את הזלזול שהרבנים מסוגלים להפגין כלפי אלוהיהם מטיב להדגים תשדיר הפרסומת בו רבי יוסי מיוקרת מקריב את בנו ובתו על מזבח מוסר ההשכל הרבני. האל, כתמיד, לוהק בתפקיד שולי שחייב אותו לעמוד מאחורי הקלעים ולהוציא לפועל את הוראותיו של חסיד מוטרף שבסיוע ההיגיון הרבני החליט לגזור גזר דין מוות על שני ילדיו החפים מפשע.
מי שאוהב לקבל את מוסרי ההשכל שלו על מגש של כסף לבטח יתענג על תשדיר השירות המתקתק שמלמד את חשיבות האמונה באל האוהב והמשגיח שלעולם לא יאכזב את ההולכים בדרכיו. מאידך, מי שנוהג גם לחשוב על המסרים שהרבנים מנסים לדחוס למוחו אינו יכול שלא לזהות בסיפור האגדה הקטן הזה את כל הסממנים של המעשיות העממיות והדמיוניות שאנו נוהגים לספר לילדינו לפני שהם עוצמים את עיניהם ונפנים לשנת הלילה.
הרבנים אהבו לתאר את האל לא רק כבן בריתם אלא גם כעושה דברם. כך בהחלט חשב רבי יהושע בן לוי שהאמין שהאל יעמוד לשרותו בעת שישמע בעיתוי הנכון את נוסחת ההפעלה המתאימה. בניגוד לסיפורים רבים אחרים, תשדיר הפרסומת הזה נשמע אוטנטי לחלוטין ולנו אין שום סיבה לפקפק במהימנותו ובנכונותם של כל פרטיו.
בתשדיר פרסומת זה רבי שילא לא היסס לשקר לדיינים שניסו לברר מדוע בניגוד לחוקי המדינה הוא ציווה להלקות אדם שלא ביצע שום פשע ממשי. במשפטו, רבי שילא יצא זכאי בזכות עדותו הכוזבת של אליהו הנביא ומצג שווא נוסף זיכה אותו בשררה שאפשרה לו לרצוח את היהודי שאיים לחשוף את מסכת שקריו. המאמינים יבינו מסיפור האימים הזה שדיני התורה מחייבים יותר מדיני המדינה ושהאל תמיד מגבה את רבניו ואת הסמכויות שהם נוטלים לעצמם. אנחנו, מן הסתם, נבין את הסיפור קצת אחרת.
המעניין בתשדיר פרסומת זה הוא הקשר הישיר בין מעשיו של הצדיק לתגובה האלוהית. האל מיהר להפוך את יינו לחומץ כשרב הונא חרג מאיזו שהיא מסגרת דמיונית ועבר עבירה זניחה ושולית כלשהי והוא הפך את החומץ חזרה ליין כשרב הונא הכיר בטעותו והבטיח לתקן את דרכיו.
הקופירייטרים הרבניים לא היססו לעטוף את מוסרי ההשכל שלהם בסיפורים מסיפורים שונים, חלקם רציניים יותר וחלקם רציניים פחות, אבל קשה למצוא בכל התלמודים והמדרשים סיפור אגדה יותר משובב נפש מהסיפור על רב גידל ורב יוחנן שהתירו לעצמם להסתכל בבחורות הערומות שטובלות במקווה.
סיפור זה מזהה את הקופירייטר בשמו ולכן אנו יודעים שמאחורי המסר המרגיע עומד לא אחר מאשר ריש לקיש שבחר ללמדנו על ההשגחה האלוהית ונטייתו של הקדוש ברוך הוא לסלוח לבניו האהובים באמצעות שיחה דמיונית שאולי הייתה יכולה להתקיים בפועל אם כנסת ישראל הייתה מסוגלת להוציא מפיה התיאורטי ולו הברה ברורה אחת.
אין כסיפור על המחלוקת שהתפתחה בישיבה של מעלה בכדי להמחיש את אופיים ההזוי של תשדירי הפרסומת שמציפים את האגדה הרבנית. אין להאשים בכך את הקופירייטר המסור שבמסגרת תפקידו הרשה לעצמו למתוח את גבולות ההיגיון ולספר סיפור על אל שמבקש מחכם ארצי להכריע בויכוח הלכתי שולי לחלוטין. האשמים העיקריים הם רבני כל הדורות שהפכו את הסיפור המוזר לנכס צאן ברזל של הדת היהודית וחינכו על ברכיו דורות רבים של תלמידים.
האגדה הרבנית רוויה בסיפורים על מפגשים פרטיים, וממילא גם בלתי ניתנים לאימות, שנערכו בין האל לנבחריו. בסיפור זה, משה תפס את האל לומד פרק משניות וניצל את ההזדמנות להעברת שלושה מסרים סמויים שכולם, איך לא, מעצימים את הנרטיב הרבני.
באמצעות הסיפור בו משה רבנו רואה במרום את הקדוש ברוך קושר כתרים לאותיות הקופירייטר הקדום ניסה לקשר את ההלכות שרבי עקיבא חידש בשיטות הדרש החדשות שלו עם ההלכות שכביכול ניתנו למשה בסיני. למרבה הצער הסיפור גם חושף את העובדה שעד לימיו של רבי עקיבא איש לא שמע על הלכותיו החדשות ואיש גם לא נהג על פיהם.