הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי של חב"ד, החל את חייו כאדם די שגרתי שהגיע להישגים אקדמיים לא מרשימים ומילא, כנראה, תפקיד זוטר במספנות הצי האמריקאי. בצל חותנו, האדמו"ר השישי של חב"ד, הוא אמנם הצליח להתברג לתפקידים קצת יותר מכובדים במוסדות החינוך, ארגון הצדקה והוצאת הספרים של החסידות אך שום דבר בעברו לא רמז על העתיד המצפה לו: ענק בתורה, נביא, מלך, משיח, עושה ניסים, מציל המונים ומלומד בעל שבעה דוקטורטים. התדמית המנופחת של הרבי מלמדת על תמימותם של החסידים שמוכנים לבלוע ולעכל כל דבר הבל, על חוסר היושרה של הרבנים שאינם מאפשרים לעובדות לדכא את פולחן האישיות שמשרת את צרכיהם ועל מצבה העגום של החברה הישראלית שמאפשרת לאברכי המיסיון ללכוד נערים מבולבלים ולהפכם לחברים בכת הזויה שמכרסמת בעקביות תחת אושיותיה של מדינת ישראל.

רבים מאיתנו ממהרים להתמכר למיסיונרים החבדיים ולהפגין, באמצעות התפילין שהם מגישים לנו, את נאמנותנו הבלתי מסויגת לדת אבותינו ולמורשתו הנצחית של עם ישראל. בהפגנה קטנה זאת יהודים תמימים למעשה מעניקים תו הכשר לכת פולחן אישיות אנטי-ציונית שבתוככי ליבה בזה להם ולכל העקרונות שיקרים להם. אני מציע לכל מי שנתקף בפרץ רגשות בראותו מיסיונר מזוקן לעצור לרגע ולשאול את החב"דניק מספר שאלות קצרות. ייתכן מאד שלמשמע התשובות הוא יחליט לתמוך במדינת ישראל ובמשטר שלה במקום להעניק לגיטימציה לכת אנטי-ציונית ששואפת להחליף את המשטר הדמוקרטי במשטר רבני שיהיה כפוף אך ורק להלכה היהודית - בפרשנותו של הרבי מליובאוויטש כמובן.