אקדים ואומר שהמילה "נועד" מופיעה בין מרכאות כדי להדגיש את העובדה שתכונות בטבע לא באמת נועדו למשהו.

האמירה שתכונה מסוימת "נועדה" כדי לאפשר יכולת כלשהי היא ניסוח מקוצר של הטענה שתכונה זו התפתחה במקרה ומי שניחן בה זכה לעדיפות בברירה הטבעית בזכות אותה יכולת.

כל מה שאנחנו לומדים על העולם בכוחות עצמנו (כפרטים) הוא תוצאה של הפקת לקחים מהתנסויות וזה בפירוש מדע.
לכן, כל תינוק הוא מדען מלידה.

לקח שנלמד שימושי יותר ככל שהוא יכול להיות מיושם במצבים רבים יותר.

זו הסיבה לכך שמוחנו מצטיין בזיהוי תבניות (שהמצבים הפרטיים משתייכים אליהן).

מכיוון שזיהוי תבניות הוא דבר שמועיל להישרדות שיש לבצע מראש, המוח שלנו גם בנוי לאהוב את זה.

מכיוון שהוא אוהב לזהות תבניות, הוא חוקר בגלל ההנאה שזה גורם ולא בגלל שזה מועיל (בדיוק כשם שאנחנו ובעלי חיים אחרים מקיימים יחסי מין בגלל ההנאה שהם גורמים).

נקודה זו מורחבת בין השאר במאמר מטא יופי

לכן המוח שלנו בפירוש "נועד" לעסוק בכל הפעילויות הכרוכות במדע ולכן מדענים נהנים מעבודתם.

מה שאנחנו מכנים "השיטה המדעית" רק מיישם ברמת החברה את מה שאנחנו ממילא מיישמים ברמת הפרט.

מובן שהשיטה המדעית השתפרה בעקבות הפיכתה לכלי חברתי, הן בזכות שיתוף המידע (איזהו חכם – הלומד מניסיונם של אחרים), והן בזכות העובדה שעקרונות שונים שהפרט פעל על פיהם באופן אינטואיטיבי נוסחו באופן פורמאלי והקטינו את הסיכוי שמישהו ישכח להשתמש בהם.

גם היכולת לשתף פעולה עם אחרים וגם היכולת לתאר דברים באופן פורמאלי הן יכולות שהמוח נברר בברירה הטבעית בזכות התועלת שהן מביאות.

כאמור: אין למוח מטרה. הוא פועל באופן שהועיל לו בברירה הטבעית ומסתבר שהמחקר המתמיד (בפירוש מחקר לשמו!) הוא אסטרטגיה מוצלחת מבחינה הישרדותית.

רמה מסוימת של מחקר כזה מופגנת גם בקרב בעלי חיים ואחת המילים שהומצאו כדי לתאר את הדחף לביצועה היא "סקרנות".

מכיוון שגם הסקרנות היא תכונה מועילה, למדה החברה האנושית להעלות גם אותה מעבר לרמת הפרט ומדינות מתקדמות מממנות מחקר בסיסי שתוצאותיו לא ידועות מראש.

במילים אחרות: אין שום פרט בפעילות המדעית שמוחנו לא "נועד" לו והפעילות המדעית של החברה נועדה (בלי מרכאות) להקנות לחברה כולה את היתרונות שהיכולת לעסוק בפעילות מדעית מעניקה לפרט!

ראוי, עם זאת, לציין שלמרות שמוחותינו נבררו לחקור, לא כולנו מצטיינים בכך.

הסיבות לכך הן רבות ובוודאי שהצירוף של כישרון טבעי והנטייה לבחור בעיסוק שמצטיינים בו הוא אחת מהן אבל לדעתי יש סיבה חשובה יותר שהיא גם הסיבה לכך שיש הטוענים שמוחנו לא "נועד" לעסוק במדע:

העיסוק במדע מאמץ!

דניאל כהנמן, בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט" מתאר את המוח כצירוף של שתי תת מערכות:

מערכת 1: בלתי מודעת, זריזה, יעילה אנרגטית, אינטואיטיבית ולא מדויקת שנועדה לאפשר לנו קבלת החלטות מהירה (כיוון שבהרבה מאד מצבים בחיינו לא עומד לרשותנו הזמן הדרוש כדי לנתח באופן מסודר את דרכי הפעולה האפשריות ולבחור את הטובה ביותר).

מערכת 2: מודעת, מדויקת, אנליטית, איטית והרבה פחות יעילה אנרגטית, לה אנו נדרשים כשעומד לרשותנו הזמן הדרוש וחשוב לנו לקבל החלטה נכונה ככל האפשר.

בנוסף לתיאור תכונותיהן של שתי המערכות, מראה כהנמן לגביהן את שלושת הדברים הבאים:

אנשים שונים משתמשים בשתי המערכות הללו במינונים שונים. יש כאלה שמשתמשים במערכת הראשונה כמעט באופן בלעדי ויש כאלה שמשתמשים בשנייה ביתר נדיבות.

השימוש במערכת הראשונה הוא נתון. איננו יכולים להימנע ממנו. השימוש במערכת השנייה הוא תוצאה של החלטה.

מדענים נוטים, אם באופן טבעי ואם כתוצאה מן החינוך המדעי שקיבלו, להפעיל את המערכת השנייה יותר מאחרים[א].

מיכאל רוטשילד