לשונות ההאנשה כאמצעים רטוריים
השיטה הראשונה הופכת את הניסוחים המגשימים לביטויים רטוריים דוגמת משלים מטאפורות ואלגוריות. לשם דוגמה, את הפסוק:
|
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ.[א]
|
אסור להבין כפשוטו ויש לפרשו בצורה אלגורית ולהבין שהאל התבטא 'על דרך הכבוד', כלומר, כשם שכל הארצות שייכות לו והוא בחר לכבד אחת מהן ולומר עליה 'אַרְצִי וְנַחֲלָתִי'[ב] וכשם שכל ההרים שייכים לו והוא בחר לכבד הר אחד ולומר עליו 'וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ'[ג] כך גם שייכות לו כל הצורות והוא בחר לכבד אחת מהן ולהגיד עליה - זו צורתי.[1]
באותו אופן, גם את התייחסויות המקראיות שמתארות את האל כמלך, את בני האדם כעבדיו ואת המלאכים כמשרתיו חייבים להבין כלא יותר מאשר תיאורים אלגוריים של הנשגבות האלוהית, נשגבות שבני התמותה לעולם לא יוכלו להבין. גם פסוקים שמתייחסים לאהובים ושנואים חייבים, על פי אותה לוגיקה, להיות לא יותר מאשר אלגוריות שמתארות את המבט הקוסמי והבלתי משתנה של האל: את הנשמעים למצוותיו האל כינה בשם 'אהובים' ואת המורדים ברצונו הוא גימד בכינוי 'שנואים'[2]. בצורה אלגורית יש לפרש גם את הפסוקים בהם האל מתייחס לזמן ולמרחב וכל אימת שאנו מוצאים את האל מציין אירועים ספציפיים עלינו להבין שהכתוב בעצם מתכוון לתאר רק לתוצאות המעשים שנגרמו עקב הרצון הנצחי והבלתי משתנה של האל ולא למעשיו של האל עצמו.[3]
לצד הפיכתם של ניסוחים מביכים לאלגוריות עמוקות, הרס"ג מתייחס לביטויים מאנישים אחרים כאל 'מליצות שיר', היינו, מטפורות פיוטיות שאסור להבינן כפשוטן בדיוק כשם שאין להבין בצורה מילולית משפטים כמו 'את הפרח הקטן שלי' או 'אתה העיניים שלי'. בעלי התנ"ך לא רצו להגביל את עצמם לגבולותיה הצרים של השפה ולכן הם עיצבו את מסריהם בשפה ציורית ורעננה והניחו שההגיון והמסורת ימנעו מאיתנו מלהבין את הטקסט שלא כאשורו.
את הניסוחים המטפוריים הללו אסור לנו, אם כן, להבין כפשוטם ועלינו לנסות ולרדת למחשבות העמוקות יותר שמסתתרות מאחורי המילים. לשם משל, רק פתי יניח שהשמיים באמת יודעים לבטא את עצמם כשהוא נתקל בפסוק 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל'[ד] או שהים מדבר, כמשתמע מדברי הנביא 'כִּי אָמַר יָם מָעוֹז הַיָּם לֵאמֹר'[ה]. באותה מידה, הפסוק 'אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ'[ו] אינו מלמד שלאבדון ולמוות יש פה, מהפסוק 'הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה'[ז] אין להבין שלאבן יש אזנים, הפסוק 'הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה'[ח] אינו מרמז על כשרונות מוזיקליים כלשהם והפסוק 'וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה'[ט] אינו מתייחס לפרטי לבוש.[4]
כשניסוחים מטרידים הופכים למליצות שיר תמימות אפשר להעניק משמעויות חדשות גם לפסוקים שמתייחסים לחלקי גופו של האל. לשם דוגמה, הכתוב ידבר על ראשו של האל ואנו נבין שבכוונתו לבטא כבוד ורוממות, את ההתיחסות לעיין האלוהית נפרש כביטוי של השגחה, פני האל יהיו עבורנו ביטוי לרצון או כעס, ידו של האל תסמל יכולת, הלב האלוהי חכמה וכדומה.
באותו אופן, כשהנביאים מספרים שמקומו של האל בשמיים עלינו להבין שזאת רק מליצת שיר שמבטאת את גדלותו ורוממותו של האל וכשהם אומרים שהאל שוכן בבית המקדש, בקרב בני ישראל או בציון עלינו להתעלם מהמילים המפורשות ולהסיק שמטאפורה רק מבטאות כבוד לאותם מקומות או לאותה אומה[5]. העדפה אלוהית לעם מסוים או למקום מסוים תתפרש על ידינו כמליצת שיר שמורה על כבוד והידור של אותו העם או אותו המקום ופסוקים שמדברים על תנוחות אלוהיות יראו לנו כלא יותר מאשר מטפורות שכוונתן לתאר יציבות, נצחון, ענישה וכדומה[6].
