|
המעשה ברבי עקיבא ואימו של עז הפנים
|
רגע לפני שיקום המתרץ ויקבע שאין לנפח מקרים בודדים לכדי תופעה כללית עלינו להקדים רפואה למכה ולהוכיח שרב יוסף, רב יוחנן, רבי שמעון בן שטח ורבי שילא אינם השקרנים היחידים שהשאירו את עקבותיהם במקורותינו:
|
רבי יהודה אומר: עז פנים לגיהינום ומי שיש בו בושת פנים לגן עדן.
שואלים: מיהו עז פנים?
מעשה שהיה כך היה: פעם אחת היו זקנים יושבים בשער ועברו לפניהם שני נערים, אחד כיסה את ראשו ואחד גילה את ראשו. זה שגילה את ראשו - רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנידה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנידה.
אמרו הנוכחים לרבי עקיבא: איך מעז אתה לסתור את דברי חבריך המבוגרים ממך?
אמר רבי עקיבא: אני אוכיח את דברי.
הלך לאמו של הנער. ראה אותה יושבת ומוכרת קטניות בשוק.
אמר רבי עקיבא לאימו של עז הפנים: בתי, אם תעני לי על שאלתי אני אביאך לחיי עולם הבא.
אמרה לו האם: השבע לי.
נשבע רבי עקיבא בשפתיו וביטל את שבועתו בליבו.
שאל אותה: בנך זה מה טיבו?
ענתה לו האם: כשנכנסתי לחופה הייתי בנידתי ופרש ממני בעלי ובא עלי שושביני וכך נולד לי בן זה. נמצא שהנער היה גם ממזר וגם בן של אישה שהתעברה בנידתה.
אמרו כולם: גדול היה רבי עקיבא כשהכחיש את רבותיו.
באותה שעה אמרו ברוך ה' אלוהי ישראל אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף.[1]
|
|
תנאי הכרחי או תנאי מספיק?
|
מפשטו של הסיפור קצת קשה להבין אם הרבנים ראו בפגם הלידה תנאי מספיק או תנאי הכרחי לעזות מצח וראוי שנדון מעט בנושא חשוב זה:
תנאי מספיק[ד] מתאפיין על ידי המילה 'אם', למשל, 'אם הנער נולד ממזר הוא יגדל להיות עז פנים'. תנאי מספיק כופה את התוצאה ועל כן די בקיומו של אחד מהתנאים המספיקים על מנת להבטיח את התממשותה של התוצאה.
תנאי הכרחי[ה] מתאפיין אל ידי הביטוי 'רק אם', למשל, 'רק אם הנער נולד ממזר הוא יגדל להיות עז פנים'. תנאי הכרחי חייב להתקיים לפני השגתה של התוצאה ומכאן שנוכל להגיע לתוצאה רק לאחר שיתמלאו כל התנאים ההכרחיים.
את חשיבות ההבדל בין תנאי הכרחי לתנאי מספיק ניתן להדגים בעזרת ההתניה התלמודית הבאה:
|
מסר רבי אבהו בשמו של רבי אלעזר: בתלמידי חכמים לא שולטת אש הגיהינום ולומדים זאת במידת קל וחומר מסלמנדרה שהאש אינה מזיקה לה. מה סלמנדרה שלידתה מאש - מי שזורה על עצמו מעט מדמה אין האש שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופם אש, כפי שלומדים מהפסוק 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְהֹוָה וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע'[ו], על אחת כמה וכמה שאין האש שולטת בהם.[2]
|
ברור שלשיטתו של רבי אל עזר העיסוק בחכמה מהווה תנאי להשגת חסינות מאש אך האם מדובר כאן בתנאי הכרחי או בתנאי מספיק? אם רבי אלעזר כיוון בדבריו לתנאי הכרחי הרי שהחסינות מאש תובטח רק אם אין תנאים הכרחיים נוספים והנזרק למדורה הוא באמת תלמיד חכם[ז]. מאידך, אם הדרשן הגדיר עבורנו תנאי שהוא רק מספיק אזי אין אמנם ספק שכל תלמידי החכמים אכן ישרדו את להט המדורה אך ייתכן שגם להדיוטות תמצאנה תחבולות ממלטות נפש.
לא רבים יעריכו את חשיבותן של הדקויות הללו אך עלינו לזכור שמבחן האש יוכל לשמש לאימות הצהרותיהם של המועמדים לגיוס רק אם הדרשן ראה בעיסוק בתורה משום תנאי הכרחי יחיד לחסינות מאש. מאידך, אין כל תועלת במבחן זה אם רבי אלעזר ראה בלימוד התורה לא יותר מאשר תנאי מספיק שכן במקרה זה לא נוכל להבדיל בין אברכים של ממש למתחזים שישכילו למרוח על עצמם דם של סלמנדרה.
לאור ניתוח זה ברור ששלושת הרבנים לא כיוונו בדבריהם לתנאי שהוא רק הכרחי או רק מספיק: תנאי הכרחי אינו מונע את קיומם של תנאים הכרחיים נוספים, למשל שעז הפנים חייב להיות לא רק ממזר אלא גם בחור ישיבה, בעוד שתנאי מספיק אינו מאפשר לנו לשלול את אפשרות קיומם של תנאים מספיקים אחרים שכל אחד מהם די בו בכדי לכפות על הנער את עזות פניו. עלינו, אם כן, להסיק שכל אחד מהרבנים ראה בתנאיו תנאים הכרחיים ומספיקים שמתאפיין על ידי שני הביטויים גם יחד, כלומר, 'אם ורק אם הנער נולד ממזר הוא יגדל להיות עז פנים'. במילים אחרות, רבי יהושע, רבי אליעזר ורבי עקיבא שכל עז פנים חייב להיות גם בעל מוצא פסול וכל ממזר ו/או בן נידה הוא בהכרח גם עז פנים.
ניתוח זה רק מעצים את גדולתו של רבי עקיבא שהצליח להפוך את הבלתי סביר לבלתי אפשרי ואת המגוחך לאבסורד. דעתנו הייתה נחה אם רבי עקיבא היה מאמין שהתנאי הוא תנאי מספיק, היינו שכל ממזר שהוא גם בן נידה חייב להיות עז פנים אך האם קיימת איזו שהיא סבירות שתבטיח שתנאיו יהיו גם הכרחיים ושכל עז פנים הוא בהכרח גם ממזר וגם בנה של נידה? בהכחישו את דברי חבריו רבי עקיבא למעשה שלל את האפשרות שנמצא עזות פנים בממזרים שאינם בני נידה או בבני נידה שאינם ממזרים וממילא יוצא שכל מי שהוא רק ממזר או רק בן נידה אינו יכול להיות גם עז פנים. מצד שני, עז הפנים אינו יכול להיות סתם ממזר או סתם בן נידה וחובה עליו לעמוד בשני התנאים גם יחד. לנו לא נותר אלא לשאול: מה בדיוק התרוצץ בראשו של רבי עקיבא? האם הוא באמת האמין שכל החצופים שמייצגים את הציבור החרדי בכנסת הם בהכרח גם ממזרים וגם בני נידה? האם הוא לא הסכים לתת הנחה כלשהי לעזי הפנים שמסיתים חדשות לבקרים את מתפרעי הציבור הדתי-לאומי?
|
מוסרי השכל ומשמעויות נלוות
|
לא דרוש יום לימודים ארוך בכדי לקלוט את מוסר ההשכל הרבני הטמון בסיפורם של רבי עקיבא ואימו של עז הפנים: הרבנים ובראשם רבי עקיבא, הם ענקים רוחניים וברוך אלוהי ישראל שגילה להם את סודותיו. למרות זאת, את מלא משמעויותיו של הסיפור נוכל להבין רק לאחר שנתעמק בפרטיו ונבודד את מרכיביו: הגיבור הראשי הוא ללא ספק רבי עקיבא שהשכיל להבין שנער עז פנים יכול להיוולד רק לזנזונת שהתעברה בעת נידתה. לצידו לוהקו שחקנים נלווים בתפקידי משנה קטנים שנועדו להבליט את חכמתו וגדולתו של העבדקן הגדול. שלושה מתוך ארבעת שחקני המשנה משחקים תפקידים זוטרים וחסרי חשיבות – הנער הפוחז פורץ לבמה מצידה האחד וממהר לצאת מצידה השני בעוד שרבי אליעזר ורבי יהושע מסתפקים בישיבה בפינה ובהשמעת שתי חצאי אמיתויות שלעולם לא תשתווינה לאמת השלמה והמקיפה שבידי רבי עקיבא.
גם אימו של הפוחז, אף שזכתה בתפקיד מדבר, לא הייתה אמורה לשחק דמות אמיתית ונראה שהיא שולבה במחזה רק בכדי שתאמת בפיה את קביעתו של רבי עקיבא ותמחיש בדבריה את מלא גדולתו. ואולם, שחקנית אלמונית אך מוכשרת זאת, בשבריריותה האנושית, לא רק השכילה לגנוב את ההצגה מהגיבור המזוקן אלא שהיא אף הצליחה להפנות את הזרקורים מניצחונו הנבוב אל עבר תקוותיהם ומצוקותיהם של האנשים הקטנים שמעולם יועדו לשמש רק כאסקופות נדרסות לרגליהם של החכמים הענקים.
כמעט מכלום אנו מצליחים לצייר את עולמה של האם המסכנה: למחייתה היא נאלצה להתפרנס מממכר קטניות ומכאן נוכל להסיק שבעלה לא נמנע מלנצל את זכותו ההלכתית לגרשה לחיים של סבל ומחסור (המקרא, יש לזכור, אמנם גוזר על הנואפת מוות בסקילה: 'וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'[ח] ואולם החכמים, מן הסתם בלחץ השלטונות הרומיים, החליטו לוותר על הצדק האלוהי ולהסתפק בגרושה של החוטאת לחיים של חוסר-כל). בניסיונה לשמור על אלמוניותה היא עזבה את מחוזות לידתה ונדדה לעיר אחרת, למקום שלא ידע את קלונה. בעיר זו היא ניסתה לבנות חיים חדשים לה ולבנה, שבהיעדר מורא אב, גדל וצמח גם הרחק ממוראם של הרבנים.
בעיני רוחנו נוכל לראות את האישה, מסוגרת ומרוחקת מכל שכניה, מחלקת את עיתותיה בין חדרה הקטן לבין הדוכן שבפינת השוק. על פרטיותה היא שמרה בקנאות. לא למען עצמה, לאחר שכבר גורשה לחיים של עוני והשפלה לא נותר לה לאבד דבר זולת שרידי כבודה, אלא בראש ובראשונה למען אושרו ועתידו של בנה שתו הממזרות יטרוק בפניו את כל הדלתות וימנע ממנו מלהינשא לבת ישראל כשרה, כפי שציווה האל שבשמים, 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהֹוָה'[ט].
לא בפני אישה שכמותה יפתחו שערי גן עדן, מקום מנוחתם של צדיקים גמורים דוגמת שלושת אלה שראתה יושבים בשער העיר, מוקפים בתלמידיהם ודנים ברומה של תורה. בצעירותה, כך נזכרה, היא שמעה בבית אביה על האל הרחום שטומן בסתר כנפיו את נשמות הקדושים והטהורים אך ברור היה לה שלא עבורה נועדו תענוגות הנצח. גורלה הרי כבר נגזר לייסורים עלי אדמות ולשכחת עולמים בימים שעוד יבואו. אך מה זה? מדוע קם אחד הצדיקים הישובים בשער? לאן הוא משים את פעמיו? האם אליה הוא מתקרב? כן זה הוא. אך מה בפיו, מה רוצה קדוש נשגב זה ממנה? במה יכולה היא, הקטנה, להואיל לשותף הסוד של האלוהים?
רק דבר אחד הוא שואל ורק תשובה אחת תפתח בפניה את הדרך לגן העדן, מחוז חפצו של כל מי שמשתוקק לראות את זיו פניו של האב האוהב. האם קורא משאלות לב הוא? כיצד יודע הוא שטרודה היא בהרהורים על גורל נשמתה? את חיי העולם הבא הוא מבטיח לה! הייתכן? לבטח רק מהתל הוא בה, ראו כיצד מחייכים חבריו ליד השער. שישבע! צדיקים הרי לעולם אינם נשבעים לשווא. הוא נשבע. מה טיבו של בנה רוצה הוא לדעת. האם תסגיר את סודה? כן! חיי נצח הוא מציע לה! הנה היא מספרת לו. הוא נפרד ממנה בחיוך וחוזר לחבריו. אושר גדול נפל בחיכה. זכור את הבטחתך היא קוראת אחריו.
האם ניתן למצוא בסיפור זה שביב של אנושיות שיציל ולו מעט משמו הטוב של רבי עקיבא? האם לכל הפחות נוכל להאמין שהגינותו של התנא הנערץ מנעה ממנו מלהפיץ ברבים את הסוד הגנוב? התשובה לשאלה זו אינה קשה ואינה מפתיעה שכן הסיפור עצמו מאלצנו להניח שברגע שרבי עקיבא גמר לנצל את תמימותה של האישה הוא מיהר לרוץ ולספר לחברה. בכל מקרה, ברור לחלוטין שהשבחים שהורעפו על רבי עקיבא, 'גדול היה רבי עקיבא כשהכחיש את רבותיו', לא התפשטו ברבים ללא תיאור צמוד של מעלליו וללא הפרטים הפיקנטיים לא הייתה גם כל הצדקה לברכה 'ברוך ה' אלוהי ישראל אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף'.
|
הגישה העניינית של המספר והעורך
|
כעניין שבשגרה היינו נוטים לייחס את הבאתוס, הנקלה המוצג במונחי הנשגב, לכישרונו הספרותי של המחבר ואולם במקרה שלנו ברור בעליל שבעל סיפור האגדה, חף מכל נימה אירונית או סרקסטית, לא כיוון את דעתו אלא למשמעויות הבסיסיות ביותר והפשוטות ביותר של סיפורו. כמוהו, ניתן להניח, עשה גם העורך של מסכת כלה[י] ששילב את סיפורם של רבי עקיבא והאישה כחוליה נוספת בשרשרת של דוגמאות שממחישות את יתרונות המשגל המוסדר ואת הסכנות המתלוות לתשמישי מיטה פסולים.
כך אנו מוצאים ברצף המקדים לסיפורנו את אמא שלום תולה את יפים של בניה בכך שבעלה, רבי אליעזר, 'לא היה משתעשע עימי לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה אלא במשמרת האמצעית, מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד'[3]. זאת על מנת שלא תעלה על דעתו אישה אחרת וימצאו בניו באים לידי ממזרות שכן, כידוע, עשרה הם כממזרים אף שאינם ממזרים של ממש: בני אמה, בני שיפחה, בני שנואה, בני נידה, בני נדוי[יא], בני תמורה[יב], בני מריבה[יג], בני שיכורה, בני גרושת הלב[יד], בני ערבוביא[טו] ויש אומרים אף בני ישנה[טז].
