סיפור המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים אינו חוסך בתיאור כעסו של אב הרחמים – היבול התקלקל, הבצק תפח, אתרים נשרפו וסערות איימו להטביע – ויחד עם זאת הגמרא מנסה לרמוז שבסופו של דבר האל קיבל עליו את הדין והסכים לפרשנות של רבי יהושע והחכמים. לכך יש לנו את עדותו של רבי נתן שפגש את אליהו הנביא ושמע ממנו שבאותה שעה הנאדר בקודש חייך ואמר 'נצחוני בני, נצחוני בני'.
לכאורה אין לפקפק במי שהיה אב בית הדין ומורו של רבי יהודה הנשיא אך לאחר עיון מדוקדק קשה שלא לשים לב לפרט מחשיד שעלול לפסול את לא רק את תקפותה של העדות אלא גם את מהימנותו של רבי נתן. רבי נתן לא הסתפק בציטוט דברי אליהו שמסר את דבריו של היושב במרומים ולהדגשת הדברים הוא הוסיף עדות על חיוך שפשט על שפתי הבורא. נשאלת השאלה: כיצד בדיוק חייך האל הטרנסנדנטלי ונטול הגשמיות? האם שפתותיו נמתחו במידה שווה או שצד אחד של פיו עלה בעוד שהצד השני ירד? האם ראו לו את השיניים? האם נסגרו לו העיניים? רבי נתן, למזלו, חי בדור פחות ביקורתי מדורנו ועל כן הוא לא נדרש להשיב לשאלות אלה אך לנו צריך להיות ברור שמישהו כאן מייפה את האמת.
האם היה זה אליהו הנביא שנסחף בדיווחו או שמא היה זה רבי נתן שקישט את סיפורו של אליהו בפרטים מיותרים? האפשרות השלישית, שהסיפור כולו הוא פרי דמיונו של קשיש בעל כוונות טובות, מפחידה מידי ואין אפילו להעלותה על הדעת.
בשלב זה נוהגים הנאמנים לקפוץ ולהסביר שכיוון שאין לפקפק בשיעור קומתו ובסמכותו ההלכתית של רבי נתן הרי שיש לייחס את אי ההבנה למגבלות דורנו, מגבלות שמונעות מאיתנו לרדת לעומק דבריו של החכם הענק ולהבין את האלגוריה הנפלאה שבדבריו. ואולם, אם באלגוריה עסקינן הרי שלמעשה אין בידנו עדות אמיתית ומהימנה לעמדתו של האל בסוגיות שהתעוררו בעקבות מחלוקת תנורו של עכנאי. ייתכן שרבי נתן, בחכמתו המופלגת, רצה להורות לנו מוסר השכל ודרך ארץ אך כוונותיו הטהורות של האלגוריסט הקשיש אינן יכולות ללמדנו מאומה על צדקת עמדתם של רבי יהושע והחכמים. רבי נתן נחלץ לעזור ונמצא מזיק - הוא מנסה להוכיח שיש גיבוי אלוהי לכוחנות הרבנית אך בהעידו על האל המחייך הוא מוכיח בדיוק את ההפך: אם החיוך המפורסם מהווה חלק מהעדות הרי שיש לפסול את העדות כולה ואם החיוך אינו אלא אלגוריה הרי שאין בו כדי להעיד על עמדתו האמיתית של האל. כך או כך הרבנים אינם יכולים עוד להסתיר את קלונם מאחורי אצטלת ההגינות שרבי נתן ניסה לארוג עבורם והאל אינו יכול לשמש עוד כעלה התאנה למיתוסים של נאמניו השתלטנים.
קשה שלא להתפעל מהמהפכה החוקתית של רבי יהושע והחכמים אך אותנו מפליאים לא פחות הפכים השוליים כביכול של הסיפור, הפרטים הקטנים המציירים את אותו עולם מאיים ומפחיד, עולם של יצרים אפלים וכוחות אי-רציונאליים - עולמה של תורה. רבן גמליאל, רבי יהושע והחכמים אמנם הצליחו להשיג את מבוקשם והאירוע ביסס את מעמדם של חכמי ישראל ואת זכותם לפסוק הלכות גם כאשר פסיקתם עומדת בניגוד גמור למסורת שעברה מרב לתלמידו. יחד עם זאת, נראה שגדולי ישראל לא נתנו את דעתם על מחיר הניצחון שהרי אם היו נעצרים להרהר בדבר לבטח לא היו נסחפים לכדי פגיעה בתדמית האל, השפלתו ורמיסת כבודו.
