ברכת ה' תושם בפיהם לברך כל זרע יקיר. לך קראה אמך שמך לוי ובאמת קראה שמך נלוה לה' תהיה ואוהב לכל בני יעקב. שולחנו לך יהיה ואתה ובניך תאכלו עליו ובכל הדורות יהי שלחנך מלא ולא יחסר לך מאכלך לכל העולמים. וכל שונאיך לפניך יפלו וכל צריך יכרתו ויאבדו ומברכיך ברוכים וכל עם מארריך ארורים יהיו' (היובלים לא, יב-יז).
 
הברכה הקושרת את לוי וזרעו בעולם המלאכים המשרתים בקודש, מהדהדת את ברכת משה, נכדו של לוי מצד אמו, ונינו מצד אביו, לאחיו בני שבט לוי בפרשת וזאת הברכה: 'יורו משפטיך ליקב ותורתך לישראל' (דברים לג, ח-יא), ואת דברי הנביא מלאכי 'להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות ...כי שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ה' צבאות הוא' (ב, ד-ז) ומעלה את רישומם של האזכורים המקראיים לייחודו של שבט לוי (שמות לב, כו; כט; במדבר ג, ה-י; ויקרא י, יא; דברים י, ח-י ועוד). אולם בעוד שבחומש שבט לוי נבחר רק בדור המדבר, אחרי חטא העגל שלא לקח בו חלק, בשל קנאותו והתנכרותו לבני משפחתו ונכונותו הנחרצת להרוג במצוות האל אלפי אנשים מקרוביו החוטאים, הרי שבספר היובלים הדברים אמורים בלוי בן יעקב, סבו של משה מצד אמו, יוכבד, בת לוי (שנולדה ביום הראשון בחודש השביעי, ביום שבו זכה אביה שנים רבות קודם לכן לחלום על בחירתו לכהונה בבית אל לדברי צוואת לוי הארמי), ורב סבא שלו מצד אביו, עמרם (שנולד אף הוא בדיוק במועד זה לדברי הצוואה), בן קהת בן לוי (שנולדו שניהם ביום הראשון בחודש הראשון), שמזרעו משתלשלת הכהונה הנודעת בכינוי 'זרע אהרון קודש קודשים' שבראשה עומדים 'בני צדוק הכוהנים שומרי הברית'. כאמור, לוי, נינו של אברהם שזכה להתעוררות אלוהית בראש החודש השביעי ולהכרה ש'כל אותות הכוכבים וכל אותות השמש והירח הכול ביד ה'... אתה לבדך לי אלהים' (היובלים יב, טז-יט), שהניעה אותו לקריאה בשם אלוהים ולבניית מזבח בבית אל בראש החודש הראשון (יג, ח-ט), הוא זה שאביו יעקב, שזכה אף הוא להתגלות אלוהית בבית אל בראש החודש הראשון, מנחיל לו את ספרי אבותיו ואת הסמכות המקודשת הגלומה בהם כאמור לעיל: 'ויתן את כל ספריו וספרי אבותיו ללוי בנו ולחדשם אל בניו עד היום הזה' (שם, מה, טז). בספר היובלים הביטוי 'היום הזה' נוגע ליום חידוש הברית, יום מתן לוחות העדות, במעמד סיני, התאריך המקודש של מסורת הבריתות, חג השבועות וחג הבכורים, החל בחצי החודש השלישי, ביום ראשון ט"ו בחודש סיון, החג שהמלאכים חוגגים בשמים במועד זה (שם, ו, יח-כא) המכונה יום העדות (ו, לז) ומשנה חג (ו, כא), החג שנח, אברהם, יצחק ויעקב חוגגים בשמחה רבה על פי ספר היובלים, החג שברכת כוהנים חגיגית הכוללת את מלאכי הקודש, נאמרה בו, על פי אחת הברכות במגילות, שמקומה עשוי להיות בפתיחת 'סרך היחד'.[סד]
 
לוי כאמור חלם חלום בבית אל באחד בחודש השביעי, אחד מארבעת ימי הזיכרון בראש רבעוני התקופות מאז ימי נח וסיפור המבול, בעקבות הברכה המהדהדת של סבו יצחק שניתנה לו בבוקרו של אותו יום במגדל אברהם בהר חברון (היובלים כט, יט; לא, ד-ה). החלום קושר את האב, יעקב, בנו, לוי, סבו, יצחק, ואב סבו, אברהם - במקום שבו חלם האב והקים מזבח, באחד בחודש הראשון (שם, כז, יט-כז), בחלום שבו הובטחה הארץ לו ולזרעו, שבעקבותיו נדר לעשר מכל אשר ייתן לו אלוהים אם ישוב בשלום (שם, כז, כז) - שם חולם הנין, הנכד והבן של החולמים, שהוא נבחר לכהן לאל עליון, באחד בחודש השביעי: 'וילן בלילה ההוא בבית אל ויחלום לוי והנה מנוהו ויושיבוהו לכהן לאל עליון אותו ואת בניו עד עולם וייקץ משנתו ויברך את ה'' (שם, לב, א).  החלום התרחש באותו מועד שבו אברהם, סבא רבא שלו, גילה את אלוהים כיוצר כל (היובלים יב, טז-יט), ובאותו מקום שבו הציב מזבח והעלה עולה לאות תודה (יג, ח-ט).
 
האחד בחודש השביעי, המכונה בתורה 'יום זכרון תרועה' או 'שבתון זכרון תרועה' (ויקרא כג, כד), קשור במסורת הכוהנית בחלום על כהונת לוי בבית אל ובמועד הולדתם של עמרם ויוכבד, נכדו ובתו של לוי, הוריהם של משה, אהרון ומרים. תאריך זה הפך במסורת חכמים ל'ראש השנה', מועד שאינו נזכר בתורה בשם זה או בציון תכלית זו, שכן החודש בו מתחילה השנה בתורה ולאורך כל האסופה המקראית, חל בחודש האביב, ראש חדשים (שמות יב, ב). 'ראש השנה' בתשרי אינו ידוע לפני אזכורו במשנה ראש השנה. הקשרו הכוהני של מועד זה בזיקה ללוי ולחלום כהונתו או בזיקה לחלום יעקב על כהונת לוי בנו במועד זה, אינו נזכר במסורת חכמים כלל. בית אל כאמור לעיל הוא המקום שבו בנה אברהם מזבח לה' והמקום שבו קרא בשם ה' (בראשית יב, ח; יג, ג-ד). לדברי ספר היובלים המרחיב את היריעה, הר בית אל הוא המקום שבו בירך אברהם את אלוהים על הארץ הטובה המצמיחה יין, תאנים ורימונים, אלות ועצי זית, ארזים וברושים, שנגלתה לנגד עיניו ושם בנה מזבח בראש החודש הראשון והעלה עליו עולה לה' והתפלל 'כי יהיה עמו ולא יעזבנו כל ימי חייו (שם, יג, ה-ט). יעקב נכדו של אברהם, התפלל אף הוא במועד זה, בבית אל, אחרי שהקים שם מזבח בעקבות חלום המלאכים שבו הובטחה לו הארץ, שאלוהים יהיה עמו, ונדר לו נדר בדבר המעשר שייתן לו אם ישוב בשלום לביתו. ספר היובלים מתאר את יעקב המשלם את נדרו באמצע החודש השביעי בבית אל: 'וישכם יעקב בבוקר בארבעה עשר לחודש ההוא ויעשר מכל אשר בא עמו מאדם ועד בהמה... ויפול לוי בגורל יי וילבישהו אביו בגדי כהונה וימלא את ידיו' (לב, ב-ג).
 
בספר צוואת לוי נאמר כזכור שיעקב חלם בבית אל בחודש השביעי חלום נוסף שבו נאמר לו שלוי בנו יהיה לכוהן לפני אלוהים (צוואת לוי ט, ג-ד).[סה] לוי שזכה לקבל מינוי לכהונה בחלום באחד בחודש השביעי, במקום שבו אביו אמר בהשתאות 'זה בית ה', אין זה כי אם בית אלהים', ואף נדר בו נדר בדבר מעשר לאלוהים מכל אשר לו, מכהן בפועל במקום מקודש זה שבו זכה אביו לגילוי אלוהי-מלאכי בחלום באחד בחודש הראשון, א' בניסן, שנים רבות קודם לכן, ובו סבו של אביו בנה מזבח והודה לאל על הארץ הטובה שהביאו אליה. לוי הוא זה המקבל ככהן את נדר המעשר של אביו: 'ויכהן לוי בבית אל לפני יעקב אביהו מעשרת אחיו ויהי שם לכהן ויתן לו יעקב את נדרו ככה יעשר שנית מעשר לה' ויקדשהו ויהי קדש לו' (היובלים לב, ט). יעקב מקיים בבית אל את שני הנדרים שנדר לאחר חלומו הראשון - הוא הופך את מקום החלום ל'בית אלוהים' משעה שהוא מקים בו מזבח, והוא אף מקיים את נדר המעשר שנדר. הואיל ובספר בראשית לא נזכר קיום נדר זה, נפתח פתח לבעל היובלים לספר על כהונת לוי בזיקה לנתינת מעשר לכוהנים בני לוי. בדומה לתפישת המצוות הכללית של ספר היובלים, גם מצות המעשר היא חוק נצחי שהתגלה בימי האבות, לפני מתן תורה במעמד סיני, "ונחרת בדבר המעשר בלוחות השמים' (שם, לב, ט-י). כידוע, לוי בן יעקב אינו נזכר בחומש ככהן ואף איננו נזכר כבעל חלומות או כמי שנאצלה לו ברכה בידי אביו או סבו, אולם לדברי ספר היובלים המספר את ההיסטוריה מזווית ראייה כוהנית המעלה את לוי על נס ומקדשת אותו על ידי חלומות, לוי חולם על בחירתו לכהונה בראש החודש השביעי בבית אל, עולה בגורל בידי יעקב כמעשר לה', נבחר לכהן מקרב אחיו בבית אל, ומקריב שם קרבנות על המזבח בחמשה עשר לחדש השביעי, במשך שבעה ימים. לוי הופך את בית אל לאתר כוהני מובהק בשעה שהוא מקטיר קטורת ומקבל שם מעשרות, במועד המקביל לחג הסוכות (שם, לב, א-ח). מימוש חלומו של לוי בראש פרק לב: 'ויחלום לוי והנה מנהו ויושיבהו לכהן לאל עליון אותו ואת בניו עד עולם' (לב, א), מתואר בלשון שזורה במתנות כהונה: 'ויכהן לוי בבית אל לפני יעקב אביהו מעשרת אחיו ויהי שם לכהן ויתן לו יעקב את נדרו ככה יעשר שנית מעשר לה' ויקדשהו ויהי קודש לו. ועל כן צווה בלוחות השמים לחוק לעשר מעשר שני לאכול לפני ה' במקום אשר יבחר לשכן שמו שם שנה בשנה ואין לחוק הזה קץ הימים עד עולם' (שם, לב, ט-י). הלשון הכוהנית המובהקת של החלום ושל המצוות הנצחיות המשתלשלות ממנו בענייני מועדים ונדרים, קרבנות ומעשרות, הקשורים בסדר שביעוני כוהני מקודש, בולטת לעין.
 
