|
1.
|
ציוויים ואיסורים המכוונים לשמירת זכויותיו המונופוליסטיות של האל דוגמת איסורי עבודה זרה, חובת ההיפרדות מעמי הארץ, דיני מסית, מדיח, נביא שקר וכדומה.
|
|
2.
|
ציוויים פולחניים ותחיקות הנוגעות לזכויותיהם של הכוהנים והלוויים. במניין זה כלולים דיני הקורבנות, טומאות וטהרות, כשרות, חגי ישראל, נדרים, תרומות, מעשרות, מתנות כהונה ולוויה, טכסים כוהניים ומצוות פולחניות דוגמת מזוזה, ציצית וכדומה.
|
|
3.
|
תחיקה מוסרית ואזרחית כגון דיני עריות, דיני אישות, דינים פליליים חיובים סוציאליים (לקט, שכחה, פאה, שמיטה וכדומה), דיני נזיקין, דיני משפט, דיני מלחמה, דיני עבדים, דיני ירושה וכדומה.
|
את מצוות יום השבת קשה לסווג שכן כנגד אלה שמוצאים בהם סממנים פולחניים לבטח יקומו גם כאלה שיטענו בזכות סגולותיו החברתיות והסוציאליות של יום המנוחה. לענייננו נניח שהשבת באה לשרת את שתי המטרות ודיניה ייזקפו גם לקטגוריה הראשונה וגם לקטגוריה השלישית. אם נשתמש בסיווג זה נמצא שרק שלוש מתוך עשר הדברות באו להבטיח את מעמדו המונופוליסטי של האל[א] בעוד ששבע הדברות האחרות, ובכלל זה הדברה הדו-ערכית 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', עוסקות בציוויים מוסריים ואזרחיים. התמונה משתנה לחלוטין כשאנו מתקדמים מעבר לעשרת הדברות ובודקים את המצוות וההלכות המפורטות בספרים שמות, ויקרא, במדבר ודברים. בספרים אלה נמצא בסך הכל 42 פרשיות מתוכן רק 16 פרשיות עוסקות, בצורה זו או אחרת, בתחיקה מוסרית ואזרחית או בתחיקה הקשורה ליום השבת[ב]. לעומת שש עשרה הפרשיות הללו נמצא עשר פרשיות בהן האלוהים דואג לאינטרסים שלו עצמו[ג] ולא פחות משלושים פרשיות שמכוננות את סדרי הפולחן ואת זכויותיהם של הכוהנים[ד].
מסתבר, אם כן, שעיקר מעייניה של התורה מופנים לטיפוח זכויותיהם של האל וכוהניו ואל לנו להתפלא אם בסופו של דבר מסתבר שהתורה כופה על כל יהודי שחפץ ללכת בדרך הישר מספר כללי משחק בסיסיים:
|
1.
|
עליו להמנע מכל עבודה זרה, כלומר מהפנית תרומות, מעשרות וקורבנות למקדשיהם של אלים בלתי מורשים, ובכלל זה למקדשי יהוה אלטרנטיביים דוגמת המקדשים שהקים ירבעם בבית אל ובדן[ה].
|
|
2.
|
עליו להיטהר, שוב ושוב, מכל טומאה שכן אל האל הקדוש ניתן להתקרב אך ורק במצב של טהרה. את טכסי ההיטהרות עליו לבצע רק על פי הפרוצדורות הכוהניות המפורטות בתורה וכל ניסיון לעקוף את הפרוצדורות הללו יגרום לו להשאר בטומאתו.
|
|
3.
|
עליו להשתתף בטכסי הפולחן היהודי, כלומר להקריב את הקורבנות התקניים במועדם הנכון ובאמצעות כוהן מוסמך.
|
|
4.
|
לבסוף, עליו להעניק לכוהנים וללוויים את כל מיסי החובה והרשות שהאל בטובו דרש להעביר למשרתיו הרבים.
|
תורת האמת הועמסה במאות ציוויים אלוהיים ומביני עניין לא התעצלו וספרו בה מאות רבות של מצוות שונות. רב שמלאי, לשם משל, קבע שלמשה נמסרו 613 מצוות: 365 לאוים, כמספר ימי השנה ו–248 מצוות עשה, כנגד איבריו של האדם[1] ורש"י הבין את המשמעות הסימבולית של המספרים הללו והסביר: רמ"ח (248) מצות עשה - דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה. שס"ה (365) מצות לא תעשה - שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור[2].
למרבה הצער, דיוקו הסימבולי של רבי שמלאי עורר לא מעט קשיים ומבוכות בקרב גדולי ישראל שהתקשו להרכיב רשימה מוסכמת הכוללת בדיוק 613 מצוות. כך אנו מוצאים רשימה לא קטנה של רשימות סותרות: ספר הלכות גדולות שנכתב במאה התשיעית לספירת העמים, ספר המצוות של הרמב"ם מהמאה השתים עשרה, ספר היראים, אף הוא מהמאה השתים עשרה, השגות הרמב"ן על הרמב"ם מהמאה השלוש עשרה, סמ"ג, ספר המצוות הגדול, מהמאה השלוש עשרה, סמ"ק, ספר המצוות הקטן, אף הןא מהמאה השלוש עשרה), ספר החרדים, מהמאה השש עשרה, ספר החינוך מהמאה השש עשרה וספר פועל צדק מהמאה השבע עשרה. מעניין לגלות שבעוד שאין בנמצא שתי רשימות זהות, המכילות את אותן המצוות, הרי שמספר המצוות בכל רשימה ורשימה מסתכם תמיד ל-613. האם דרושה עוד הוכחה לגדולתו של רבי שימלאי שהצליח לקבע את המספר הסימבולי מבלי שנדרש לספק ולו רמז קל לזיהוין של המצוות הנכללות במניין.
עלינו להבין, עם זאת, שריבוי המצוות גרר אחריו דרישה מוגברת לכוהנים מקצועיים שהוכשרו לפרש את הציוויים, לסייע במילואם ולעזור במציאת כפרה לאחר הפרתם. יתר על כן, התורה עצמה מפרטת שוב ושוב את תפקידיהם של הכוהנים וממחישה את נחיצותם להרגעת האל ולשיכוך כעסיו המתפרצים. על רקע זה ניתן להבין גם את ריבוים של דיני הטהרה והטומאה. לדינים אלה אין שום משמעות ריאלית והם נטענים בתוכן רק בעולם הוירטואלי של הפולחן. בחיי היום-יום אין כל הבדל בין אדם טמא לאדם טהור ולעולם לא נוכל להמציא מכונה שתזהה יהודים טמאים בכניסות לאתרים ציבוריים. עם זאת, אדם שתויג בתוית של טומאה יעשה כל שלאל ידו על מנת להרחיק מעליו את הסטטוס המביש, במיוחד לאור העובדה שמבעלי טומאה נאסרה הכניסה לבית מקדש וממילא נשללה מהם הזכות לשחד את האל ולהרחיק את חרון אפו.
דוגמה מצוינת, הממחישה יותר מכל את הצורך בכוהנים מיומנים ניתן למצא בספר ויקרא:
|
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.[ו]
|
במילים אחרות, מצורע שנרפא החפץ להיטהר לוקח כלי חרס חדש ומוזג בתוכו רבע לוג מי מעיין. את הכלי הוא מביא לכהן יחד עם שתי ציפורים חיות, רצוי שתי ציפורי שיר חמודות דוגמת דרורים או סנוניות, והכהן שוחט את אחת הציפורים, מטפטף את דמה לתוך המים שבכלי החרס וקובר את נבלתה בקרקע. בהמשך הכהן כורך בחוט צמר אדום ענף של עץ ארז ומעט אזוב. את המאגד הזה, בתוספת הציפור החיה, הכהן טובל במים המהולים בדם ומייד לאחר מכן הוא מזה את תערובת המים והדם על המצורע שבע פעמים ומשלח את הציפור החיה לחופשי.
הסיפור, מכל מקום, אינו מסתיים בהזיית דם הציפורים ושבעה ימים מאוחר יותר הכהן חוזר לתאב הטהרה, מגלח את שערות ראשו, זקנו וגבות עיניו, מכבס את בגדיו ורוחץ את בשרו במים. גם יום המחרת הוא יום עמל ויזע שכן עתה נגזר על הכוהן לשחוט את אחד משלושת הכבשים שהמתרפא חייב להביא עימו כקורבן/תשלום, לטבול את אצבעו בדם הכבש השחוט ולמרוח את הדם על תנוך אזנו הימנית, בוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית של המיטהר. בשלב הבא עליו לטבול את אצבעו הימנית בשמן, להזות את השמן שבע פעמים לפני יהוה ולמרוח באצבעו מעט שמן על תנוך אזנו הימנית, בוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית. עתה, על רקע תרועות הגיל של הנוכחים, הוא יכול לסיים את הטכס בשפיכת יתרת השמן על ראשו של הנרפא שטוהר[ז]. בסופו של יום המצורע שנרפא חוזר הביתה גאה בטהרתו והכהן הולך לדרכו כשהוא גורר עימו שלושה עשרונים של סולת[ח], לוג אחד שמן[ט] ומן הסתם גם הרבה מאד בשר.
'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה' ו-'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא'
הפרשיות: יתרו, משפטים, כי תשא, ויקהל, אחרי מות, קדושים, אמר, בהר סיני, בהעלותך, פנחס, מסעי, ראה, שופטים, כי תצא, כי תבוא, וילך
הפרשיות: יתרו, כי תשא, קדושים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, נצבים, וילך
כל הפרשיות למעט שמות, וארא, בשלח, בהר סיני, בלק, דברים, עקב, כי תצא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה
מלכים א' יב:כ-כא
ויקרא יד:א-ז
ויקרא יד:ט-כא
לשיטת הרמב"ם: כששה קילו
לשיטת הרמב"ם: כשלושה ליטרים
התגובות האחרונות