Skip to content

1VSDAT

ראשון, 01 אוגוסט 2010 18:19

השיבוש שהפך לגיבור

דרג מאמר זה
(8 מדרגים)
הרבנים רוצים שנחשוב שהתנ"ך כולו נכתב על ידי האל או בהשראתו ושכתבי היד המקודשים שרדו את מעתיקי כל הדורות והגיעו אלינו בנוסחם המקורי. לכן, כל אימת שהם נתקלים בטקסט ששובש קשות בידי איזה שהוא מעתיק רשלן הם ממהרים למצוא את המשמעויות העמוקות שמצדיקות את הניסוחים התמוהים. את 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו', לשם משל, הרבנים נאלצו לרומם לדרגת ראש הסנהדרין, ראש בחכמה וראש בגבורה, אחרת הם עוד היו נאלצים להודות שבידם אין יותר מאשר שיבוש של המילים 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ'.
 
 
אפרים קישון כתב פעם הומורסקה נפלאה המספרת על עורך הלילה גרינבוטר שהוזמן לארוחת ערב אצל השפיגלים. גרינבוטר, שלא רצה לאחר לארוחת הערב החגיגית, עבר על כל הטיוטות ולא מצא את הקטע האחרון של המאמר החגיגי על ההסתדרות שהיה אמור להופיע בגליון יום המחרת. בחפזונו הוא רשם ליצחק, המעמד הותיק של העיתון, את ההערה 'ההסתדרות לשים במסגרת' וכתזכורת הוא הוסיף 'אבל יצחק הסוף איננו'. בבוקר נטל גרינבוטר את העיתון וגילה בראש העמוד הראשון, במסגרת אבל שחורה ועבה, את המודעה הבאה:
 
 
יצחק הסוף
    איננו
 
              
                        ההסתדרות הכללית של
                        העובדים העבריים בא"י
 
 
גרינבוטר המבועת מיהר לעלות למנהלי העיתון בכדי להסביר את הטעות האיומה אבל המנהלים לא כל כך התעניינו בדבריו כיוון שכמה דקות קודם לכן נודע להם שבמחלקת הפרסומת התקבלו לא פחות מעשרים ושתיים מודעות אבל שמבכות את מותו בטרם עת של יצחק הסוף ז"ל.
 
למחרת העיתון כבר היה מוצף במודעות דוגמת 'עטופי יגון אנו מודיעים על מותו ללא-עת של יקירנו יצחק הסוף ז"ל - שטוקסטיל אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, הנהלה ועובדים' או 'מועצת פועלי יד אליהו שרויים באבל כבד על מותו הפתאומי של יצחק הסוף נ"ע מבוני הישוב, אדם אציל ויפה נפש'. כל זה היה רק כטיפה בים יחסית למבול שהציף את העיתון ביום השלישי להלקחו של האיש והמערכת נאלצה להוסיף שני עמודים שלמים רק עבור מודעות האבל.
 
עורך העיתון המתחרה נפגע מכך שלא הוא היה הראשון להודיע על מותה של האישיות הבכירה ועל מנת שלא ישאר מאחור הוא מיהר להטיל על עורך מדור הספורט לכתוב מאמר שמתאר את האיש ופועלו. כל האנשים שעורך מדור הספורט דיבר עימם זכרו את יצחק הסוף רק במעומם ולכן הוא כתב דברי הספד המבוססים על מתכונות מקובלות – מראשוני ההגנה, פעל בכל ענפיה של ההתישבות העובדת, הרוח החיה בגימנסיה היהודית במינסק, ייסד תנועת נוער ציונית חשאית, ממקימי תנועת השומר, התנדב לשרת במשטרה המנדטורית, הצטרף לגרעין דגניה, נתן כתף לניהול קרן היסוד, מנהל בפועל של הסוכנות היהודית וכדומה.
 
בעצרת ליום השלושים למותו של יצחק הסוף ז"ל השתתפו המוני אנשים שהקשיבו בהתרגשות לשר החינוך והתרבות שתיאר את פועלו של יצחק: 'החוזה והמגשים, מפלס הדרך ההולך לפני המחנה, איש בעל תבונת נסיון מופלאה, נאמנות לאין גבול, התמסרות ללא סייג'. כשהושלמה בניתו של בנין מרכז ההסתדרות בתל-אביב לא היה שום ויכוח באשר לשם שיש להעניק למבנה המפואר. הצייר בר-הוניג, שצייר את פורטרט השמן שהוצב בכניסה לבנין, אמנם לא הצליח למצא אף תמונה של יצחק הסוף שהיה ידוע בצניעותו ותמיד העדיף להחבא אל הכלים ולא להתבלט, אבל ברגע האחרון נמצא תצלום דהוי בארכיון הועד הפועל שם זוהה יצחק הסוף עומד מאחורי יוסף קויבישבסקי כשעל שפתיו חיוכו הסלחני המפורסם.
 
