Print this page
חמישי, 19 אוגוסט 2010 12:44

אריסטו כובש את היהדות

דרג מאמר זה
(8 מדרגים)
למעשה, היהודים אינם הראשונים שאימצו את האמונה באל חסר גוף וצורה אלא האחרונים שבהם! את זכות הראשונים אנו חייבים להעניק לפילוסופים היווניים הגדולים, אפלטון ואריסטו, שהבינו שאת השלמות לא ניתן למצא בעולם החומרי ועל כן כל אל שמתיימר לשלמות כלשהי חייב להמצא מחוץ לעולם החומר והמקרים. הפילוסופיה היוונית התגלגלה לכתות המזרחיות שהרחיקו את עצמן מתחומי ההשפעה של הכנסיה הקיסרית הממוסדת ומשם היא הגיעה לערבים שהשתלטו על פרס ועל מחוזותיה המזרחיים של האימפריה הרומית. מהערבים הפילוסופיה היוונית דילגה בקלילות למשכילים הקראים והללו כפו על הרבנים להיענות לאתגר ולהוכיח קבל עם ועדה שגם תורתם הקדושה טענה מאז ומעולם שהאל הוא חסר גוף וצורה, טרנסנדנטלי ומנותק מעולם החומר והמקרים.
 
 
בכל ימי הבית הראשון ובכל התקופה הפרסית, ארץ ישראל הייתה מרוחקת מתחומי ההשפעה היווניים וחשיפתה למדע ולפילוסופיה של היוונים הייתה מזערית. חכמיה המשיכו לשמור אמונים להגות המדעית והפילוסופית של המעצמות המזרחיות ששלטו בה, אשור, בבל ופרס, גם כאשר לקראת סוף המאה הרביעית לפני ספירת העמים גיסותיו של אלכסנדר מוקדון השלימו את כיבושו של המזרח התיכון והחלו לבסס במרחביו את התרבות ההלניסטית. בעקבות הכובשים באו המלומדים ותוך זמן לא ארוך במיוחד המזרח נחשף לתורות המערב ולרעיונותיהם של שני ההוגים הגדולים, אפלטון ואריסטו, שביחד עיצבו את המחשבה המערבית באלפיים השנים הבאות.
 
כשלושים שנה לאחר הכיבוש המוקדוני, העיר אלכסנדריה במצריים החלה להפיץ אור לגויים להקרין את חכמת יוון על כל סביבתה. עד מהרה גם הקהילה היהודית שנאחזה באלכסנדריה נפלה תחת ההשפעה ההלניסטית והצמיחה הוגים רבי השפעה דוגמת פילון האלכסנדרוני, שלא היססו לדחות את הישן מפני החדש ולאמץ בזרועות פתוחות את זרמי המחשבה המודרניים. אין זאת אומרת שיהודי אלכסנדריה נטשו את היהדות לטובת הדתות היווניות, ההיפך הוא הנכון, הם פשוט החלו לקרא את כתבי הקודש היהודיים דרך משקפיים פילוסופיות וקריאה זאת אפשרה להם להעניק פירוש אלגורי לכל התבטאות תנ"כית שנראתה להם מוזרה ופרימיטיבית.
 
היהדות האלכסנדרונית נטשה את ההבנה הפשוטה של המקרא והחלה למצא בו את הרמזים שמוכיחים שדברי הקדושה תואמים לחלוטין את דברי הפילוסופים. מסתבר שמשימה זו אינה קשה כלל ועיקר ועם קצת רצון טוב ניתן להוציא כל פסוק מהקשרו ולמצוא בו חיזוק לכל תיאוריה פופולארית. התנ"ך, בפרשנותו האלכסנדרונית, איבד את משמעויותיו המביכות ונאמניו יכלו ללכת 'עם' ולהרגיש 'בלי' - להמשיך ולדבוק במנהגים היהודיים ובמקביל להרגיש חלק בלתי נפרד של הקדמה ההלניסטית ושותפים לחיי הרוח התוססים של העיר המתקדמת ביותר בעולם.
 
בארץ ישראל הדברים נראו לגמרי אחרת. הישוב היהודי שהחל לשקם את עצמו לאחר שיבת ציון לא היה גדול במיוחד ושכבת המשכילים שצמחה בו הייתה מאד מצומצמת. חלק מהמשכילים הללו אמנם ניסו להתקרב לתרבות ההלניסטית אבל המתח הפוליטי שנפער בין שכבות רחבות בציבור היהודי לבין השליטים הסלאווקים, מתח שלימים הוליד את מרד החשמונאים ואת ההקצנה הדתית שבאה בעקבותיו, הגביל את השפעתם של 'מתייווני' ארץ ישראל והעלה את משקלן של השכבות המסורתיות שלא רצו שום קשר עם האוכלוסייה הנוכרית ועם תרבותה.
 
הסלידה מהתרבות היוונית מוצאת ביטוי יפה באגדה תלמודית שמשחזרת מעשה שקרה במהלך התקופה החשמונאית:
 
כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מחוץ לירושלים ואריסטובלוס בפנים. בכל יום ויום היו הנצורים משלשלים מעבר לחומת העיר דינרים בקופה והצרים היו מעלים להם בהמות לקורבנות התמיד. היה שם בתוך העיר זקן אחד שהכיר את חכמת יוון. דיבר הזקן עם הצרים בלשון היוונית ואמר להם: כל זמן שהנצורים עוסקים בהקרבת קורבנות הם לא ינתנו בידיכם. למחרת היום שלשלו הנצורים דינרים בקופה אבל הצרים, במקום להעלות בהמה כשרה, העלו להם חזיר. כשהגיע החזיר למחצית גובה החומה הוא נעץ בה את ציפורניו וארץ ישראל הזדעזעה ברדיוס של ארבע מאות פרסה. באותה שעה קבעו החכמים: ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו את חכמת יוון.[1]
 
סלידה זאת לא נעלמה גם בתקופה הרומאית וכנגד כוהני המקדש שגילו פתיחות לרעיונות ההלניסטים קמו קבוצות מתחרות שנשענו על שכבות פחות משכילות ויותר קנאיות וקבוצות אלה בחרו להתנכר לכל השפעה חיצונית ואם ניתן, אף לסלקה בכוח הזרוע. הקנאות הדתית המיטה על עם ישראל את המרד הגדול ואת מרד בר כוכבא במהלכם הישוב איבד את הנהגתו המתונה ואימץ לעצמו הנהגה קיצונית, לוחמנית ושונאת זרים. רבי אליעזר הגדול, מחשובי הקנאים הדתיים בעידן המרידות, נתן ביטוי לדעותיה של ההנהגה העממית שביקשה להתנתק כליל מהמודרנה ההלניסטית:
 
כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו למדנו אורחות חיים ונזכה בגינן לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא.[2]
 
ההיגיון, היינו הפילוסופיה היוונית, הפך לאויבה המושבע של היהדות וכל החפץ לרשת את העולם הבא נדרש להרחיק את בניו מהדעות הפסולות ולהושיבם בין ברכי החכמים שכה הטיבו לשמר את האמונות המיתולוגיות של הדורות הקודמים.
 
הנוצרים הראשונים אימצו בתחילה את השקפת העולם היהודית וכמונו גם הם האמינו שהאל התגלה לבריות בכדי להנחיל להם תורת נצח זו או אחרת. אל מתגלה חייב להיות בעל גוף וצורה ולכן איש מהם לא העלה על דעתו להרחיק מהאל את כסותו הגשמית והחומרית ולהפכו לישות מרוחקת שאינה רשאית לפעול בעולם החומר והמקרים. התמונה החלה להשתנות כשהכנסיה קלטה לשורותיה משכילים פגאניים שחונכו על ברכי הפילוסופיה היוונית, במיוחד הפילוסופיה הניאו-אפלטונית ששלטה בכיפה במאות הראשונות של העידן הנוצרי. המשכילים הללו עשו רבות להחלפת האל המוחשי של התנ"ך באל הרוחני של הניאו-אפלטונים והחל מהמאה הרביעית לספירה, בורא העולם, במתכונתו הנוצרית, איבד את גופו וצורתו והפך להיות ישות רוחנית ומנותקת שפועלת בעולם החומר רק באמצעות בנו, ישו, שהתגשם בבשר בדיוק למטרה זאת.
 
המשכו של הסיפור בשבטים הגרמניים שניתצו את מערבה של האימפריה הרומית לעשרות רסיסים קטנים. לוחמים גרמניים שעדיין לא למדו להכיר בערכה של התרבות הקלסית החשיכו את אחרוני האורות שנותרו דולקים בעולם דובר הלטינית. בזה אחר זה נסגרו בתי הספר והאקדמיות. מבנים שפעם אכלסו את טובי המוחות הפכו לקסרקטינים ולאורוות וספריות עתיקות הזינו את תנוריהם של כובשים חשוכי דעת. רואי העתיד שבין מורי וראשי אקדמיות הצליחו לברוח לאזורים בטוחים יותר בעוד שהאחרים, חסרי התושייה והמזל, נזרקו לרחוב ובמקרים רבים גם נמכרו לשבי. השפה היוונית נטשה את מרחביה של מערב אירופה ובהיעדר דוברי יוונית איש לא התעניין עוד בכתבי היד העתיקים שמעט פה, מעט שם שרדו את גלי החורבן וההרס ואיש לא מצא טעם בהעתקתן של יצירות מופת שפעם הרטיטו אלפי לבבות וגירו אינספור מחשבות[א].
 
ברברים מסוג אחר גרמו להיעלמותם של הכתבים הפילוסופיים מחלקה המזרחי, דובר היוונית, של האימפריה. כאן תפסו קנאים דתיים את מקומם של הלוחמים הפראיים והללו, מוסתים על ידי כמרים מדובללי זקן שראו בהגיון את אויבה הגדול ביותר של האמונה, הפנו את כל מרצם לשריפת הכתבים הפילוסופיים ולהברחת שרידי נאמניהם של אפלטון ואריסטו אל אזורי הספר המזרחיים ולתחומה של פרס הזורואסטריאנית. כך, עם סגירתה של האקדמיה האפלטונית באתונה בשנת 529, בא הקץ על היצירה הפילוסופית והפונדמנטליזם הדתי זכה בניצחונו הגדול והמכריע. אירופה ניתקה את עצמה ממורשת עברה, זנחה את קול הגיון והרדימה את עצמה על מיטת האמונה.
 
מרכזי הידע הגדולים נדדו עתה לפאתי המזרח: לאקדמית ג'ונדישאפור שנוסדה בשנת 555 על ידי המלך הפרסי קרוסרואס הראשון ולמרכזים הסוריים באנטיוכה, חרן, אדסה, קינאסרין וניסבין. במקומות אלו היו ריכוזים גדולים של נוצרים נסטוריאנים ומונופיזיטיים ובני הפלגים הללו, לאחר שהרחיקו את עצמם מתחום ההשפעה של הכנסייה הביזנטית, שימרו לדורות את המורשת העתיקה. לאקדמיות החדשות ששגשגו בחסות המשטר הפרסי נקבצו מלומדים ונזירים שהקדישו את עצמם לתרגום הספרות הפילוסופית של יוון הקלסית לשפות המזרח, ובראש וראשונה לסורית, שפה ממשפחת השפות הארמיות שרווחה בצפון סוריה.
 
את אוצר הספרות המתורגמת מצאו בבא היום גדודי הפרשים שפרצו באמצע המאה השביעית ממדבריות ערב בדרכם לכבוש את מעוזיה של האימפריה הפרסית ואת מחוזותיה הדרומיים והמזרחיים של ביזנטיון. מורשתם המדברית של הכובשים הללו מנעה מהם בתחילה להכיר בערכם של אוצרות התרבות שנפלו לידם (אגדה מוכרת אך בלתי מבוססת מספרת על הכליף עומר שציווה לשרוף את הספרייה הגדולה באלכסנדריה בתואנה שאם הספרים סותרים את דברי הקוראן אזי חובה להשמידם ואם הם תואמים את דברי הקוראן אזי אין בהם כל צורך) ואולם גישה זאת החלה להשתנות כבר באמצעיתה של המאה השמינית כשהעולם הערבי החל לאבד את חספוסו המדברי, להיפתח לעושר התרבותי שנפל בחיקו ולגמוע בתאווה הולכת וגוברת את הכתבים הרפואיים, המדעיים והפילוסופיים של העולם העתיק.
 
מגמה זאת הגיעה לשיאה לאחר שהמושלים לבית עבאס העבירו בשנת 762 את בירתם לבגדד, העיר החדשה והמפוארת שהם יסדו על גדול החידקל. שם, בעוד המערב הנוצרי מדשדש במי האפסיים של האמונה העיוורת, כליפים נאורים כהרון-אל-ראשיד ואל-ממון נתנו את חסותם למפעל תרבותי חסר תקדים[ב] במסגרתו תורגמו לערבית רבות משכיות החמדה של יוון, פרס, הודו וסוריה. הנאורות העבאסית עודדה פריחה תרבותית וכלכלית חסרת תקדים והוליכה את המוסלמים במזרח לתור זהב שהקפיץ את העולם הערבי לפסגות המדע, הספרות, הרפואה, הפילוסופיה והתיאולוגיה.
 
זאת הייתה שעתם של הפילוסופים המוסלמים הגדולים: אל-קינדי, הפילוסוף היחיד שיכל להתגאות במוצא ערבי טהור והראשון בעולם האסלאמי שעסק לבד מאסטרולוגיה, גיאומטריה, אלכימיה, רפואת עיניים ומוזיקה גם בפילוסופיה טהורה; אל-ראזי הפרסי, רופא, מדען ופילוסוף אפלטוני שנחשב עד היום לגדול ההוגים הנונקונפורמיסטים במסורת המוסלמית; אל-פאראבי התורכמניסטני, אבי הניאו-אפלטוניות האסלאמית; אבן-סינא הבוכרי[ג], גדול הפרשנים המזרחיים של אריסטו ששילב יחדיו את הדת והפילוסופיה והראה לעולם כי ניתן לפשר בין האמת של אפלטון ואריסטו לאמת של מוחמד ולבסוף, אל-ע'זאלי הפרסי[ד], הוגה, תיאולוג ומיסטיקן שגייס את הפילוסופיה נגד עצמה ותרם, יותר מכל אדם אחר, לקמילתה ולהיעלמותה מהנוף האינטלקטואלי של האסלאם המזרחי.
 
לצידם של הפילוסופים המוסלמים הללו אנו מוצאים גם את הפילוסופים של הרפורמציה הקראית: יעקב אל-קירקיסני, יוסף אל-בסיר והושע בן יהודה ואת ניצניה הראשונים של הפילוסופיה היהודית: דוד אל-מוקאמיס הידוע גם כדוד הבבלי, הניאו-אפלטוניסט יצחק בן שלמה ישראלי והגדול מכולם, סעדיה בן יוסף הפיומי, הידוע יותר כרבנו סעדיה גאון[ה].
 
הפילוסופיה פקחה עיניים רבות והיהדות השורשית והמסורתית מצאה את עצמה משמשת לפתע כמטרה למתקפותיהם של אינטלקטואלים מוסלמים וקראים שטרחו להצביע על מאות הפסוקים המאנישים בתנ"ך ולא היססו ללגלג על היהודים שעדיין האמינו באל גשמי ומוחשי. רבי סעדיה נחלץ לעמוד בפרץ ואת ספרו, 'המובחר באמונות ודעות'[ו], יש לראות כחלק מהמאמץ לשוות לאל היהודי תדמית מהוגנת יותר והגיונית יותר מזו המצטיירת מתוך דפי התנ"ך, התלמוד והמדרשים.
 
בעידן הנאורות הפילוסופית של המאה העשירית לא ניתן היה למצא אל מכובד יותר מהאל האריסטוטלי ואין כל פלא שהאל הסעדייני לבש לפתע את דמותו הטרנסנדנטלית והמנותקת של המניע הבלתי מונע. כתוצאה בלתי נמנעת מהמאמץ לשינוי תדמיתו, האל היהודי איבד במחי יד אחת לא רק את גופו אלא גם את מיקומו בזמן ובמרחב, את האיכות, הכמות, המספר והקימה, את קנייניו ונספחיו ואת האפשרות לפעול ולהיות נפעל.
 
המשכו של הסיפור מרתק לא פחות. פרשים ערבים הביאו בשנת 712 את בשורת האסלאם גם למישוריה של ספרד. שם, אחרי מאתיים שנות מאבק והתבססות, החלה לפרוח תרבות חדשה לה אנו חבים, במידה רבה, את התחייה הפילוסופית שלימים התסיסה גם את המערב הנוצרי.
 
פארה של אנדלוסיה, דרומה המוסלמי של ספרד, השתקף בבירתה קורדובה שהתגאתה, אולי בהגזמת מה, בחצי מליון תושביה, חמישים אלף ארמונותיה, שבע מאות מסגדיה, שלוש מאות המרחצאות הציבוריים שבה וארבע מאות אלף הספרים שעמדו על מדפי ספרייתה. בגן עדן מערבי זה פרץ תור זהב חדש שהביא עימו פילוסופים אסלאמיים דוגמת איבן-מאסארה, איבן-חזם, איבן-באז'ה ופרשנה הגדול של האריסטוטליות הטהורה, איבן-רושד[ז] שהוערץ ברחבי המערב תחת השם Averroes. לאלה נוכל לצרף את הפילוסופים היהודיים שינקו את תורתם בספרד המוסלמית: רבי שלמה אבן גבירול שהגותו השפיעה על הוגים נוצריים לא פחות משהשפיעה על עמיתיו היהודים; יוסף אבן-צדיק; רבי בחיי אבן-פקודה בעל ספר 'חובת הלבבות'; רבי אברהם אבן-עזרא, משורר, מדקדק, תוכן, אסטרולוג, מתמטיקאי, רופא ופרשן התנ"ך, שרמזים בכתביו מסמנים אותו כפנתיאיסט ניאו-אפלטוני; רבי יהודה הלוי, בעל ספר הכוזרי; אברהם איבן-דאוד, בעל הספר 'אמונה רמה' וראשון האריסטוטליים היהודיים ולבסוף הנשר הגדול, רבי משה בן מימון, הרמב"ם[ח], בכיר הפילוסופים היהודיים ומי שעשה יותר מכל חכם אחר להשכנת שלום בית בין הפילוסופיה האריסטוטלית לבין תורתו הנצחית והבלתי משתנה של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
 
פריחתה של התרבות הערבית לא האריכה ימים. הניסיון לפשר בין מוחמד לאריסטו חייב את הפילוסופים הערביים להעניק פרשנויות אלגוריות למקצת התבטאויותיו של הנביא וכמצופה, הפרשנויות הללו נגדו את רוחו של האסלאם הקלסי ועוררו את כעסם של אבירי האמונה. הללו, מגובים בפסוקיו המפורשים של הקוראן הקדוש, הצליחו לדחוק את רגליה של הפילוסופיה ולהחזיר את העטרה ליושנה. קולם של ההוגים הערביים הגדולים נדם והאסלאם שקע אט אט לניוון המדעי, תרבותי וחברתי שמאפיין אותו עד עצם ימינו אנו. הכובשים המונגולים ששטפו את פרס ומסופוטמיה באמצע המאה השלוש עשרה אולי רוצצו את גאון האסלאם המזרחי ושבטים אלמוהידים מצפון אפריקה אולי מוטטו את תפארת אנדלוסיה אבל את דעיכתו של האסלאם יש לייחס בראש ובראשונה לקנאות הדתית שמירקה ממנו את כל ההשפעות הזרות והחזירה אותו לזרועותיה הנבערות של האמונה העיוורת.
 
מרידה שפרצה בשנת 1031 מוטטה את החליפות המערבית ואנדלוסיה התרססה ליותר מעשרים נסיכויות מסוכסכות. האחיזה הערבית בחצי האי התרופפה והדרך נפתחה לכיבושה מחדש של ספרד בידי הממלכות הפראיות למחצה של הצפון הנוצרי. כך, בשנת 1085, אביריו של אלפנסו השישי, מלך קסטיליה וליאון, השתלטו ללא קרב על עיר המבצר הגדולה טולדו ופתחו בפני העולם הנוצרי את דלתות ספרייתה. מלומדי המערב הגיבו כנשוכי נחש. לעיניהם נחשפו, בתרגומם הערבי, ספרים שעיין מערבית לא שזפה למעלה משש מאות שנה: ספרי הרפואה של גאלן, יסודות הגיאומטריה של אוקלידוס, מחקריו ההנדסיים של ארכימדס, האלמגסט המפורסם של תלמי ומטמון הזהב החשוב מכל, אוסף שלם של כתבי אריסטו: 'המטאפיזיקה', 'הפיזיקה', 'על השמיים', 'על הנפש', 'על התהוות וכליה', 'האתיקה', 'הפוליטיקה' ושאר שכיות החמדה של מי שבהמשך כונה בפשטות בשם 'הפילוסוף'.
 
ההלם התרבותי היה מוחלט. ההתגלויות האלוהיות אמנם חשפו בפני האנושות את האמת השמימית אבל כאן, על המדפים, הייתה מונחת אמת פילוסופית ומדעית שכל רכיביה תמכו זה בזה כאילו היו כתליו של היכל מפואר. עתה לראשונה ניתן היה לאמת את תכתיבי האמונה באמצעות השכל האנושי ולחשוף את סתרי המציאות בעזרת ההיגיון השיטתי ולא רק על ידי פענוחם של רזים שהוטמנו בכתבי הקודש. ההתרגשות הייתה גדולה ועשרות מלומדים נוצרים, מוסלמים ויהודים החלו לתרגם את היצירות הקלסיות ללטינית, תחילה מתוך התרגומים הערביים ובהמשך ישירות מתוך המקורות היווניים.
 
התחייה האריסטוטלית חייבה תגובה של שלושת הדתות המונותיאיסטיות. כל אחת מהן החזיקה ברשותה אמת ודאית ומוחלטת שניתנה לאנושות באמצעות התגלות אלוהית: ההתגלות למשה ולנביאים במקרה של היהדות, ההתגלות לשליחים שלמדו את התורה החדשה מהאל שהתגשם בבשר במקרה של הנצרות והתגלות המלאך גבריאל שהכתיב למוחמד את הקוראן במקרה של האסלאם. מצד שני, די היה לקרא את כתבי הפילוסוף בכדי להשתכנע שגם הוא מחזיק באמת ודאית ומוחלטת, אמת שאינה נשענת על התגלות כלשהי אלא על ההיגיון האנושי בלבד. העולם אינו גדול דיו בכדי להחזיק שתי אמיתות שונות ולכן התחייבה המסקנה שהתורות האלוהיות והתורות הפילוסופיות חייבות לשקף, אף אם במונחים שונים, את אותה אמת יחידה, ודאית, נצחית ומוחלטת. עתה לא נותר אלא להחליק את כל הסתירות שבין האמירות הדתיות לממצאי ההיגיון ולהדגים לעיני כל את הזהות המוחלטת בין האמונה הדתית לתורה הפילוסופית. כך יוכח בצורה סופית ומוחלטת שבעזרת ההתגלות בעלי הבית של הדת ידעו מאז ומתמיד את כל האמיתות הפילוסופיות שבהדרגה נחשפו באופן עצמאי ובלתי תלוי גם על ידי ההיגיון האנושי.
  
שלושה פילוסופים גדולים נרתמו למשימת ההרמוניזציה והתיאום בין ההתגלות למדע: אבן-רושד (1126-1198) שניסה ליישב את הסתירות בין הפילוסופיה לקוראן בחיבורו החשוב 'תהפות אל-תהאפות' (מפלת המפלה), תומס אקוינס[ט] (1225-1274) שבכתביו הרבים, ובמיוחד 'מכלול התיאולוגיה' (Summa Thelogiae), הסביר את הזהות המופלאה בין האריסטוטליות לברית החדשה והרמב"ם (1138-1204) שבחיבורו 'מורה נבוכים'[י] סיפק את המילון התנ"כי-אריסטוטלי שמאפשר לתרגם את כל האמירות המקראיות והרבניות לניסוחים שעולים בקנה אחד עם התורה האריסטוטלית.
 
ההגות היוונית, שכעוף חול קמה מגציה, נשפה רוח חיים באוניברסיטאות הצעירות שהחלו לצוץ ברחבי אירופה והללו החלו לבסס את מעמדה של הפילוסופיה, תחילה כ'נערה משרתת' של התיאולוגיה ובהמשך כתחום ידע נפרד, אף אם לא שווה, למדעי הדת. שחרורה של הפילוסופיה מעולה של התיאולוגיה ניתץ את הכבלים שריסנו את ההיגיון האנושי ואפשר למערב לדלג משיא אחד למשנהו. נפשות ששוחררו מהצורך להגות תמיד בטובו של האדון התפנו לפרוץ נתיבות חדשות בכל תחומי המדע והטכנולוגיה ולהצעיד את אירופה על הנתיב שהוביל לשליטה מערבית במרבית עמי העולם ובחלק המכריע של משאביו.
 
האירופאים, שעד למאה החמש עשרה עוד ניגפו בפני נחשולי הכובשים המזרחיים החלו לנגוס בשוליה של האימפריה העות'מאנית במהלך המאה השש עשרה, להעמיק את חדירתם במאות השבע עשרה והשמונה עשרה ולהשתלט על ליבו של העולם המוסלמי בסופה של המאה השמונה עשרה. במאה התשע-עשרה הם כבר שלטו, בכח או בפועל, על מרבית העולם האסלאמי והפכו את רוב המאמינים במוחמד לבני חסותם. ההגיון, בסופו של דבר, גבר על האמונה והצעיד את העולם להשגים הטכנולוגיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים שמאפשרים את קיומו של העולם המודרני, עולם שמצליח לכלכל כמעט שבעה מיליארד נפשות, למעלה מפי שש מאוכלוסיית העולם בתחילתה של המאה התשע-עשרה ולמעלה מפי 13 יותר מאשר בימי השיא של האמונה העיוורת.


[א]             
יוצאים מהכלל תרגומיו של בואתיוס שהותירו בידי דוברי הלטינית קמצוץ של כתבים יווניים. ראה הערך 'בואתיוס' בויקיפדיה. 
[ב]             
ראה הערך 'בית החכמה' בויקיפדיה
[ג]              
ראה הערך 'אבן סינא' בויקיפדיה
[ד]              
ראה הערך 'אל-ע'זאלי' בויקיפדיה
[ה]             
ראה הערך 'סעדיה גאון' בויקיפדיה
[ו]              
ראה הערך 'ספר האמונות והדעת' בויקיפדיה
[ז]              
ראה הערך 'אבן רושד' בויקיפדיה
[ח]             
ראה הערך 'רמב"ם' בויקיפדיה
[ט]             
ראה הערך 'תומס אקוינס' בויקיפדיה
[י]              
ראה הערך 'מורה נבוכים' בויקיפדיה


[1]          
תנו רבנן: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. לעז להם בחכמת יוונית. אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו - נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.
(סוטה מט:ב ומקבילות בבבא קמא פב:ב ומנחות סד:ב)
ברכות כח:ב
נקרא 10061 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

12 תגובות