Skip to content

1VSDAT

רביעי, 21 אוקטובר 2015 11:20

איזו דת היא היהדות - חלק ב' (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
בחלק הראשון של המאמר חילקה פרופ' אליאור את תשובתה לשאלה שבכותרת לעשרה עקרונות יסוד בניסיון להגדיר את מהות הדת הכה מוכרת, לכאורה, לאוחזים בה. חלקו השני של המאמר דן במציאות הדתית בישראל של ימינו, זו החושפת סטייה אל נתיב זר ואכזר, המתעלם מהצורך בשינוי בעקבות מפגש דרמטי חסר תקדים בין ערכי העבר הדתי-מסורתי, שנוצרו בחיי היהודים כמיעוט נרדף, לבין ההווה שנוצר בחייהם כרוב ריבוני עצמאי בארצו
 
כשהחלו היהודים לחזור לארץ ישראל העות'מאנית ולארץ ישראל המנדטורית משנת 1882 ואילך מכל הגלויות ומכל היבשות, כשאפסה תקוותם לגאולה מידי שמים ונכזבה תוחלתם מביאת המשיח, בשעה שניסיונם ההיסטורי המר התעצם ללא נשוא בעקבות הפוגרומים הרבים, החל ב"סופות בנגב" בדרום האימפריה הרוסית (אפריל 1881 - מאי 1882), פרעות  קישינב (1903 ו-1905), עלילת בייליס (1913), זוועות מלחמת העולם הראשונה ברוסיה ובפולין, שהגיעו לשיאן בפוגרומים של פטליורה באוקראינה (1919) שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים, החלו המונים לברוח מארץ מולדתם כדי למצוא מפלט בעיקר באמריקה הצפונית והדרומית, אך לא רק. חלק קטן מאותם מהגרים, שדלתות העולם החדש ננעלו בפניהם, הגיעו לארץ ישראל, וכאן פגשו לראשונה בחייהם את כל קהילות ישראל.
 
קודם לכן הכירו רוב בני העם היהודי ובנותיו רק את הקהילה היהודית בתחום מושבם הגיאוגרפי או בגבולות המכנה המשותף הלשוני של שפת אמם, והיה להם מושג קלוש ביותר על אורח חייהם של בני קהילות יהודיות במרחבים תרבותיים וגיאוגרפיים שונים. החיים כמיעוט נרדף בחסות תרבויות ודתות שונות ועוינות מיתנו בדרך כלל, אם כי לא תמיד, התנהגות יהודית קיצונית, וחינכו למתינות ולפשרות המתבקשות, או נכפות מכורח הנסיבות. ואילו חיים כבני עם חופשי, החי כרוב ריבוני בארצו, שפגשו העולים לראשונה בארץ ישראל, זקפו את קומתם, פתחו להם אופקים חדשים ואף פתחו פתח בלתי צפוי לאפשרויות חדשות ולא נודעות שיידונו להלן. באופן בלתי נמנע המפגש בארץ ישראל בין יהודים בני תרבויות זרות, שפות שונות וקהילות נבדלות, שחיו על פי אורחות חיים שונים בעליל וסבלו לא פעם ממשבר קליטה, שהוא מנת חלקם של רוב בני הדור הראשון להגירה, לא תמיד עלה יפה. היישוב החדש, שהאמין בזכויות לאומיות בקרב משפחת העמים והשיל מעליו את המחויבות למסורת הדורות, פגש לראשונה את היישוב הישן, שלא הכיר במושג לאומיות ולא במושג חילוניות; מאמינים חרדים שנודעו בשם "נטורי קרתא" או "אדוקים" פגשו לראשונה ביהודים חופשיים חילוניים שנקראו בשם "חלוצים". עולי אירופה, צפון אפריקה ועיראק, מאזורים שונים שעברו מודרניזציה בתקופה הקולוניאלית, פגשו בעולים מארצות שונות שהשתייכו לקהילה המסורתית, שחיה בחברה שרווחו בה סדרים פיאודליים, שטרם הגיעו אליה הדי העידן החדש; עולי מרוקו שחיו בחסות תרבות האסלאם פגשו לראשונה בעולי רומניה, הונגריה, בסרביה ופולין שגדלו בקהילה יהודית בעולם הנוצרי, עולי רוסיה פגשו להפתעתם בעולים מתימן ומסלוניקי, שהיו יהודים שאינם דוברים יידיש, וחלוצים דוברי עברית בהברה ספרדית פגשו בנטורי קרתא דוברי יידיש ולשון הקודש בהברה אשכנזית.
 
יהודים שגדלו בעולם המסורתי בקצווי אסיה, בתימן, בפרס או בכורדיסטאן ראו בפעם הראשונה בחייהם יהודים גלויי ראש ונטולי זקן ופאות, ותהו איזה מין יהודים הם אלה, ושומרי מצוות מהמגרב, מסודן או מקוצ'ין השתאו למראה חלוצים גלויי ראש וחלוצות במכנסיים קצרים, שעלו מרוסיה ומפולין, והטילו ספק ביהדותם. פליטי מחנות הריכוז באירופה, שלפני המלחמה ראו עצמם חלק מהעולם המודרני הנאור שפתח את שעריו בפני היהודים משלהי המאה ה-19 ואפשר להם ללמוד לימודים אקדמיים ולהשתלב בעולם האזרחי הכללי, פגשו לראשונה בחייהם יהודים מאפריקה המדברית, מאתיופיה  ומתימן, מבוכרה או מהרי כורדיסטאן, שלא הכירו אף שפה אירופית, לא נחשפו להישגי המודרנה ולא ראו מעודם את פלאי הטכנולוגיה. נשים רבות מקהילות יהודיות מסורתיות שונות הגיעו אנאלפביתיות לגמרי,[א]  וגברים רבים מצאו עצמם חסרי ישע במעבר מקהילת מולדתם לארץ כיסופיהם, שכן המקצועות והתחומים שבהם עסקו לפרנסתם בהרי אתיופיה או בהרי קווקז, בשווקי תימן, בהרי כורדיסטאן או בערי מרוקו, בקהילות פטריארכליות מובהקות, לא היו מוכרים כבעלי ערך או כמועילים לפרנסה במציאות הארץ ישראלית. כולם ידעו שהגיעו לארץ הקודש, לציון או לירושלים, למחוז חלומותיהם הנכסף, או לחילופין לארץ מפלט של היהודים כמחוז הצלה וכמקום שארית הפליטה, אולם התברר להם שלא היה הרבה מן המשותף בין יהודים שגדלו בקהילות מסורתיות בתרבות האסלאם והכירו אותיות ערביות לבין יהודים מודרניים שגדלו בעולם הנוצרי, התערו במידה כזו או אחרת בקהילות ליברליות והכירו אותיות לטיניות, או לעולי רוסיה שהכירו אותיות קיריליות, מלבד העובדה שאלה ואלה נרדפו על לא עוול בכפם ונעקרו מארץ מולדתם בנסיבות טרגיות בשל השתייכותם לעם ישראל ולדת היהודית.
 
עברית מקראית הייתה שפה משותפת לחלק מהגברים, אולם לא הייתה ידועה כשפת קריאה ודיבור בציבור הנשים. כל אלה היו רק חלק זניח ממשבר ההגירה ומכל מה שהעולים העקורים, הפליטים והניצולים היו צריכים להתמודד עמו במציאות של קשיים ומתחים רבים מספור, שנבעו מהצורך להתעמת עם תוצאות העשור הטראומטי של מלחמת העולם השנייה, כשנודע על הירצחם של שישה מיליוני יהודים ועל הפגיעה הנוראה במיליוני פליטים ועקורים, בשעה שהיה הכרח להפנים את תוצאות מלחמת השחרור, על ששת אלפי הרוגיה ביישוב שמנה שש מאות אלף איש. היה זה העשור הנורא של מחנות העקורים באירופה, של מחנות הפליטים בקפריסין, של הצלת שארית הפליטה ושל הברחת מעפילים כנגד מדיניות הספר הלבן של המנדט הבריטי, בתקופה שהיישוב התפצל בין ההגנה, אצ"ל ולח"י, שבו, בין 1948 ל-1954, הגיעו גלי העלייה העצומים שמנו כתשעה מאות אלף איש, שגרמו להקמה חפוזה של מחנות אוהלים, צריפים, בדונים ופחונים, ולבניית מעברות ומרכזי קליטה במחנות צבא בריטיים נטושים, שבהם חיו רבים מהעולים בתנאים מחפירים קשים מנשוא.
 
 כל אלה היו תנאי הרקע שלאיש לא הייתה שליטה עליהם, לקשיים הרבים שעמדו בפני הפליטים, העקורים, המהגרים, המעפילים והעולים, שנבעו ממדיניות "כור ההיתוך" של בן גוריון ומאתוס "שלילת הגלות" שבו אחזה ההנהגה הציונית, כשכוונת הקולטים, שהתכוונו לטובה מנקודת מבטם, הייתה למחוק את זהותם הייחודית, הדתית והתרבותית של הנקלטים, שלא תאמה את החזון הציוני הלאומי המודרני של דור התקומה.
 
 שלילת הגלות הציונית לא הייתה רק תביעה נחרצת לסיום קיומה של הגלות, אלא גם התכחשות תקיפה לכל מה שהגלות ייצגה ולכל הישות היהודית הגלותית הישנה שטיפחה. חזון זה הושתת מאז ימי "הפועל הצעיר" על הסיסמה שנוסחה ב-1905: "על שלושה דברים עולמנו עומד: על קרקע עברית, על עבודה עברית ועל שפה עברית". היה זה חזון ציוני, חילוני, לאומי, עברי, אשר קשר עצמו לעולם המקרא השורשי ופסח על עולם התלמוד הגלותי, שכבש את הלבבות של העולים החלוצים שבחרו בו מרצון ובמודע, אולם ודאי שלא דיבר אל ליבם של אלה שנקלעו אליו מתרבויות וממקומות שונים שהציונות החילונית העברית לא הייתה חלק מהם. יתכן שהחזון הציוני של דור התקומה, על שלילת הגלות שאפיינה אותו, היה כורח השעה ולא הייתה ברירה אחרת בעת העלייה הגדולה וחבלי הקליטה המייסרים, אולם מחירו היה כבד, שכן רבים מיאנו להיפרד מעברם, מתרבותם ומהווייתם.
 
האדרת השפה העברית הארץ ישראלית וההעלאה על נס של החזון הציוני הלאומי החילוני גרמו להפיכת דובריהן של כל השפות האחרות ולכל המאמינים באורחות חיים שונים, מסורתיים, דתיים או חרדיים, ל"מעונים", "עקורים", "שוליים" ו"נידחים" מבחינה תרבותית ודתית בארץ ישראל. חוויה קשה זו, המתועדת בפירוט בספרות התקופהובמחקר אודותיה, התרחשה בשל דחיקת שפות המוצא ותרבות המוצא של העולים לתחום הפרט בלבד, ומחיקת מכלול תרבותם הלשונית, החברתית והדתית בכל שפה, בשם הפיכת העברית החילונית לשפת התשתית החברתית, החינוכית, התקשורתית, המוסדית והתרבותית ברשות הרבים.
 
עמדתם של הציונים הלאומיים החילוניים, שעיצבו את הלאומיות הממלכתית העברית החדשה במחיר מחיקת הזהות היהודית הישנה, נתפסה כהתנשאות, כהתאכזרות, כהשתקת קולות ששיקפו את המרחב המסורתי של הזהות היהודית וכפגיעה בגאוותם העצמית של נושאיה. עמדה זו, שנכפתה בדרכים שונות, מתוך אמונה שהכוונה טובה וראויה, יצרה פער תרבותי, מתח ואנטגוניזם. כידוע, בשנות הארבעים והחמישים נעשו מאמצים רבים, בתנאים קשים מנשוא, להציל, להבריח, לשכן ולקלוט מאות אלפי יהודים מכל קצווי תבל, אבל בצוק העתים נעשו גם משגים רבים מנשוא, רובם בשוגג מתוך הערכות שגויות, שיפוט לקוי ותודעה אשכנזית מתנשאת שקבעה: "עלינו להכיר את המנטליות הפרימיטיבית של רבים מבין העולים הבאים מארצות נחשלות",[ב] מיעוטם במזיד מתוך הערכות פסולות וכוונות רעות, על רקע אפליה עדתית מתועדת או על רקע של כפייה אידיאולוגית.
 