לממזרים וירטואליים אלה מתלווה קטלוג של חוליים הנגרמים על ידי תנוחות נפסדות והרגלים חריגים: הבועל ארוסתו בבית חמיו יהיו לו בנים ויתקין[יז]. המשמש מיטתו לאחר שיצא מבית הכסא יהיו לו בנים נכפים[יח] מפני ששד של בית הכסא מתלווה עמו ועל כן ראוי לו שיתאפק מלשמש את מיטתו כזמן הנדרש להליכת חצי מיל. גם המקיז דם ומשמש מסתכן בבנים ויתקין אבל אם גם הבעל וגם האישה הקיזו ושימשו הרי שבניהם יחלו במחלת הראתן, אך זאת רק אם לא טעמו כלום לפני התשמיש. למקיזים, טועמים ומשמשים אין בדרך כלל כל סיבה לחשוש. המשמש מיטתו מעומד אוחזת אותו מחלת ה'אחילו', היא 'אש של עצמות' שרפואתה קמח של עדשים ויין. המשמש מיטתו שיכור סופו שיעקר מן העולם, כשגם הגבר וגם האישה שיכורים לבם נעקר. המשמש מיטתו לאור הנר יהיו לו בנים נכפין[יט]. המשמש מיטתו מיושב אוחזתו דלריא[כ] ורפואתו היא ארקין[כא] של קוצין. כשהוא מלמטה והיא מלמעלה, תאחז בו עווית. הוא מלמעלה והיא מלמטה, זאת דרכם של בני אדם. שימשו שניהם כאחד, הוולד יצא עיקש.[4]
הסיפור על עז הפנים שנולד לנידה שזנתה מחליק לרצף זה כאילו מאליו, כלא יותר מאשר תיאור של עוד קלקול הנגרם על ידי תשמישי מיטה פסולים. נראה שעורכה של המסכת פשוט בחר סיפור מתאים שהשכיל להמחיש את הסוגיות שבאמת עמדו בראש מעייניו. העובדה שמהמקור הקדום בקעה ועלתה גם דמותו הענקית של רבי עקיבא בן יוסף לבטח לא הפריעה לו ויש להניח שהוא ראה במוסר ההשכל העמוק של סיפורנו מעין בונוס חינם ששב ומוכיח עד כמה גדולים הם הרבנים שמשכילים לתלות את מגרעותיהם של הבריות בתנוחות המשגל של הוריהם.
|
הסברים ותירוצים
|
האם נוכל לחשוב על סיפור שמדגים טוב יותר את עומק חכמתם של גדולי ישראל שהשכילו לחשוף את הסודות הכמוסים שהוצפנו בפסוקיה של תורת הקודש? אכן, מי ישתווה לרבי אליעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא שהצליחו להתאים פסוק לתופעה ולחשוף את מוצאו הקלוקל של נער חולף? גדולת הרגע הפעימה גם את המהר"ל[כב] שניסה לחשוף את העומקים הנוספים שמן הסתם חייבים להיות חבויים היכן שהוא בתוך הסיפור:
|
יש להבין את המחלוקת כדלקמן: רבי אליעזר גרס שהעזות והערווה שלובים זה בזה ולומדים זאת מפסוקים דוגמת 'וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ'[כג]. הוא האמין שהעזות היא תכונה רעה שבאה לאדם בעקבות הזנות ולכן, כיוון שנראתה בנער עזות מצח ועזות המצח באה מהזנות הרי שהנער חייב היה להיות ממזר.
רבי יהושע, לעומתו, סבר כי העזות היא תכונה רעה בנפש האדם ושעזות המצח נגרמת על ידי פגמי הנפש כפי שניתן ללמוד מהפסוק 'וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ'[כד]. לפיכך, כיוון שדמה של הנידה פגום הרי שגם דמו של בנה חייב להיות פגום ודם פגום בהכרח גורם לפגמים מהותיים גם בנפש. עזות הפנים מורה על נפש פגומה ולכן הנער חייב להיות בן נידה.
אבל רבי עקיבא סבר כי הקלקול נובע משתי סיבות, גם פגיעה בכוחות הגוף וגם פגיעה בכוחות הנפש ולפיכך הוא קבע שהנער הוא גם ממזר וגם בן נידה. ...
(המהר"ל ממשיך ומסביר באריכות שהעזת פנים היא גם פסיבית – הסירוב לקבל את מורא הזולת שמקורו בערוה, וגם אקטיבית – ההתרסה נגד הזולת שמקורה בדם הנידה). ...
רבי עקיבא דרש שבנער נתגלתה עזות מצח פסיבית שמקורה בזנות וגם עזות מצח אקטיבית שמקורה בדם הנידה.[5]
|
אין כתרצנות המהר"לית להמחשת עולמם של הרבנים, עולם שפרנס דורות רבים של עבדקנים מסורים שהשקיעו את מיטב מרצם, כישרונותיהם ושנותיהם בניסיון לפרש, להעמיק, להרחיב, לשבח, לפאר, להלל, להדר, לרומם ובעיקר לתרץ את אינספור ההבלים שקודמיהם תאווי הלהג שתלו במקורותינו.
הסברו של המהר"ל אמנם מבהיר את מכלול השיקולים שעמדו מול עיניהם המלומדות של שלושת הזקנים אך האם יש בו משום הסבר לתרמיתו של רבי עקיבא? האם נוכל למצוא מקום לשקר בעולמם הזך של הצדיקים? ובכן, מסתבר שהדבר אינו קשה כלל ועיקר ואם רוצים ניתן אפילו להציג את האירוע כולו כלא יותר מאשר דוגמה נוספת לקרבנות שהרבנים נאלצים, בלית ברירה, להקריב לטובת כלל הציבור:
|
התירו לעצמם החכמים להונות את האישה בכדי להזהיר את הבריות ממידת זנות ומתשמישי נידה שהם סיבת המוות הנצחי והאבדון. יבין כל אדם בעצמו שלא לבא לידי חשד כלשהו בדברים מכוערים וזה מרכיב אחד ממרכיבי לשון הרע שמותר לעשותם, רחמנא לצלן, לספר בגנות החוטא בכדי להזהיר האחרים שלא יכשלו בעוון ההוא.[6]
|
ההלכה היהודית מכירה במושג של שבועת אונס, היינו, שבועת שווא הניתנת במקרים בהם קיימת סכנה לגופו או רכושו של האדם. שבועת אונס מותרת, לשם דוגמה, כשמול האדם ניצבים חרמין[כה], הורגין[כו] או מוכסין[כז] ובמצבי סכנה אלה אין גורסים 'דברים שבלב אינם דברים'[7] ומניחים שהאדם באמת לא התכוון לדברים המפורשים שיצאו מפיו אלא למחשבות שהיו באותה שעה עם ליבו[8]. אין, אם כן, כל פלא שבסופו של דבר נמצאה הנוסחה המרגיעה האומרת שהבטחתו של רבי עקיבא לא ניתנה מרצונו החופשי וכי רק צרכי התורה הם שאנסוהו להישבע לשקר:
|
גם במקרה שרבי עקיבא נשבע וביטל בלבו היה אונס כיוון שהיה צורך גדול לדעת שאותו עז פנים הוא ממזר.[9]
|
נכון אמנם שאישה שיושבת לתומה ליד דוכן הקטניות אינה דומה לשודד, רוצח או אפילו מוכס וסביר להניח שהעולם היה ממשיך להתקיים גם אם רבי עקיבא לא היה נכנע לצורך הגדול ואולם לדקויות אלה יש מקום רק בדיונים רבניים אחרים, כאשר הפלפולים משמשים לחלץ את החכמים מן המייצר, ואסור בתכלית האיסור להעלותם במקרים בהם מחשבה מיותרת עלולה לשקע את החכמים בבוץ עמוק עוד יותר. בכל מקרה, אין כל מקום להשוות בין מצוקתו של רבי עקיבא לסכנות העומדות בפני האנוסים האחרים שכן ברור מאליו שאין אילוץ גדול מהאילוץ הכופה על הרבנים את העיסוק בתורה לשמה:
|
טעמו של רבי עקיבא עליו סופר במסכת כלה שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו - שאין לך אונס גדול מזה, שהיה רוצה לברר דברי תורה ולהודיע שעז פנים הוא ממזר ובן הנידה.[10]
|
הרמב"ם מביא מספר דוגמאות לשבועת שווא והרביעית שבהן היא:
|
שבועת שקר היא שבועה במסגרתה אדם נשבע שיעשה דבר שאין לו אפשרות לבצע. למשל, אם נשבע שלא יישן שלושה ימים ולילות רצופים או שלא יטעם דבר במשך שבעה ימים רצופים וכדומה. כל הנשבע שבועת שווא עובר בלא תעשה שנאמר 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא'[כח]. אם היה מזיד הוא לוקה. ואם נשבע בשוגג הוא אינו חייב בשום עונש.[11]
|
אך אל חשש, החובה להלקות שקרנים פשוטים שנושאים את שם אלוהיהם לשווא אינה חלה, כמובן, על חכמי ישראל הנאנסים להצהיר בשפתותיהם ולהכחיש בליבם:
|
כל כוונתו של רבי עקיבא הייתה לדבר מצווה כדי לגלות הנסתרות ולהוציא את האמת החוצה אבל כל אדם שנשבע בשפתיו ומבטל בלבו בעניינים של חולין שבועתו נחשבת כאילו היא שבועת שווא או שקר ועליו נאמר: 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא'[כט].[12]
|
הנפח העולה ותופח מחייב אותנו לקצר אף שהנטייה הטבעית גוררת אותנו לחשוף עוד ועוד דוגמאות של תרצנות יוצרת, דוגמת הניסיון לרכך את ההונאה ולהציגה כלא יותר אשר הזמנה להתקרב לעולמם של החכמים ועימם יחד לפסוע בנתיב הארוך המוביל לגן העדן:
|
אמר רבי עקיבא לאישה: אני לבדי איני יכול לקרב אותך לחיי העולם הבא ולא למלט אותך מדינה של גיהינום אלא בואי וספרי את סיפורך לפני רבותינו ואני והם נקרב אותך לחיי העולם הבא.
למחרת היום נכנסה אצלו לבית המדרש ושאל אותה רבי אליעזר על בנה ואמרה לו כשם שאמרה לרבי עקיבא.
אמרו: גדול היה רבי עקיבא שהכחיש את רבותינו.
באותה שעה אמרו: ברוך יי אלוהינו ואלוהי אבותינו אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב ואלוהי רבי עקיבא שגילה סוד לעקיבא בן יוסף.[13]
|
סיפור זה מנסה לפוגג את שקרו של רבי עקיבא אך במקביל הוא מצליח לשכנענו שאף אם משימת הקירוב לגן עדן אינה תפורה למידותיו של רבי עקיבא הרי שהיא אינה מהווה אתגר רציני לצוות מתוגבר המונה שנים או שלושה רבנים בכירים. מכל מקום, עזי הפנים עלולים לראות בהצטנעותו של רבי עקיבא לא יותר מאשר תכסיס שמטרתו לגרום לאישה שתחזור על סיפורה באוזניו של רבי אליעזר.
על אף כל זאת, שום מידה של תרצנות לא תצליח למרק את העובדות ולהלבין את המשמעויות שעולות וצומחות מתיאורם של שלושת העבדקנים הפטפטניים שהתנשאו לא רק אל מעבר לגבולות ההיגיון אלא גם הרחק מכל מחויבות לנורמות אנושיות ולמוסכמות חברתיות. התעלמותו של בעל האגדה ממשמעויותיו החבויות של הסיפור לא נבעה כמובן מסכלותו או מעזות פניו. בימיו לא ניתן היה למצוא בסיפור על רבי עקיבא והאישה שום דבר יוצא דופן - נערים עזי פנים הסתובבו גלויי ראש, נשים דחויות מכרו קטניות בשוק, המדרש שימש להבנת אמיתות נסתרות וענקי הרוח מעולם לא נתפסו כשהם מתחשבים ברגשות הזולת או בצרכיו. אין ספק שבעל האגדה בסך הכל רצה להמחיש באמצעות סצנה הלקוחה מחיי היום-יום את חכמתם היתרה של מביני הסודות אך אנו לא נוכל לקרא בסיפורו אלא את קלונה של תרבות שהתירה לזקניה להתנשא מעם, להפר כל נורמה חברתית ולרמוס את הכבוד, הזכויות והעתיד של אלה שחונכו לכבדם והעריצם.
|
מבטיחי גאולה נוספים
|
לא ננטוש את הסיפור על רבי עקיבא ואימו של עז הפנים לפני שנברר אם הרבנים, בדומה למוכרי האינדולגנציות של הכנסייה הקתולית בימי הביניים, באמת האמינו ביכולתם להטות משפט שמיים, למלט דמויות נבחרות מאש הגהנום ולהביאן לחיי נצח בסתר כנפיו של אל האמת והצדק? הנטייה הטבעית גוררת אותנו לענות בלאו רבתי אך הניסיון מלמדנו שלא ההיגיון הוא שיעצור את הבלתי נמנע ואכן, מסתבר שלחברי מועצת המנהלים של האלוהים אין שום קושי להשפיע על ההחלטות המתקבלות בבית הדין של מעלה, כפי שאנו לומדים, לשם דוגמה, מהסיפור על רבי חנינא בן תרדיון[ל] שהצליח, ללא כל מאמץ ניכר לעיין, לממש את צדיקותו ולסדר לתליינו חיי עולם תחת כנפיו של האל האוהב:
|
מצאו הרומאים את רבי חנינא בן תרדיון יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאו אותו וכרכו ספר תורה סביבו והקיפו אותו בזמורות והציתו אותם באש והביאו כריות צמר שהושרו במים והניחו אותם על לבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה ...
אמר התליין לרבי חנינא בן תרדיון: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל את כריות הצמר מעל לבך האם תביאני לחיי העולם הבא?
אמר לו רבי חנינא: כן.
אמר לו התליין: השבע לי.
נשבע לו. מיד הרבה התליין בשלהבת ונטל את כריות הצמר מעל לבו. יצאה נשמתו של רבי חנינא במהרה ואף התליין קפץ ונפל לתוך האש.
יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון והתליין מזומנים לחיי העולם הבא.[14]
|
גם רבן גמליאל[לא] כנראה הניח שהמרומים לא ישיבו את פניו ריקם והוא לא היסס ארוכות לפני שהבטיח חיי עולם להגמון הנוכרי שסייע לו:
|
שנויה ברייתא: כשהחריב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה.
בא שר רומאי, עמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם מבוקש על ידי השלטונות, בעל החוטם מבוקש על ידי השלטונות.
שמע רבן גמליאל, הלך והתחבא מהרומאים.
בא אותו שר לפניו בסתר.
אמר לו השר: אם אני אציל אותך ממוות האם תביא אותי לחיי עולם הבא?
אמר לו רבן גמליאל: כן!
אמר לו השר: תישבע לי.
נשבע לו רבן גמליאל. עלה השר לגג, נפל ומת ולמדנו במסורת שכאשר הרומאים גוזרים גזירה ומת אחד מהם הם מבטלים את הגזירה.
יצאה בת קול ואמרה: השר מזומן לחיי העולם הבא.[15]
|
הסכלים, מן הסתם, יקפצו ויטענו שהמערכת הוכתמה במידה מסוימת של אי צדק: בעוד שגם המעולים שבינינו יזכו בגאולת נצח רק אחרי חיים שלמים של אמונה, דבקות ומעשים טובים הרי שעבור אחרים הדלת תיפתח כבר לאחר השלמתה של עסקה אחת מוצלחת. אך מה לנו כי נלין? וכי אין ריבונו של העולם רשאי לעשות בעולמו ככל העולה על רוחו? למה הדבר דומה, למלך בשר ודם הנותן לעבדיו כרטיסים לתיאטראות וקירקסאות שהם שלו ועבדיו עושי בהם כראות עיניהם ומוכרין אותם בשווקים ובכיכרות לכל המרבה במחיר. כך מלך מלכי המלכים מנפיק לנאמניו שוברי כניסה לגן עדן שהוא שלו ונאמניו משתמשין בשוברים אלה כמטבע עובר לסוחר ומקבלין עבורם הקלות וטובות הנאה.
מכל מקום, אם בענייני מסחר עסקינן ראוי שנעיין גם בסיפור הבא:
|
התכופף קטיעה על ראש ערלתו וקטע אותו.
אמר קטיעה: נתתי את המכס שלי, חלפתי ועברתי.
כאשר זרקו את קטיעה לבית העינויים אמר: כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו.
כשנדרשו לאופן חלוקת הירושה יצא רבי עקיבא ודרש: נאמר 'וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו'[לג] ויש לפרש מחצה לאהרון ומחצה לבניו.
יצאה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא.[16]
|
סיפור זה אינו דומה לקודמיו: בעוד שבשני הסיפורים הקודמים שוברי הכניסה לגן עדן נוצלו להצלת חייו של רבן גמליאל או להפחתת ייסוריו של רבי חנינא הרי שבסיפורו של קטיעה בר שלום לא נשקפה סכנה לאף אחד מגדולי ישראל ונראה שעניינם בפרשה לא חרג כלל מהמישור הפיננסי. עלינו לשאול: אם האל כבר החליט לחבוק את קטיעה (וראוי קטיעה שיזכה לחסדי שמיים שהרי לא בכל יום אנו מוצאים אדם שמתעכב לנשוך את ערלתו שלו עצמו) מה עניינו של רבי עקיבא בחגיגה ומדוע טורח בעל האגדה לערבו בשמחתו של קטיעה?
נראה שהסיפור משמיט את הפרטים הפיקנטיים ומותיר אותנו רק עם התחושה שקטיעה, בהכירו את נפש רבניו, הצליח להמיר את ממונו בכרטיס כניסה לגן עדן. לשווא נחפש בסיפור זה את טכס השבועה המסורתי ונראה שבעל האגדה, לאחר שכבר רמז על נטייתו של רבי עקיבא לחפור בקרדום צדיקותו, העדיף שלא לחשוף בפנינו את כל פרטיה של העסקה שפילסה את דרכו של קטיעה לחיי העולם הבא ואת דרכו של רבי עקיבא לחיי העושר והמותרות. עלינו רק להניח שחבריו של רבי עקיבא לא היו מאפשרים אפילו לענק רוחני כמוהו לגזור גזירה שווה בין דבריו של קטיעה לבין הציווי האלוהי שבספר שמות אלמלא הועלו בפניהם סיבות טובות ומספקות שביססו את זכותו של רבי עקיבא לקבל את החלק הארי של הירושה.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
ירמיה כג:כט
רבי אלעזר מדבר אמנם על אש גיהינום אך כאן נוכל בודאי ללמוד קל וחומר שהרי אם אש גיהינום אינה שולטת בגופם של תלמידי חכמים – אש של מדורה קטנה על אחת כמה וכמה.
דברים כב:כא, 'הַנַּעֲרָ' קרי: 'הנערה'
דברים כג:ג
כשאחד מבני הזוג בנידוי ויש אומרים אף באבל
כשהבעל מתכוון לחטוא ובטעות הזדמנה לו אשתו
כשבני הזוג מתקוטטים זה עם זה כל הזמן
שבא עליה לאחר שכבר החליט בליבו לגרשה
ששימש עם אשתו ונתן דעתו באחרת
כאשר האישה ישנה בעת התשמיש
חלושים
חולים במחלת הנפילה
חולים במחלת הנפילה
רעידה
כרכום
ירמיהו ג:ג
ישעיה נו:יא
שודדים
רוצחים
גובי מכס – ובימינו מן הסתם גם גובי מע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי
שמות כ:ז
שמות כ:ז
שמות כט:כח
רבי יהודה אומר עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן. עז פנים? רבי אליעזר אומר: ממזר. רבי יהושע אומר: בן הנידה. רבי עקיבא: אומר ממזר ובן הנידה. פעם אחת היו זקנים יושבים בשער ועברו לפניהם שני תינוקות, אחד כיסה את ראשו ואחד גילה את ראשו. זה שגילה את ראשו - רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנידה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנידה. אמרו לו לרבי עקיבא: היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבירך? אמר להן: זה, אני אקימנו. הלך אצל אמו של תינוק וראה שהיתה יושבת ומוכרת קטניות בשוק. אמר לה: בתי אם את אומרת לי דבר שאני שואלך אני מביאך לחיי עולם הבא. אמרה לו: השבע לי. היה רבי עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. אמר לה: בנך זה מה טיבו? אמרה לו: כשנכנסתי לחופה נידה הייתי ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני והיה לי בן זה. נמצא התינוק ממזר ובן הנידה. אמרו: גדול היה רבי עקיבא כשהכחיש את רבותיו. באותה שעה אמרו ברוך ה' אלוהי ישראל אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף.
(מסכת כלה פרק א)
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן – קל וחומר מסלמנדרא. ומה סלמנדרא שתולדת אש היא - הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש דכתיב 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְהֹוָה וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' - על אחת כמה וכמה.
(חגיגה כז:א)
לא היה מספר עימי לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה אלא בבינונית, מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד.
(מסכת כלה פרק א)
מסכת כלה פרק א
ודע לך כי המחלוקת זה מה שאמר רבי אליעזר: ממזר - כמו שאמרנו למעלה על כל פנים כי העזות והערוה הם שני דברים המשתתפים לגמרי וכדכתיב 'וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ', רק שהיה סובר רבי אליעזר כי העזות היא תכונה רעה באדם מה שהוא מעיז ולכך סבר כי תכונה זאת באה מצד הערוה וזה שהוא ממזר נוצר מן הערוה כמו שאמרנו למעלה כי הערוה והעזות משתתפים, ולכך סבר כי מאחר שנראה בו עזות יצא מן הערוה ורבי יהושע סובר: כי העזות הוא תכונה רעה בנפש האדם כי הנפש הוא פועל עזות כמו שדרך עזי פנים, וזה שאמרו 'וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ', ולפיכך אמר שהוא בן הנידה כי בן הנידה יש לו פחיתות בדם אשר הדם הוא הנפש. וכאשר בא על הנידה נולד תכונה רעה בנפש הולד עד שהוא עז פנים, ולפיכך אמר שהוא בן הנדה. אבל רבי עקיבא סובר כי העז פנים פחיתות שלו הוא בשני דברים, דהיינו שדבק העזות בו לגמרי הן בכוחות הגוף ובכוחות הנפש גם כן, והפחיתות בשניהם. ולפיכך אמר שהוא ממזר ובן הנידה. ... ורבי עקיבא דריש שנקרא עז מצד שאינו מקבל יראה על פניו - לכך הוא מן הערוה, ונקרא עז פנים שהוא מעיז פנים כנגד אחר - לכך הוא בן הנדה.
(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הבושה, פרק ב)
והתירו לעצמם דבר זה להזהיר האדם מאלו המדות שהם סיבת המות הנצחי והאבדון. ויחוש כל אדם בעצמו שלא לבא לידי חשד כלשהו בדברים מכוערים וזה חלק אחד מחלקי לשון הרע המותרים, רחמנא ליצלן, לספר בגנות החוטא לסיבת אזהרת האחרים שלא יכשלו בעון ההוא.
(המאירי על אבות ה:כה)
קידושין נ:א
רמב"ם, יד חזקה, הלכות שבועות ג:א,ג
טעמא דרבי עקיבה דאמרינן במסכת כלה היה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו - שאין לך אונס גדול מזה, שהיה רוצה לברר דברי תורה ולהודיע שעז פנים ממזר ובן הנידה.
(שיטה מקובצת על נדרים כח:א)
שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות. כיצד? כגון שנשבע שלא יישן שלושה ימים, לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה. כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו עובר בלא תעשה שנאמר 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא'. ואם היה מזיד – לוקה. ואם היה שוגג - פטור מכלום.
(רמב"ם, יד חזקה, הלכות שבועות א:ז)
וכל זה כונתו לדבר מיצוה כדי לגלות הנסתרות ולהוציא אמתת הדברים, אבל הנשבע בשפתיו ומבטל בלבו בענין אחר, יהא שבועת שוא או שקר. ועליו נאמר: 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא'.
(מנורת המאור, אות לט)
אמר לה: אני לעצמי איני יכול לקרב אותך לחיי העולם הבא ולא למלט אותך מדינה של גהינום אלא בואי ואמרי כן לפני רבותינו ואני והן מקרבין אותך לחיי העולם הבא. למחר נכנסה אצלו לבית המדרש ושאלה רבי אליעזר על בנה ואמרה לו כשם שאמרה לרבי עקיבא. אמרו: גדול היה רבי עקיבא שהכחיש את רבותינו. באותה שעה אמרו ברוך יי אלוהינו ואלוהי אבותינו אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב ואלוהי רבי עקיבא שגילה סוד לעקיבא בן יוסף.
(בתי מדרשות חלק א, משנת מסכת כלה פרק ב סעיף ט)
מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום (השרו אותם) במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה ... אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. אמר לו: השבע לי. נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.
(עבודה זרה יח:א)
תניא: כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה. בא אותו הגמון ועמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם מתבקש בעל החוטם מתבקש. שמע רבן גמליאל, אזל טשא מינייהו. אזל לגביה בצנעא. אמר ליה: אי מצילנא לך מייתית לי לעלמא דאתי? אמר ליה: הן. אמר ליה: אשתבע לי. דכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו מבטלי לגזרתייהו. יצתה בת קול ואמרה: אדון זה מזומן לחיי העולם הבא.
(תענית כט:א)
אמרה ליה ההיא מטרוניתא: ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא. נפל על רישא דעורלתיה. קטעה. אמר: יהבית מכסי חלפית ועברית. כי קא שדו ליה אמר: כל נכסאי לרבי עקיבא וחביריו. יצא רבי עקיבא ודרש: 'וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו' - מחצה לאהרון ומחצה לבניו. יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא.
(עבודה זרה י:ב)
התגובות האחרונות