האוניברסליזציה מסבירה את לשונות ההגשמה
השיטה השניה במאגר התחמושת של הרס"ג היא שיטת האוניברסליזציה. שיטה זאת מניחה שהאל אינו עוסק בפרטים אלא רק באמיתות נצחיות ואוניברסליות ולכן אין להבין כפשוטם פסוקים שמתארים את האל כאוהב או מתעב. את כל מה שהאל ציוונו לעשות הוא מכנה 'אהוב' בעוד שאת כל שהזהירנו מלעשות הוא קורא 'מתועב'. כשהמקרא מתאר את התחושות האלוהיות הוא אינו מתכוון לריגושים שעוברים בליבו ומוחו של האל אלא לציוויים אלוהיים שצריכים להשפיע על מחשבותיו של האדם ועל מעשיו. באותו אופן, כשהאל מביע רצון או כעס עלינו להבין שזו דרך התבטאות שנובעת מתחושותיהם של הברואים. כשלברואיו מגיע אושר או גמול הכתוב מדבר על 'רצון' וכשמגיע להם עינוי ועונש הכתוב מדבר על 'כעס'.[7]
מילים נסתרות מסבירות את לשונות ההגשמה
השיטה השלישית שהרס"ג רתם למשימה היא שיטת המילים הנסתרות. התורה דיברה כלשון בני אדם ואל לנו להתפלא אם לפעמים היא משמיטה מילים שאמורות להיות מובנות מאליהן. לכן, אם אנו קוראים שיהוה נצפה או שיש לו צורת אדם או שהוא יושב על כסא וכדומה עלינו להבין שמהפסוק נשמטה מילה דוגמת 'כבוד' או 'מלאך' והמקרא למעשה מתאר 'מלאך יהוה' שנראה כמו בן אדם או את 'כבוד יהוה' יושב על כסא.[8]
שיטת 'הכרוב המיוחד' לתרוץ לשונות ההגשמה
בעזרת השיטה הרביעית, שיטת הכרוב המיוחד, ניתן להרחיק את האל מזירת ההתרחשויות ולשלוח במקומו תחליף עשוי מזוהר שכל מטרתו לאחז את עיני הנביאים ולתרץ את הפסוקים המביכים. הכתוב מרשה לעצמו לתאר פה ושם בני תמותה שראו אל בדמות אדם או אל אנושי למדי שיושב על כסא ומלאכים עומדים מימינו ומשמאלו וכדומה אבל לא צריך להיות חכם גדול בכדי להבין שהנביאים לא יכלו לראות את דמותו של האל חסר הגוף והצורה ומה שנראה להם כמו האל לא היה אלא כרוב מיוחד שהאל ברא בכדי להוכיח לנביאים שנבואתם היא נבואת אמת. דמות זאת נבראה מזוהר ובהירארכיה השמימית היא היתה נכבדה יותר מכל המלאכים. את הדמות הזאת המקרא מכנה בשם 'כבוד יהוה' והחכמים, מאוחר יותר, העניקו לה את השם 'שכינה'[9].
הכרוב המיוחד הוא בהחלט שימושי באירועים דוגמת ההתגלות בנקרת הצור. רבים הובכו כשלמדו שמשה ביקש מהאל 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'[י] ומבוכתם הוכפלה כשהאל ענה 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי'[יא] ושולשה כשהאל הוסיף לאמור 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ'[יב], אבל ברור שאין מדובר פה בפניו ואחוריו של האל הבלתי נראה אלא בפניו ואחוריו של אותו זוהר נברא שכל מי שמסתכל בו מתפרק בנינו ופורחת נשמתו.
משה ביקש מיהוה רשות להסתכל באותו הזוהר אבל האל הסביר לו שבן תמותה אינו יכול לעמוד בעוצמתה של הקרינה הבוקעת מראשיתו של הזוהר ולכן הוא יסתירהו בענן עד שתחילת הזוהר תעבור מעליו כפי שנאמר 'וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי'[יג]. לאחר מעבר ראשית הזוהר האל הבטיח למשה שיסיר מלפניו את החייץ הסוכך כך שמשה יוכל לראות את סופו של הזוהר, שמן הסתם היה פחות מסנוור עיניים, ועל כך נאמר 'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי'[יד].[10]
האל החדש של רבינו סעדיה
האל במתכונתו החדשה תאם את תמונת עולמם הסדורה והרציונלית של הפילוסופים ואין כל פלא שלעומתו נראה יהוה הישן לא רק אי-רציונלי אלא גם פרימיטיבי ונחות. אכן, מי יעדיף את התפרצויות הזעם של האל הטרום-סעדיני על פני הנשגבות הנצחית של אלוהי הפילוסופים ומי יחפוץ באל שמעסיק את עצמו בשטויות חולפות כשלמולו ניצבת אלוהות שעוסקת רק באידיאות של הנצח? רבי סעדיה, בצוק העיתים, החליט למזג את האל היהודי עם האל המודרני שהפילוסופים המוסלמים ירשו מההוגים היוונים והרבנים, בלית ברירה, הסכימו להתמסר למהפכה השקטה ולפסוע צעד גדול לעבר המודרניות של המאה העשירית. היחיד שנותר מאחור הוא הקורבן האמיתי של כל הפרשה - האל הגדול והנורא ששוב הוצג ככלי ריק שמסוגל לקבל כל תוכן שבעלי העניין יחליטו לצקת לתוכו
|
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
|
בראשית א:כז
ירמיה ב:ז
ישעיה יד:כה
תהילים יט:ב
ישעיה כג:ד
איוב כח:כב
יהושע כד:כז
ישעיה נה:יב
תהילים סה:יג
שמות לג:יח
שמות לג:כ
שמות לג:כג
שמות לג:כב
שמות לג:כג
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני, אות ט'
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני, אות יא'
הרס"ג, (אמונות ודעות, מאמר שני, אות יא'
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני אות ט' ואות י'
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני אות יא'
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני אות יא'
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני אות יא'
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני אות י'
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני, אות ט' ואות י'
הרס"ג, אמונות ודעות, מאמר שני, אות יב'
התגובות האחרונות