עם עוד קצת מאמץ נוכל למזער כליל את חשיבותן של כל ההתבטאויות המביכות של חכמינו ואולי אפילו להסירן כליל מסדר יומנו העמוס. עם זאת, שום מידה של אחיזת עיניים לא תוכל להחזיר את השד לבקבוקו ולהעלים את הבעיה הקשה שמתעוררות כל אימת שאנו נחשפים לאמונותיהם של קדמונינו. את מהותה של הבעיה הזאת נוכל להבין טוב יותר בעזרתו של הדיון הבא:
|
שנינו במשנה: 'שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר. וְשֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.'[1] אומרים: הרי קשה הלכה זאת? אם אנו מפרשים את המושג 'רֵעֵהוּ' בפסוק 'וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת'[ב], כמתייחס ספציפית לבני ישראל כך שהדין חל רק על מי ששורו נגח שור של בן ישראל נהיה חייבים לפטור גשור של גוי שנגח שור של בן ישראל, שהרי הגוי אינו 'רֵעֵהוּ' של הישראלי, ואם אנו לא מפרשים את המילה 'רֵעֵהוּ' כמתייחסת דווקא לבן ישראל אזי אפילו שור של בן ישראל שנגח שור של גוי אמור להיות חייב!
אמר רבי אבהו: בסוגיה זאת יש סיבה מיוחדת לפטירת בני ישראל מחובת פיצויים של הגויים שכן הכתוב אומר 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם'[ג] ויש להבין מכך שהאל ראה שהגויים לא קיימו את שבע המצות שקיבלו על עצמם בני נח ולכן הוא התיר את ממונם של הגויים לישראל. מכאן נגזר שקיימים מקרים בהם בני ישראל אינם חייבים בנזקים שנגרמים לגויים.
רבי יוחנן אמר: יש לכך ראיה מהנאמר במתן תורה 'וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ'[ד]. מהפסוק הזה יש להבין שבשעת מתן תורה האל התגלה מפארן ונתן לישראל את ממונם של גויים.
שנויה גם ברייתא אחרת האומרת: שור של ישראל שנגח שור של גוי – בעל השור פטור, שור של גוי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד – בעל השור משלם נזק מלא, שנאמר 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם'[ה] ואומר 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן'[ו]. כאן עלינו לשאול מדוע הברייתא מוסיפה את הפסוק השני ואינה מסתפקת בפסוק הראשון. מסבירים את הצורך בפסוק השני כך: כיוון שהפסוק הראשון, 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ', משמש גם ללימוד ענין אחר, כפי שלמדו רב מתנה ורב יוסף, כל אחד לשיטתו, בא הכתוב ומביא ראיה נוספת: 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן', ללמדנו שמפארן הופיע ממונם של הגויים לישראל.
אם כבר הוזכרו דרשותיהם של שני הרבנים, רב מתנה ורב יוסף, שואלים: מהי אותה דרשה של רב מתנה? משיבים: אמר רב מתנה: בפסוק 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם' עלינו לשאול מה ראה? התשובה היא: ראה שלא קיימו את שבע המצות שנצטוו עליהן בני נח לכן עמד והגלה אותם מעל אדמתם. מתעוררת שאלה חדשה: כיצד אנו יודעים שהמילה 'וַיַּתֵּר' מציינת הגליה? משיבים: נאמר כאן 'וַיַּתֵּר גּוֹיִם' ונאמר במקום אחר 'לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ'[ז]והתרגום לפסוק זה הוא 'לקפצא בהון על ארעא', כלומר, לקפץ בהם על הארץ, ולכן יש להסיק שהמילה 'נתר' משמעותה עקירה ממקום למקום ומכאן ברור שהביטוי 'רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם' מדבר על הגלית הגויים.
בהמשך לבירור דרשתו של רב מתנה שואלים: מהי אותה דרשה של רב יוסף? משיבים: אמר רב יוסף: 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם', מה 'רָאָה'? ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן. תוהים: שמפני שחטאו הותר להם? אם כן, מצאנו שחוטא נשכר! משיבים על כך: אמר מר בנו של רבנא: ההתרה אינה מלמדת שאין עבירה בדבר אלא לומר שאפילו אם הם מקיימים את שבע מצוות בני נח אין הם מקבלים עליהן שכר.[2]
|
דיון ממצא זה מן הסתם העסיק במהלך הדורות יותר ממתמיד שקדן אחד אבל אנו נסתפק בתמצותן של שתי נקודותיו העיקריות: האחת, שההלכה היהודית מפלה לרעה גויים שמר גורלם הכפיפם למרותם של דיני התורה והשניה, שמעמדו הנחות של הגוי נגזר, בדרך זו או אחרת, מהתעללות סתמית בשני פסוקים, או נכון יותר, בשני חלקי פסוקים: 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם'[ח] שלשיטתו של רב אבהו מורה בעליל שהאל פטר את בני ישראל מתשלום הנזקים שהם גורמים לגויים כיוון שהגויים לא קיימו את שבעת מצוות בני נח ו-'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן'[ט] שלטעמו של רב יוחנן חייב להתפרש כהוכחה לכך שמפארן ניתן ממונם של הגויים לבני ישראל.
