מדינת ישראל מניפה הרבה דגלים: אנו מניפים את דגל הביטחון שמסמל את הצורך להגן על עצמנו מפני המדינות הקרובות והרחוקות שמאיימות להשמידנו. בנוסף אנחנו גם מעלים לקצה התורן את הדגל החברתי שמחייב את המדינה לדאוג לרווחתם של אזרחיה ולהבטיח לכולם רמת חיים מינימאלית. גם צרכי הנגב והגליל תובעים את מקומם בסולם העדיפויות הלאומיות ולא מעט אנשים מסתדרים בשורה מאחורי דגל קידום הפריפריה. בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו, כולנו מניפים גם את דגל הקדמה שבצילו השלטון אמור להבטיח לנו את המוצרים והשירותים בלעדיהם אף מדינה מודרנית אינה יכולה לתפקד, למשל, אספקה סדירה של מזון, מים, חשמל, דלק וגז; תשתיות מודרניות דוגמת כבישים, גשרים, מסילות ברזל, שדות תעופה, קווי תקשורת, קרקעות לבניה, תדרים אוויריים וככל שאר האמצעים והמשאבים שבלעדיהם הכלכלה לא תוכל להתפתח ושירותים ציבוריים דוגמת בריאות, משטרה, כיבוי אש, מוסדות תרבות וספורט, איסוף אשפה, שירותי דת, שירותי רישוי ופיקוח וכדומה. לצידם של כל הדגלים הללו אנו כמובן רוצים לראות את דגל האינטגרציה החברתית מתנוסס ברמה ומבטיח את קליטתם ושילובם המלא בחברה הישראלית של העולים מאתיופיה וחבר העמים ושל בני המיעוט הערבי שחיים בקרבנו.