בהיעדר אינטרנט, טלוויזיה, רדיו או עיתונים, הרבנים נאלצו לשווק את הנרטיב שלהם רק באמצעות הסיפורים הקצרים והקליטים שהם שתלו בדפי התלמוד. אסור לנו, אם כן, לפסול את האפשרות שבדומה לתשדירי הפרסומת המוכרים לנו, גם סיפורי האגדה נועדו להעביר מסרים שיווקיים שאמורים היו לעזור לרבנים למכור את הנרטיב הגדול שהם המציאו. אבל אם מדובר במאמץ שיווקי גרידא, מדוע עלינו להניח שהקופירייטרים המוכשרים שעמדו מאחורי תשדירי הפרסומת הרבניים כפו על עצמם להיצמד לאמת הערומה ולהתבסס רק על אירועים שאכן התרחשו בפועל? האגדות עצמן, אם נבחן אותם בעיניים ביקורתיות, בהחלט יוכיחו לנו שיוצריהם הרשו לעצמם להמחיש את מוסרי ההשכל שלהם באמצעות סיפורים דמיוניים שהקשר בינם לבין המציאות הוא לכל היותר מקרי וזניח, וזאת למרות המאמצים לשוות לאגדות אופי עובדתי בעזרת שילובם של גיבורי התרבות דוגמת האבות, משה רבנו, דוד המלך ורבני עבר מפורסמים. בעת הצורך, הקופירייטרים הרבניים ליהקו באגדותיהם גם כוכב אורח בשם 'הקדוש ברוך הוא' שבאמצעות שליחיו, נפלאותיו או בת קולו אימת את המסרים הרבניים והעניק משנה תוקף למוסרי ההשכל שעבורם הומצאו הסיפורים מלכתחילה. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התגובות האחרונות