כתוספת חינם אנו מקבלים שתי דרשות נוספות לפסוק 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם' – דרשתו של רב מתנה שהבין מהפסוק שהגויים הוגלו מעל אדמתם (הכוונה, מן סתם, היא לשבעת העממים אף שאלה לא זכו להגליה של ממש וגורלם נגזר לחורבן ולטבח) ודרשתו של רב יוסף שהסיק שהגויים לעולם לא יהיו זכאים לשכר כלשהו עבור עמלם, וזאת אף אם ידקדקו בקיום כל שבעת המצוות שניתנו לבני נח.
עתה נוכל להעצר ולשאול: האם קיימים הבדלים כלשהם בין הדיון ההלכתי המובא לעייל, זה שמצווה עלינו לעשוק את הגויים, לבין מדרשי אגדה דוגמת אלו שהבאנו בדיונים הקוסמולוגיים[י]? הבה נשווה בין הדיון ההלכתי לדיונים הקוסמולוגיים:
|
השאלה
|
בדיון ההלכתי
|
בדיונים אגדתיים
|
|
מי עוסק בסוגיות?
|
רבנים חשובים
|
בדיוק אותם רבנים חשובים
|
|
האם הדיונים הם משלים או אלגוריות?
|
הדיון ההלכתי הוא תמיד ענייני ומחייב
|
כפי שראינו, גם הדיונים הקוסמולוגיים אינם באמת משלים או אלגוריות[יא]
|
|
כיצד מוכיחים את האמירות הרבניות?
|
בעזרת הדרש הרבני
|
שוב, בעזרת הדרש הרבני
|
|
מהן האסמכתאות לאמירות הרבנית?
|
פסוקים או חלקי פסוקים שנלקחים מהתנ"ך
|
פסוקים או חלקי פסוקים שנלקחים מהתנ"ך
|
|
האם הרבנים מפקפקים בקביעותיהם?
|
חס וחלילה, עושק הגוי היא מצוה גדולה
|
כל המדרשים הרבניים הם תמיד נכונים ואמיתיים
|
|
האם עורך התלמוד מטיל ספק בקביעות הרבנים?
|
טפו טפו, לעורך התלמוד אין שום הסתייגות מאף קביעה הלכתית
|
אף פעם לא, אמיתות שנדרשות מפסוקים תמיד מקבלות את מקומן הראוי בטכסט
|
בדיונים הקוסמולוגיים הבחנו ברבנים שניסו לנצל פסוקים תמימים בעדי להוכיח תובנות קוסמולוגיות אופנתיות ובדיון ההלכתי אנו מוצאים את אותם הרבנים מנצלים טכניקות פרשנויות דומות במאמץ לעגן את מצוות שנאת הזר בפסוקים שנלקחו בדיוק מאותם המקורות. בשני המקרים נתקלנו ברבנים שאינם מכירים בזכות קיומו של הספק ובאף קטע תלמודי לא מצאנו ולו ביטוי ענווה אחד, דוגמת 'כמדומני', 'סבורני', 'כך אומרות הבריות' או 'כך נהוג לחשוב'. אי הסכמות מצאנו למכביר אבל עד מהרה הסתבר לנו שאותם החכמים שמצאו לנכון לערער על דעת חבריהם לא נמנעו מלהציג, באותו ניסוח פסקני וחסר פשרות, דעת סרק מקבילה שאין מאחוריה אלא עיוות כוחני של פסוקים תמימים אחרים. גם את עורכי התלמוד מעולם לא תפסנו ברגע של ערעור או הרהור ונראה שהם תמיד העניקו משקל דומה לכל מאמריהם של קודמיהם ומבחינתם כל הלהג הוא שווה ערך וכל הספקולציות הן תמיד סבירות והגיוניות.
מסתבר, אם כן, שכל הדיונים בתלמודים ובמדרשים, בין אם מדובר בדיונים הלכתיים ובין אם מדובר בדיונים בעלי אופי אגדתי, התנהלו לאורן של אותן הנחות יסוד ובהנחייתם של אותם כללים. ככל שנפנה נגלה שברקעם של כל הדיונים רובצות תמיד ההנחות הבאות:
|
*
|
התורה הכתובה נוסחה במישרים על ידי האל ושאר ספרי התנ"ך נכתבו ברוח הנבואה או בהשראתה של רוח הקודש. המקור האלוהי מבטיח את האמינות המוחלטת של כל מה שנכתב בספרי התנ"ך.
|
|
*
|
גם התורה שבעל פה, זו שעברה מדור לדור על ידי הרבה מוסרים מהימנים, נמסרה במקור מפי הגבורה והיא מחייבת בדיוק כמו התורה שבכתב.
|
|
*
|
כל התורה שבעל פה וכל שאר האמיתות הידועות כבר קופלו לתוך רמזים ששולבו בתורה הכתובה. תורה זו מצפינה בחובה את כל האמיתות הידועות ואת כל האמיתות שעוד יתגלו.
|
|
*
|
חכמי ישראל מסוגלים ורשאים לפענח את צפונות הכתוב ולחשוף את האמיתות שהוסתרו בו.
|
|
*
|
לצורך החשיפה החכמים רשאים להתעלם מהמובן הפשוט של הפסוקים ולדרוש את הכתוב בכל דרך שרק תעלה על דעתם, אפילו אם לשם כך הם נאלצים להוציא את הפסוקים מהקשרם, לעוותם או לסרסם.
|
כאן בדיוק נעוצה הבעיה הגדולה של היהדות. הרבנים שמצאו בתורה אסמכתאות לפנטזיות קוסמולוגיות שנדחו על ידי המשכילים היווניים כבר לפני יותר מאלפיים וארבע מאות שנה הם בדיוק אותם הרבנים שהמיטו עלינו רבבות ציוויים, דיכאו כל חלקה טובה של הגיון ויצירה והרחיקו את נאמניהם מכל פריצות הדרך של הרנסנס, ההומניזם, עידן הנאורות, ההשכלה, המהפכות המדעיות ומפץ האינטרנט.
לא נוכל שלא לשאול את השאלה הגדולה: אם הרבנים הצליחו לגבות באסמכתאות תנ"כיות תורות חסרות כל שחר כיצד נוכל להיות בטוחים בתוקפן האלוהי של כל אותן מצוות, הלכות והוראות שנסחטו, באותן שיטות הדרש, מאותם הפסוקים עצמם. התלמוד, כפי שראינו, אינו מבדיל בין תובנות מדעיות למצוות דתיות ואם במקרה אחד מסתבר שמאחורי דבריהם של הרבנים אין יותר מאשר משאלות לב ודמיונות שוא כיצד נוכל לאמץ וליישם את הוראותיהם האחרות? אם הרבנים חושפים את מלא בערותם בתחומים בהם ניתן לבדוק ולאמת את דבריהם כיצד נוכל להאמין להם בבואם להורות לנו את רצונותיו הכמוסים והנסתרים של האל?
מכיוון אחר, אם נקבל את ההנחה הרבנית שכל הידע האנושי כבר קופל בפסוקי התנ"ך ושרק לרבנים ניתן המפתח לפענוחו כיצד זה שבמקרה אחר מקרה הם נכשלו בהבנת הנקרא וגילו ברמזים אסמכתאות לתורות חסרות כל שחר? כיצד ניתן לקוות שבמדרש רבני אחד נוכל למצא את דברי האלוהים החיים כאשר במדרש רבני אחר אנו מוצאם רק את אותם דברי הבל ושטות שדורות מאוחרים יותר מצאו לנכון לתרץ, לטשטש ואם אפשר, גם לטאטא אל מתחת לשטיח.
שמות כא:לה
חבקוק ג:ו
דברים לג:ב
חבקוק ג:ו
דברים לג:ב
ויקרא יא:כא
חבקוק ג:ו
דברים לג:ב
משנה, בבא קמא ד:ג
'שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר. וְשֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם'. אמרי: ממה נפשך? אי 'רֵעֵהוּ' דוקא דגוי כי נגח דישראל נמי ליפטר, ואי 'רֵעֵהוּ' לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דגוי נחייב!
אמר רבי אבהו: אמר קרא 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם': ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל.
רבי יוחנן אמר: מהכא: 'וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ', מפארן הופיע ממונם לישראל.
תניא נמי הכי: שור של ישראל שנגח שור של גוי – פטור, שור של גוי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם, שנאמר 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם' ואומר 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן'.
מאי 'ואומר'? וכי תימא האי, 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ', מבעיא ליה לכדרב מתנה וכדרב יוסף תא שמע 'הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן' - מפארן הופיע ממונן לישראל.
מאי דרב מתנה? דאמר רב מתנה: 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם', מה ראה? ראה שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום עמד והגלה אותם מעל אדמתם. ומאי משמע דהאי 'וַיַּתֵּר' לישנא דאגלויי הוא? כתיב הכא 'וַיַּתֵּר גּוֹיִם' וכתיב התם 'לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ' ומתרגם 'לקפצא בהון על ארעא'. מאי דרב יוסף? דאמר רב יוסף: 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם', מה 'רָאָה'? - ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם. איתגורי אתגר? אם כן, מצינו חוטא נשכר! אמר מר בריה דרבנא: לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר.
(בבא קמא לח:א)
התגובות האחרונות