מפגשים אלו לא באו לענות על צרכיהם החברתיים של המשתתפים ואליהו לרוב ניצלם להוראת פן חשוב נוסף של המסר הרבני. עם זאת, על אף ריבוי המפגשים עם אליהו רק מעטים זכו לפתח עימו מערכת יחסים קרובה כמו זאת ששררה בינו לבין רבי יוסי. יחסי הקרבה המיוחדים שהתפתחו בין רבי יוסי לאליהו מוכרים לנו מסיפור קטן שממחיש את ראייתו הבוגרת של הרב על רקע התנהגותו הילדותית במקצת של הנביא:
|
דרש רבי יוסי בציפורי: אליהו הנביא היה קפדן. הוא היה נוהג לבא ולבקר אותי אבל פעם אחת הוא נעלם למשך שלושה ימים ולא כיבד אותי בביקורו. כשלבסוף הופיע שאלתי אותו: מדוע אדוני לא בא כל אותו הזמן? ענה לי אליהו: לא באתי כי קראת לי קפדן. אמרתי לו: זאת בדיוק הוכחה לדברי שהרי הקפדת עלי בימים אלה.[17]
|
חיכוכים קלים מעין אלו לא פגמו בחברות האמיצה ואליהו נהג לשמור על רבי יוסי בשעה שזה היה נפנה לעסוק בתפילה:
|
אמר רבי יוסי: פעם אחת הלכתי בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הזכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. .. שאל אותי אליהו: בני, איזה קול שמעת בחורבה זו? עניתי לו: שמעתי בת קול שנהם כיונה ואמר 'אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות'. אמר לי אליהו: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד דיבר הקול כך אלא שבכל יום ויום הקול אומר דברים אלה שלוש פעמים ולא זו בלבד אלא בשעה שבני ישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואומרים 'יהא שמיה רבא מבורך' הקדוש ברוך הוא מנענע את ראשו ואומר: 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם?'[18]
|
גם תשדיר שירות זה אינו יכול שלא להלך עלינו קסמים. כיצד נוכל לפקפק בקרבתה של הגאולה אם סמכות בכירה כאליהו מדווחת על הייסורים שפוקדים את האל כל אימת שהוא נזכר בבניו הגולים? אל מתאבל אינו יכול להסתיר את פניו לאורך ימים ועל כן אין לבני ישראל אלא להתמיד ולהתפלל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכדי להבטיח לעצמם את ביאת המשיח ואת גאולת ציון וירושלים.
כאן מתחייבת שאלה שראוי לעקפה בזהירות: מדוע אל שבתוככי ליבו באמת אינו רוצה להחריב את ביתו, לשרוף את היכלו ולהגלות את בניו לא השכיל לבחור עבורם אחד מן העונשים האחרים המפורטים בכתביו – שחפת למשל, או קדחת, חרחר, שידפון, ירקון, שיגעון, עיוורון, תימהון לב, שחין רע על הברכיים ועל השוקיים, כל מדווה מצריים וכדומה[א] . אדרבה, אם היוזמה להחריב, לשרוף ולהגלות אכן נבעה מתוך שיקול דעת בוגר אזי נאלץ לשאול מדוע האל אינו עומד מאחורי מעשיו ומדוע הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי בניו הסוררים? אב בשר ודם שאיבד את עשתונותיו ינסה אולי להצדיק את השתוללותו בהתנהגותם הפרועה של ילדיו אבל האל הכול-יכול אינו רשאי להסתתר מאחורי גבם של אחרים ואין לו להלין אלא על עצמו אם מסתבר לו שבפזיזותו הוא הניע את אותם המהלכים שמאוחר יותר יגרמו לו לצער כה רב.
לא רק זאת אלא גם זאת: אף שברור לנו שרבי יוסי הקפיד לדייק בכל פרטי האירוע ושאליהו הנביא הוא דובר אמת ידוע, עדיין איננו מבינים כיצד האל מצליח לנענע את ראשו כל אימת שבני ישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ואומרים 'יהא שמיה רבה מבורך'? הרי עקב ריבוי אזורי הזמן ומגוון המנהגים המקומיים הוא ימצא את עצמו מנענע את ראשו ברציפות לאורך כל עשרים וארבע שעות היממה ולא יוותר לו זמן ללמוד תורה, לרחף על כרוב קל, לזון את העולם ולשחק עם הלוויתן[19]. קושיה זאת מטרידה במיוחד משום שיש הסוברים שהאל בעצם אינו נוהג לנענע בראשו והמחמירים אפילו גורסים שלאל כלל אין ראש לנענע בו!
גם כאן יש כמובן מוצא מהסבך. בקלות רבה ניתן לשנות את סיווגו של הסיפור ובמקום 'דיווח מחכים' להגדירו כ'משל נפלא' או כ'אלגוריה עמוקה'. אם מדובר במשל או באלגוריה אזי רבי יוסי לא באמת שמע בת קול שמנהמת כיונה ואליהו הזכור לטוב לא באמת דיווח על נענוע הראש האלוהי וקל יהיה להניח שכל הסיפור הובא רק למטרות תעמולה ולא על מנת לדווח על התרחשויות ריאליות כלשהן. ברם, גם קו זה אינו פטור מבעיות ולו רק בשל העובדה שבאותה הזדמנות שרבי יוסי נעצר להתפלל בחורבה הוא גם למד מאליהו שלוש הוראות שנטמעו חיש קל בתורת ישראל והפכו להלכות רבניות תקפות ומחייבות: 'למדתי שאין נכנסים לחורבה ולמדתי שמתפללים בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה'[20]. עתה צא ולמד – אם כל הסיפור אינו אלא משל ואלגוריה הרי שאין כל ביסוס לשלושת ההלכות הללו וכל החפץ רשאי להיכנס לחורבה ולהתפלל תפילה ארוכה ככל שיישאנו ליבו. מאידך, אם דבריו של אליהו משמשים כאסמכתא לקביעת הלכות כיצד נוכל להפקיעם מפשטם ולהפכם במחי יד קלילה למשל ולאלגוריה? במקום אחר נחקור ביתר פירוט את דבקותם של רבותינו באל בעל הגוף והצורה ונעמוד על מגוון הסתירות הפנימיות מהן אוהבים היהודים להתעלם אבל כבר עתה צריך להיות ברור שאת רבי יוסי לא נוכל להאשים ברתיעה מאנתרופומורפיזם וככל שאר רבני עידן התלמוד גם הוא האמין שהאל שיצר את האדם בצלמו וכדמותו נהנה מדמיון מפתיע ליצירי כפיו האנושיים בכלל ולרבני ישראל בפרט.
הפילוסופיה היוונית שקמה לתחייה בבגדד של המאה התשיעית לספירת העמים חשפה בפני הרבנים את האל חסר הגוף והצורה של אריסטו וכפתה עליהם לאפיין כל אגדה תלמודית שלא עמדה בתקנים האריסטוטליים כמליצת שיר, משל או אלגוריה, ואולם, ככל הידוע לנו, עד לימי הביניים איש לא פקפק בדבריו של רבי יוסי ואיש לא ניסה לחפש בהם עומקים מיותרים. האל הטרום-פילוסופי דווקא התגאה בגופו המושלם ושנים ארוכות לא נאסר עליו לנענע בראשו או להחזיק את היקום בזרועו.
חזקה על אל שכה דמה לרבנים שינסה גם להתנהג כמותם ואכן לא מעטים הם המקרים בהם אנו תופסים את בורא השמיים והארץ עוסק בפעילויות רבניות דוגמת לימוד, מתן צדקה וביקור חולים. ניתוח קפדני של הפסוקים אפילו לימד את רבי יוסי שגם האל, בדומה לכל צדיק פוטנציאלי אחר, אוהב להשקיע את עצמו בתפילה:
|
שאל רבי יוחנן בעקבות רבי יוסי: מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? ניתנת התשובה: יודעים זאת מכך שנאמר 'וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי'[ב]. 'תפלתם' לא נאמר אלא 'תְּפִלָּתִי' ומכאן עלינו להבין שהקדוש ברוך הוא מתפלל. שואלים: מה הוא מתפלל? משיבים: אמר מר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כך האל מתפלל 'יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במידת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין'.[21]
|
בתקופתו של רבי יוסי האל כבר זנח את מכון שבתו שבין שני הרקיעים והחל לעבור תהליך של השגבה והגדלה במהלכו הגוף האלוהי טפח למימדים הקוסמיים שאפשרו לו לשאת את העולם כולו על זרועו. לא כך היו פני הדברים בעידנים קדומים יותר בהם עדיין השתדלו להקפיד על אל בעל גודל הגיוני שמימדיו אינם חורגים מגבולות הסביר. הקורא בתורה יגלה כי אברהם לא הבחין בין האל המבקר לבין אורח רגיל[ג], יעקב נאבק עם האל וחשב בתחילה שיריבו הוא סתם איזה בריון מקומי[ד], משה לא זכה לראות את פני אלוהיו ונאלץ להסתפק באחוריו[ה], רעייתו של משה, ציפורה, נבהלה ממראהו המפחיד של האל הזועם אך לא מגודלו[ו], זקני ישראל ראו אל בגודל תקני שנמנע מלשלוח אליהם את ידו[ז], גדעון לא זיהה את האל היושב וממתין[ח], עמוס ראה את אלוהיו ניצב על חומה ועל מזבח[ט] ודניאל ראה את האל, שערו צחור ובגדיו לבנים, יושב בניחותא על כסא של אש[י]. אם עדיין נותרנו מסופקים בא הקטע הבא ומגדיר במפורש את רוחבו של המקום שיוחד במשכן לשימושו הבלעדי של האל:
|
וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[יא]
|
משה נצטווה לכסות את ארון הברית בכפורת זהב שמידותיה הן שתים וחצי אמות אורך על אמה וחצי רוחב ולהציב שני כרובים מכונפים, או יותר נכון שני פסלים בצורת כרוב בעל כנפיים, זה לעומת זה משני צידי הארון. הכרובים סוככו בכנפיהם את הארון והכפורת שמעליו ובתוך החלל המוגן שמתחת לכנפי הכרובים ומעל לכפורת הארון האל היה אמור למקם את עצמו כל אימת שעלה בפניו הרצון להיוועד עם משה. תיאור זה מבליט את העובדה שרוחבו של האל לא עלה על אמה וחצי, או תשעים סנטימטר לערך, שאם לא כן הוא לא היה מצליח להתרווח על הכפורת שבין שני הכרובים.
היהודים הביאו עימם לבבל את האל הקרוב, הזמין ובעל המימדים אנושיים שאהב להתמקם על הרקיע שמעל לכוכבים, היינו, כמה מאות מטרים מעל לפני הארץ. בגולה הם נחשפו לאלוהויות מזן חדש לחלוטין, דוגמת אהורה מזדה הזורואסטוריאני, שזנח זה מכבר את מימדיו האנושיים והרחיק את עצמו למרחבים הבלתי נגישים שנמצאים מחוץ לעולמנו. האלים החדשים שכנעו את היהודים שגם הם האמינו מאז ומעולם באל מנותק שנמצא מחוץ לתחום המציאות האנושית, בקיצור, באל קוסמולוגי שמסוגל לשאת בזרועותיו הענקיות את העולם כולו.
איש אינו מטיל ספק בעובדה שאת שלושים ותשע הפרקים הראשונים של ספר ישעיה כתב ישעיהו בן אמוץ 'אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה'[יב]והמעיין בפרקים אלה יגלה אל קונבנציונלי למדי שאינו מתבייש בדמותו האנתרופומורפית ובהלכותיו האנושיות. הנביא, כחלק משירתו הנשגבה, מרבה לעשות שימוש בביטויים מגשימים ומאנישים שאמורים להביך גם את אלה שרואים בהם לא יותר מאשר אלגוריות או מליצות שיר דוגמת: 'מַשָּׂא מִצְרָיִם הִנֵּה יְהֹוָה רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ'[יג], 'בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם'[יד], 'הִנֵּה שֵׁם יְהֹוָה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת'[טו], 'וְהִשְׁמִיעַ יְהֹוָה אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד'[טז], ו-'חֶרֶב לַיהֹוָה מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים כִּי זֶבַח לַיהֹוָה בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם'[יז].
בשש עשרה הפרקים הבאים, מרבית החוקרים מוצאים את טביעות רגליו של נביא אחר לגמרי אותו הם מכנים בשם 'ישעיהו השני'. להערכת אותם חוקרים נביא זה פעל בתקופת שיבת ציון, לאחר שהעם כבר חזר, עמוס ברעיונות בבליים ופרסיים, מגלותו בארצות הפרת והחידקל. מששה עשר הפרקים הללו כבר בוקעת מנגינה אחרת לגמרי ואף שעדיין ניתן למצוא בהם לשונות האנשה דוגמת: 'אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי'[יח], 'אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו'[יט] והמעידה המצערת 'עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין'[כ] הרי שהנימה הכללית היא הרבה יותר נשגבת וניכר בה שהנביא שואף להרחיק את האל ממרחבי הפעילות האנושית ולהציגו כ-
|
הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת.[כא]
|
ישעיהו השני גם שם בפי האל את אחד הפסוקים המשגיבים והמגדילים ביותר שניתן למצוא בכל הספרות המקראית:
|
מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.[כב]
|
פסוק שמתאר אל שמסוגל למדוד את השמיים בזרתו ולשקול את ההרים במאזניו. השגבה זאת סללה את הדרך לנביא המכונה ישעיה השלישי, לו נוטים חוקרים מסוימים לייחס חלק גדול מתוכנם של הפרקים נו עד סו בספר ישעיה. גם נביא זה חטא בתיאורים מגשימים, דוגמת:
|
מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ. מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת. פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי.[כג]
|
אבל בה בעת הוא גם הצליח להעניק לנו את הדימוי המוחשי ביותר לגודלו העצום של האל:
|
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.[כד]
|
כה גדול אני, אומר האל באמצעות ישעיהו השלישי, שהארץ כולה משולה רק לשרפרף קטן עליו אני נוהג להניח את רגלי. דימוי זה מחייב אותנו להסיק שרגלי האל חייבות להיות ארוכות יותר מהמרחק שבין הרקיע הקשיח לארץ השטוחה ומכן שאורכו הכולל של האל הוא לפחות כפליים מכך. לנביא זה אנו חבים את קו המחשבה שהוליד לבסוף את אלוהיו הקולוסאלי של רבי יוסי.
את המהפכה הרעיונית של ישעיהו השני והשלישי ניתן להבליט על רקע התייחסויות האחרות להדום רגליו של האל. המקרא מציין במפורש:
|
וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'[כה]
|
וצריך להיות ברור לכל שהאל היה נוהג להניח את רגליו על ארון הברית כל אימת שהוא התמקם בין שני הכרובים ומתדיין עם משה. הדימוי המסורתי משתקף מתוך המזמור האומר:
|
רוֹמְמוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא.[כו]
|
שהרי ברור שאין כאן קריאה להשתחוות לארץ כולה אלא רק לארון הברית הצנוע. גם הפסוק:
|
נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו. קוּמָה יְהֹוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ.[כז]
|
מצמיד את הדום הרגליים האלוהיות לארון עוזו של האל ומציב את שניהם במשכנותיו של האל, היינו, בבית המקדש. גם במקרה זה אנו יכולים להסיק בבטחה שהדום הרגלים אינו הארץ כולה אלא רק ארון הברית שבמקדש. במגילת איכה אנו מוצאים את הפסוק:
|
אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ.[כח]
|
וברור לחלוטין שביום אפו האל שכח את מקדשו ואת הארון שבו ולא את הארץ השטוחה. את הניסוח ההחלטי ביותר מספק לנו לבסוף דוד המלך שאמר:
|
שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת.[כט]
|
המלך רוצה לבנות בית מנוחה היינו, בית מקדש, לארון הברית יהוה, הוא הדום רגלי אלוהינו, ובכך הוא מקבע את העובדה שלפני שיבת-ציון הרגלים האלוהיות תמיד נחו על ארון הברית והאל מעולם לא נהנה מהמימדים שהיו מאפשרים לו לשבת על כיפת השמיים ולהניח את רגליו על הארץ השטוחה.
האל גדל המימדים לא כבש את דמיונם של כל הרבנים ורבים הם הקטעים התלמודיים והמדרשיים שמתארים אל בעל מימדים סטנדרטיים שמסוגל להשתלב בנוחות בכל סיטואציה אנושית. מאידך, פה ושם ניתן למצוא גם התייחסויות לאל בעל מימדי הענק, דוגמת זה המתואר בקטע המרשים הבא:
|
הלא המרחק בין הארץ לרקיע הראשון הוא כמרחק אותו יכול אדם ממוצע לעבור במשך חמש מאות שנה. עוביו של אחד משבעת הרקיעים אף הוא כמהלך חמש מאות שנה ומרחק זהה מפריד בין כל רקיע לרקיע. מעל לשבעת הרקיעים נמצאות חיות הקודש. גודל רגליהן של חיות הקודש הינו כעוביים של כל הרקיעים, גודל קרסולי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים, גודל שוקי חיות הקודש כעוביין של כל הרקיעים, גודל ברכי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים, גודל ירכי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים, גודל גופם של חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים, גודל צוארי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים, גודל ראשי חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים, גודל קרני חיות הקודש כעוביים של כל הרקיעים. מעל חיות הקודש נמצא כסא כבוד. גודל רגלי כסא הכבוד כעוביים של כל הרקיעים, גודל כסא הכבוד כעוביים של כל הרקיעים. מלך אל חי וקיים רם ונשא שוכן עליהם.[22]
|
כאן, סוף סוף, ניתן לחוש בגדלים של ממש. השואף לשזוף את עיניו בזיוו של האל המוחשי והגשמי חייב קודם כל להלך במשך 7000 שנה עד שיסיים לחצות את שבעת הרקיעים והמרווחים שביניהם. 63,000 שנים נוספות יידרשו לטיפוס במרומי הרגלים, הקרסוליים, השוקיים, הברכיים, הירכיים, הגופות, הצווארים, הראשים והקרניים של החיות. מכאן הדרך כבר סלולה ותוך כ-14,000 שנה הטייל ההרפתקן יוכל לחצות את כסא הכבוד ולהגיע לאל עצמו, או בכל אופן לקצה ישבנו. נתונים אלה מאפשרים לנו להצביע בדיוק רב למדי על מקומו של האל השוכן, כך מסתבר, במרחק של 84,000 שנות הליכה מאיתנו. הרבנים קבעו שאדם ממוצע מסוגל להתקדם בקצב של 15,000 קילומטר לשנה לערך וחישוב פשוט מלמדנו שהאל החי והקיים נמצא מרחק של כ-1,260,000,000 קילומטרים מהמשטח עליו אנו חיים, היינו, אי שם בסביבתו של כוכב הלכת שבתאי.
מאמר האגדה שסקרנו זה עתה אינו אלא קצה הקרחון של מסורות קדומות שסיפרו על אל בעל מימדים קוסמיים שאבריו נמדדים ביחידות של רבבות פרסאות. מסורות אלו צפו ועלו על פני השטח בחיבורים המיסטיים הקדומים שנקראו במקובץ בשם ספרות המרכבה וההיכלות ובמיוחד בחיבור קטן מימדים, ששה או שבעה עמודים אורכו, הנקרא בשם 'שיעור קומה'. חיבור זה מתאר בפרוטרוט את איבריו של האל, את שמותיהם ואת רבבות הפרסאות בגודלם. אנו לא נכנס לעובי המחלוקות שהתלקחו סביב ספר זה ולא ננסה לעמוד על מקורותיו ומשמעותו. די לנו אם נסיק שדמות האל בעל המימדים הקוסמיים לא הייתה זרה לרבי יוסי ואין סיבה להניח שלנגד עיניו לא עמדו שתי זרועות העולם, שנקראו, על פי ספר שיעור קומה, בשמות 'גבדהוזזיה' ו'מתגוהיוצציהו'. אורכה של כל זרוע נאמד ב-1,200,000,000 פרסאות ואין להאשים את רבי יוסי אם הוא הניח שכל אחת מהן הייתה מסוגלת לאחוז בסערות שתומכות ברוחות שבכוחן עומדים ההרים שעליהם נחים המים שנמצאים מתחת לעמודים שסומכים את הארץ עליה עומדות הבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות, עומדות ואינן יודעות על מה הן עומדות.
את הדיון באל הקולוסאלי נחתום במדרש נוסף שמיוחס לרבי יוסי. מדרש זה ממחיש בצורה ציורית למדי לא רק את גודלו של האל אלא גם את היחס שבינו לבין לעולמו:
|
שואלים: למה קוראים לקדוש ברוך הוא בשם 'מקום'? משיבים: מפני שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אמר רבי יוסי בן חלפתא: אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם או אם העולם מקומו אך כיוון שנאמר 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי'[ל] הרי שהאל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו של האל. אמר רבי יצחק: נאמר 'מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם'[לא]. אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מעונו של עולם או אם העולם מעונו אך כיוון שנאמר 'אַדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ'[לב] הרי שהאל הוא מעונו של עולם ואין העולם מעונו של האל. משל לגבור שהיה רוכב על סוס וכליו תלויים ומשתלשלים אילך ואילך, הסוס טפל לרוכב ולא הרוכב טפל לסוס שנאמר 'כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה'[לג].[23]
|
למדרש זה קשר מפליא עם קבילתו של רבי יוסי שהרי אם היקום כולו נתלה בזרועו של בורא בראשית אזי אין כל ספק שמקומו של העולם בחיקו של האל ואין האל, בממדיו האסטרונומיים, יכול למצוא את מקומו בעולמנו הקטן והמוגבל. הארה זאת מאפשרת לנו לרדת גם לעומקו של המשל על הסוס והרוכב. האל משול לרוכב והעולם לסוס וברור שכאשר העולם מוצנע בחיק האל אזי אבריו, בגדיו וכליו של האל 'משופעים אילך ואילך' וברור שהעולם הקטן תפל לאל הענק ואין האל תפל לעולם, אותו עולם שהיחס בינו לבין קונו הוא כיחס שבין ההדום הרגלים העלוב ליושב על הכס הרם והנישא.
אנו רואים, אם כן, שהאל המרוחק וגדל המידות לא היה זר לרבי יוסי. האל שבשעתו מצא מפלט בין הרקיע התחתון לרקיע העליון גדל ותפח ובהשראתו של אהורה מזדה הזורוסטוריאני הפך לאלוהות בעלת מימדים קוסמולוגיים ואולי אפילו כמעט אינסופיים. השגבה והגדלה זו אפשרה לרבנים לחשוב גם על מה שנמצא למעלה, למטה, לפנים ולאחור ולקבוע שמחוץ לגבולותיו של העולם דמוי התיבה ניתן למצוא את האל הנשגב וגדל המידות שאוחז את היקום בזרועו ותומך בחסדיו את העולם כולו.
[א] ראה דברים פרק כח
[ב] ישעיה נו:ז
[ג] בראשית פרק יח
[ד] בראשית לב:כד-ל
[ה] שמות לג:יח-כג
[ו] שמות ד:כד-כו
[ז] שמות כד:ט-יא
[ח] שופטים ו:יג-יח
[ט] עמוס ז:ז, ט:א
[י] דניאל ז:ט
[יא] שמות כה:טז-כב
[יב] ישעיה א:א
[יג] ישעיה יט:א
[יד] ישעיה כז:א
[טו] ישעיה ל:כז
[טז] ישעיה ל:ל
[יז] ישעיה לד:ו
[יח] ישעיה מה:יב
[יט] ישעיה מח:יג
[כ] ישעיה נא:ט
[כא] ישעיה מ:כב
[כב] ישעיה מ:יב
[כג] ישעיה סג:א-ג
[כד] ישעיה סו:א
[כה] שמות כה:טז-כב
[כו] תהילים צט:ה
[כז] תהילים קלב:ז-ח
[כח] איכה ב:א
[כט] דברי הימים א' כח:ב
[ל] שמות לג:כא
[לא] דברים לג:כז
[לב] תהילים צ:א
[לג] חבקוק ג:ח
התגובות האחרונות