אנו חייבים לצאת מתוך ההנחה שלחרוב, אמת המים וכתלי בית המקדש אין דעה עצמאית ולבטח אין להם את הידע התורני הדרוש לפסיקת הלכה מחייבת בסוגית תנורו של עכנאי. אי לכך, עלינו לאמץ את המסקנה הקובעת ששלושתם גם יחד מילאו את תפקידם בהנחיית הפמליה של מעלה ובהוראתה של הקדושה. איזה תפקיד, אם כן, ממלא האל בסיפור זה? ראשית, במצוות רבי אליעזר, הוא מזיז את החרוב אך מייד הוא מקבל הוראה נגדית ומשיב את החרוב למקומו. בפקודת רבי אליעזר הוא משנה את כיוונה של אמת המים ושוב הוא מקבל הנחיה סותרת ומשיב את המצב לקדמותו. אפשר לחשוב שבשלב זה התסריט כבר ברור, אבל לא - רבי אליעזר מנסה תכסיס חדש ורבי יהושע מסכל את עצתו ובשני המקרים האל שוב מציית ומשתף פעולה. נראה שהאל נהנה לשמש כמשרתם של שני אדונים שאם לא כן היה עליו לחדול בשלב מסוים משיתוף הפעולה המביך ולנצל את בת הקול בכדי לבקש משני הצדדים שיפסיקו לבלבל לו את המח ויניחו לו לעסוק בעניינים קצת יותר חשובים.
האם האל המצטייר בסיפור זה אמנם נוהג לרקד למנגינת המחלל האחרון או שבחכמתו האינסופית הוא החליט לשחק את תפקיד שוטה הכפר ובכך לרמוז לחכמים שעליהם להיות אדונים לעצמם? לכאורה, הזיג-זג האלוהי אמור לסמל את תקפותן השווה של שתי עמדות הלכתיות לגיטימיות, המסורת העתיקה שבידי רבי אליעזר מחד וטענת הרבנים שיש לנקוט בכלל 'אחרי רבים להטות' מאידך, אך כפי שראינו, החכמים אפילו לא העלו על דעתם שבהתנהגות האווילית יש מעין רמז ללגיטימיות של הפלורליזם הפרשני ובשוך הסערה מסתבר שהאל פשוט תרם את שמו הטוב ומעמדו הנישא לפוטש כוחני וציני של רבנים תאווי שלטון ושררה. הרבנים שהשכילו להשפיל ולבזות את התנא הגדול רבי אליעזר הצליחו באותה עת להשתיק, לדכא ולחשק גם את האל הגדול, שדרכיו בהלכה מן הסתם לא תאמו את צרכי הכת השלטת.
אם האגדה הייתה מסתיימת בזיגזגים האלוהיים, בעדותו של רבי נתן, או אפילו בהשתקתה של בת הקול עדיין ניתן היה להוציא את האל בשן ועיין ולהציל מעט מכבודו האבוד. ואולם, עורכי התלמוד החליטו לסחוט מהסיפור את הטיפות האחרונות של מוסר ההשכל אפילו אם לשם כך היה עליהם לטחון עד דק את שארית תהילתו של מלך כל המלכים. הגמרא מספרת:
|
לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח.
|
ואנו חייבים לשאול: כיצד לקה העולם ונתקלקל היבול? האם מדובר פה במקריות בלתי מוסברת או בכוחות שטניים? התשובה מובנת מאליה: היהדות אינה מאמינה בדואליזם שמאפשר לאל רע וחשוך לפעול בניגוד לרצונו של האל הטוב והמטיב ועל כן אין לנו אלא להניח שמאחורי הקלקולים עמד לא אחר מאשר האל האחד ששמו אחד. אם כך הדבר הרי שחובה עלינו לשאול מדוע נענשה האנושות כולה? האם הצדק האלוהי מתבטא בהענשת שליש מתושבי העולם על עוולתם של מספר זקנים ביבנה? מה אשמו החורשים ביגון והזורעים בדמעה שמשמים נגזר עליהם שלא יוכלו לקצור ברינה? לנו לא נותר אלא להסיק שהאל נפל קרבן לטירוף רגעי שמנע ממנו מלשלוט במעשיו שאם לא כן קשה להסביר כיצד אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד נסחף לענישה קיבוצית ולפגיעה בחפים מפשע. אנו נוכל רק לקוות שהסתרת הפנים האלוהיות בדורות האחרונים תמנע השתוללויות דומות כתגובה להשפלות התכופות שהוא ממשיך לספוג מרבנים בני ימינו.
הגמרא מוסיפה לתאר את השתלשלות המאורעות:
|
שנה החכם: חרון אף גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו רבי אליעזר את עיניו נשרף.
|
ואנו היינו רוצים ללמוד קצת יותר על המנגנון. האם מדובר במעין אקדח לייזר שיורק את אנרגיות הזעם של רבי אליעזר או שמא מדובר פה בשיתוף פעולה מורכב יותר במסגרתו רבי אליעזר רק מכוון בעיניו אל המטרה והאקדוחן השמימי הוא זה שלוחץ על ההדק? השמים, כך נראה, חננו את רבי אליעזר בכוחות טמירים ומופלאים מבלי להתעמק יתר על המידה בשימוש שהוא עתיד לעשות בהם. אף אם אין כאן שותפות פעילה הרי שרשלנות פושעת לבטח יש כאן.
בשלב מסוים מחליט רבי אליעזר להרפות מהאנושות בכללותה ולמקד את חיצי הזעם אך ורק כלפי גיסו, רבן גמליאל דיבנה:
|
רבן גמליאל שט באותה שעה בספינה ועמד עליו נחשול לטבעו.
אמר רבן גמליאל: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס.
עמד רבן גמליאל על רגליו ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל.
נח הים מזעפו.
|
רבן גמליאל, בצר לו, מתוודה על חלקו בקנוניה וחושף בפנינו את הסיפור האמיתי. מאחורי נוקשותם של החכמים, כך מסתבר, עמדו שיקוליו המדיניים של הנשיא, שברוב חוצפתו הציג את המטרה הכיתתית כהצדקה לשימוש פסול במדרש ההלכתי. נשיא זה לא רק שאינו רואה כל מגרעת בהכפפת האמת התורנית ליעדיו הפוליטיים אלא שכרבים וטובים לפניו ואחריו הוא מלהק את האל עצמו בתפקיד של עלה תאנה לתככיו המקיאווליים. מעשיו של רבן גמליאל לא נעשו, חס וחלילה, למען רמיסת שרידי בית שמאי וביצור מעמדם של הנשיאים מבית הלל אלא למען כבודו של ריבון העולם. דבר לא ירתיע את רבן גמליאל מהאדרת שם השם, אפילו אם לשם כך עליו לרמוס את תדמיתו של האל ולהציגו כסטליניסט שאינו סובל מחלוקות בישראל. חמור מכך, רבן גמליאל מניח שבוחן הכליות והלב אינו מזהה את מניעיו האמיתיים וכתוצאה מכך ניתן לשכך את זעמו במעט דברי נועם וחנופה. אכן, דרושה מידה רבה של התנשאות ועזות מצח להניח שבמרומים מעמידים נחשולים לטבע נשיא בישראל מבלי ששקלו היטב את מעלותיו ואת זכות אבותיו. מסתבר, עם זאת, שרבן גמליאל הטיב להכיר את נפש קונו והמשך העלילה מבהיר לנו שהאל אמנם נוטה להשתוללויות קפריזיות אך ניתן להרגיעו כשמדברים אליו בשקט ובהגיון. האל, למרבה הצער, שוב הוצג כאוויל מתלהם שמונחה לדרך הישר על ידי מבוגר שקול ואחראי.
נראה שבשלב זה ניתן היה לסיים את מסכת ההשפלות ולשחרר את הגבורה, מוכה ודואבת, לעסוק בענייניה אבל המהדיר התלמודי החליט כנראה שמלאכה שהחלה ברמיסה יש לסיים במעיכה:
|
אימא שלום הייתה אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. מאותה
העת היא לא הניחה לרבי אליעזר ליפול על פניו בתפילת תחנון בה האדם מבקש בקשות מיוחדות כיוון שפחדה שבעלה יבקש מהאל להעניש את אחיה.
ביום מסוים היא חשבה שחל ראש החודש, בו אין מתפללים תפילת תחנון, אבל היא טעתה שכן היה זה חודש מלא והחודש הבא התחיל רק למחרת.
אחרים אומרים שבא עני לפתח הבית והיא הוציאה לו פת לחם.
כך או כך, היא לא השגיחה על רבי אליעזר וכשחזרה מצאה אותו משתטח על פניו.
כשראתה אותו היא אמרה לו: קום, כבר הרגת את אחי.
בינתיים יצא קול שופר מביתו של רבן גמליאל להודיע ברבים שרבן גמליאל מת.
שאל רבי אליעזר את אשתו: מניין ידעת שאחיך מת?
ענתה לו אמא שלום: כך למדתי בבית אבי אבא - כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה ועל כן שערי השמיים אינם ננעלים בפני תפילתו של אדם שציערו אותו.
|
חלוקת התפקידים בסצנה זאת ברורה לחלוטין: רבי אליעזר משחק את תפקיד האקדוחן, אימא שלום את תפקיד האישה הדואגת והאל, כרגיל, את תפקיד האקדח הטעון, הדרוך והמוכן לקטל. במחזה זה זכתה רק לאימא שלום לשחק דמות אמיתית, חושבת ובעלת רגשות. השניים האחרים משחקים תפקידים מכאניים שכל מעשיהם מוכתבים מראש: האקדוחן ילחץ על ההדק ברגע שהאישה הדואגת תפנה את גבה והאקדח השמימי ישחרר כדור ברגע שיופעל כהלכה. רבי אליעזר, כיאות לחכם ירא שמיים, רק ממתין להזדמנות להתפלל תפילת תחנון מאחורי גבה של אשתו והאל הגדול, כיאות לבורא הכול, רק ממתין לשמוע את נוסחת ההפעלה המדויקת. הסבריו המפייסים של רבן גמליאל כבר פרחו מזיכרונו של מי שלעולם אינו אמור לישון או לשכוח, דינו של נשיא ישראל כבר נגזר ודבר אינו יכול להצילו ממר גורלו. העובדה שכל מעשיו של רבן גמליאל לא נעשו לכבוד בית אבא אלא לכבוד הבורא כבר לא מרשימה אף אחד, זכות אבותיו כבר אינה מסייעת וצדקתו כבר אינה עומדת. התלמוד, בדרכו שלו, מתעלה למעלה של טרגדיה יוונית.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
התגובות האחרונות