ב'צוואת לוי' בחיבור צוואות השבטים, שאינן מבחינות בין חלום לחזון, מיוחסים כמה חלומות נוספים ללוי הקשורים בכהונה: 'ואחרי כן פתח לי המלאך את שערי השמים וארא את קדוש עליון יושב על כסא: ויאמר אלי, לוי, לך נתתי את ברכות הכהונה עד אבוא ושכון בתוך בני ישראל' (ה, א-ב). לוי מתאר לבניו בצוואתו חזון נוסף שנראה לו בבית אל אחרי פרשת אונס דינה והריגת אנשי שכם: 'ונסע ונבוא בית אל. וארא שם חזון כבראשונה אחרי אשר ישבנו שם שבעים יום וארא שם שבעה אנשים ובגדיהם לבנים ויאמרו אלי קומה ולבשת את מעיל הכהונה ואת נזר הצדק ואת חושן הדעת ואת בגד האמת ואת ציץ האמונה ואת מגבעת היושר ואת אפוד הנבואה. ויישאו כלם את הבגדים ויאמרו אלי מעתה היה כהן לה' אתה וזרעך. וימשחני הראשון בשמן הקודש...וישם עלי השביעי נזר כהונה וימלא את ידי קטורת לכהן לפני ה' אלוהים' (צוואת לוי, ז, ד-ח, א-י). חזון מפורט זה בדבר משיחת לוי לכהונה בחלום, שהובא כאן רק בחלקו, מסתיים בתיאור זרעו של לוי: 'ומהם יהיו כוהנים ושופטים וסופרים ועל פיהם ישמר הקודש' (שם, ח, יח). כהונת לוי, שנבחר לכהן בחלום, מתרחשת בחודש השביעי, בחג השביעי, חג הסוכות הנחוג בהעלאת קרבנות במשך שבעה ימים בין ה21-15 בחודש השביעי, מימי אברהם החוגג חג זה המקביל למועד חג הסוכות, לרגל הולדת יצחק, כמפורט בספר היובלים. חלומו של לוי בדומה לחלומות ההתגלות והברית של אבותיו מלווה בהקרבת קרבנות לה' על המזבח בבית אל. אחיו של לוי, נפתלי, סיפר בהרחבה על חלום שראה אודות לוי: 'ראיתי חזון על הר הזיתים מקדם לירושלים כי השמש והירח נדמו. והנה יצחק אבי-אבי ויאמר אלינו רוצו ותפשו איש כפי כוחו והיה אשר יחזיק בם והיו לו השמש והירח. ונרוץ כולנו יחד ויתפוש לוי את השמש ... ויהי לוי כשמש' (צוואת נפתלי ה, א-ד). במסורת המקראית השמש קשורה לברית עם בית דוד, אולם בצוואת השבטים היא קשורה לברכה שנאצלה ללוי: 'אור הדעת תאיר על יעקב וכשמש תהיה לכל זרע ישראל. וברכה תנתן עליך ועל כל זרעך [...] ועל כן תנתן לך עצה ודעת למען תודיע על כל לבניך. כי מברכיך יבורכו ומקלליך ישמדו' (צוואת לוי, ד, ב-ו). יתכן שיש קשר בין חזון זה לבין העובדה שהלוח במגילות מדבר יהודה על פיו שירתו בני לוי במשמרת הקודש, הוא לוח שמשי קבוע ומחושב מראש שמתחיל בא' בניסן, יום הולדתו של לוי. ספר היובלים מרחיב בעניין הלוח הקבוע והמחושב מראש (ו,כג-לח) אשר לגביו רק השמש היא הגורם הבלעדי בקביעת הזמנים (ב, ח-ט).
 
הדגשת צדקתו של לוי בעיני המלאכים ובחירתו בידי אביו, המביא אותו לסבו יצחק כדי שיאציל לו ברכה, ומעניק לו את כל ספרי אבותיו, לצד בחירתו בחלום לכהן כהונה נצחית, וראשית כהונתו בזמנו של יעקב בבית אל, ככהן המעלה קרבנות ומקבל נדרים ומעשרות באתר שנקשר עם אבותיו - מעלים כולם כאחד את ההנחה שספר היובלים נכתב בידי מחבר מחוגי הכהונה שרצה לספר מחדש את ראשית ההיסטוריה של שבט לוי ולהעניק לה צביון נאצל, נצחי ומקודש מימי אבי השבט ואבות אבותיו, הקשור במועד מקודש ובמקום מקודש, בניגוד לאמור בספר בראשית. קרוב לוודאי שהדברים נכתבו בשעה שהתערער מעמד הכהונה המסורתי בזמן הרפורמה ההלניסטית ויתכן שהיה זה מחבר מחוגי הכהונה המודחת, שנלחמה בשליש השני של המאה השנייה, בתקופה הסלווקית, על מקומה המקודש מזה דורות רבים, בתקופה שבה הודח הכוהן הגדול מבית צדוק חוניו בן שמעון בידי אנטיוכוס אפיפנס (175 לפסה"נ), שהחיל לוח ירחי על הממלכה וכוהנים מתייוונים שצייתו ללוח זה מילאו את מקומו (159-175 לפסה"נ) ובתקופה החשמונאית בה כהונה חדשה שמונתה בידי יורשי אנטיוכוס (בין השנים 134-152 לפסה"נ), תפסה את מקום הכהונה הגדולה שלא כדין ואחזה אף היא בלית ברירה בלוח הירחי של הממלכה הסלווקית המתחיל בסתיו. בעל היובלים נלחם במתרחש סביבו באמצעות סיפור מחודש של קורותיו של לוי בן יעקב אבי הכהונה, בזיקה להיסטוריה מחזורית של חלומות, בריתות ומועדים, מזבחות, קרבנות ונדרים, ברכות ומעשרות, קטורת ולוחות, ששמירתם מופקדת בידי הכוהנים בני לוי עד עולם על פי לוח שמשי קבוע בזיקה לתורה, למשפט, לפולחן ולברית. (ראו דברי נכדו של לוי: דבר' לג, ח-י).
עובדה מאלפת היא שספר היובלים המייחס חשיבות רבה לחלומותיו של לוי, בדומה לצוואת השבטים ולצוואת לוי הארמי, אינו מייחס שום חשיבות לחלומותיו של יוסף (בראשית לז, ה-ט) המניעים את עלילת הסיפור המקראי, שעליהם לא מסופר כלל בספר היובלים, המתחיל את סיפור יוסף בציון העובדה שיעקב שלח את בניו לרעות את צאנו במדבר שכם, אולם, המחבר מציין בהדגשה, לוי, יהודה, יוסף ובנימין נשארו בבית אביהם (לד, ג). לאחר מכן כשיעקב שלח את יוסף לראות בשלום אחיו, נאמר ללא הסבר כלשהו: 'ויתנכלו אליו ויעשו לו בערמה להמיתו וישובו וימכרוהו לסוחרים ישמעאלים ויורידוהו מצרימה' (לד, י-יא). המחבר מוסיף פרט בעל חשיבות שאינו ידוע מהמקרא בדבר מועד החטא המשותף: 'ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כתנת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחדש השביעי' (שם, לד, יב) ומבאר את הקשר בין הכפרה על החטא עליו לא נענשו, לבין התענית שבה הם מחויבים לשם כפרה על חטאם הכבד במועד זה שבו חל יום הכיפורים (לד, יח-יט). גם לחלומותיהם המפורטים של פרעה ושריו כמו לחלום אבימלך מלך גרר אין מקום בספר שמיחס התגלות אלוהית בחלום רק לגיבוריו הנבחרים נושאי הברית, ופוסח על חלומות נוכרים. על חלומות פרעה, וחלומות שר המשקים ושר האופים (בראשית מ; מא) המסופרים בהרחבה במחזור סיפורי יוסף בספר בראשית עובר ספר היובלים בשתיקה וחלומותיהם של פרעה ושל שריו מובאים בקיצור נמרץ (היובלים לט-מ), ללא שום פירוט של תוכן החלום, להוציא ציון שלמלך או לשר היה חלום ויוסף פתר אותו. דומה שאין לתמוה על השמטה זו בספר המייחס חשיבות רבה לחלומות גיבוריו כביטוי של בחירה אלוהית הכרוכה במושגים בעלי אופי נצחי כגון הבטחת הארץ ל'זרע קודש', נצחיות 'התורה והתעודה', נצחיות הלוח המחזורי של מועדי דרור, לוח השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, ונצחיות הכהונה, המתחילה בלוי ובזרעו וממשיכה בימי נכדו בביטוי 'זרע אהרון קודש קודשים', שכן במסורת ספר היובלים הבן הנבחר של יעקב הוא לוי, בעל החלומות, העולה כמעשר, מבורך בפי המלאכים ומבורך בפי סבו, נישא לבת משפחתו, מִלכה ממשפחת תרח, מכהן בקודש ונוחל את ספרי אבותיו. ואילו יוסף, שהורד למצרים בחטא אחיו המתנכלים, שלוי, יהודה ובנימין, הנבחרים בסדר הכוהני לא לקחו בו חלק (שם, לד, ג), אינו נמנה כלל עם הנבחרים או עם אלה שיש עניין בחלומותיהם.
 
