השיטה הרבנית מאופיינת על ידי ניכוסה המונופוליסטי של ה'אמת' והפקעתה מכל שאר האנושות, השתלטות על האל והפיכתו למכשיר להשגת יעדי הגילדה, הסתרת הזלזול באל מאחורי מסך של תשבחות נבובות, הצרת חופש פעולתו של האל, הכפפתו למועצת מנהלים סמכותית והפיכתו למודל חיקוי נשלט וממושמע. במקביל הרבנים עשו שימוש ציני בפסוקים תמימים שמלכתחילה יועדו לצרכי התעמולה הכוהנית ולא לצרכי שטיפת המח הרבנית וניצלו פסוקים אלה לביסוס עליונותם החברתית ורווחתם הכלכלית. המאפיינים הללו נחשפים באמצעות מספר רב של מדרשים וסיפורים שמדגימים וממחישים פן זה או אחר של מסע הפרסום ויחסי הציבור של הרבנים ואולם, לצד כל אלה קיים סיפור אחד שמצליח לשלב את כל המאפיינים השונים לתמונה אחת, שלמה, מלאה ומספקת. סיפור זה ממחיש לא רק את היוהרה הרבנית, את זלזולם בבורא העולם ואת תחושת העליונות שליוותה אותם לכל אשר יפנו אלא גם את יכולתם הוירטואוזית לעוות כל פסוק שוחר טוב ולהתלות בכל עדות מפוקפקת בחתירתם המתמדת לשלטון ושררה - זהו הסיפור על המחלוקת שהתעוררה ביבנה בנוגע לתנורו של עכנאי.

המפגש עם התרבות ההלניסטית שחדרה למזרח התיכון יחד עם גיסותיו של אלכסנדר מוקדון גרם לשכבות מסוימות בעם ישראל לאמץ את החשיבה המדעית של היוונים אבל השכבות היותר מסורתיות דחו בהחלטיות את הפילוסופיה היוונית וביצרו את אמונתם מפני כל מתקפותיו של המדע ה'מודרני'. פה ושם אנו אמנם פוגשים ברבנים שמצאו לעצמם התר ללמוד את חכמת יוון אבל הקיצוניות הדתית ששלטה בכיפה גרמה לרוב העם להתרחק מהמודרנה ולדבוק באמונות המיתולוגיות המסורתיות של הדת היהודית.