הוצאת גביר פרסמה את הכרך הראשון של אוסף הכתבות שיצחק הסוף פרסם בעיתונים בצורה אנונימית אבל לפני פרסומו של הכרך השני גרינבוטר, ששם רחובו הוחלף ל'שדרת יצחק הסוף', נשבר ופרסם מאמר ראשי בו הכה על חטא והודה שבאשמתו הומצא האיש בחזקת יש מאין. תגובת הציבור לא בוששה לבא ובטכס הפתיחה של בית הספר על שם יצחק הסוף ז"ל אמר מזכיר ועדת התרבות של המפלגה: 'ואשר לאי-אלו כתבים, השמיצו אותו בחייו וברור שמשמיצים אותו גם אחרי מותו, תשובתנו היא – סלקו ידיכם מזכרו של יצחק'. גרינבוטר שנכח בקהל התחיל לצעוק בקול גדול ומייד הוא נלקח לבית החולים על שם יצחק הסוף ז"ל. למראה הפסל של האיש שעמד בגינה ויד ימינו מושטת ומצביעה על העמק שכה אהב, גרינבוטר התחיל להשתולל והיה צורך לסגור אותו בבית משוגעים. גם זה לא עזר ולכן הוציאו אותו והעניקו לו את 'פרס הסוף לספרות יפה' מטעם עירית רמת-גן. רק אז נחה דעתו של גרינבוטר והוא הפסיק להטריד את הבריות בטענותיו המגוחכות.
     
נשמע דמיוני? אבסורדי? מצוץ מהאצבע? ובכן הסכיתו ושמעו: שני פסוקים מצאו את דרכם לספר הספרים. האחד, קשה וסתום, שובץ בספר שמואל והשני, ברור יותר ומובן יותר, בספר דברי הימים:
 
אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד.[א]
וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת.[ב]
 
כבר במבט ראשון נראה שיש קרבה מסוימת בין שני הפסוקים אף שאחד מדבר על 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי' שהיה ממונה על שמונה מאות חללים בפעם אחד והשני על 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים' שעשה משהו עם חניתו על שלוש מאות חללים בפעם אחת. אם נשווה את ההקשרים הכוללים בשני המקורות אכן נגלה שלא רק שיש קרבה בין שני הפסוקים אלא שהם למעשה משובצים בשני סיפורים מקבילים:
 
           ספר שמואל ב'
        ספר דברי הימים א'

אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד
וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד
ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי
הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד
יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִושִׁים
הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת
וְאַחֲרָו אֶלְעָזָר בֶּן דֹּדֹי בֶּן אֲחֹחִי
בִּשְׁלשָׁה הַגִּבֹּרִים
עִם דָּוִד בְּחָרְפָם
בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה
וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹדוֹ הָאֲחוֹחִי
הוּא בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים
הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים
וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה
וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל
הוּא קָם וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי יָגְעָה יָדוֹ
וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל הַחֶרֶב וַיַּעַשׂ יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ לְפַשֵּׁט וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה

וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים
וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים
וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים
וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ
וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים
וַיַּעַשׂ יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה
וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים
וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ
וַיַּכּוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים
וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה
וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁים מֵהַשְּׁלֹשִׁים
רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם
וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים
וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה
וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם
וַיֵּרְדוּ שְׁלוֹשָׁה מִן הַשְּׁלוֹשִׁים
רֹאשׁ עַל הַצֻּר אֶל דָּוִיד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם
וּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים
וְדָוִיד אָז בַּמְּצוּדָה
וּנְצִיב פְּלִשְׁתִּים אָז בְּבֵית לָחֶם
וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר
מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר
וַיִּבְקְעוּ שְׁלשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים
וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם
וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַיהֹוָה
וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי יְהֹוָה מֵעֲשׂתִי זֹאת
הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם
 
וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם
וַיִּתְאַו דָּוִיד וַיֹּאמַר
מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר
וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים
וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר
וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם
וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַיהֹוָה
וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי מֵעֲשׂוֹת זֹאת
הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם
כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם
וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם
אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלשֶׁת הַגִּבֹּרִים
וַאֲבִישַׁי אֲחִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוּא רֹאשׁ
הַשְּׁלשָׁי
וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלשׁ מֵאוֹת חָלָל
וְלוֹ שֵׁם בַּשְּׁלשָׁה
מִן הַשְּׁלשָׁה הֲכִי נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר
וְעַד הַשְּׁלשָׁה לֹא בָא.[ג]
אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים
וְאַבְשַׁי אֲחִי יוֹאָב הוּא הָיָה רֹאשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה
 
וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל
וְלֹא שֵׁם בַּשְּׁלוֹשָׁה
מִן הַשְּׁלוֹשָׁה בַשְּׁנַיִם נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר
וְעַד הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא בָא.[ד]
 
הגרסה של ספר דברי הימים היא פשוטה וברורה והקורא, אם רק יתגבר על הביטוי 'עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ', יכול להבינה ללא כל מאמץ. בגרסת ספר שמואל, לעומת זאת, ניתן למצא מספר ניסוחים ומושגים חסרי פשר שמשאירים אותנו תוהים ומבולבלים: עדינו העצני עשה משהו על שמונה מאות חלל אבל מה? הפסוקים 'עִם דָּוִד בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל' ו-'וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי יְהֹוָה מֵעֲשׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם' נראים במבט ראשון כמשפטים בעלי תוכן הגיוני ולמען האמת ניתן להפכם לכאלה בעזרת לא יותר מארבעה או חמישה תוספות והשמטות. זיקת מה לשפה העברית יש גם לביטויים 'וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ לְפַשֵּׁט', 'וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁים מֵהַשְּׁלֹשִׁים', 'וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה' ו-'וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים' אבל הקשר בין הביטויים הללו לצירופים הגיוניים בשפה העברית הוא לכל היותר קלוש אם לא רק מקרי.
אין זה משנה אם נטפול את גרסתו התמוהה של ספר שמואל על עותקי מקור דהויים או על מעתיקים רשלניים, בכל מקרה נראה שהמקור הקדום של הסיפור השתמר טוב יותר דווקא בספר דברי הימים המאוחר ולא בספר שמואל שנכתב מאות שנים לפניו. אם הנוסח של ספר דברי הימים הוא אכן אמין יותר אזי השם 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי' הוא בסך הכל שיבוש של השם 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי' והמושג הסתום 'עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו' הוא לא יותר מאשר שיבוש של הביטוי 'עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ'.
 
את השם 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת' לא ניתן למצא בשום מקום אחר בתנ"ך בעוד שאת השם 'יָשָׁבְעָם' אנו מוצאים פעמיים נוספות – פעם אחת ברשימת הגיבורים שהצטרפו לדוד בצקלג[ה] ופעם שניה כראש המחלוקת הראשונה ששירתה את דוד[ו] ולאור שכיחותו היחסית של השם 'יָשָׁבְעָם' בקרבתו של דוד עלינו להניח שהגיבור המקורי אכן כונה בשם זה והכינוי 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת' הוא רק שיבוש של השם המקורי.
 
באותו אופן, בעוד שספר דברי הימים מספר בפשטות 'הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת' ספר שמואל מסתרבל ומספר 'הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד'. הויתור על הפועל משאיר אותנו בערפל ואנו למעשה לא ממש יודעים מה אותו עדינו עשה בפעם אחת על שמונה מאות החללים הללו. האם הוא קפץ עליהם? האם הוא ישב עליהם? האם הוא אמר עליהם קדיש? הכתוב ממלא את פיו מים ומצפה מהפרשנים להתעמת עם המבוכה ולמצא את הדרך להכניס משמעות לניסוח התמוה.
 
עם זאת, אם 'עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו' אינו משמש כפועל בפסוק 'הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד' אזי המשימה חייבת ליפול על כתפיה של המילה 'עַל'. מילה זאת אכן משמשת כפועל יחיד בפסוקים דוגמת 'וְהֵם וּבְנֵיהֶם עַל הַשְּׁעָרִים לְבֵית יְהֹוָה לְבֵית הָאֹהֶל לְמִשְׁמָרוֹת'[ז], 'וּמִן בְּנֵי הַקֳּהָתִי מִן אֲחֵיהֶם עַל לֶחֶם הַמַּעֲרָכֶת לְהָכִין שַׁבַּת שַׁבָּת'[ח], 'וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר'[ט], 'וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִיד הָרִאשֹׁנִים לְיַד הַמֶּלֶךְ'[י] ו-'בְּנֵי יְחִיאֵלִי זֵתָם וְיוֹאֵל אָחִיו עַל אֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה'[יא] ומובנה הוא תמיד 'אחראי על' או 'ממונה על'. לאור תקדימים אלה נהיה חייבים להניח שעדינו היה אחראי בזמן זה או אחר על שמונה מאות חללים או גרוע מכך, שהוא היה הממונה הישיר שלהם.
 