 
החולם השביעי בספר היובלים הוא יהודה בן יעקב ולאה, שזכה אף הוא לברכת יצחק סבו לצד אחיו לוי (היובלים לא, יח,-כא) ונמנה אף הוא עם הגיבורים הנבחרים של ספר היובלים ומגילות מדבר יהודה, כעולה מצוואות השבטים, השבות ומציינות את חובת הציות של בני יעקב לאחיהם לוי שזכה בכהונה וליהודה שזכה במלוכה, וכעולה מ'מגילת מלחמת בני אור בבני חושך' המתארת בפתיחתה את לוי, יהודה ובנימין כגיבוריהם של בני אור הלוחמים בבני חושך. בצוואת יהודה מצוואות השבטים מספר יהודה על עצמו כעל גיבור חיל ומספר על חלומו של אביו יעקב: 'כי ראה בחלומו על אודותי כי מלאך הגבורה הולך בעקבותי למען לא אכשל' (ג, י). יהודה אומר לבניו: 'ועתה בני הנני מצוה אתכם אהבו את לוי למען תשארו ואל תתנשאו עליו למען אשר לא תשמדו: כי לי נתן אלהים את המלוכה ולו את הכהונה וישם את המלוכה תחת הכהונה' (צוואת יהודה, כא, א-ב). חלומו של יהודה בספר היובלים מתרחש ביובל הארבעים וחמשה אחרי שחטא בלא יודעין בחטא עריות עם תמר כלתו הארמית (בראשית לח, טו-יט; ויקרא יח, טו; היובלים מא). יהודה שהתחרט על מעשיו ראה בחלום שזכה לכפרה על חטאו: 'ובדבר אליו [ה'] בחלום כי יכפר לו כי התחטא מאד ויתעצב ולא יסף לעשות כזאת' (שם, מא, כד). חלומו של יהודה קשור בעובדה שהן 'צוואת יהודה', הן ספר היובלים, משנים את מהות הסיפור והופכים אותו לחוליה בהיסטוריה השושלתית של 'זרע קודש', הכרוכה במתיחות שבין נישואין ראויים ומומלצים עם בנות ארם, אימהות 'זרע קודש', שסופם להתגלגל לטובה חרף הקשיים, לבין נישואין אסורים לחלוטין עם בנות כנען, המטמאות את 'זרע קודש', שסופם הבלתי נמנע הוא תמיד הרה אסון. צוואת יהודה מוסיפה על בראשית לח, ו ואומרת שתמר, אותה לקח יהודה לאשה עבור ער בכורו, הייתה מבנות ארם ולא מבנות כנען (י, א; השוו: היובלים מא, א) ומציינת בדומה לספר היובלים שנותרה בבתוליה (מא, כז), משום ששני בני יהודה להם נישאה, שהיו בנים לבת שוע הכנענית, סירבו לשכב  עמה, משום שאמם רצתה שיישאו נשים ממשפחתה הכנענית והתנגדה לנישואיהם עם בת ארם (צוואת יהודה י,א-ז; היובלים מא, ב-ה). השתלשלות הפרשה שבסופה נולדו ליהודה התאומים פרץ וזרח מתמר הארמית, הפכה את שושלתו לראויה על פי עקרון 'זרע קודש' של בני שם יוצאי ארם, למרות חטא העריות הלא מודע מצד יהודה שהיה כרוך בה. ספר היובלים אומר: 'וידע יהודה כי רע הדבר אשר עשה [...] וידע כי חטא ושגה כי גילה כסות בנו' (מא, כג). יהודה המודע לחטאו, מתעצב ומתחרט ('ויתחנן לפני ה' על חטאו'), שב מחטאו, חוזר בתשובה, מבטיח שלא יחזור על מעשיו ('ולא יסף לעשות כזאת', מא, כד) וזוכה כאמור לכפרה בחלום. ספר בראשית לח אינו מזכיר בפירוט את החרטה ואת הכפרה שיהודה זכה לה על מעשיו בחלום, ואילו ספר צוואת השבטים מביא את נאום החרטה העמוקה של יהודה על חטאו באזני בניו בצוואת יהודה פרקים י-יב וספר היובלים מפרט ואומר בפי מלאך הפנים: 'וידע יהודה כי רע הדבר אשר עשה לשכב עם כלתו ויבז בעיניו וידע כי חטא ושגה כי גלה כסות בנו ויחל להתעצב ויתחנן לפני ה' [על חטאו]. ונספר [המלאכים] לו בחלום כי יכופר לו כי התחנן מאד ויתעצב ולא יסף לעשות כזאת. ויכופר לו כי שב מחטאו ומאי ידיעתו כי חטא גדול הוא לפני ה' אלהינו וכל עושה זאת והשוכב עם חמותו ישרפוהו באש למען יבער בה כי טומאה ותועבה עליהם באש ישרפום. ואתה צו את בני ישראל ולא תהיה טומאה בתוכם כי כל השוכב עם כלתו או חמותו טומאה עשה, באש ישרפו את האיש השוכב עמה ואת האישה וסר הקצף והעונש מישראל' (מא, כג-כה).[סו] בסיום הפרשה המלאכים מספרים ליהודה, שלא ידע כלל על שהתרחש במשפחתו, את מצב העניינים לאשורו ומאירים את עיניו הן ביחס לבניו, בני בת שוע הכנענית, והן ביחס לכלתו ובת זוגו, תמר הארמית: 'וליהודה אמרנו כי לא שכבו עמה שני בניו ועל כן קם זרעו למשפחה אחרת ולא יכרת' (שם, מא, כז).                                                                                         
 
משזר חלומות ההבטחה והברית הנזכר בספר היובלים, לצד חלומות העדות והמועד, הבחירה, השבועה והכפרה, הקשורים בגורל 'זרע קודש' ו'אחוזת העולם' המובטחת לו, בה יכהנו בני לוי במקדש על הר ציון בירושלים, הופך את העבר החד פעמי להווה מתמיד ברציפות מחזורית הקשורה בבריתות ובמועדי עלייה לרגל, בהם מתרחשים החלומות, ובהם מתמקד עניינו של בעל ספר היובלים. העניין המובהק במסורות הקשורות לחנוך ולנח, לאברהם, יצחק ורבקה, יעקב, לוי ויהודה, ובמועדים הקשורים לחלומות התגלות בחודש הראשון, השלישי והשביעי, מועדי העלייה לרגל וכריתת הבריתות, בולט בספר. 
                    
החלומות בספר היובלים מייצגים מגע עם העולם האלוהי הנעלם, הטומן בחובו בחירה בעלת אופי נצחי החורגת מגבולות הזמן והמקום, והבטחה נצחית הקושרת בין העבר האפי שבו מתחיל המסע לארץ כנען, לעתיד ההיסטורי שבו עתידים להיכנס אליה שבעה דורות לאחר מכן בתום ימי משה בן עמרם שהוא דור שביעי לאברהם. החלומות מציינים בבהירות את הקשר בין ההתגלות האלוהית לגיבורים נבחרים במועדים רבי חשיבות, ובמקומות ידועים מספר בראשית, הנקשרים בזמן מקודש ובמקום מקודש, בזיכרון מקודש או בפולחן מקודש, לבין קורותיהם של הגיבורים הלוקחים חלק בברית ההיסטורית ובפרישת ההיסטוריה האלוהית הידועה מראש של שבעת הדורות הראשונים בין אברהם למשה בעשרת היובלים האחרונים שלפני יובל החמישים. 
 
לכל אחד מהחלומות של שבעת הגיבורים בני הברית המתוארים בספר היובלים, נודעת חשיבות רבה בהצגת עולם הערכים של מחבר הספר, הכורך את בחירת ישראל בידי האל עם בחירת חנוך בן ירד, אביו של מתושלח, ובחירת נח בן למך, אביו של שם, מבין עשרת אבות העולם, ועם בחירת אברהם, יצחק, יעקב, לוי ובניו אחריו (שלא על פי ספר בראשית) בין ברית הקשת בענן, ברית בין הבתרים לברית סיני, שכולן נכרתו בחצי החודש השלישי. לכל אחד מהחולמים שזכה להתגלות אלוהית בחלומו, או להשגת נקודת מבט טרנסצנדנטית שממנה יכול היה להבחין במגבלות הארציות החלות על כל מעשי אנוש, לעומת רוחב האופקים של ההבטחה האלוהית, מיוחסת חשיבות רבה בהנחלת עולם המושגים הנזכר, הקשור בתפישת זמן מקודש ידוע מראש של שבתות ובריתות, החוזר בתבנית מחזורית נצחית ומקודשת שנקבעה על רצף היסטורי ידוע מראש החל משבוע הבריאה, הנשמרת בידי מלאכי הקודש בשמים ובידי בני לוי בארץ בעבודת הקודש במקום מקודש שנקבע מראשית הימים, בזיקה למחזורי פולחן עליהם מצווים בני 'זרע קודש', בהנהגת זרע לוי 'קודש קדשים'.
                                                                                                                                                                                         
החלומות המתוארים בספר היובלים, של שבעת החולמים: חנוך, אברהם, יצחק, יעקב, רבקה, לוי ויהודה, קשורים באלוהים ובמלאכים הלוקחים חלק בחיי החולמים, מחלצים את ההיסטוריה האנושית מיד המקרה, משרירות כאוטית, מטעויות בשוגג ובזדון, ומיחסי כוח ועריצות שאין לאדם שליטה עליהם, ומחליפים אותה במציאות הכפופה לסדר אלוהי ידוע מראש המעוגן בחלוקות נצחיות ובמחזוריות מקודשת, בימי זיכרון ובמועדי קודש, סדר נעלם שבו האל או מלאך הפנים מתגלה לנבחריו בחלום ומאיר את עיניהם ביחס לעתידם ועתיד זרעם. מחזוריות מקודשת זו, החוזרת ונקשרת בחלומות התגלות השוזרים את סיפורו של העם בימי קדם עם סיפוריה של משפחת מייסדיו, הצופה את העתיד של בניה בחלום במועדים קבועים חוזרים ונשנים בראש החודש הראשון, בחצי החודש השלישי, בראש החודש השביעי ובחציו של חודש זה, בחודשים ובמועדים בהם חלים ימי הזיכרון ושלושת חגי העלייה לרגל, ומבטיחה להם את נצחיות משך הזרע ואת נצחיות חזקתם על הארץ המובטחת בחלום ל'זרע קדש', מזכירה את הבחנתו של חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה (1986-1907), על חשיבותו המכרעת של מרחב מיתי ארכיטיפי בעולם העתיק. לדבריו, משמעות נצחית וערך מקודש נודעו רק למושגים שהיו קשורים בתבנית שמימית מחזורית: 'משמעותו של הקיום וממשותה של המציאות נקבעת בחברות ארכאיות על פי יחסם למרחב המיתי, ארכיטיפי; כל מה שאינו חזרה על מעשה מיתי, או שאינו מהווה רכיב של מסגרת ארכיטיפית הוא נטול משמעות ואינו ממשי'.[סז]
 
החלומות בספר היובלים ובחיבורים הקרובים לו ברוחם שנמצאו במגילות מדבר יהודה, שנחלמו במועדים קבועים, חוזרים ונשנים, הקשורים בלוח המועדים על פי שנת השבתות השמשית בת 364 הימים, במקומות בהם אלוהים ומלאכים התגלו לפני החולמים למראה עין או משמע אוזן, הבטיחו להם הבטחות וכרתו עמם בריתות שצוינו בהעלאת קרבנות על מזבח העולה, הפכו , בזיכרון הכוהני לתשתיתם של מושגי יסוד מיתיים, מיסטיים וריטואליים בדבר זמן מקודש, מקום מקודש ופולחן מקודש. עיון בחלומות מלמד שמושגי התשתית הנזכרים בהם בנוגע לקדושה ולנצחיות - ביניהם אלוהי אברהם, יצחק ויעקב המתגלה לנבחריו בחלום ומבטיח להם הבטחות בדבר הארץ המובטחת לאחוזת עולם, ארצם של בני שם, ונצחיות אחיזתו של 'זרע קודש' בארץ זו המובטחת בחלום ובברית, כמו נצחיותם של מלאכי הקודש, נצחיות גן עדן קדש קודשים ונצחיות הכרובים ועולם המרכבה המקודש, אשר גילומם המיתי והריטואלי מצוי במקדש על הר ציון, שם נשמרים מחזורי הפולחן המקודש בזיקה ללוחות השמים, עליהם כתובות הבריתות שראשיתן בחלום, ושם נשמרים ספרים מקודשים משמים בהם כתובים החוקים, המועדים, הבריתות וההיסטוריה, המופקדים בידי בני לוי בברית כהונת עולם, בזיקה לנצחיות הלוח השביעוני המקודש של השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, הקשור במחזורי קרבנות העולה במקדש, לצד הצלת יעקב אבי 'זרע קודש' והבחירה בלוי ובצאצאיו לכהונת עולם - כולם יסודם בחלום. החלומות, הפועלים על פי 'הגיון החלום' או על פי הרעיון שחלומות משעים את מגבלות עולם החושים ומאפשרים מגע עם מרחבים המצויים בעולמות אחרים סמויים מן העין, שבעולם העתיק איש לא חלק על תקיפותם ומהימנותם או על סמכות המסר האלוהי הנגלה בהם לחולמים נבחרים, מעניקים ידע יוצא דופן החורג מגבולות זמנו ומקומו של החולם, חושפים את נקודת המבט האלוהית הנצחית והמקודשת על השתלשלות ההיסטוריה ומלמדים על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות. החלומות של שבעת גיבורי ספר בראשית - הקשורים בנוסח ספר היובלים בתאריכים מקודשים על פי הלוח הכוהני שנמצא בין מגילות מדבר יהודה וקשורים במקומות מקודשים הידועים מהמסורת המקראית אך לובשים צביון חדש במגילות כתוצאה מחלומות חדשים שהתרחשו בהם, וקשורים בזיכרון מקודש בדבר זרע קודש ומלאכי קודש, המרחיב את המסורת המקראית ומוסיף לה נופך כוהני באמצעות חלומות ופרטי פולחן מקודשים ביחס למחזור הנצחי של 'מועדי ה' מקראי קודש' - מלמדים על קשר אמיץ עם עולם המלאכים הסמוי מן העין ועל זיקתם של אלה למסורת הבריתות הקשורה בלוחות השמים וספרים נצחיים, בחוקים נצחיים ובמועדי קודש מחזוריים, שראשיתם בסיפורי חלום ההופכים את העולם הנסתר לעדות כתובה מקודשת בעלת תוקף נצחי.
 
קרוב לוודאי שבמאות האחרונות לפני חורבן בית שני, בשעה שהכהונה הגדולה לבית צדוק שנהגה על פי לוח שמשי קבוע ומחושב מראש, הודחה והוחלפה בכהונה מתייוונת ובכהונה החשמונאית שכיהנה במקדש מחולל ונהגה על פי לוח ירחי משובש ומשתנה שראשיתו בימי אנטיוכוס, הרחיבו הכוהנים המודחים את היריעה המקראית שהייתה מלכתחילה מקור סמכותם, לכיוונים נוספים שנקשרו בחלומות שיוחסו לדמויות מקראיות ועוגנו בלוח מועדים נצחי ומקודש, ובזיקתן הישירה לעולם המלאכים, ונאבקו על השאלות השנויות במחלוקת באמצעות סיפור הזיכרון המקראי מחדש. הסיפור בדבר קדושתם של לוחות וספרים שנמסרו משמים או נגלו בחלום ממקור שמימי, מאז הדור השביעי לדורות האדם, ונשמרו בידי מייסדי השושלת הכוהנית, אשר כתבו את שנגלה להם בחלום או נודע להם ממקור שמימי במועד מקודש, הפך למכשיר במאבק על יסודות הזיכרון המשותף והעולם המקודש המצוי בתשתיתו. המושגים לוחות השמים, לוחות העדות ולוחות הברית, הקשורים בכתיבת עדות המיוסדת על חלומות התגלות אלוהית, החל מימי חנוך בן ירד ש'נבחר מבני אדם', ושלל המסורות השונות המיוחסות לו כחולם, עד וסופר צדק, עבור בשבעה לוחות שנגלו ליעקב בחלום שמלאך מפרש נזכר בו, וכלה בספריו של לוי שזכה להתקדש לכהונה בחלום, ואף זכה לברכת המלאכים המעידים על צדקתו, וזכה לראות לוחות בשמים ולרשת לבדו את כל ספרי אבותיו, קשורים לאתוס כוהני המקדש את העדות הכתובה ממקור שמימי בדבר מושגים נצחיים שאי אפשר לחולל בהם שינוי ומן הנמנע לחלוק עליהם. עדויות אלה, המכונות במגילות 'תורה ותעודה', כתובות על לוחות השמים או על לוחות העדות הנודעים כלוחות הברית, ומועתקות על ספרי קודש, נחשבות כמקור תוקף שאין שני לו וכסמכות שאי אפשר לחלוק עליה, מעידות על העולם הנעלם המושתת על היסטוריה ידועה מראש המתייחסת לארץ מובטחת בחלום לבני שם ול'זרע קודש' מבני בניו של שם, השב אליה כאל 'אחוזת עולם', וחי בה על פי מחזוריות נצחית נראית של עונות השנה הנשמרת בימי זיכרון, ועל פי מחזוריות נצחית נשמעת של שבתות שמיטות ויובלים, שנודעה מימי חנוך ונח, ומחזוריות שבעת מועדי ה' שנקשרה בחלומות ובסיפורי האבות על פי ספר היובלים. החלומות מלמדים על עולם המוקיר דעת, אמת וצדק, תורה ותעודה, קדושה וטהרה, הנודעים בכתיבה ועדות שמקורם בלוחות השמים, והסיפורים שבהם משובצים החלומות מעידים על חובת התבדלות מוחלטת מבני כנען המייצגים טומאה וחטא, בעבר בהווה ובעתיד. החוגים הכוהניים שהאמינו בעולם דואליסטי מתבדל זה, טענו שבעולמם של בני 'זרע קדש', כל דבר שהוא קדוש ונגלה בחלום במועד מקודש, בהתגלות אלוהית או מלאכית או בנבואה, בחזון, בחלום ובהקיץ, לעולם הוא כתוב, וממילא נצחי, מקודש ובלתי ניתן לשינוי, ולהפך, כל שינוי שאינו מיוסד על נוסח כתוב, הנחשב כעדות משמים, שמקורה בחלום, בחזון, בהתגלות או בנבואה, הוא בטל ומבוטל שכן הוא נטול תוקף וסמכות.
 
היחס לחלומות בספר היובלים כמידע ממקור אלוהי הוא חד משמעי: איש אינו מטיל ספק בכך שההבטחה הנגלית בחלום בדבר הארץ המובטחת ל'אחוזת עולם' ובדבר גורלו של 'זרע קודש', הקשור ב'מועדי ה' מקראי קודש', ב'לוחות השמים' ובספרי קודש, בבריתות נצחיות ובמזבחות עולה במקומות ההתגלות האלוהית והמלאכית בחלום, היא זו המעצבת לבדה את גורלם של בני אברהם יצחק ויעקב. המידע הנגלה בחלום לאבות האומה ממקור סמכות אלוהי שאין לחלוק עליו, הידוע כחלק מהזיכרון המשותף מימי ספר בראשית, נשזר במסגרת ההיסטוריוגרפית המקראית המתרחבת בספר היובלים ומתחלפת לכיוונים חדשים ולנושאים שנויים במחלוקת בהם בעל היובלים מבקש להרחיב באמצעות יצירת זיכרון מנוגד הנסמך על מלאכים ועל חלומות – ביניהם התקדשות עם ישראל כעם נבחר מהשבוע הראשון לבריאה, התקדשות המבארת את הגילוי המוקדם של המצוות מהשבוע הראשון לבריאה ואילך, זכאות בני שם על ארץ כנען המעוגנת בהבטחה אלוהית, נצחיותו של לוח השבתות בן 364 הימים הקבוע ומחושב מראש, קדושתה של השפה העברית וקדושת הספרים הכתובים בה, שנלמדו מהמלאכים, מעמדו המקודש של לוי בן יעקב, מרכזיותו של חג השבועות והבריתות, חג מתן תורה וחג העלייה לרגל בחצי החודש השלישי, וחשיבותם הרבה של מועדי החודש הראשון והשביעי, תוקפו ונצחיותו של החוק האלוהי שנגלה בחיי האבות הקודם למעמד סיני, וייחודו המתבדל של 'זרע קודש' שמוצאו מנישואין אנדוגמיים בקרב משפחת בני-שם מארם, לעומת טומאת הגויים, שמוצאם מבני כנען, שכל חטא ועוון נתלים בהם. הקניית סמכות אלוהית ולגיטימציה שמימית לנושאים שהיו שנויים במחלוקת עזה במאה השנייה לפני הספירה, היא שהניעה את ההסתמכות על חלומות ועל מלאכים שמאפיינת את ספר היובלים, ספר חנוך, צוואות השבטים והמגילה החיצונית לבראשית. בין אם החלומות בספר היובלים משקפים זיכרון אותנטי הקשור בגורלה ובהשקפותיה של עדת קודש מסוימת, המסופר מפי מלאך הפנים, הממלא תפקיד של עד על-זמני המשתתף בכל מהלך ההיסטוריה ומייצג את הזיכרון המקודש, כפי שהמחבר ביקש להציג בפני קוראיו, ובין אם הם מבטאים דיאלוג ספרותי כוהני המעצב מחדש את סיפורי התשתית של ראשית העם היהודי שהתרחשו בעבר, בין אם מטרתם להעשיר ולהעמיק בסיפורי חלום וגילויי מלאכים את מועדי ה' וימי הזיכרון ואת המסורות המקראיות הקשורות בהם, ובין אם הם משכתבים בכישרון רב את הטקסט המקראי, המתאר את שהתרחש בעבר בשעה שהוא מתמודד עם אתגרי ההווה, הרי שהם חוזרים על דגם התשתית התרבותי המניח שהטקסט הכתוב בהקשרו הכוהני, המתאר חלומות התגלות שדבר אלוהים נודע בהם ודברי מלאכים המעידים על מעשי האל בשמים ובארץ, בזיקה למועדים מקודשים ולמקומות מקודשים, לזיכרונות מקודשים ולמחזורי פולחן מקודשים, הוא זה המתווך לבדו את רצון האל בדבר הארץ המובטחת ל'זרע קודש', השומר את 'מועדי ה' מקראי קודש ואת 'מועדי דרור', על פי לוח מקודש המופקד בידי הנהגה כוהנית של בני לוי, הנודעים כ'כוהנים בני צדוק שומרי הברית' וכ'זרע אהרון קודש קודשים', שומרי משמרת הקודש.
 

 


[א] על ספריית מגילות מדבר יהודה כספריית כתבי קודש, ראו: רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים ותל אביב תשס"ט; על השקפות מחקריות שונות על המגילות ועל מחבריהן ראו: מנחם קיסטר (עורך), מגילות קומראן, מבואות ומחקרים, א-ב, ירושלים תשס"ט; אלישע קימרון, מהדיר, מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים, כרך ראשון, ירושלים תש"ע. על החיבורים הכלולים בספריית המגילות, ראו: עמנואל טוב, 'מגילות קומראן לאור המחקר החדש', מדעי היהדות 34 (תשנ"ד), עמ' 67-37; הנ"ל, 'המגילות המקראיות ממדבר יהודה', בתוך: לאה מזור (עורכת), על מגילת ספר, מאמרים על מגילות מדבר יהודה, ירושלים תשנ"ז, עמ' 40-65.
[ב]Frances Flannery-Dailey, Dreamers, Scribes and Priests: Jewish Dreams in the Hellenistic and Roman Eras, Leiden 2004, p. 200.
[ג]  לתיאור קצר של כל אחד מחיבורים אלה, הכולל דיון על עניינו ופרטים על מקום פרסומו ועל מהדורותיו, ראו: ר' אליאור, זיכרון ונשייה (לעיל הערה 1), עמ' 112-80.חיבורים אלה נדפסו במהדורה דו-לשונית בשני כרכים , המביאה את לשון המקור, ארמית או עברית ,לצד תרגום אנגלי :The Dead Sea Scrolls Study Edition, (eds.) Florentino Garcia-Martinez and Eibert Tigchelaar, vols. I-II, Leiden 1997-1998
[ד] מיכאל סיגל, ספר היובלים: שכתוב המקרא, עריכה, אמונות ודעות, ירושלים תשס"ח , עמ' 4-2 ושם ביבליוגרפיה קודמת. על המקרא המשוכתב ראו: Geza Vermes, Scripture and Tradition in Judaism, Leiden 1973. .
[ה] על ייחודו של ספר היובלים ראו:.. James C. Vanderkam,  The Book of Jubilees (CSCO 510-511) , Leuven 1989; Matthias Albani et al. (eds.), Studies in the Book of Jubilees, Tubingen 1997.; J. C. Vanderkam, The Book of Jubilees, Guides to Apocrypha and Pseudepigrapha, Sheffield 2001; סיגל, ספר היובלים (הערה 4 לעיל).
[ו] נוסח המגילות של ספר היובלים מהמערה הרביעית מצוי ב:James C. VanderKam and Jozef T. Milik, 'Jubilees', in, Harold Attridge et al.(eds.), in consultation with J.C. VanderKam, Qumran Cave 4.VIII: Parabiblical Texts, Part 1 (DJD, XIII), Oxford, 1994, pp. 1-185 ; נוסח הספר מהמערה ה11 מצוי ב:.F. Garcia- Martinez, E. J. Tigchelaar and Adam S. van der Woude (eds.), 11 QJubilees, Qumran Cave 11, II (DJD XXIII), Oxford 1998, pp.207-220.. מ' סיגל שהקדיש את מחקרו לניתוח שכבות עריכה שונות בספר היובלים, סקר את כתבי היד השונים של החיבור ומקום פרסומם בעמ' 257-256 של ספרו הנזכר בהערה 4 לעיל. מועד חיבור הספר או מועד עריכתו שנויים במחלוקת חוקרים בדומה לזיקתו למחברי המגילות הכיתתיות. התאריך המאוחר ביותר לחיבור הספר מתבסס על התאריך המוקדם ביותר של קטעי המגילות שנמצאו בקומראן- הרבע האחרון של המאה השנייה לפסה"נ (בערך 100-125 לפסה"נ) או מאמצע המאה השנייה לפסה"נ קרוב לזמן חיבור הספר. ראו לעיל:Qumran Cave 4.VIII: Parabiblical Texts, Part 1 (DJD, XIII), p.2 ; ואילו התאריך המוקדם ביותר  הוא 175 לפסה"נ אחרי גזירות אנטיוכוס אפיפנס, ראו; מ' סיגל, ספר היובלים (לעיל הערה 4), עמ' 31-28, 253-252. ג'ימס ונדרקאם, החוקר המובהק של ספר היובלים בשליש האחרון של המאה העשרים,  מתארך את חיבור הספר לראשית התקופה החשמונאית, בשנים 152-161 לפסה"נ: ,J.C. Vanderkam, Textual and Historical Studies in the Book of Jubilees, Missoula 1977, pp. 214-285.; סיגל מסכם את דיונו בשאלת מועד עריכתו של הספר, הכולל את שקילת כל הצעות המחקר הקודם, בהכרעה הבאה: 'ספר היובלים נערך אפוא לאחר היווצרות כת האיסיים, ומשקף את ניצני הפילוג בעם שהגיעו לביטוי מלא בספרות הכיתתית שנשתמרה בקומראן' (סיגל, עמ' 253). לעניות דעתי אין בנמצא תיעוד מהמאה השנייה לפני הספירה בשפה העברית או הארמית, המזכיר את כת האיסיים, ואילו מחברי הספרות הכיתתית שנמצאה בקומראן, שהמילה איסיים לא נזכרת בה בשום צורה אף פעם, מגדירים עצמם פעמים רבות בלשון מפורשת בשם 'בני צדוק הכוהנים שומרי הברית...רב אנשי היחד המחזקים בברית', 'קדש באהרון', 'הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם', 'בני צדוק הכוהנים אשר בחר בם אל לחזק בריתו לעולם' , 'בני צדוק הכוהנים וכל ראשי העדה' (ראו: יעקב ליכט, מגילת הסרכים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 123, 252,125,131 , 260, 281 ) . בעלי המגילות מזכירים לעתים תכופות את המושג ברית ואת הכוהן הגדול המכונה גם 'כהן הראש', 'כהנא רבא' ו'כהן הצדק', ככתוב במפורש במגילת המקדש, בסרך היחד, בסרך הברכות, בברית דמשק, במגילת ירושלים החדשה, בפשר חבקוק, בפלורילגיום ובחיבורים רבים נוספים הנדפסים במקובץ בשני הכרכים שערכו גרסיה-מרטינז וטישלאר   The Dead Sea Scrolls Study Edition (לעיל הערה3), ונדפסים במפוזר בסדרת תגליות Discoveries in the Judaean Desert, Oxford 1956-2000  כרכים 39-1. על זהותם הכוהנית של מחברי המגילות, ראו: יהודה שיפמן, הלכה, הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 19, 27, 34; ר' אליאור, זיכרון ונשייה (לעיל הערה 1), עמ' 52-26. מבלי לנסות להכריע בפולמוס על הזיקה בין ספר היובלים לבעלי המגילות הכיתתיות, אציין רק שספר היובלים שותף בעניינו המובהק בלוח בן 364 הימים לספר חנוך, למקצת מעשי התורה, לשירות עולת השבת, למגילת תהילים מקומראן ולמגילת המשמרות. הספר שותף בעניינו הבולט בירושלים למחבר מגילת המקדש ולבעל מגילת ירושלים החדשה. הספר שותף בעניינו הבולט בחג השבועות בחצי החודש השלישי למגילת המקדש ולסרך היחד, ושותף בעניינו המובהק בלוי כמייסד שושלת הכהונה לצוואת לוי וללוי הארמי, לחזיונות עמרם ולצוואות השבטים. הספר שותף בעניינו הרב בחלומות למגילה החיצונית לבראשית, לצוואת לוי ולחזיונות עמרם.
[ז] ספר היובלים, בתוך: אברהם כהנא, הספרים החיצונים, כרך א, תל אביב תרצ"ז, עמ' רט"ז-שי"ג.
[ח] ראו סקירת המחקר והביבליוגרפיה במבוא של O. S. Wintermute לתרגום ס' היובלים לאנגלית J. H. Charlesworth (ed.), The Old Testament Pseudepigrapha , Garden City 1985, vol. 2, pp. 35-51; השוו: ונדרקם 1977 ו1989 (לעיל הערות 4,5); סיגל, ספר היובלים (לעיל, הערה 4), עמ' 17-9.
[ט] קימרון, מגילות מדבר יהודה (לעיל הערה 1), עמ' י. במהדורת תגליות מכונה החיבור: Apocryphon of Jeremiah DJD XXX, Qumran Cave 4, XXI, Parabiblical Texts, Part 4: Pseudo-Prophetic Texts, ed. D. Dimant, Oxford 2001, p. 191.
[י]4Q216: 3-17; ספר היובלים מהמערה הרביעית. 7-8, pp.DJD, XIII  (לעיל הערה 6). השוו התרגום העברי מגעז: היובלים א, ז-יד (הספרים החיצונים, מהדורת כהנא, א, לעיל) והשוו: היובלים כג, יט: 'בגלל החוק ובגלל הברית כי שכחו מצוותיו ובריתו וחג וחודש ושבת ויובל וכל משפט'. יש חוקרים הסבורים שהתפיסה המתבוללת שספר היובלים מתפלמס אתה משתקפת בדברי:ספר מקבים א א, יא: 'בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמר נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו כי מן היום אשר סרנו מעמהם מצאונו רעות רבות' (מהדורת כהנא, הספרים החיצונים, ב, עמ' צח) ראו סיגל (לעיל הערה 4),ספר היובלים, עמ' 216. ספר מקבים ב מתאר תקופה זו בפרק ו פסוקים ד-ח. (מהדורת דניאל שוורץ, ירושלים תשס"ה, עמ' 153-152). בין השאר נאמר שם: 'והמזבח התמלא בדברים דחויים האסורים לפי החוקים ולא היה אפשר (לאיש) לא לקיים את השבת ולא לשמור את חגי האבות' (שם, ו: ו). השוו: מזמורי שלמה יז, ד-ו, בתוך כהנא,הספרים החיצונים, א, עמ' תנז.
[יא] ראו: ספר מקבים א, פרק יא 27-19; 57-52; יד, 41-38; (מהדורת אוריאל רפפורט, ירושלים תשס"ד, עמ' 273-272, 279-278, 316-322); על ראשית השתלשלות הפרשה ראו: ספר מקבים ב, פרק ד, 17-7; מהדורת ד' שוורץ (לעיל, הערה 10), עמ' 125-119. ראו: בצלאל בר-כוכבא (עורך), התקופה הסלווקית בארץ ישראל: מחקרים ועיונים בגזירות הדת ומרד החשמונאים, תל אביב תש"ס. על המשברים בתקופה ההלניסטית, ראו:Martin Hengel, Judaism and Hellenism: Studies in the Encounter in Palestine during the Early Hellenistic Period (2 vols.; trans. J. Bowden), Philadelphia 1974;Georg Nickelsburg, Jewish Literature between the Bible and the Mishnah, Philadelphia 1981, pp. 9-17, 71-73, 101-105, 195-203.; על הכהונה הגדולה מבית צדוק במסורת המגילות ועל עיגונה במסורת המקראית בתקופה ההלניסטית במאות האחרונות לפסה"נ, ראו: מנחם שטרן, 'הכהונה בישראל מראשית התקופה ההלניסטית עד החורבן', האנציקלופדיה העברית, כרך כ, ירושלים ותל אביב תשל"א, טורים 596-594; ר' אליאור, זיכרון ונשייה (לעיל הערה 1), עמ' 130-115 וביבליוגרפיה קודמת שם.
[יב] ספר חנוך א, בתוך: א' כהנא, הספרים החיצונים, כרך א, תל אביב תרצ"ז, עמ' יט-קא. על ספר חנוך המורכב מחיבורים שונים שהתחברו בתקופות שונות, ראו: Joseph T. Milik, The Books of Enoch: Aramaic Fragments of Qumran Cave 4, Oxford 1976; ;לנוסח המגילות ראו:
Steven Pfann, Philip Alexander et al. in consultation with J. VanderKam, Cryptic Texts Miscellanea, Part 1, Qumran Cave 4 XXVI,( DJD XXXVI), Oxford 2000, pp. 1-171. James C. VanderKam, Enoch and the Growth of the Apocalyptic Tradition, Washington 1984; Mathew Black, The Book of Enoch or Enoch 1, Leiden 1985; Georg W. Nickelsburg, 1Enoch: A Commentary on the Book of Enoch, Chapters 1-36; 81-108,Minneapolis 2001.
[יג] על מסורת המרכבה ראו: G. Scholem, Jewish Gnosticism. Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition, New York 1965 ; רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים תשס"ג, עמ' 24-20, 87-67.
[יד] ראו: רחל אליאור, "והר ציון טבור הארץ", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה [ספר טדי קולק], כרך כח, ירושלים תשס"ח, עמ' 1—13.
[טו] על השאלה המורכבת של היחס לתושבי הארץ המכונים כנענים או גויים בספר היובלים ועל איסור הנישואין הגורף עמהם, שייזכר להלן בדיון בזיקה לחולמים, ראו: Shaya J. Cohen, 'From the Bible to the Talmud: The Prohibition of Intermarriage', Hebrew Annual Review 7(1983), pp. 23-39; כנה ורמן, 'היחס לגויים בספר היובלים ובספרות קומראן בהשוואה להלכה התנאית הקדומה ולספרות חיצונית בת התקופה', עבודת דוקטור, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשנ"ה; חנן בירנבוים, 'טומאת נוכרים בעת העתיקה', קתדרה 139 (תשע"א), עמ' 30-7.
[טז] על הלוח השביעוני ועל חלוקת השבועות והיובלים בספר היובלים, ראו : Annie  Jaubert, 'Le calendrier des Jubiles et de la secte de Qumran: Ses origenes bibliques. Vetus Testamentum 3 (1953), pp. 250-264;; Shmariahu Talmon, 'The Calendar of the Covenanters of the Judean Desert', in: idem: The World of Qumran from Within, Leiden 1989, pp.147-185; J. C. VanderKam,'The Origin, Character and Early History of the 364 Day Calendar: A Reassessment of Jaubert's Hypothesis', CBQ 41(1979), pp. 390-411.
J. C. Vanderkam, Calendars in the Dead Sea Scrolls: Measuring Time, London 1998 ; על הקשריו של לוח שביעוני זה לכהונה ולעבודת המקדש, ראו: יגאל ידין, מגילת המקדש, ירושלים תשל"ז, א, עמ' 99-95; ר' אליאור, מקדש ומרכבה (לעיל הערה 13), עמ' 66-33; 112-108; יהונתן בן דב , 'השנה בת 364 יום בקומראן ובספרות החיצונית', בתוך: קיסטר, מגילות קומראן (לעיל הערה 1), עמ' 476-435.
[יז] בלהה ניצן, מגילת פשר חבקוק, ירושלים תשמ"ו, עמ' 17-11, 48-50; 190.
[יח] מקצת מעשה התורה 7   4Q397: line1.5.3.6 ; Qumran Cave 4,V, Miqsat Maase ha-Torah (eds.) Elisha Qimron and John Strugnell. (DJD X), Oxford 1994, p. 27. על המאבקים בין כוהן הצדק, מנהיג בני אור, אשר חיו על פי לוח שמשי מקודש, מחושב וקבוע מראש, בהנהגת בית צדוק, בזיקה לשר אורים, מלכי צדק, לבין כוהן הרשע, מנהיג בני חושך, אשר חיו על פי לוח ירחי משתנה, המיוסד על תצפית אנושית, בהנהגת בית חשמונאי, בזיקה לשר חושך, מלכי רשע, בליעל ומשטמה,  ועל המחלוקות ההלכתיות ביניהן מנקודת מבטם של כותבי המגילות, ראו: פשר חבקוק, מלחמת בני אור ובני חושך, מקצת מעשי התורה ומגילת המקדש ובמחקרים הדנים בלוח, הנזכרים בקובץ המאמרים, מגילות קומראן (הערה 1לעיל). השוו: ר' אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים(לעיל הערה 13), עמ' 141-94.
[יט] ספר חנוך א, א, ב; יג, ח-י; יד, ח-כה; פרקים יז-לו; לט, ג-ז; לט, יג-מא, א-ז; פרקים מג-מד; מו, א-ב; פרקים נב-נד; פרקים נן-נז, נט-סא, עא-פא; פג, א-ו; פה-צ.
Sea [כ]M. Kister, '5Q13 and the Avodah: A Historical Survey and its Significance,' Dead      Discoveries 8(2) 2001, pp. 136-148, citation p. 137.. לעניין בחירת חנוך, השוו: 'כי בך בחר ה' מכל האנשים על הארץ ויעמידך סופר לבריותיו הנראות ושאינן נראות ומכפר חטאות אדם', חנוך ב, טז, ו (כהנא, הספרים החיצונים, א, עמ' קלב).
[כא] משה צבי סגל (מהדיר), ספר בן סירא השלם, ירושלים תשל"ב, עמ' שו. על מקום הידע בחלומות חנוך ראו דברי ג'ורג ניקלסברג: 'Enoch's revealed wisdom lies at the heart of the theology of the entire corpus', Nickelsburg, I Enoch (above n. 11), pp. 50-55; Martha Himmelfarb, 'Apocalyptic Ascent and the Heavenly Temple', SBL Seminar Papers, (ed.) K. H. Richards, Atlanta 1987,pp. 210-217; F. Flannery-Dailey, Dreamers, Scribes, and Priests (n. 2), pp.169-181.
[כב] על מעלתו של חנוך העולה על זו של המלאכים, ראו: G. J.VanderKam , Enoch :A Man for All Generations, Columbia: South Carolina 1995, p.48; Nickelsburg, 1 Enoc (n 11. above), pp.269-271 ; על הזיקה בין סופרים, כוהנים וחולמים לדמותו של חנוך ראו: F. Flannery-Dailey, Dreamers, Scribes, and Priests (n. 2above), pp. 139-147
[כג] מגילה המזכירה ברכה הכוללת רצף של ביטויי זמן, מסתימת בביטוי מועדי דרור: 'שבועי קודש [...] דגלי חודשים [...] ראשי שנים [...] מועדי כבוד [...] שבתות ארץ [...] ומועדי דרור'. 4Q286
קטע 1a טור ב, שורות 9-11. Bilha Nitzan, 4QBerakhot, in: Ester Eshel et al., Qumran Cave 4, VI: Poetical and Liturgical Texts, Part 1, DJD XI, Oxford 1998, p. 12
[כד] בנוסח ספר היובלים ממערה 11 בקומראן כתוב: 'ויכתוב בספר אותות השמים כחוק חודשיהמה למען ידעו בני אדם תקופות השנים כחוקות לכול חודשיהמה, ראשון הוא כתב תעודה ויעד בבני האדם בדורות הארץ שבועות היובלים'. 11Q12, frag. 4 ii, 12 (DJD XXIII) (above note 6), p. 213
[כה]James Sanders,(ed.), The Psalms Scroll of Qumran Cave 11, 11QPs (DJD IV), Oxford 1965, p.48; על התאריך הקבוע של השבתות ועל מספר ימי השנה המחושב מראש, ראו1-3: 4Q394 1-2 i-v lines 1-18; 3-7i, lines מקצת מעשה התורה, DJD X (לעיל הערה 18), עמ' 8-7.
[כו] על הלוח של חנוך ראו המחקרים הנזכרים בהערה 16 לעיל. עוד ראו: J. VanderKam , Enoch :A Man for All Generations \(n.21 above),; רחל אליאור, '"חנוך בחרתה מבני אדם": חנוך סופר הצדק והספרייה של "הכוהנים בני צדוק"', בתוך: על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית: ספר היובל לכבודו של יוסף דן במלאת לו שבעים שנה (עורכים), ר' אליאור ופטר שפר, טיבינגן 2005, עמ' 65-15. על חלומותיו של חנוך ועל מקורותיהם, ראו:Alan Segal, 'Heavenly Ascent in Hellenistic Judaism', ANRW II. 23.2 (1980), pp.1333-1394; G. Nickelsburg, 1Enoch, Commentary (above n. 11), pp. 234-275; Helge Kvanvig, Roots of Apocalyptic: The Mesopotamian Background of the Enoch Figure and of the Son of Man, Neukirchen-Vluyn 1988, pp. 319-338; F. Flannery-Dailey, Dreamers, Scribes, Priests, (n. 2 above), pp. 169-181.
[כז]James Sanders (ed.) The Psalms Scroll of Qumran Cave 11, 11QPs (DJD IV),(above n. 24), p.48; ראו: שמריהו טלמון, 'לוח המועדים בשנת החמה של עדת היחד על פי רשימת שירי דוד במגילת המזמורים ממערה 11', בתוך: גרשון ברין ובלהה ניצן (עורכים), יובל לחקר מגילות ים המלח, ירושלים תשס"א, עמ' 219-204.
[כח]מגילות המשמרות נדפסו ב:Shmariahu Talmon et al.(eds.), Qumran Cave 4. XLVI: Calendrical Texts, Discoveries in the Judaean Desert XXI, Oxford 2001
[כט] ספר חנוך השני מתורגם לעברית בכרך א של א' כהנא (עורך), הספרים החיצונים, תל אביב תרצ"ז, עמ' קב-קמא. ראו ספר חנוך ב יא, פב-צט: עמ' קכא-קכב. ספר חנוך השני או חנוך הסלאבי נמצא רק בלשון הסלאבונית, בנוסח שתורגם מיונית שלא הגיע לידינו, ולא נמצא במגילות מדבר יהודה, אולם הוא שומר מסורות מעניינות על חנוך ומיוחס בידי חלק מחוקריו למאה הראשונה לספירה, לפני חורבן בית שני. יש חוקרים הסבורים שהתחבר בזיקה לחוגי מקדש חוניו במצרים. על הספר ועל ההשקפות השונות אודותיו, ראו: Frances I. Andersen, 2 (Slavonic Apocalypse of) Enoch, Old Testament Pseudepigrapha, (n.8 above), vol. 1, pp. 91-100; Christfreid Bottrich, Das slavische Henochbuch; Judische Schriften aus hellenistisch-romischer Zeit, v. 7, Gutersloh 1996, pp. 812-813; Andrei Orlov, From Apocalypticism to Merkabah Mysticism :Studies in the Slavonic Pseudepigrapha, Leiden 2007.
[ל] ראו: ספר חנוך ב יא פב-צט: 'ועתה חנוך, את אשר אמרתי לך ואת אשר הבינות ואת אשר ראית בשמים ואת אשר ראית בארץ ואת אשר כתבת בספרים... ולקחת את הספרים אשר כתבת אתה... ונתת להם את הספרים הכתובים בידך וקראו והכירו אותי הבורא כל... ומסרו את הספרים הכתובים בידך בנים לבנים ודור לדור ומשפחה למשפחה... ואתן לך חנוך את מיכאל שר צבאותי להשגיח על כתב ידך ועל כתבי ידי אבותיך אדם ושת ואנוש וקינן ומהללאל וירד אביך...ובאחרית הדור ההוא אראה להם את הספרים הכתובים בידך ובידי אבותיך'. ספר חנוך ב, מהדורת א' כהנא, הספרים החיצונים, כרך א, עמ' קכא-קכב.
[לא] חלומותיו של אברהם נזכרים במגילה חיצונית לבראשית, ממגילות מדבר יהודה (עורכים ), נחמן אביגד ויגאל ידין, ירושלים תשי"ז, דף XIX, שורות 19-14; דף XXI שורות 10-8; דף XXII, שורות 34-27.
[לב] על הקשריו הפרשניים של החלום בברית בין הבתרים המקראית, ראו: רות פידלר, חלומות השווא ידברו? חלומות התגלות במקרא ומקומם בתולדות האמונה והמסורת בישראל הקדומה, ירושלים תשס"ה, עמ' 144-128; יאיר זקוביץ, אביעה חידות מני קדם, חידות וחלומות חידה בסיפורת המקראית, תל אביב תשס"ו, עמ' 68-72.
[לג] על לוחות השמים ראו: Florentino Garcia Martinez, 'The Heavenly Tablets in the Book of Jubilees', in M. Albani et al., Studies in the Book of Jubilees (above n. 5), pp. 243-260
ליאורה רביד, 'המינוח המיוחד של לוחות השמים בספר היובלים', תרביץ, סח (תשנ"ט), 471-463; כנה ורמן, '"התורה והתעודה" הכתובה על הלוחות', תרביץ, סח (תשנ"ט), עמ' 492-473; על 'תורה ותעודה' ראו: מ' סיגל, ספר היובלים (לעיל הערה 4), עמ' 249-222 וביבליוגרפיה קודמת שם.
[לד] המגילה החיצונית לבראשית (לעיל הערה 31), דף XXI, 20-7. על הר בית אל ראו: שמואל לונשטם  וע' בן דור, 'בית אל', אנציקלופדיה מקראית, ב, תשי"ד, טורים 63-56; על בית אל במקרא ראו: משה דוד קאסוטו, שם, טורים 67-63; Joshua Schwartz, 'Jubilees, 'Bethel and the Temple of Jacob', HUCA 56 (1985), pp. 63-85
[לה] על שינוי הלוח בימי אנטיוכוס ראו: A. Jaubert, 'Le calendrier des Jubiles et de la secte de Qumran (n. 15 above), p. 256; J.C. VanderKam,'The Origin, Character and Early History of the 364 Day Calendar (n. 15 above), p. 411.
[לו] על חג השבועות וגלגוליו בזיקה לפולמוסים על מועדו, ראו: מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, ירושלים תשנ"ג, עמ' 378-347 . ברויאר מציין שמועד החג המקורי בתורה היה בט"ו בחודש השלישי , בלי קשר לעדות המגילות; יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ז, עמ' 147-146; שלמה נאה, 'אין אם למסורת: או האם דרשו התנאים את כתיב התורה שלא כקריאתו המקובלת?', תרביץ סא (תשנ"ב), עמ' 448-401. על חג השבועות במסורת המיסטית במגילות, ראו: ר' אליאור, מקדש ומרכבה (לעיל הערה 13), עמ' 173-142; הנ"ל, זיכרון ונשייה (לעיל הערה 1), עמ' 230-220.
[לז] ראו: יעקב זוסמן, 'חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה: הרהורים תלמודיים ראשונים לאור מקצת מעשה תורה', תרביץ, נט, (תש"ן), עמ' 64-11; כנה ורמן ואהרון שמש, 'ההלכה במגילות מדבר יהודה', בתוך: מגילות קומראן (לעיל הערה 3), עמ' 434-409.
[לח] ראו: י' ידין מגילת המקדש, א (לעיל הערה 16), עמ' 96; ש' טלמון, 'לוח השנה של בני עדת היחד', קדמוניות ל, 2(114) (תשנ"ח), עמ' 114-105; י' בן דב, 'השנה בת 364 יום בקומראן ובספרות החיצונית', מגילות קומראן (לעיל הערה 3), עמ' 476-435
[לט] ראו: אליהו שמואל הרטום (מתרגם ומהדיר), צוואות בני יעקב, קטע גניזה, הספרים החיצונים, סיפורי אגדה, כרך א, תל אביב תשמ"א, עמ' 137. השוו : Stone and Greenfield, 'Aramaic Levi Document.
[מ]מגילת מקצת מעשה התורה (לעיל הערה 31) חוזרת על האשמה זו בדבר טומאה וזנות: ו[א]תם יודעים שמקצת הכוהנים והעם מתערבים והם מתוככים ומטמאי[ם] את זרע הקודש ואף את זרעם עם הזונות' ; DJD X, p.20,56. 'ועל הזונות הנעסה בתוך העם והמה ב[ני זרע] קדש', שם, עמ' 54. לסקירת המחקר על טומאת נוכרים לפי ההלכה הקדומה, ראו: Christine E. Hayes, Gentile Impurities and Jewish Identities: Intermarriage and Conversion from the Bible to the Talmud, Oxford 2002, pp. 4-7; Jonathan Klawans, 'Notions of Gentile Impurity in Ancient Judaism', AJS Review, 20 (1995), 285-288; הייז טוענת שבתקופת שיבת ציון התפתחה השקפה חדשה שבאה לידי ביטוי בספרי עזרא ונחמיה ובחיבורים נוספים מימי בית שני ולפיה עם ישראל הוא 'זרע הקודש' (עזרא ט, ב) ונישואי תערובת מחללים את קדושתו. עם ישראל נבחר להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו) וכשם שזרע הקודש של הכוהנים מוגן מחילול קודש באמצעות תקנות נישואין מיוחדות (ויקרא כא, ז-טז), כך מונע איסור נישואי תערובת עם כל הגויים את חילול זרע הקודש של ישראל. קלוואנס טוען שבתקופה ההלניסטית התפשטה בחוגים יהודים שונים, כתוצאה מהמפגש עם התרבות הסובבת, השקפה בדבר טומאתם המוסרית של נוכרים. במקרא אין רמז לכך שנוכרים טמאים ומטמאים.
[מא] ראו: 4Q223-224 unit 2, col. II, lines 4-8 ; DJD XIII (n. 6 above), p.106 ;: היובלים לה, יג-יד.
[מב]DJD XIII (n. 6 above), p. 106; 4Q223-224: 53 col. II:1-3
[מג] על פי מסורת בראשית רבה מג, ו, (מהדורת יהודה תיאודור וחנוך אלבק), ירושלים תשכ"ה, עמ' 420; בראשית רבה מו, ה (תיאודור-אלבק, עמ' 462).
[מד] על מסורת התרגום הכוהנית המזהה את שם בן נח עם מלכיצדק בתרגום הארמי לבראשית יד, יח, ראו : Etsuko Katsumata, Priests and Priesthood in the Aramaic Targums to the Pentateuch, Doctoral Dissertation, Hebrew University of Jerusalem, 2009, p. 181. ספר חנוך השני פרק כג מספר שמבחינת סדר הדורות מלכיצדק, שנולד בלידה פלאית וחותם הכהונה על לבו, הוא בנו של ניר הכוהן, אחיו של נח ובנה של אשת ניר צופנימה.
[מה] ראו : col. II: 1-3 ;4Q223-224: 53; DJD XIII, (above note 14) p. 10
[מו]שם, עמ' 89; 4Q222: frag. 1: 6-7
[מז]F. Flannery-Dailey, Dreamers, Scribes and Priests (n. 2 above), pp.120-121.
[מח]על הקשר בין חלומות לקביעת זמן המוות ראו: Leo Oppenheim, The Interpretation of Dreams in the Ancient Near East, Philadelphia 1956, n. 214; F. Flannery-Dailey, Dreamers, Scribes and Priests (n. 2 above), pp.27-28, 37.
[מט]Flannery-Dailey, Dreamers, Scribes and Priests (n. 2 above), pp.27-28, 37; 121-130.; ראו דוגמה יוצאת דופן: חלומה של מרים אחות משה, קדמוניות המקרא [המיוחס לפילון], ט, ט-י. א"ש הרטום, הספרים החיצונים, קדמוניות המקרא, תל אביב תשכ"ט, עמ' 35
[נ]   Galit Hasan-Rokem, 'Communication with the Dead in Jewish Dream Culture' in Dream Cultures: Explorations in the comparative History of Dreaming (eds. David Shulman and Guy Stroumsa, New York 1999, pp. 213-232 ; חזן-רוקם הצביעה על העובדה שבמקרא מתים אינם מתגלים בחלומות. שם, עמ' 216.
[נא] על חלום יעקב בבית אל )בראשית כח, י-כב) ראו: זאב וויסמן, מיעקב לישראל: מחזור הסיפורים על יעקב ושילובו בתולדות אבות האומה, ירושלים תשמ"ו; על זיקתו לדפוסי חלומות במזרח הקדמון ראו: F. Flannery-Dailey, Dreamers, Scribes and Priests (n. 2 above), pp.40-41:; על הקשר של החלום למגדל בבל ראו: י' זקוביץ, אביעה חידות, עמ' 68-64; ר' פידלר, החלומות שווא ידברו (הע' 31), ע' 199-144
[נב] בנוסח המגילות כתוב: '[ויצא יעקוב מבאר שבע לל]כת חרן באחד [שנה לשבוע השנית ביובל ארבעים] [וארבעה ויבוא אל לוז א]שר בהר היא בית אל [בראש החודש הראשון לשבוע] [הזואת ויבוא למק]ום[ בער]ב ויט מן הדרך לימ[ה בלילה הזואת וילן שם] [כיא בא השמש ויק]ח מאבני המקום [הזה וישי]מנ[ה מראשותיו תחת העץ] [הואה] לבדו היה הולך..]',: The Dead Sea Scrolls Study Edition, I, (n. 3 above) p. 24 . לוז קשורה בבית אל גם בספר יהושע יח, כב.
[נג]DJD IV, p. 48,   (note 24 above) The Psalms Scroll
[נד] אלישע קימרון, מהדיר, מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים, כרך ראשון, ירושלים תש"ע, עמ' 153.
[נה]Q214a, 2-3; Dead Sea Scrolls Study Edition, I, 1997,(note 3 above) p.544; ראו א"ש הרטום, צוואת לוי הארמי, עמ' 138.
[נו] אפוקריפון יהושע נדפס ב: Emil Puech (ed.), "4Q522 (4QApocrJoshua) 4QProphecy of Joshua", Qumran Cave 4. XVIII: Textes Hebreux, 4Q521-4Q528 (DJD, XXV), Oxford 1997, pp. 39-74
[נז] השוו: 'נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה, מ"א ג,ה; 'וארא בחלומי', בראשית מא, כב; 'ואשא עיני ואראה בחלום', שם, לא, י.
[נח] ר' פידלר, חלומות השווא ידברו (לעיל הערה 32), עמ' 101.
[נט] הקטע בסוגרים בין השורה השנייה לשישית לקוח מנוסח המגילות 4Q223-224: 1-5; DJD XIII, p.100 (לעיל הערה 6). כל תיאור החלום אינו מופיע בבראשית מלבד המשפט הקשור במאבק יעקב עם המלאך בנחל יבוק: 'ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל'
[ס]Elisha Qimron, The Temple Scroll, A Critical Edition with Extensive Reconstructions, Beer  Sheva 1996, P. 44;11Q19, col. XXIX: 7-10וראו קימרון, מגילות מדבר יהודה (לעיל הערה 1), (מגילת המקדש, טור כט, שורות 10-7), עמ' 168. במקום שכתוב לעיל 'ואנוכי אהיה להם לעולם' יתכן שהיה צריך להיות כתוב 'ואנוכי אהיה להם לאלהים', בדומה לצירוף הידוע מנוסח המקרא (בראשית יז, ח; שמות ו,ז; ירמיה יא ,ד) ואולי השתבש בשל הדומות שכן בהמשך המשפט כתוב 'ושכנתי אותמה לעולם'
[סא] על חלומו של לוי (היובלים, לב, א-ב), כחלק ממסורת חלומות האינקובציה, בהם החולם ישן במקום מקודש או במקדש מתוך ציפייה לחלום התגלות, ראו: L. Oppenheim, The Interpretation of Dreams (n. 47 above) p.190; F. Flannery-Dailey, Dreamers, Scribes and Priests (n. 2 above), p. 156.,
[סב]על דמותו של לוי בספר היובלים, בצוואת לוי, בצוואות השבטים ובמגילות מדבר יהודה, ראו: James Kugel, 'Levi's Elevation to the Priesthood in Second Temple Writings', Harvard Theological Review 86 (1), pp. 1-64; Robert Kugler, From Patriarch to Priest: The Levi Priestly Tradition from Aramaic Levi to Testament of Levi, Atlanta 1996; Martinus De Jonge, 'Levi in Aramaic Levi and in the Testament of Levi', in: Pseudepigrapha Perspectives: The Apocrypha and Pseudepigrapha in Light of the Dead Sea Scrolls (eds. Ester Ghazon and Michael Stone, Leiden 1999, pp. 71-90; Martha Himmelfarb, Ascent to Heaven in Jewish and Christian Apocalypses, New York 1993, pp. 29-37 ; ר' אליאור, זיכרון ונשייה (לעיל הערה 1), עמ' 267-231.
[סג] על הקנאות המשותפת לזוכים בברית כהונת עולם, לוי ופנחס, ראו מ' סיגל, ספר היובלים, עמ' 230--231
[סד] ברכת כוהנים: 11 QJubilees, Qumran Cave 11, II (DJD XXIII), (n. 6 above) ; 14Q11 ;4Q285 . P.246-247; הברכה מכונה היום בשם 'ספר המלחמה' וקודם לכן נקראה אל נכון 11QBerakhot ראו: שם, עמ' 243 לפי עניינו של קטע זה, שסימונו בנוסח המקביל 4Q285 , מקומו בפתיחת 'סרך היחד' שסימונו 4Q286. ראו P. Alexander et al (eds.),Miscellanea (DJD XXXVI), Oxford 2000, pp. 228-246
[סה] על לוי בצוואת לוי ראו: Martinus De Junge, Studies on the Testaments of the Twelve Patriarchs: Text and Interpretation, Leiden 1975;; צוואת לוי הארמי שנמצאה בקומראן, המיוחסת בידי המהדירים למאה השלישית לפסה"נ, התפרסמה בידי מיכאל סטון ויונה גרינפילד: M. E. Stone and J. C. Greenfield, 'Aramaic Levi Document', in DJD XXII: Qumran Cave 4, XVII Parabiblical Texts, part 3 (DJD), (eds.), Emanuel Tov et al., Oxford1996, pp. 1-72.
[סו] נוסח הקטע על פי תרגומו של מ' סיגל, ספר היובלים (לעיל הערה 4), עמ' 53, המיוסד על כתבי יד בגעז המדייקים בקריאת הנוסח. ספר היובלים מזכה כאמור את יהודה מחטא משכב עריות עם כלתו משום שבניו לא שכבו עם תמר ולכן יהודה ידע את תמר בבתוליה. על סיפור יהודה ותמר בספר היובלים, ראו: סיגל, שם, עמ' 58-47. השוו: יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, מעשה יהודה ותמר, ירושלים תשנ"ב.
[סז] מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית, ארכיטיפים וחזרה (תרגם יותם' ראובני), ירושלים 2000.
נקרא 2034 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים