התנ"ך אוהב להעניק לאותו אדם שנים או שלושה שמות שונים וכל מי שאינו פוסל מראש את האפשרות שהתנ"ך נכתב ונערך על ידי בני תמותה לא יתקשה לייחס את התופעה לגיבורים שונים שכיכבו בתעודות נפרדות שמוזגו יחדיו בעת עריכתו של הטקסט המקראי. הפרשנים, לעומת זאת, תמיד מצאו הסברים לכל חילופי השמות. התירוצים הללו שכנעו את הרבנים. האם הם ישכנעו גם אותנו? |
האם הדתיים מצליחים להאמין? האם הדתיים נותנים למילה "אמונה" את אותה משמעות שנותנים לה אתיאיסטים? |
מדוע אנחנו חווים "אדום" כפי שאנחנו חווים אותו? מדוע אנו חשים "כאב" כפי שאנו חשים? או, באופן כללי – מדוע תחושות מסוימות נתפסות אצלנו כפי שהן נתפסות? |
אדם דתי בשם יצחק א. ניסה להפריך את הטיעונים שהעליתי בפרק זה. את מכתבו ואת תשובתי הכללית אני מביא במאמר זה. את התייחסויותיי המפורטות לטיעוניו אני מביא כתגובה בסוף המאמרים הרלוונטיים.
|
ההתכתבות הבאה החלה כשנוצר קשר עם אדם שכינה את עצמו בשם 'יהודי שיודע'. לבקשתו שלחתי לו את המאמר 'ילדיה של מיכל העקרה', אותו בחרתי באפן מקרי מכל המאמרים שדנים בסתירות שמצאו את דרכם לספרי המקרא. משם התפתחה התכתבות שלדעתי חושפת בבירור את ההבדלים בין דפוסי החשיבה של החרדים לאלו של החילוניים. להערכתי, 'יהודי שיודע' מתמצא היטב בכל הנושאים אליהם גלש הדיון ואני שמח שניתנה לי ההזדמנות להחליף דעות עם אדם שמסוגל לייצג בכבוד את הדת היהודית ואמונותיה.
|
במאמר על פרדוקסים של התייחסות עצמית הזכרתי את פרדוקס בוחן הפתע כאחת הדוגמאות המורכבות שראויות למאמר נפרד.
הנה המאמר הנפרד.דיונים על דת ואמונה מזמנים לנו לא אחת – ביודעין או שלא ביודעין – גם את הדיון בבעייתיותה של התייחסות טענות אל עצמן. ההיבט המרכזי של בעייתיות זו היא העובדה שהתייחסות עצמית היא טעות לוגית המובילה לפרדוקסים רבים.