 
עליית המשיחיות
 
בחלוף שבעה עשורים מאז הקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית - שחתרה מראשיתה, על פי האידיאלים שהציבה עם ייסודה בה' באייר תש"ח, בעשור הנורא שבו הסתיימה מלחמת העולם השנייה, להיות מדינה המשתייכת למשפחת העמים, הכפופה לערכי הדמוקרטיה הליברלית וההומניזם המערבי, המיוסדים על חוקים מעשה ידי אדם ומבקשים לשמור על חירות האדם ועל זכויותיו האנושיות המותנות בדעת, אמת וצדק, שלום, שוויון, אחווה, מוסר, חוק וחופש בחירה, מדינה הפועלת למען סולידריות חברתית בחברה הוגנת, צודקת ושוויונית שאין בה ניצול של קבוצה אחת על ידי קבוצה אחרת, המתייחסת בשווה לכל אזרחיה ותושביה וחותרת לשלום עם שכניה, מדינה המאזנת בין ערכיה ההומניסטיים, החילוניים, הדמוקרטיים, הליברליים, המעוגנים בהווה, המעוצב על פי חוקים אנושיים הכפופים לביקורת אנושית, ומושתתים על מורשת זכויות האדם והאזרח של העולם החופשי,  לבין שורשיה היהודיים מהעבר, הקשורים בחוקים מעשה ידי אלוהים, ב"תורה מן השמים", בקדוש ברוך הוא, נותן התורה, במצוות מקודשות, ב"מועדי קודש", ב"זרע קודש" ו"ארץ הקודש", ב"ישראל קדושים" ו"ברית קודש", המתייחסים רק לחלק מתושביה, הבוחרים בקדושות אלה שמקורן בעולם העתיק - אפשר להבחין בשני כיוונים שונים, אחד נטוע בהווה הלאומי, החופשי, הבוחר, מבקר, מאזן, מחוקק, שופט ויוצר, והשני בעבר הדתי, הכרוך באמונה מקודשת, המיוסדת על טקסט עתיק מקודש, הכולל זיכרון מקודש וחוק משמים, המתפרש במקרא ובהלכה, בלימוד תורה, בעיון ובתפילה, ובאידיאולוגיה משיחית.
 
בחלוף שבעה עשורים מהקמת המדינה אפשר להצביע הן על שנים עתירות הישגים ברוח ובחומר, בבניין וביצירה, בחקלאות ובמדע, באמנות ובמחקר, בהגנה ובביטחון, בחוק ובמשפט, בחופש יצירה וחופש ביטוי, והן על שנים רבות מכאובים בכל הקשור לעלייה ולקליטה, לאפליה ולאי שוויון, לכיבוש ולדיכוי, למשטר צבאי ולעוול, לאי השתלבות במרחב הגיאו-פוליטי, להתנגשות העבר הדתי בהווה החילוני, למספר משוללי הזכויות האזרחיות, הפוליטיות והלאומיות החיים תחת שלטון ישראל בגבולות "הארץ המובטחת" מהעבר, שהפכו לשטחים כבושים בהווה, בכל הקשור למספר החיים מתחת לקו העוני ובכל הנוגע לפגיעה בערכים חברתיים, תרבותיים, דמוקרטיים, פלורליסטיים והומניסטיים שהתרחשה בזיקה להקמת המדינה ולמלחמות שבאו בעקבותיה.
 
האידיאלים ההומניסטיים, החילוניים, הליברליים, הסובלניים והנאורים שנוסחו במגילת העצמאות והאיזון התרבותי-חברתי-דתי-משפטי בין העבר המקודש להווה המחולן, או בין מדינה יהודית-ציונית, הקשורה בחוק התורה ובלשון הקודש, מעשה ידי אלוהים, למדינה דמוקרטית, המיוסדת על חוקים מעשה ידי אדם, לא עמדו במבחן המציאות בשל נסיבות היסטוריות, לאומיות, חברתיות ופוליטיות מורכבות. בעשורים האחרונים אנו עדים למציאות חברתית-דתית-פוליטית משוסעת מאין כמוה, לתסכולים ולמתחים עדתיים ולאומיים ולצמיחתה של הדת הלאומנית-משיחית-גזענית-קיצונית-ימנית, המתנכרת לקיומו של העם הפלשתיני במרחב הארץ ישראלי,[ג] ששורשיה במיסטיקה הלאומנית-משיחית, שמקורה בחוגי "מרכז הרב" הנודעים כ"גוש אמונים", המקדשת את ההתנחלות בכל חלקי ארץ ישראל המקראית, בזיקה לקירוב ביאת המשיח ובניית "בית הבחירה" על הר הבית.
 
עוד אנו עדים לעלייתה של המשיחיות החב"דית האנרכיסטית והאנטי-דמוקרטית מחוגי הרב יצחק גינזבורג, איש חב"ד המשיחית, חבריו ושומעי לקחו בישיבות גב ההר, בין חברון, בת עין, שכם ויצהר, משיחיות מתנחלת פונדמנטליסטית וגזענית הנודעת באחריותה לפשעי "תג מחיר - ערבות הדדית", המתנה את ביאת המשיח בהשלמת שלוש המצוות שהציבור הצטווה עליהן בעת הכניסה לארץ: "רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה" (תלמוד בבלי, סנהדרין כ ע"ב), המבוארות בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים א:א,[ד] וכורכת אותן עם הפוליטיקה של ההתנחלות בכל רחבי ארץ ישראל המקראית.
 
ההתנחלות בזיקה לראשית הגאולה וקירוב ביאת המשיח ובזיקה להכרתת עמלק וביעור עבודה זרה מן הארץ, נערכת בשטחים הכבושים בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי ותוך התנכרות מוחלטת לסבלם של הנכבשים. המתנחלים המשיחיים ורבניהם מחויבים לאיסור מוחלט בתכלית האיסור על כל משא ומתן לשלום, הכרוך בהחזרת השטחים הכבושים. איסור זה, הנודע כ"אף שעל", שעליו הכריזו בנפרד ר' צבי יהודה קוק, שאביו הושפע מאוד מתורת חב"ד, ור' מנחם מנדל מלובאביטש, האדמו"ר האחרון של חב"ד, שר' יצחק גינזבורג הפך לנושא דברו בהתנחלויות בשומרון ובבנימין. "דין רודף" שהוצא בחוגים אלה כנגד מי שמוכן לדון במסירת שטחי ארץ ישראל בזיקה להסדר שלום, על רקע עמדות דתיות משיחיות הקושרות את הרחבת ההתנחלות בהחשת בוא הגאולה, הוא שהסב ברציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין.
השלמת מימושן של שלוש המצוות שהציבור הצטווה עליהן עם הכניסה לארץ נעשה במסירות נפש בידי אנשי המחתרת היהודית, שלמדו בישיבת מרכז הרב, ופעלו לפיצוץ המסגדים ב"חרם אל-שריף", לשם הקמת בית המקדש השלישי על הר הבית ("לבנות להם בית הבחירה"). עוד נעשה בידי אנשי מחתרת בת עין ואנשי "תג מחיר - ערבות הדדית", מישיבות גב ההר, המכונים "נוער הגבעות", הפועלים בשטחים הכבושים ובמדינת ישראל, להורשת הגויים מן הארץ ("להכרית זרעו של עמלק"), או לגירושם על פי מצוות "לא תחונם". ("בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו", כדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, פרק י), הקשורה במצוות ביעור עבודה זרה ("והאלילים כרות יכרתון"). מצוות אלה, שמקורן בתורה ובתלמוד וביאורן בהלכות מלכים לרמב"ם, או בהלכות עבודה זרה, מפורטות בספר "תורת המלך" שנכתב בישיבתו של הרב יצחק גינזבורג ביצהר, ב"הלכות הריגת גויים", בפרק העוסק בפגיעה מכוונת בחפים מפשע, שבו מתירים המחברים את דמם של ילדים.[ה] בהערה האחרונה בספר כתובה הנחיה מפורשת המשמשת השראה למחבלים יהודים: "לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם המלכות הרשעה וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם"; חוגי "תג מחיר - ערבות הדדית" פועלים, כידוע, לשיבוש פעולת צה"ל בשטחים הכבושים המכוונת לפינוי התנחלויות, ומציתים בתים ומסגדים כפעולות נקם וכפעולות הסחה המפרות את הסדר הציבורי כדי להרתיע את כוחות הביטחון ולמנוע מצה"ל לפעול בעניין ההתנחלויות, בהשראה מפורשת ובגיבוי מתועד של ועדי המתיישבים בהתנחלויות בשומרון ובבנימין.[ו] להם נלווים אנשי "כהנא חי", אנשי "מדינת יהודה" וארגון להב"ה, העושים כל אשר לאל ידם להציק, להסית, להפלות ולהמאיס את חייהם של הערבים במדינת ישראל במסגרת מצוות "לא תחונם" וביעור עבודה זרה; וחוגי נאמני המקדש הקרובים לנאמני הרב גינזבורג פועלים, כידוע, לחידוש הריבונות הישראלית על הר הבית לשם קידום בניין "בית הבחירה", במקום בו עומדת כיפת הסלע זה אלף וארבע מאות שנה.
 
המכנה המשותף לפעולות חתרניות וטרוריסטיות אלה, המסכנות את שלום הציבור, הנעשות בזיקה לשלוש מצוות הציבור הקשורות בכניסה לארץ, הוא קריאה פשטנית פונדמנטליסטית של טקסטים בני שלושת אלפים שנה כמכוונים לביצוע מדוקדק ברוח הכתוב המקראי, בזמננו ובמקומנו, מתוך הנחה שרק בהגשמתן ובמימושן של שלוש מצוות הציבור ובהעמקת האחיזה בשטחים הכבושים תלויות הגאולה וביאת המשיח. קבוצות שונות, שוליות ומרכזיות, דתיות משיחיות חרדיות ופוליטיות, האוחזות בעמדות אלה, מבקשות להפוך את מדינת ישראל הדמוקרטית-ליברלית-חילונית, שהתנגדו לה מלכתחילה או שאינם מוצאים בה כל חפץ בדיעבד, ל"מלכות ישראל" המשיחית, שתושביה יהודים בלבד, להשליט בה את מדינת התורה וההלכה ברשות הרבים בראשות המלך המשיח, במקומה של המדינה הדמוקרטית בעלת המשטר הפרלמנטרי שבראשה ממשלה, ולהחליף את החוקים מעשה ידי אדם, המצויים ביסוד המערכת המשפטית שלה, בחוקי האל המפורטים בתורה, וכל זאת, כאמור, לשם קירוב הגאולה, בניין המקדש וביאת המשיח התלויים בהעמקת ההתנחלות בארץ המובטחת, בהורשת יושבי הארץ שאינם יהודים, בביעור עבודה זרה ובהכרתת עמלק.
 
 
שלושה כיוונים
 
הפונדמנטליזם הדתי-משיחי-לאומני, הכרוך בחלום ההתנחלות בכל ארץ ישראל המקראית, המיסטיקה המקדשית הלאומנית, הקשורה בתקוות חידוש עבודת הקורבנות ומשמרת הקודש, והמשיחיות הפוליטית, הקשורה בחלום בדבר החלפת הדמוקרטיה האנושית במונרכיה משיחית - הכוללים את מלכות ישראל "כיסוד כיסא ה' בעולם" וכמרחב הגאולה; את בניין המקדש על הר הבית כ"בית הבחירה", ואת חידוש עבודת הקורבנות; את בואו של משיח בן דוד כנוקם היוצא למלחמת חרון בגויים; את הכרתת עמלק, המתייחס לתושבי הארץ שאינם יהודים המסרבים לקבל עליהם את שבע מצוות בני נוח ולהשתעבד לישראל; ואת התגשמות חזון המדינה היהודית כמדינת הלכה; בדומה לרעיון בחירת ישראל, הכרוך בהסתה בין-דתית, ובגזענות האנטי-ערבית בכלל, ובשלילת זכויותיהם הלאומיות של הפלשתינים, "זרע עמלק", בפרט - היו אמורים כולם להיעלם בעל כורחם ב"כור ההיתוך" הציוני. כור היתוך זה ראשיתו הייתה בניתוק מהעבר הדתי הגלותי, על מרכיביו המיסטיים והמשיחיים, שבו בחרו ראשוני הציונות והוגי תנועת הפועלים,[ז] והמשכו במאמצים העקביים של "שלילת הגלות" שנקטה ההנהגה הציונית, שבאה לברוא עולם לאומי חדש, המנותק מעולה של יצירת הגלות, בשעה שביקשה להשיג עצמאות מדינית לעם היהודי וליצור עבורו ארץ מקלט, מרחב הצלה, קיום, רווחה ושגשוג. אולם חלומות דתיים פונדמנטליסטיים משיחיים-מקדשיים-גזעניים אלה, המיוסדים על תודעת עם הבחירה ובית הבחירה, על מלך ומלוכה ועל ביעור עבודה זרה, לא נעלמו כלל וכלל. משמעותה הראשונה של המילה היתוך היא המסה על ידי שריפה. השאלתה לביטוי המטאפורי הציוני "כור ההיתוך" מתייחסת לדרך שבה הייתה אמורה להתפתח חברה לאומית הטרוגנית מודרנית, או לתהליך שבו אנשים מרקע תרבותי ודתי שונה נצרפים בכור ההיתוך, מבטלים ומצמצמים את מאפייניהם התרבותיים והדתיים המקוריים העתיקים לשם יצירת חברה חדשה, אחידה מבחינה תרבותית, המכוננת לאום חדש, על ידי כך שהם מוותרים על ייחודם הדתי ועל זהותם התרבותית, מוותרים על ספרייתם ההלכתית והמיסטית בלשון הקודש, ובסופו של דבר משתלבים יחד במציאות חדשה. אלא שאנשים בעלי זיכרון היסטורי ותודעה מסורתית אינם מתכות דוממות הנצרפות באש של כור ההיתוך ואינם נוטים לוותר בנקל על מאפייניהם התרבותיים הייחודיים בלחץ ההגמוניה, כשם שאינם נוטים לוותר על דת אבותיהם או על אמונה עתיקת ימים ועל אורח חיים המתחייב ממנה או על לשון ומסורת שגדלו בתוכם מילדותם, בכוח החלטות ממשלתיות.
 
יתר על כן, עולים, פליטים ומהגרים אינם נוטים בנקל להשלים עם מחיקת זהותם, אמונתם, לשונם, דתם ותרבותם בכוחה של כפייה ממשלתית מנוגדת לציפיותיהם. בשל כל אלה המפגש בין העולם הדתי-מסורתי-חרדי-משיחי, ששורשיו בעבר הכתוב המקודש, אשר רבים מהעולים באו ממנו ובניהם צמחו והתחנכו בו בתחומי הבית, בחינוך הדתי ובבית הכנסת, לבין הריבונות הישראלית הממלכתית-החילונית, ההומניסטית, הדמוקרטית והליברלית, בתפיסתה האידיאלית, ששורשיה בהווה, שאפיינה את התודעה הלאומית והממלכתית של הקולטים, לא עלה יפה כלל ועיקר.
 
ביטויים קיצוניים שונים של דת חרדית מתבדלת ושל מיסטיקה לאומנית משתלטת, של משיחיות קנאית פורצת גבולות או של הנהגה דתית כריזמטית הנסמכת על עולם הנסתר או על המשיחיות הגלויה, שאמורים היו "להתמוסס", "להיצרף", "להינתך" או להיעלם בכור ההיתוך הציוני, בחינוך הממלכתי החילוני ובלאומית המודרנית הישראלית, בעולם הדמוקרטי הליברלי האידיאלי שערכי ההומניזם והמוסר, ההשכלה והאקדמיה, המחקר והחילון, הפלורליזם והסובלנות, הרציונליזם הביקורתי והריאליזם המדעי שולטים בו, לצד ערכי הדעת, האמת, הצדק, האחווה, החירות, השלום והשוויון, לא נעלמו כלל וכלל. נהפוך הוא, ערכים דתיים, קבליים, מיסטיים ומשיחיים קיצוניים ופונדמנטליסטיים אלה, ההופכים חלומות, חזיונות, אגדות, אמונות וטקסטים עתיקים מקודשים למציאות פוליטית כוחנית מגובה בכוח צבאי, הגובה מחיר כבד מנשוא באובדן חיי אדם במלחמות ובמבצעים חדשים לבקרים, שבים, עולים וצומחים ביתר שאת מכיוונים שונים, צפויים ובלתי צפויים, בציבוריות הישראלית.
 
לתופעה זו גורמים רבים, סוציולוגיים, פוליטיים ודתיים, ובראשם העובדה שכנסת ישראל נמנעה מהפרדה חד-משמעית בין הדת למדינה, שכל העולם המערבי נקט בה, הפרדה שמהותה הבחנה ברורה וחדה בין קדושה סובייקטיבית על-זמנית, שמקורה בעבר, שהיא עניין לבחירה אישית, לבין מציאות אובייקטיבית הכפופה לתנאי הזמן והמקום של ההווה, שהיא התנאי לקיומו של מרחב ציבורי וסדר חברתי ריבוני; כשם שנמנעה מגיבוש חוקה ליברלית נאורה ושווה לכל אזרחי הארץ ותושביה בשנים הראשונות לייסוד המדינה; והרשתה את קיומו של חינוך דתי חרדי מתבדל לצד חינוך חרדי לאומי מתנכר ועוין למציאות הדמוקרטית-ליברלית, במימונה המלא של המדינה, כתנאי לחתימת הסכמים פוליטיים עם מפלגות דתיות, שתבעו פטור גורף משירות צבאי לתלמידים חרדים או חלקיות שירות בתנאים מיטביים במסגרת ישיבות הסדר לתלמידי הציונות הדתית המתחרדת והולכת.
 
הואיל ודנתי בחלקו הראשון של המאמר במאפייניה המרכזיים והעל-זמניים של הדת היהודית במשך קיומו של העם היהודי בגולה לאורך אלפי שנים, כאן לא אעסוק במכלול ההיסטורי-חברתי-פוליטי שאפשר מציאות זו במדינת ישראל והעניק לה תוקף חוקי, אלא אדון רק בשלושה כיוונים מרכזיים שמשפיעים על חיינו היום, אשר עלו כתופעות חדשות-ישנות במפגש הטעון שבין העבר הדתי המקודש של העם היהודי, שהתגבש לאורך הגלות ונשמר בספרייה ענפה של כתבי קודש ובזיכרון ריטואלי-ליטורגי הקשור לארץ ישראל המקראית האידיאלית והנחלמת, לבין ההווה החילוני, לאומי, דמוקרטי, ליברלי, סוציאליסטי, ממלכתי וריבוני, שהתגבש מאז ראשית הציונות במדינת ישראל המציאותית, הכפופה לאילוצי ההווה.
 
לעומת אנשי ההסתדרות הציונית שאמרו: "הציוניות אין לה דבר עם הדת",[ח] והאמינו בתום לב שאפשר לבטל בהבל פה ממלכתי, ריבוני, חילוני, מודרני, אלפי שנות היסטוריה דתית רבת פנים, הכוללת אמונה, חוק דתי, מסורת, הלכה, ספרייה מקודשת, תלמוד תורה, זיכרון ליטורגי-ריטואלי ותקווה בת דורות, צמחו שלושה כיוונים דתיים, אנטי-דמוקרטיים, אנטי-הומניסטיים ואי-רציונליים קיצוניים, אשר לכל אחד מהם יש סדר יום שונה.
 
הכיוון האחד הוא דתי-לאומני, קבלי, משיחי, המקדש את המדינה בתחומי הארץ המובטחת, חותר לקירוב ביאת המשיח באמצעות מפעל ההתנחלויות ופועל להחשת בניין "בית הבחירה" (המקדש השלישי) ולקידום שלטון מלכות ה' בעידן הגאולה, ואיננו מהסס לגייס את צבא הגנה לישראל, אליו הוא מתגייס במסירות, לקידום מטרותיו הדתיות הלאומניות והמשיחיות, המיוסדות על חלום הגאולה וחלום המקדש ועל כפיית ההלכה בקריאתה הפשטנית בתואנות שווא ביטחוניות, ומנגד גם איננו מהסס כלל לקרוא במפורש לסירוב פקודה בעת התנגשות בין חוק התורה לחוק המדינה. קיצונים שבחוג זה לא נרתעו לקבוע שמותר בשם האמונה באל ובמשיחו למרוד במדינה, בחוק, במוסר הטבעי ובצו האלוהי האוסר על שפיכות דמים לשם הגשמת מטרותיהם המשיחיות.
 
 הכיוון השני הוא סדר יום דתי-חרדי אשכנזי, אנטי-ציוני ואנטי-דמוקרטי, המתנגד מכול וכול להחשת הגאולה בפעולות מעשה ידי אדם, מתבדל מהציבור, עוין את המדינה ומתנכר מכול וכול לאתוס הציוני הריבוני, החילוני, הממלכתי והלאומי, הנתפס בעיניו כטמא, כמתועב וכמחלל שם שמים.
 
הכיוון השלישי הוא דתי חרדי-מזרחי, הנוטה לפשרה פרגמטית עם המדינה לשם "החזרת עטרה ליושנה" ולכינון מדינת התורה וההלכה ברשות הרבים ורבנים קיצונים שבו מדברים בלשון אפליה בוטה והסתה גזענית משפילה נגד האוכלוסייה הערבית.
 
 
עליונות כמכנה משותף
 
פרופ' שלמה פישר, חוקר הציונות הדתית, ציין ש"התפיסה היהודית הלאומית המודרנית הציעה זהות שתהא מנותקת משמירת ההלכה. הציונות טענה שהעם היהודי יכול לממש את עצמו ואת תכליתו רק דרך המימוש של קיום לאומי יהודי. הלאומיות היהודית המודרנית נועדה להחליף את הדת כעיקרון מארגן של החיים ושל הזהות היהודית הקולקטיביים. עם זאת, היא לא שמה לה למטרה לשלול את הדת בצורה טוטלית, אלא ביקשה להכפיף אותה לעיקרון הלאומי".[ט]
 
מאז מלחמת ששת הימים, שהוכרזה בחוגי מרכז הרב כ"אתחלתא דגאולה", ומאז מפעל ההתנחלות הלא חוקי שנערך בעקבותיה בשטחים הכבושים, שהתחולל בהשראה משיחית בזיקה לטענת הזכות המקראית על הארץ המובטחת ממחצית שנות השבעים ואילך, נכשלה הציונות החילונית כישלון חרוץ בניסיונה להכפיף את הדת היהודית לעיקרון הלאומי היהודי, הן בכל הנוגע לחוגים הלאומניים והמשיחיים, הדוגלים בהתנחלות בשטחים כבושים, בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי ובניגוד מוחלט לרצון התושבים הפלשתינים של שטחים אלה; הן בכל הנוגע לחוגים חרדיים אשכנזיים עוינים ומתבדלים, הרואים במדינה כפירה ותועבה ומתנכרים לחוקיה, והן בכל הקשור לחוגים חרדיים ספרדיים קיצוניים, השואפים להשליט מדינת הלכה ולהרחיב את כפיית החקיקה הדתית על אזרחי המדינה החילונית, ומרבים להסית הסתה גזענית-דתית נגד האוכלוסייה הפלשתינית.
 
לכל אחד מגילויים דתיים חדשים-ישנים אלה, המבקשים להחיל את המחשבה הדתית בפירושיה הקיצוניים הפונדמנטליסטיים על המרחב הציבורי הממלכתי הריבוני ומתנגדים לתפיסה היהודית הלאומית המודרנית, שהציעה זהות יהודית חילונית המנותקת משליטת ההלכה, ומבקשים להחליף משטר פרלמנטרי חילוני במדינה ריבונית מודרנית במדינת הלכה או במונרכיה דתית אבסולוטית המיוסדת על המסורת המשיחית העתיקה, יש משמעות פוליטית וחינוכית רחבה, המשפיעה על חיי כלל הציבור במדינה יהודית דמוקרטית. הואיל והמדינה מצויה במצב של שסע חברתי-תרבותי-פוליטי-דתי עמוק מאז הכיבוש של שנת 1967, שהפך ביוזמת חוגים דתיים משיחיים וחוגים ימניים-לאומניים, המקדשים את "ארץ ישראל השלמה", להתנחלות השנויה במחלוקת בשטחים הכבושים,[י] מצב המושפע במידה מכרעת ממעשיהם ומהכרעותיהם הדתיות והפוליטיות של בעלי השקפות משיחיות-ציוניות או אנטי-ציוניות-חרדיות אלה, ראוי להכיר את תפיסת עולמם של נושאיהם וראוי להתוודע אליהם.
 
מדובר בשלושה זרמים עיקריים: הדת המשיחית-קבלית העומדת ביסוד תנועת ההתנחלות הגזענית בשטחים הכבושים, שצמחה במחשבה הציונית הדתית המשיחית, בחוג הרב קוק וממשיכי דרכו, ששאפה לאחד את הלאומיות המודרנית היהודית החדשה ואת הדת היהודית העתיקה בעידן התחלת הגאולה ולהוכיח את המשמעות המטאפיזית של ההיסטוריה בפרשנותה האלוהית. עידן ראשית הגאולה החל על פי השקפת הרב אברהם יצחק הכהן קוק מראשית הציונות, עם קיבוץ הגלויות והעלייה לארץ, והתעצם בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שהייתה לדעת הרב מלחמת גוג ומגוג המקדימה את העידן המשיחי, משום שהייתה זו מלחמה שבה הרגו עמי אירופה אלה באלה. לפיכך טען שכל מה שקרה או עשוי לקרות ליהודים בימינו שייך במישרין לתהליך הגאולה. התהליך המשיחי הגואל התעצם על פי השקפת בנו, ר' צבי יהודה הכהן קוק, מזמן ייסוד המדינה שהפכה למקודשת, והגיע לשיאו במלחמת ששת הימים, שהוכיחה הוכחה ניצחת את שילוב ההיסטוריה בתוכנית הגאולה האלוהית, בשעה שהשיבה את חלקי ארץ ישראל ההיסטורית, שהיו בידי שלטון זר, לידי מדינת ישראל וסללה את הדרך לבניין "בית הבחירה" ולביאת המשיח; הדת האשכנזית-חרדית הקיצונית, הקנאית, המתבדלת והמפלה, שצמחה בעולם האורתודוכסי, שראה בציונות מרד כלפי שמים וכלפי החזון המשיחי, התלוי רק ברצון שמים, בחרה לדחות את הלאומיות היהודית המודרנית ולהתנגד לה מכול וכול והעדיפה להתבדל ולכונן מובלעות בהן חיים על פי ההלכה ומפנים עורף לעולם המודרני ליברלי, הנתפס כולו כמורד, מופקר, נתעב, טמא, פרוץ וחוטא; הדת המזרחית-חרדית האנטי-דמוקרטית והגזענית שצמחה בישראל בחוגים דתיים מתונים, והפכה לתנועה החותרת להשליט מדינת הלכה ולגרש את תושבי הארץ הערבים.
 
 לשלושת הזרמים, שיש בהם גוונים שונים ואידיאולוגיות שונות, יש מוסדות חינוך נפרדים הממומנים מתקציבי המדינה, שבהם בנים ובנות לומדים בנפרד ובהם מנחילים ערכים דתיים-גזעניים, אנטי-ציוניים, המבוססים על עליונות העם היהודי ונחיתות הגויים, על עליונות חוקי התורה שמקורם שמימי על חוקי המדינה שמקורם אנושי, ועל עליונות שומרי המצוות על הכופרים היהודים "פורקי עול מלכות שמים". ערכים אלה, המונחלים בחינוך דתי לאומני פונדמנטלי, נטול ביקורת, חסר מצפון, נטול אחווה אנושית ומשולל מוסר, במימון המדינה, עומדים בניגוד לערכיה הליברליים וההומניסטיים של מדינה יהודית דמוקרטית חילונית, הרוצה להיות חלק מקהילת העמים המאמינים בחירות, שוויון, צדק, אמת, משפט ומוסר, דעת, השכלה, סובלנות וחופש בחירה, השמורים בשווה לכל אדם ללא קשר לדתו וללאומיותו. מוסדות חינוך דתיים קיצוניים אלה, העוינים את העולם המודרני, שתהום מוסרית עמוקה כרויה ביניהם לבינו, שכן רבניהם, המביעים "דעת תורה", קוראים לתלמידיהם להתנכר למדינה ה"טמאה" ואף למרוד בה, כפי שניכרו הדברים בבירור בשנים שקדמו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכמי אוסלו,[יא] ומנהיגי ציבור המתנחלים המגבים מוסדות חינוך אלה, הקוראים לפירוק הדמוקרטיה, למרות ששכרם משולם על ידי המדינה, ואומרים: "הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, וחייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות",[יב] כדברי ראש ועד מתיישבי שומרון, או אומרים שהדמוקרטיה "מעוותת את המציאות" ו"רבנים אינם מחויבים לדמוקרטיה", כדברי הרב אליקים לבנון מאלון מורה, או פוסקים ש"מצוות כיבוש הארץ היא מעל השיקולים המוסריים האנושיים על הזכויות הלאומיות של הגויים על ארצנו", כדברי הרב שלמה אבינר, או קובעים בנחרצות: "אין לנו אפשרות לוותר על מהלך הגאולה - כל חלק מארץ ישראל הוא חלק מהגאולה ואיננו יכולים לוותר על כך", כדברי הרב זלמן מלמד.
 
רבנים אלה עומדים בראש מוסדות שמוריהם ומנהיגיהם, תלמידיהם ועובדיהם מחנכים ומחונכים להתנשאות גזענית על מי שאינם בני ברית, המתירה הסתה ופגיעה בנפש הגוי ובגופו, ומתירים הוראות סירוב פקודה בזמן התנגשות בין חוקי המדינה לחוקי התורה, וקוראים למרוד בחוקי המדינה, למגרה, לעקרה ולשברה, וקוראים לסילוק השיקוץ מהר הבית לשם בניית המקדש במקומו - מתוקצבים וממומנים ברובם מכספי המדינה, שכן מנהיגיהם, המטיפים להסתה גזענית-דתית לאומנית נגד ערבים, לשנאת חילונים ככופרים, להדרת נשים ולהשפלתן בבתי הדין הרבניים, זוכים לייצוג פוליטי בכנסת ישראל הנבחרת, במדינה יהודית-דמוקרטית.
 
 
הפוליטיקה האלוהית של ר' צבי יהודה קוק
 
הדת היהודית הישראלית החדשה, שנוסדה בחוגי גוש אמונים[יג] כתופעה דתית, משיחית ופוליטית שלא היה לה תקדים היסטורי, צמחה כדת משיחית-אמונית פונדמנטליסטית הפועלת במרחב הגיאוגרפי-פוליטי-היסטורי מאז 1974. ראשיתו של גוש אמונים בחניכי בני עקיבא מגרעין חלוצים לומדי תורה (גחל"ת), שהחלו לפעול בשנות החמישים,[יד] התגבשותו סביב ישיבת מרכז הרב בירושלים בשנות השישים, שם למדו את תורת הרב קוק בדבר אמונתו המשיחית וציפייתו האופטימית לקראת העתיד המשיחי והפכו אותה לתורה דטרמיניסטית בדבר ודאות משיחית הכרוכה בידיעת העתיד, הקובעת שמשעה שגאולת ישראל החלה להתגלות בזמננו ובמקומנו אין ממנה נסיגה ואיננה שבה ריקם,[טו] והתעצמותו הייתה בתנופת ההתיישבות בהתנחלויות בשנות השבעים, בהוראת ר' צבי יהודה קוק, שהחלה בהיקף רחב רק אחרי מלחמת יום הכיפורים.[טז] תנועה ציונית-דתית-משיחית זו, שפירשה את המפעל הציוני הלאומי החילוני כמפעל משיחי מובהק, מאמינה שיישוב ארץ ישראל כולה בידי בני העם הנבחר, "עם סגולה", "זרע קודש" - הנערך בשטחים כבושים, הנתפסים כחלק בלתי נפרד מ"הארץ המובטחת", בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי האוסר על כל שינוי דמוגרפי בשטח כבוש ובניגוד מוחלט לשאיפותיהם הלאומיות והאזרחיות של תושבי שטחים כבושים אלה, הסובלים מדיכוי ומהתעמרות, מגזל ומעוול תחת ממשל צבאי ומשפט צבאי מאז 1967, משום שדתם מוסלמית או נוצרית ולאומיותם פלשתינית - מקדם את תהליך הגאולה ומבטיח את בניין המקדש.[יז]
 
רוב חברי גוש אמונים משנות השבעים ואילך נמנו עם חברי סיעת צעירי המפד"ל, חניכי ישיבות בני עקיבא וישיבת מרכז הרב. את השראתה האידיאולוגית ואת עמדתה הדתית-אמונית קיבלה התנועה ממשנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891 - 1982), ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865 - 1935), שעלה לארץ ישראל בשנת 1904, כיהן כרבן של יפו ושל המושבות, הפך לרב הראשי של ארץ ישראל, ומאז עלייתו האמין שקץ הגלות הגיע, ועל כן יש לראות את התנועה הציונית החילונית, העסוקה בבניין הארץ ובקיבוץ הגלויות, כתנועה משיחית המבטאת את המצב המיוחל, הנודע בשם "אתחלתא דגאולה". לדברי האב, שראה בציונות החילונית שלב המקדם את פעמי משיח ואת תחילת הגאולה בעולם החומר, בדרך לשלטון הדתי השלם של מלכות הרוח המקודשת, ואמר: "מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו, ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו", וקבע ש"מקור הציונות הוא המקור הקדוש העליון. התנ"ך נותן לה את כל העומק וההוד המסורתי"[יח] - העידן המשיחי, שהחל בראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל, אשר נתפסה כמימוש ההבטחה המשיחית של קיבוץ גלויות - מעיד שההתגלות האלוהית נוכחת בכל המציאות ומאשרת את המעבר הבלתי הפיך מהגלות המרה לגאולה הנכספת. ראשיתו במעשה ידי אדם, שלא כמקובל במסורת היהודית שציוותה להמתין באורך רוח רק לגאולה מידי שמים, והשביעה את הגולים ש"לא לעלות בחומה", כלומר אסרה עליהם להתאגד ביחד כדי לפעול במשולב למען קירוב הגאולה. המסורת היהודית חייבה פאסיביות פוליטית גמורה ואסרה לנקוט בפעולה אנושית שתשנה את מצב הגלות, מצב שנתפס כעונש אלוהי על חטאי העם שהביאו לחורבן. הגולים שהוגלו בידי האל כעונש על עוונם המתינו לגאולה מידי שמים, שאיננה תלויה במעשי בשר ודם, אלא רק בהכרעה אלוהית שנשלם עוונם.
הרב קוק, שהושפע מאוד מהמחשבה החסידית-החב"דית הדיאלקטית, הטוענת שמאחורי כל פרטי המציאות הגלויה מצוי כוח מאוחד דו-כיווני, שהוא האלוהות הנעלמת, ההולכת ומתגלה כל העת כאחדות הפכים,[יט] אמר שהמהלך המשיחי הדיאלקטי, הנישא בידי כוחות חולין חלקיים בדרך אל הקודש השלם, מהלך שהחל עם שיבת ציון בשנות השמונים של המאה ה-19, יושלם באמצעות ייסוד מדינה אידיאלית שייעודה הוא "יסוד כיסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד".[כ] בנו, ר' צבי יהודה, אשר ראה בהקמת המדינה שלב מכריע בגאולת האומה והאמין כאביו במהפכה הרוחנית שהתנועה הציונית החילונית הביאה עמה, אמר כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה המשיחית, הנגלה בפועל בהתרחשות ההיסטורית הציונית, ממנה היא צומחת ובה היא מתממשת, וראה במדינת ישראל, אותה הגדיר כקדושה במהותה, כהתממשות חזון הגאולה: "יש דבר עיקרי, כללי: המדינה. היא כולה קודש ואין בה שום פגם. היא גילוי שמימי עילאי של 'המחזיר שכינתו לציון'... המדינה היא קודש בכל אופן שהוא".[כא] לדבריו, הרעיון המשיחי הוא זה המכונן את האמונה היהודית בכללה והוא הגורם הדומיננטי בה, ודור הגאולה, במאה העשרים, רואה בעיניו את פעמי המשיח.[כב]
 
אחרי מלחמת ששת הימים, שהתפרשה בעיניו כנס אלוהי שהשיב את "הארץ המובטחת" לבניה והחזירם לימי יהושע בן נון, קבע ר' צבי יהודה כי "מדינת ישראל היא עניין אלוהי... ולא רק שאין נסיגות מקילומטרים של ארץ ישראל, חלילה, אלא להפך, נוסיף כיבושים ושחרורים... אין מציאות ואחיזה לנסיגה".[כג] הרב קבע שיש להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל, וטען כי עיקר תכליתו של עם ישראל הוא לזכות בגאולה באמצעות חיים ארציים ורוחניים בארץ ישראל השלמה, על פי ההלכה. "לריבונו של עולם יש פוליטיקה משלו, ועל פיה מתנהלת הפוליטיקה של מטה... חלק מגאולה זו הוא כיבוש הארץ והתנחלות בה. זוהי קביעה של הפוליטיקה האלוהית אשר שום פוליטיקה של מטה לא תוכל לה".[כד] החזון המשיחי של ר' צבי יהודה, אשר איחד את תחיית העם בארצו כהתחלת הגאולה עם הגשמת חזון מוסרי אוניברסלי, כלל את כינונה של חברת מופת שומרת מצוות במדינת ישראל, המיוסדת על חוק התורה, לצד מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון, המחדש את ימי יהושע בן נון ומכשיר את ביאת המשיח. ארבעה יסודות מיסטיים משיחיים והלכתיים כרוכים בתורת גאולה זו שמקדשת את המדינה ורואה בה יסוד כיסא ה' בעולם, ומתרחקת מהווייתה המציאותית המתמודדת עם מציאות גיאופוליטית מורכבת הכבולה בכבלי הזמן והמקום וגוזרת עליה מתח תמידי בין צביונה האידיאלי הדתי-משיחי העל-זמני הכפוף להלכה לבין גילויה הפוליטי במציאות החילונית הכפופה למשפט הישראלי ולחוק הבינלאומי. שלושה מארבעה יסודות אלה מיוסדים על שלוש מצוות הציבור שהוטלו על עם ישראל בכניסתו לארץ, שנזכרו לעיל,[כה] חלקם מוצנעים וחלקם מפורשים, בהתאם לנסיבות המשתנות: משיחיות, המחייבת את השלטת חוק התורה בידי המלך המשיח בממלכה דתית; קדושת הארץ, המחייבת חתירה להתיישבות בגבולות ההבטחה, הידועה בשם התנחלות; מלחמה בגויים האויבים היושבים בארץ, הנתפסים כעמלק שיש למחות את זרעו מן העולם,[כו] ובניין המקדש על הר הבית, המחייב את חידוש משמרות הכהונה ופולחן הקורבנות בטבורה של מלכות הלכתית משיחית. במסמך היסוד של גוש אמונים נכתב: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים... ותכליתו - הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו".[כז]
 
 
מדינה חלופית הלכתית
 
תלמידו של הרב צבי יהודה, הרב שלמה אבינר, ביאר את ההקשר המשיחי של הדברים: "אנו קובעים את הוודאיות המוחלטת של הופעת גאולתנו עתה... כל הצרות, העיכובים והסיבוכים שעברנו ואנו עוברים הם רגעיים ואין בכוחם להעיב על המהלך הכללי והאדיר הזה. המשיח הזה, שכוחו טמון מימי קדם במכמני ההיסטוריה, מתגלה עכשיו בפועל".[כח] אחד מדוברי הגוש פירש את המשמעות הקבלית של הדברים, הקושרת בין המתרחש במציאות הארצית הגלויה לבין המתחולל במציאות האלוהית הנעלמת: "החוקיות הזו נעה תמיד ובהכרח לעבר הגאולה השלמה. אי אפשר להסתפק בלימוד גמרא; צריך לצאת אל השטח. שם, בעיקר שם, תתגלה הדת, תיחשף הקדושה. […] כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות העליונים".[כט] דימוי זה, המתאר את יחסי הגומלין בין המעשה האנושי, הנגלה "בשטח", לבין המתרחש בעולמות עליונים, בתחום הנעלם, מתייחס למחשבה הקבלית-חסידית המצויה בתשתית מחשבתו המיסטית של הרב קוק האב, שהשפיעה השפעה מכרעת על תפיסת בנו ועל הכרעות תלמידיו. עיקרה טמון במחשבה הקבלית החוצה גבולות, הרואה את האלוהות ככוח בורא ומחייה כל העת בתהליך דינמי דו-כיווני, המכונה "אחדות הפכים". תהליך אלוהי זה של בריאה דו-כיוונית, המכונה התפשטות והסתלקות, או "רצוא ושוב", ההולך ונמשך כל העת כמקור העולם וחיותו האלוהית, כבריאתו והחזרתו למקורו, מצוי ביחסי גומלין עם מעשי האדם בעולם המחשבה ובעולם המעשה.[ל] מחשבה זו מיוסדת על הנחת היסוד הקבלית-חסידית הטוענת שהנוכחות האלוהית הבוראת והמחייה מצויה כל העת בכל מקום בשמים ובארץ כאחדות הפכים דינמית של יש ואֲין, התפשטות והסתלקות, רצוא ושוב, המשכה והעלאה, גילוי והעלם, האצלה מלמעלה למטה והפשטה מלמטה למעלה. מעשי האדם מסייעים לכוונה האלוהית הדו-כיוונית להתגלות להתפשט, להאציל ולהתממש בעולם התחתון ("רצה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים") מצד אחד, ולהתעלות, להתפשט, להסתלק, לשוב והתאחד במקורו ולהתבטל לעולם העליון מצד שני. תהליך דו-כיווני זה, הקשור בכוונה כפולה של האצלה והפשטה, יש ואין, הדומה לגאות ושפל או לשאיפה ונשיפה, נתפס כתהליך של השתלמות אלוהית, המכונה "אתערותא דלעילא", התעוררות מלמעלה כלפי מטה, ששיאה התגלות עולם משיחי בארץ, כפי שהיא באה לידי ביטוי בגילוי אלוהי בחיי העולם הזה ("דירה בתחתונים"); המקביל להשתלמות אנושית, המכונה "אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה, המכוונת להתעלות מוסרית ורוחנית של האדם במחשבתו ובמעשיו, שמטרתה להשפיע על עולמות עליונים ולסייע במעבר מגלות לגאולה.
 ככל שהאדם מרחיב ומעמיק את עבודתו הקונקרטית בתורה ובמצוות, המסייעת להמשכה האלוהית מלמעלה למטה, מהמופשט למוחש, מהאין ליש, מגילוי אלוהי לעולם גשמי; וככל שהוא מתאמץ בעבודתו הרוחנית, המכוונת לסייע בהעלאה מלמטה למעלה, עבודה המכונה דבקות והתבוננות, השתוות וביטול, התקשרות ותשובה, המכוונת למעבר מהעולם המוחשי אל האלוהות המופשטת, בחינת רצוא ושוב, או לשיבה מההעלם אל הגילוי, מהגשמיות לרוחניות, מהיש לאין, כך הוא מסייע לקירוב העידן המשיחי של התגלות שלמה של האל בעולם בעת הגאולה. בפיתוחיה המאוחרים של מחשבה קבלית-חסידית-מיסטית-משיחית-על-היסטורית זו, המכונה תורת אחדות ההפכים, שהחלה בימי הרב אברהם יצחק הכהן קוק בהזדהות עמוקה עם הציונות החילונית והעלייה שיזמה התנועה הציונית לארץ ישראל, שנתפסה כקיבוץ גלויות, כ"אתחלתא דגאולה" וכצעד חשוב ב"המשכה" המתבקשת מהדיאלקטיקה האלוהית, ונמשכה בימיו של בנו, ר' צבי יהודה, בהזדהות עמוקה עם מדינת ישראל הריבונית ועם צבא הגנה לישראל כמגלם של עצמאות ריבונית זו, מדינה שנתפסה כביטוי להתגלות האל בעולם ואדמתה הפכה למקודשת, הרי שבשליש האחרון של המאה ה-20 ובשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 התחולל שינוי דרמטי בחוגים דתיים ימניים משיחיים קיצוניים שונים. שינוי זה התרחש בשעה שחזון המדינה המשיחית המקודשת, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", שייעודה להפיץ את שם ה' בעולם ולכפות עולם של תורה ומצוות על כל בניו, שאמור היה להתגלות בארץ ישראל השלמה, התנגש בעוצמה עם המציאות של מדינת ישראל המשוסעת, שאזרחיה הטרודים בקשיי הקיום ובחיים בין מלחמות ומבצעים, הקשורים במחיר השליטה על תושבים כבושים נטולי זכויות, לא מיהרו להיענות לאתגרי החזון המשיחי, הכרוכים בתשובה מוסרית דתית, בהקפדה הלכתית ובהתעלות רוחנית.
 
חוגים אלה, שהתאכזבו מהפער בין החלום המשיחי של ארץ ישראל השלמה ושברו המציאותי במדינת ישראל המשוסעת, שמרבית תושביה סירבו להירתם להגשמת חזון הגאולה הלאומית-משיחית והתשובה הדתית-הלכתית השלמה - התנתקו ממדינת ישראל הדמוקרטית-ליברלית, התנכרו להנהגתה הנבחרת[לא] וביטאו שאיפה להחליפה במונרכיה דתית אבסולוטית בראשות המלך המשיח. בחוגים אלה הדגש מוצב על עבודת אלוהים שתכליתה לקרב את התגלות משיח בן דוד שיבנה את בית המקדש השלישי על הר הבית, יהפוך את מדינת ישראל בגבולות ארץ ישראל המקראית, המתרחבת כל העת באמצעות תהליך מואץ של ההתנחלות, למלכות ישראל שבה תושלם התגלות מלכות ה' עלי אדמות, במדינה יהודית החיה באופן בלעדי על פי חוקי התורה וההלכה, המבטלת לחלוטין את מדינת ישראל הדמוקרטית-ליברלית, ומבטלת את זכויות האזרח השמורות בה ללא יהודים.
 
 
עוגן של תקווה
 
גאולה ומשיח, כנזכר לעיל בחלקו הראשון של המאמר, הם מושגים עתיקים השייכים למילון המיסטי משיחי העל-היסטורי והאי-רציונלי של העם היהודי, שנוצר מעומק ייסורי הגלות בידי בעלי האגדה ובעלי מדרשי גאולה, וברוחם המתריסה והחולמת של נביאים, חוזים ומקובלים, אשר ביקשו ליצור אופק של תקווה בעולמות עליונים בשעה של משבר עמוק במציאות הגשמית, ולתאר תהליכים אלוהיים נעלמים המעניקים הסבר מטאפיזי מרחיב אופקים, הכרוך בתקוות הגאולה, למציאות ההיסטורית הגלויה שסגרה על היהודים הנרדפים בגלות.
יוצרים וחוזים אלה ביקשו להתריס כנגד סופיות החורבן, אובדן הריבונות ותחושות הייאוש ואין-האונים של הפליטים, המגורשים, הגולים והניצולים, וניסו להבטיח לקוראיהם ולמאזיניהם הנואשים את קיומה של השגחה אלוהית, בשעה שבית אלוהים נחרב, עיר הקודש נחרשה לעיים וברית הנצח שכרת האל עם עמו הופרה, בשעה של "הסתר פנים", או העדר השגחה, בעת חורבן ורדיפה, גלות ומצוקה קשים מנשוא, שאי אפשר היה לבני הקהילה להתגונן מפניהם בעולם הגשמי.
 
מושגים דיאלקטיים אלה של משיחיות, ישועה וגאולה, "העלאת השכינה מבור שבייה" ו"גאולת כנסת ישראל מעומק הקליפה", "תיקון עולם" ו"העלאת ניצוצות" מעמקי השבירה והקליפה נוצרו בעולמם של בעלי אגדה ומדרשי גאולה באלף הראשון, והתפתחו לכל אורך האלף השני ביצירתם המיסטית של בעלי הקבלה, שהעמיקו ביחסי הגומלין בין התהליכים האלוהיים, שנקראו "בריאה והפשטה", "התפשטות" ו"הסתלקות", לבין המענה האנושי לרצון האלוהי שנקרא "המשכה" ו"העלאה" או "תיקון עולם". המקובלים טיפחו את הרעיון המשיחי ואת תקוות הגאולה התלויה בו בזיקה לתהליכים מיסטיים דו-כיווניים אלה, וקשרו בין העבר האידיאלי של העולם המקראי לעתיד אידיאלי על-היסטורי, המבטיח חזרה לעולם המקראי האידיאלי, כנגד כל הסיכויים, בכוחו של הרעיון המשיחי העל-היסטורי, הקשור בברית עולם בין האל לעמו, בשיבת ציון, בקיבוץ הגלויות ובתחיית המתים.
 
הרעיון המשיחי נוצר בידי עם גולה שחלק "ברית גורל" ביחס לכל אשר נכפה עליו במהלך ההיסטוריה, וניסח תקווה משותפת שנקראה "ברית ייעוד", המתריסה נגד שרירותה של המציאות, בשעה שהיא מציבה אופק אחר הקשור בגאולה וישועה. הרעיון המשיחי אשר יצר זהות לאומית של קהילה מפוזרת הקשורה בתקוות עתיד משותף העניק הסבר מטאפיזי, מטא-היסטורי, למציאות המרה של הגלות, בשעה שהבטיח את קיומה של מציאות חלופית, אחרת מזו הנראית לעין. מציאות חלופית זו, אשר נקשרה בגאולה מידי שמים הקשורה במשיח ובתיקון עולם מעשה ידי אדם, הציעה ביאור מיסטי המבטיח קשר מטאפיזי פרה-דטרמיניסטי בין העבר, ההווה לעתיד.
 
הרעיון המשיחי היה עוגן של תקווה, נחמה והתרסה כנגד מציאות קשה מנשוא לאורך תקופה ארוכה כשהעם היהודי חי מפוזר ברחבי העולם כמיעוט חלש מעורר עוינות וחשד בשל זרותו, הנרדף בידי כוחות עוינים גדולים ממנו, מחורבן ירושלים ועד הכיבוש המוסלמי וממסעי הצלב ועד לשואה. למיסטיקנים, שהתריסו כנגד בלעדיותה של ההיסטוריה המסופרת מזווית הראייה של המנצחים והאמינו בקיומה של מציאות חלופית שבה "הכול יכול להיות אחרת", מזווית ראייתם של המנוצחים, הייתה החירות המשיחית, המיוסדת על דמיון יוצר, על חציית גבולות בין שמים וארץ ועל פרשנות מקורית של נבואות הגאולה המתוות את הפער בין המצוי לרצוי, בבחינת אוצר בלום, שכן שימשה כמרחב הרוחני שבו היו יכולים, על אפה ועל חמתה של המציאות החיצונית העוינת והמאיימת, לשמר את חירותם הפנימית, לספר את זווית ראייתם על פשר הגלות ועל מועד הגאולה ולהגן על שארית כבודם, צדקתם, אמונתם ואנושיותם, שנרמסו בידי זרים.
 
מושגים משיחיים אלה, שנשענו על תפיסת עולם קוטבית של גלות וגאולה, טומאה וקדושה, עמלק וישראל, גויים רודפים ויהודים נרדפים, על גלגוליהם השונים באגדה ובמדרש, בקבלה ובפילוסופיה, התקיימו בתחומי האמונה היהודית במשך אלפי שנות גלות. הם נסמכו על אמונה ב"ברית עולם" בין האל לעמו, או על פרה-דטרמיניזם על-היסטורי, על הבטחה אלוהית ל"עם סגולה" החורגת מגבולות הזמן והמקום, על צדק אלוהי ודין שמים, ועל אמונה ב"עם נבחר", המתקיים בו זמנית בקיום היסטורי בגלות ובקיום על-היסטורי המכוון לגאולה. קיום זה התבטא ביחסי הגומלין בין בת ציון ממגילת איכה - היא השכינה הגולה מאז חורבן הבית, היא "כנסת ישראל" השרויה בגלות קוסמית, מעבר לקיומו ההיסטורי של עם ישראל, השרוי בגלות ארצית, ובא לידי ביטוי במחויבות אנושית מקיפה ל"גאולת השכינה", לישועת בת ציון, לגאולת "כנסת ישראל" השמימית, ל"העלאת ניצוצות" ול"תיקון עולם", כנגד המחויבות האלוהית המובטחת לגאולת "כנסת ישראל" הארצית ולקיבוץ גלויות בעת הקץ המגולה.
 
אולם למרות מקוריותם, מורכבותם, תעוזתם וקדושתם של מושגים קבליים משיחיים עתיקים אלה, שמוצאם בעבר ההיסטורי של העם היהודי, שחי אלפי שנים בגלות ויצר עולמות רוחניים מורכבים שיש בהם התרסה כנגד שרירותה של המציאות כפי שחוו אותה הגולים הנרדפים והצבת שיתוף פעולה נועז ופורץ גבולות בין עולמות עליונים ותחתונים במאבק בין הגלות לגאולה, בין הקליפה והטומאה לבין השכינה והקדושה, ועל אף מקומם המרכזי בניסוח תקוות העתיד של העם הנרדף בגיבוש חתרני של הבחנה נוקבת של הפער בין המצוי לרצוי בהווייתו של העם ובגיבוש זהות לאומית מתבדלת ותפיסת עולם ייחודית ביקורתית מזווית ראייה של מיעוט שולי, שקיומו המאוים בחסות דתות עוינות ורודפות היה תשתית הניסיון היהודי ההיסטורי לאורך הגלות, אין הם שייכים להווה.
 
חוקר הקבלה, המשיחיות והשבתאות הנודע, פרופ' גרשם שלום, ציוני מובהק מנעוריו, שהיטיב להבין יותר מכל אדם אחר שכל משיחיות שעוברת מתחום החזון לזירת ההיסטוריה היא משיחיות שקר, הקדים לעמוד על הסכנה הצפונה בעירוב השיח הדתי-משיחי העתיק עם השיח הציוני-המדיני החדש וכתב בלשון נחרצת כבר ב-1929 כשהביע את התנגדותו החריפה ל"טשטוש וערבוב המושגים הדתיים והמדיניים. אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות... להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא. אינני מוכן, בתורת ציוני, לספק את הדרישות או את הגעגועים ה'מדיניים' הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט, בשטח האפוקליפטיקה (גילוי אלוהי בדבר הקץ המשיחי) של אחרית הימים. האידיאל הציוני לחוד והאידיאל המשיחי לחוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אלא במליצות נפוחות של אספות עם הממלאות את צעירינו רוח של שבתאות חדשה שסופה להיכשל. התנועה הציונית איננה בשטח התנועה השבתאית, לפי שורשיה הפנימיים, והניסיונות להכניס בה רוח זאת כבר עלו לה בהרבה נזק פנימי... התוכן המדיני של הציונות הוא הקמת הבית הלאומי כמרכז לעם ישראל."[לב]  עוד כתב שלום, שהיה אדם מרחיק ראות, בחתימת מסתו "להבנת הרעיון המשיחי בישראל", שנדפסה בשנת 1971: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו לתוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה - זוהי השאלה שהיהודי בן דורנו מתוך עברו הגדול והרה הסכנות מציב בפני שעתו ועתידו".[לג]
 
 
בפרק השלישי והאחרון המסיים את סדרת המאמרים על מהות הדת היהודית, עוסקת המחברת, פרופ' רחל אליאור, בתורת הציונות המשיחית הסותרת את הציונות המוכרת, ולפיכך דוגלת בחורבנה של מדינת ישראל ובהקמת מדינה אחרת תחתיה, טהורת גזע, נקייה מגויים, מקריבה קורבנות, מדירה נשים, לוחמת על גבולות ההבטחה, נמשלת בחוקי ההלכה, חסרת קשר למציאות.
 
 
 
לחלק א׳ הקישו כאן
 
לחלק ג׳ הקישו כאן
 

 



[א]  ראו: משה סיקרון, העלייה לישראל 1948-1953, ירושלים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, [סידרת פרסומים מיוחדים 60] ומרכז פאלק למחקר כלכלי; למ"ס 1949-1986 החברה בישראל, א-ב; למ"ס 2009-1949 שנתונים סטטיסטיים לישראל. הנתונים לשנים 1954-1948 מורים ש 57.8% מהנשים שעלו מארצות אסיה אפריקה לא ביקרו בבית ספר לעומת 6.3% מיוצאות אירופה. 26.2% מיוצאות אסיה ואפריקה לא סיימו בית ספר יסודי לעומת 31.9% מיוצאות אירופה. 13% מהעולות מאסיה אפריקה סיימו חינוך יסודי ו2.8%  סיימו חינוך על יסודי, ו0.2 סיימו חינוך גבוה, לעומת 40% מיוצאות אירופה שסיימו חינוך יסודי ו19.2%  שסיימו חינוך על יסודי ו2% שסיימו חינוך גבוה,  ראו: משה סיקרון, 'העלייה ההמונית ממדיה, מאפייניה והשפעתה על מבנה אוכלוסיית ישראל', מ' נאור (עורך), עולים ומעברות 1948-1952, עידן 8, ירושלים. ראו: פנינה מורג-טלמון ויעל עצמון (עורכות), נשים מהגרות בישראל, י-ם תשע"ג, עמ' 175-176.
 
[ב]  ראו: תום שגב, 1949-הישראלים הראשונים. תל אביב, 1984, עמ' 157; בספר דוגמאות מתועדות היטב לכל האמור לעיל בעניין סבלם של העולים והיחס הלא אנושי לרבים מהם. השוו דבריו של אריה גלבלום, "חודש ימים הייתי עולה חדש": הנוסח המלא של סדרת המאמרים שפרסם אריה גלבלום ב"הארץ" (6.5.1949 - 13.4) והתגובות עליה. (שמעון רובינשטיין) ירושלים 2001. גלבלום כתב במאמר השביעי על עולי צפון אפריקה: "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת...לעומת זה הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים". (שגב שם, עמ' 158-159).
 
[ג]  ראו לדוגמה את דבריו של ח"כ נפתלי בנט בעקבות הצתת בית משפחת דוואבשה בכפר דומה בשטחים הכבושים, בידי פורעים יהודים, שבה נשרפו למוות תינוק ואביו, וקרוביו המפרפרים בין החיים ובין המוות נשרפו חיים: "ימין שפוי זהו ימין שמאמין בזכותנו על הארץ. נקודה. ללא התנתקות, ללא פינויים, ללא "נסיבות ביטחוניות" או נאומי בר אילן. כי הארץ הזאת שלנו. נקודה." (אתר הבית היהודי 31.7.2015)
 
[ד]  "שלוש מצוות נצטווו ישראל בשעת כניסתן לארץ--למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) ולבנות להם בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו, ובאת שמה" (דברים יב, ה). רמב"ם, משנה תורה , ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות א:א.
 
[ה]  הספר תורת המלך, שנכתב בידי הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור בישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר, וקיבל הסכמות מהרבנים דב ליאור, יעקב יוסף ויצחק גינזבורג, ומאמר 'ערבות הדדית, המוח שמאחורי המאבק: בעניין דרכי פעולתנו להגנת יישובי חבל בנימין ת"ו', שהיועץ המשפטי לממשלה והמערכת המשפטית כולה התעלמו מהם באופן מעורר תהייה, הם הבסיס הדתי-משיחי-אידיאולוגי לכל פעולות 'תג מחיר', הכוללות מעשי הרס והצתה, ולמעשי ההצתה והרצח של מוחמד אבו חדיר ומשפחת דוואבשה. הספר תורת המלך מתיר דמם של ילדים בפרק העוסק בפגיעה מכוונת בחפים מפשע: "כאשר דנים בהריגת תינוקות וילדים...יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם....ובאופן פשוט, הם גם מרוויחים מזה [=מהריגתם!] כי אחרת יגדלו בצורה לא מתוקנת וממילא נצטרך להורגם. ....ולכן מוטב להורגם כבר עכשיו". (תורת המלך, עמ' ר"ז). היועץ המשפטי החליט שהספר תורת המלך הנו "ברור הלכתי". על מאמר 'ערבות הדדית' לא התקיים דיון משפטי כלל.
 
[ו]   http://www.molad.org/images/upload/files/pricetagfinal.pdf ראו לפירוט הקשר בין וועד יישובי שומרון ובנימין לפעולות 'תג מחיר'-'ערבות הדדית'; וראו על מחתרת הכנסיות ופעולות 'תג מחיר'-'ערבות הדדית' שלה ועל זיקתה המפורשת לשלוש המצוות המוטלות על הציבור, שהצטוו ישראל בעת כניסתם לארץ: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1140466&sid=126.
 
[ז]  ראו דבריו הנוקבים של י"ח ברנר, "שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת "קיום היהדות". את רעיון התערובת הזה צריך לעקור מן השורש [...] אנחנו [...] היהודים החופשים, אין לנו וליהדות כלום. ואף על פי כן הננו בתוך הכלל בשום פנים לא פחות ממניחי התפילין וממגדלי-הציצית. אנחנו אומרים: שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשבילנו היהודים. אנחנו יהודים גרים בכל מקום, יהודים רצוצים, בלי ארץ, בלי שפה [...] עמנו הוא גלותי, חולה, הוא הולך ונתקל, הוא נפל שֶבע – וקם. עלינו להקימו. כוח רצונו מתרפה – צריך להגבירו. הבו ונתחזק. אין משיח לישראל – הבה ונגבר חיילים לחיות בלי משיח", "בעיתונות ובספרות", יוסף חבר (=יוסף חיים ברנר), הפועל הצעיר, שנה רביעית, 3 (כ"ב חשוון תרע"א), עמ' 8-6. "הציונות החלה באנשים אשר מרדו בשלטון ההלכה וחדלו לחיות על פיה", אמר עמוס עוז בשנת 1982. ראו: עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל, תל אביב תשמ"ה, עמ' 120.
 
[ח]  היו אלה דבריו של מקס נורדאו (1849-1923) סגן נשיא הקונגרס הציוני, רופא, הוגה דעות, יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית, בעל חזון "יהדות השרירים" שכתב: "הציונות אין לה דבר עם התיאולוגיה", ראו: אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, תל אביב: עם עובד 1993, עמ' 129-130; השוו ס. יזהר: "החילוניות היא הבנה בלתי דתית של העולם".
 
[ט]  ראו: שלמה פישר, "הציונות הדתית על סף האלף השלישי : שתי תרבויות אמוניות", אקדמות כ"ב, (תשס"ט), 9-38. לציטוט, ראו שם, עמ' 11.
 
[י]פרופ' ליבוביץ אמר כבר בשנת 1967 'הכיבוש משחית'. עשור אחריו כתב יצחק רבין: "בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר. סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית". ('פנקס שירות', תל אביב: ספריית מעריב תשל"ט, עמ' 550). בראשית שנות התשעים כתב פרופ' אביעזר רביצקי, מאנשי 'נתיבות שלום', 'עוז לשלום' ותנועת 'ממד': "הרחבת גבולות א"י אחרי 1967 הייתה טעות היסטורית המסכנת את קיומה של מדינת ישראל, אלה גבולות מסוכנים מבחינה ביטחונית ודמוגרפית ויש בהם פוטנציאל של חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית. בגבולות הנוכחיים אני לא רואה לא עתיד מוסרי ולא עתיד יהודי ודמוקרטי לנכדיי". אביעזר רביצקי, על דעת המקום: מחקרים בהגות היהודית ובתולדותיה, ירושלים 1991, עמ' 110. בשנים האחרונות כתב  יוסקה אחיטוב, ממייסדי הקיבוץ הדתי, מחנך, איש מוסר והגות, במכתב שנקרא בהלווייתו ב-2012: "נכשלנו כישלון אדיר ונורא. לא הצלחנו להוביל דרך מוסרית, הציונות הדתית נכשלה."
 
[יא]  לרבין נקשרו כזכור הביטויים: "בוגד', 'רוצח', 'רודף', 'מוסר', 'מעשה בגידה', 'ערב רב', 'פולסא די נורא', וכנגד עמדותיו בהסכם אוסלו שנקשר בהחזרת שטחים, דובר על 'מלחמה בנשק על יהודה ושומרון'. הרב צבי יהודה קוק קבע בשנת 1977 שאין שום אפשרות לדון על החזרת אדמת ארץ ישראל בכל הקשר פוליטי-בטחוני, וקרא למלחמת אחים בזיקה לתכניות נסיגה: "שעל הארץ הזאת לכול גבולותיה, אנו מחויבים במסירות נפש כשמגיע מצב של כפייה, אם תהיה מצד הגויים או אילו חלילה מצד יהודים...כולנו מחויבים להיהרג ולא לעבור על יהודה ושומרון, על רמת הגולן - זה לא ילך בלי מלחמה". צבי יהודה קוק, "לא תגורו", נאום במרכז הרב תשמ"ח, בתוך: אבינועם רוזנק, סדקים: על אחדות ההפכים, הפוליטי ותלמידי הרב קוק, תל אביב 2013, עמ' 116.
 
[יב]  בני קצובר מבכירי גוש אמונים, וראש המועצה האזורית שומרון, העומד בראש "ועד מתיישבי שומרון" המממן את פעולות 'תג מחיר-ערבות הדדית' ותומך בהן, אמר: "אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית במתכונת הזאת מוצאת את עצמה בעימותים בלתי פוסקים עם הזהות היהודית, ובשנים האחרונות בכל פעם היא מכופפת את הזהות היהודית. במתכונת הזאת לדמוקרטיה יש משימה אחת להתפרק" http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1611387 לדברי הרב אבינר, ראו: רוזנק, סדקים, עמ' 95.
 
[יג]  גוש אמונים, היא תנועה פוליטית דתית-לאומית, תיאולוגית ואידיאולוגית, שהחלה לפעול ב-1974 וראתה את המציאות המדינית הציונית כנושאת בשורה משיחית, וכמרחב פעולה ארצי שיש לקדש בו את החולין, שכן על פי השקפת מייסדי התנועה, הנשענת על המסורת הקבלית-משיחית, מעשי אדם יכולים להשפיע על המתרחש בשמים ובארץ. הרב צבי יהודה הכהן קוק - שהשפיע השפעה מכרעת על מנהיגי 'גוש אמונים', ראה את הקמת מדינת ישראל כגילוי רצון האל בהיסטוריה, וקבע ש: "מדינת ישראל שנוסדה בה' באייר תש"ח, המאגדת בתוכה את כל כללות הציבור, היא מלכות ה' ויסוד כיסא ה' בעולם"- היה זה שניסח את החשיבה המדינית-דתית של התנועה שדגלה ברעיון "ארץ ישראל השלמה" כתנאי לגאולה השלמה ולקרוב ביאת המשיח. מטרתה של התנועה הייתה למנוע החזרת שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לידי הפלסטינאים, באמצעות הקמת ישובים בהם. לדברי גדעון ארן, שכתב דוקטורט על גוש אמונים כעד משתתף, בשנת 1987, ופרסם ספר המבוסס על הדוקטורט בשנת 2013, המהפכה שיצר "גוש אמונים" נתפשה כמעבר "מציונות דתית לדת ציונית", כלומר, מזהות שעיקרה לאומי לזהות שעיקרה דתי. לדבריו חברי הגוש מבקשים להשתית את כל התוכן הלאומי על יסודות דתיים. ראו: גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו. ירושלים 2013.
 
[יד]  לדבריו של גדעון ארן שורשיו של 'גוש אמונים', קודמים בכחמש עשרה שנים למלחמת ששת הימים. ראשיתו של גוש אמונים בקבוצה של חברי בני־עקיבא צעירים שחיפשה את חיזוק זהותה הדתית, והתארגנה ב"גרעין גחל"ת". בין חברי הגרעין, שרבם היה צבי משה נריה, מתלמידי הרב קוק, שבו החלה לצמוח תודעה דתית-חלוצית חדשה בראשית שנות החמישים, שביקשה לכלול את מציאות החולין הציונית בתוך תפישה דתית-משיחית, וראתה את הציונות הדתית כגשר שבין עולמה של תורה וחלוציות ציונית, היו שמות שלימים אכן נודעו כמובילי "המהפכה התורנית" החרד"לית בציונות הדתית: הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי, יעקב פילבר, זלמן מלמד, שבתאי זליקוביץ ומשה לוינגר. חלקם לקחו חלק פעיל בהנהגת גוש אמונים. שני גורמים הביאו לדבריו להתהוותה של הקבוצה שהתעניינה במשיחיות חדשה שעולה מתוך גאולה ולא מתוך חורבן כמקובל במסורת היהודית: הקמתה של מדינת ישראל כ'ראשית צמיחת גאולתנו' ותגובה ליחס המזלזל כלפי שומרי מצוות בתחילת ימיה של המדינה. זלזול בדת "הגלותית" וכינויי גנאי כ'אדוק-פיסטוק' הביאו לתחושות נחיתות ולרצון לחולל שינוי. לדברי ארן מדובר היה בקבוצה שחיה את העלבון הגדול של האורתודוקסיה המודרנית בארץ בשנות הארבעים ובראשית שנות החמישים. חבריה חשו שוליים, זנוחים ומבוזים, תחת המגף הבן-גוריוני היהיר והבטוח בעצמו, בתקופה שהחילוניות הייתה חילוניות מודעת לעצמה, גאה ואגרסיבית.
 
[טו]  ראו אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 8 לעיל), עמ' 172.
 
[טז]  הרב יעקב אריאל כתב בשנת 1974 בעקבות ר' צבי יהודה: "מצווה זו של יישוב ארץ ישראל לגבולותיה המקודשים היא מצוותם העיקרית ואולי היחידה של רבים מבני הדור הזה שבאמצעותה ניתן להחזירם בתשובה", במשוך היובל-חמישים שנות בני עקיבא בישראל תשמ"ז [לראשונה: זרעים תשל"ה]. לדברי החוקר מוטי ענברי שפרסם ספר בשם Motti Inbari, Messianic religious Zionism confronts Israeli territorial compromise, New York : Cambridge University Press 2012 , גוש אמונים נוסד מתוך הייאוש והחשש מפני כישלון אמוני. גוש אמונים נוסד בשנת 1974 על רקע מסע הדילוגים של הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, שדרש נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית. באותה תקופה חל מפנה דרמטי בדבריו של ר' צבי יהודה קוק. מעמדה ממלכתית דתית עקבית שראתה בכל בחינה של העשייה הציונית קדושה מוחלטת, הפכה המדינה לבוגדת וללא ראויה. ר' צבי יהודה איים, לדברי ענברי, ביציאה למלחמת אחים אם יתממשו תוכניות הנסיגה משטחי ארץ ישראל השלמה. זה היה המניע שגרם לבוגרי ישיבת מרכז הרב להקים התנחלויות ביו"ש ועזה: הייאוש והחשש מפני קריסת המציאות המשיחית. ההצמדות אל הקרקע נועדה לחסום כל אפשרות של נסיגה טריטוריאלית או רוחנית. מתח זה מלווה את גוש אמונים מראשיתו, והוא זה המחולל בה אנרגיות עשייה.
 
[יז]  "המציאות שלנו מובילה אותנו בהכרח לקראת בניינו של בית המקדש השלישי", פסק הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת ההסדר אור עציון. אמנם "עשויות להיות עליות תלולות ועלולות להיות גם ירידות, אבל ודאי אין נסיגה מהתהליך." ראו: רביצקי, הקץ המגולה (הערה 8 לעיל), עמ' 179. בשנת 2005 אמר הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע, "אנחנו שואפים לריבונות מלאה על הר-הבית, ובאופן ראשוני צריכים להקים מקום מרכזי לתפילה", נדב שרגאי, "משחקי מקדש", הארץ, 26.1.05.
[יח]  ראו: א' רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 8 לעיל), עמ' 188; ר' אברהם יצחק הכהן קוק, חזון הגאולה, ירושלים תש"א, עמ' קצה.
 
[יט]  למקומה של תורת אחדות ההפכים החב"דית במחשבת הרב קוק, תורה המיוסדת על האמונה שמקורו של כל גילוי במציאות הוא באחדות האלוהית, שבה כל ההפכים מתקיימים אלה לצד אלה בהרמוניה דיאלקטית, ראו: רחל אליאור, תורת אחדות ההפכים, התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, ירושלים: 1992; אבינועם רוזנק, סדקים: על אחדות ההפכים, הפוליטי ותלמידי הרב קוק (הערה 11לעיל).
 
[כ]  אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש, ג, עמ' קצד. המדינה האלוהית היא ביטוי ל'כנסת ישראל' במשמעותה המטפיזית והארצית, זו שמקורה בספירה 'כנסת ישראל' (שכינה, מלכות, רוח ה') וזו שביטוייה במדינה שתושביה מגלמים את ספירת כנסת ישראל בפועל, בשעה שהם מממשים אידיאלים אלה הלכה למעשה. אלוהים, לדעת הרב קוק, פועל בהיסטוריה דרך החיים הציבוריים של עם ישראל בכללות המגולמת במדינה ובמוסדותיה.
 
[כא]  על ר' צבי יהודה, ראו: אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 8 לעיל), 112-113; 189.
 
[כב]  צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל, א, ירושלים תשמ"ט , עמ' לז.
 
[כג]  אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 28 לעיל),  עמ' 183.
 
[כד]  שם, עמ' 182; 134-111.
 
[כה]  שלוש המצוות שהצטוו ישראל בשעת הכניסה לארץ כמצוות המוטלות על הציבור הן: להעמיד להם מלך, להכרית את  זרעו של עמלק לבנות להם את בית הבחירה. ראו הערה 4 לעיל וראו להלן.
 
[כו]  מצוות עשה קפח בספר המצוות של הרמב"ם: "למחות זרעו של עמלק מן העולם".
 
[כז]  על גוש אמונים ראו: חגי סגל, אחים יקרים: קורות "המחתרת היהודית", ירושלים 1987; עדית זרטל ועקיבא אלדר, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967, תל אביב 2004; גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, ירושלים, 2013.
 
[כח]  שלמה הכהן אבינר, עם כלביא, ירושלים תשמ"ג, חלק ב, עמ' 192-194.
 
[כט]  גדעון ארן, קוקיזם (הערה 27 לעיל),  עמ' 369.
 
[ל]  ראו: רחל אליאור, תורת אחדות ההפכים (הערה 19 לעיל).
 
[לא]  בתפילה לשלום המדינה, היא התפילה הנאמרת בשבתות ובחגים בבתי הכנסת בישראל ובתפוצות, שמתפלליהם נמנים עם החוגים הדתיים לאומיים, נאמר: "ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו... וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ". עם עליית ממשלת רבין לשלטון בשנת 1992 וחתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 שינו חוגים ציוניים דתיים רבים את נוסח התפילה, בהנחייתם של הרב צבי יהודה נריה, מייסד תנועת הישיבות התיכוניות, והרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב, וחדלו מלומר את הבקשה למען בריאותם, שלומם ותיקון דרכם של שרי הממשלה וראשיה. היו גם כאלה שהחלו לומר "העבר ממשלת זדון מן הארץ" בין השנים 1992-1996.
 
[לב]  גרשם שלום, 'על שלושה פשעי ברית שלום', דבר, 12.12.1929, בתוך: עוד דבר-פרקי מורשה ותחיה (קיבץ והביא לדפוס אברהם שפירא), תל-אביב  תש"ן, עמ' 88-89.
 
[לג]  גרשם שלום, 'להבנת הרעיון המשיחי בישראל', בתוך: דברים בגו - פרקי מורשה ותחיה, קיבץ והביא לדפוס אברהם שפירא, תל אביב תשל"ו, עמ' 190.
נקרא 2032 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

5 תגובות

  • קישור לתגובה שני, 30 ינואר 2017 13:37 הוסף ע״י עדי אביר

    נועה,

    רחל אליאור היא פרופסור למחשבת ישראל שעסקה שנים רבות בחקר הבטיה השונים של הדת היהודית. על איזה ידע ותובנות את מסתמכת כשאת קובעת 'כל כך הרבה קשקוש, שנאה והנחות יסוד תמוהות במראית עין של מאמר אקדמי'? על תחושות אישיות? על דבריהם של הרבנים האינטרסנטים שלך?

    האם לקחת אי פעם בחשבון את האפשרות שהם אלו שמקשקשים, שונאים ואוחזים בהנחות יסוד תמוהות גם ללא שום בסיס אקדמי?

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 30 ינואר 2017 10:08 הוסף ע״י נועה הרן

    אנו פשוט בשוק! כל כך הרבה קשקוש, שנאה והנחות יסוד תמוהות במראית עין של מאמר אקדמי

  • קישור לתגובה שבת, 02 ינואר 2016 15:17 הוסף ע״י עדי אביר

    Yossiy,

    בפילוסופיה יש ענף שלם שנקרא 'אפיסטמולוגיה' וכל עניינו במתן תשובה לשאלה 'מניין אנחנו יודעים את אשר אנחנו חושבים שאנחנו יודעים?'.

    פרופסור אליאור היא חוקרת מנוסה ולכן היא עונה מראש על כל השאלות האפסטימולוגיות וסומכת את דבריה על מקורות מהימנים ועל הידע שחקר היהדות צבר במשך שנים רבות.

    בא ננתח עתה את הבסיס האפיסטמולוגי והלוגי של הדברים שאתה כתבת:

    1. 'היהדות אינה גזענות,זוהי הפרשנות שלך בלבד':

    התשובה לשאלה אם היהדות היא גזענית תלויה בהגדרת המושג 'גזענות'. אני מניח שאתה מגדיר את המושג הזה בשונה מפרופסור אליאור אבל השאלה היא מי משניכם מחזיק בהגדרה יותר מקובלת. עקרונית ניתן להגדיר את המושג כך שגם אנשי הקלו קלקס קלן לא ייחשבו כגזענים אבל בהגדרות המקובלות של המושג אין ספק שמי שמפלה ורודף את השחורים בארצות הברית הוא בהחלט גזען. עתה עלינו רק לאמץ הגדרה מוסכמת של המושג הזה ואז נוכל לקבוע אם היהדות היא גזענית או לא. כיצד אתה מגדיר את המונח 'גזענות' וכיצד, לדעתך, אחרים נוהגים להגדיר אותו?

    הויקיפדיה, למשל, מגדירה את המושג באופן הבא:

    'גִּזְעָנוּת היא עמדה, שלפיה, בקרב בני אדם מתקיים קשר בין מוצא ביולוגי (וסממנים גופניים המעידים על מוצא כזה) מחד, לבין תכונות אופי וכישורים קוגניטיביים מאידך. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת‏.

    על פי חוק העונשין הישראלי מוגדרת הגזענות כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, והכול בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני‏.'

    האם, שוב רק לפי הערכתך, היהדות אינה מחשיבה את היהודים כעם נבחר שעליונותו על פני כל שאר העמים אינה מוטלת בספק? האם רבניך לימדו אותך לאהוב גם מוסלמים, נוצרים, סודנים, אריתראים ופלסתינאים? האם הרבנים אינם אוסרים על נישואי תערובת, מכירת דירות לערבים וכו', מתירים גזל של אדמות ערביות ודורשים מתן זכויות יתר ליהודים? אשמח אם תמצא לי הגדרה של המושג 'גזענות' שתאפשר לחרדים ולאנשי הציונות הדתית להתחמק מהאשמה הזאת.

    2. 'מדינת ישראל היא בראש ובראשונה מקלט לעם היהודי ולכן חייבת לעגן את היהדות בדמוקרטיה ולא חלילה מגזענות או משיחיות.'

    אני בהחלט מסכים שמדינת ישראל, בהגדרה שניתנה לה בהכרזת העצמאות, היא מדינתו של העם היהודי. המושג 'העם היהודי' אינו שם נרדף למושג 'הדת היהודית'. אני, למשל, בן גאה לעם היהודי אבל אתבע לדין כל מי שיאמר עלי שאני מאמין בדת היהודית. זכותי להשתייך לעם גם מבלי לאמץ את המיתוסים של הדת ולכן איני רואה כל סיבה 'לעגן את היהדות בדמוקרטיה'. מה הבסיס האפסטימולוגי, או סתם הלוגי, לקביעה שמדינת ישראל חייבת 'לעגן את היהדות בדמוקרטיה'? על מה אתה מבסס את דבריך? האם מגילת העצמאות קובעת שכך הם פני הדברים או שמדובר רק בלוגיקה של הרבנים האינטרסנטיים ששואפים להפוך את מדינת ישראל למדינה תיאוקרטית? האם עיגון היהדות בדמוקרטיה הוא עיקרון שמקובל על כולם או רק על אלו שנגועים בגזענות ו/או במשיחיות?

    3. 'נכון שמדינה יהודית דמוקרטית בהגדרה פחות דמוקרטית ממדינה דמוקרטית אבל רק כסיל יחשוב שנשרוד אחרת'.

    אתה שוב כורך מין בשאינו מינו. מדינה דמוקרטית שואבת את סמכותה מרצון תושביה ואין לה כל קשר לדת ששואבת את סמכותה מהתגלות וכתבי קודש. אי לכך מדינה אינה יכולה להיות פחות או יותר דמוקרטית בגלל דת כלשהי. אדרבה, מגילת העצמאות, שעל בסיסה קמה מדינת ישראל, מבטיחה:

    'מדינת-ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.'

    חוץ מאשר פתיחת המדינה רק לעליית יהודים איני מוצא בדברים הללו כל עילה שתצדיק את הפיכת המדינה לפחות דמוקרטית. על מה אתה מבסס את הקביעה 'שמדינה יהודית דמוקרטית בהגדרה פחות דמוקרטית ממדינה דמוקרטית'? ואת הטענה ש'רק כסיל יחשוב אחרת'.

    הצהרת העצמאות מבטיחה 'חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות' לכל אזרחי המדינה, ללא קשר לדתם. זאת זכות בסיסית שמוקנת לבני האדם באשר הם על פי אמנות האו"ם והמשפט הבינלאומי והעובדה שהרוב במדינה משתייך לעם היהודי אינה מכשירה את קיפוח האוכלוסייה הלא יהודית. אני מניח שכאשר החרדים והדתיים יהפכו לרוב במדינה הזאת הם יגבירו את האפלייה נגד המיעוטים אבל אז הם יפרו את המחוייבויות שלקחנו על עצמנו באמנות הבינלאומיות עליהן חתמנו ויהפכו אותנו לעוד יותר מצורעים בעיני העולם הנאור.

    רבים, ידידי, חושבים אחרת ממך והעובדה שאתה מכנה אותם כסילים מבליטה את תחושת העליונות שלכם ואת אמונתכם הגזענית בכך שהאמת האחת, היחידה, המוחלטת, המושלמת הבלתי משתנה נמצאת רק ברשותכם. כשתבדוק לעומק את הבסיס האפסטימולוגי לכל אמונותיך תגלה שאתה מסתמך רק על מיתוסים, סיסמאות ריקות מתוכן ותחושת עליונות חסרת בסיס ולא על חשיבה לוגית מסודרת.

    אשמח להודות בטעותי אם תספק לי אסמכתאות לקביעות שלך נראות כה ברורות.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שבת, 02 ינואר 2016 14:23 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    Yossiy:
    1. היהדות היא גזענית כי יש בה חוקים גזעניים. הטענה שמדינת ישראל אינה גזענית – גם אילו הייתה נכונה, אינה משנה את העובדה שהיהדות גזענית.
    2. מדינת ישראל יכולה להוות מקלט לעם היהודי מבלי להיות פחות דמוקרטית. ראה כאן:
    http://1vsdat.org/index.php?option=com_k2&view=item&id=563:%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%AA&Itemid=189

  • קישור לתגובה שבת, 02 ינואר 2016 09:04 הוסף ע״י Yossiy

    היהדות אינה גזענות,זוהי הפרשנות שלך בלבד.עם כל הכבוד לידע שלך מדינת ישראל היא בראש ובראשונה מקלט לעם היהודי ולכן חייבת לעגן את היהדות בדמוקרטיה ולא חלילה מגזענות או משיחיות.נכון שמדינה יהודית דמוקרטית בהגדרה פחות דמוקרטית ממדינה דמוקרטית אבל רק כסיל יחשוב שנשרוד אחרת

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים