כותבי התנ"ך מעולם לא העלו על דעתם שיהוה אינו גוף ואין לו דמות גוף ולטעמם גם האל שלהם, בדומה לשאר אלי קדם, נהג לכבד את הבריות בנוכחותו האימננטית ולזרוק את מלא כובד משקלו מאחורי מדיניות המיסוי של כוהניו. גם חכמי התלמוד לא היו מוכנים לוותר על האל המוחשי והגשמי שאוהב לשתף עימם פעולה ולתרום את עצמו להצדקת צוויהם ולהמחשת גדולתם. לשוא נחפש במקורותינו את האל חסר הגוף והצורה שמסתפק בחשיבה על עצמו. האל הרבני תמיד ינסה להדמות לחברי הגילדה ותמיד ישתדל לחקות את הלכותיהם ומנהגיהם.