הפרשנים המסורתיים, לעומתנו, לא יכלו לייחס את השמות המבלבלים והמילים הסתומות לחובתם של מעתיקים רשלניים והם תמיד נאלצו לחפש את המשמעויות העמוקות שלבטח הוצפנו בתוך הפסוקים המשובשים. התוצאה הבלתי נמנעת היתה המצאתו יש מאין של גיבור-על שבדומה ליצחק הסוף זכה להערצתם הבלתי מסויגת של חכמי ימי הביניים וממשיכי דרכם.
 
לשם דוגמה, רש"י שהיה חייב לשלול על הסף את האפשרות ש'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי' הוא לא יותר מאשר שיבוש סתמי של השם 'יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי', מיהר לקבוע שהשם הוענק לגיבור על שהיה 'יושב בשבת סנהדרין'. לזאת נוכל להוסיף את העובדה שהשם 'תַּחְכְּמֹנִי' מזכיר במקצת את המילה 'חכמה' ונבין מדוע רש"י קבע שאותו יושב בשבת לא היה סתם עוד איזה חבר סנהדרין אלא ראש הסנהדרין, ראש בחכמה וראש בגבורה.
 
הסנהדרין אמנם לא הוזכרה בתנ"ך, ולו רק משום שמוסד זה יקום מאות בשנים לאחר שרוב ספרי התנ"ך כבר נכתבו ונחתמו, אבל עובדה זאת לא הפריעה לרש"י לצלול לעומקו של הכתוב ולדלות ממנו את סיפור חכמתו וגבורתו של אחד מהבכירים והמופלאים בבני העם היהודי.
 
גם השיבוש 'עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו' עזר לרש"י להבין עד כמה נפלא ונשגב היה אותו 'ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי' שכונה 'עֲדִינוֹ הָעֶצְנִו' משום שהיה כורך את עצמו כתולעת בעת שעסק בתורה ומקשה עצמו כעץ בעת שהיה יוצא למלחמה והורג שמונה מאות איש בקרב אחד. אנו, ההדיוטות, אולי מתקשים להבין את ההקשר אבל בדיוק בשביל זה יש לנו את רש"י שמסביר לנו שהמילה 'הָעֶצְנִו' מזכירה את המילה 'עץ' ומחייבת אותנו להסיק שהגיבור היה קשה כעץ בעוד שהמילה 'עֲדִינוֹ' מזכירה את המילה 'מַעֲדַנּוֹת' בפסוק 'הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה'[יב] וכיוון שכימה היא מעין תולעת עלינו ללמוד שגבורנו היה כורך עצמו כתולעת כל אימת שנכנס לאהלה של תורה.[1]
 
עתה לא נותר לנו אלא להתחבט בשאלה כיצד גיבור אחד, גם אם המקרא בוחר לכנותו בשנים או שלושה שמות שונים, מצליח להניף את חניתו על שלוש מאות חללים ולהרוג שמונה מאות מהם בפעם אחת. להערכת הרד"ק אין כאן שום קושי שכן לבטח מדובר בשתי מלחמות שונות – במקרה אחד עדינו האדיר הרג שמונה מאות איש ובמקרה השני הוא הרג שלוש מאות איש בלבד ובסך הכל הוא זקף לזכותו אלף ומאה חללי אויב.[2]
 
המצודת דוד מוצא הסבר הרבה יותר מקורי ולטעמו יש לקשר את הביטוי 'עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָד' לתחילתו של הפסוק ולהבין שעדינו, למרות עייפותו, חזר לשבת במחיצת החכמים מייד לאחר שסיים להרוג את שמונה מאות החללים. ספר דברי הימים, לשיטת המצודת דוד, מתמקד בנושא שונה ובמקום לשבח את עדינו על חכמתו הוא מתרכז רק באירוע אחד ברצף נפלאותיו של גיבור העל, האירוע במסגרתו הוא עורר את חניתו והרג שלוש מאות איש בפעם אחת.[3]
 
 
 


[א]       
שמואל ב' כג:ח. 'הָעֶצְנִו' - קרי: 'הָעֶצְנִי', 'אֶחָד' - קרי: 'אֶחָת'.
[ב]       
דברי הימים א' יא:יא . 'הַשָּׁלִושִׁים' - קרי: 'הַשָּׁלִישִׁים'.            
[ג]        
שמואל ב' כג:ח-יח
[ד]        
דברי הימים א' יא:יא-כא
[ה]       
דברי הימים א' יב:ז
[ו]        
דברי הימים א' כז:ב
[ז]        
דברי הימים א' ט:כג
[ח]       
דברי הימים א' ט:לב
[ט]       
דברי הימים א' יח:טו
[י]        
דברי הימים א' יח:יז
[יא]       
דברי הימים א' כו:כב
[יב]       
איוב לח:לא


[1]       
רש"י על שמואל ב' כג:ח
[2]       
רד"ק על שמואל ב' כג:ח
[3]       
מצודת דוד על דברי הימים א' יא:יא
נקרא 5581 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים