|
מבוא
|
הספר 'מנחת יהודה, הרוחות מספרות'[1] של הרה"ג המקובל האלֹקי כמוהר"ר יהודה פתיה זצוק"ל[א], על אף חיבתי הרבה אליו, אינו נחשב לאחד מספרי המופת של העם היהודי. למען האמת, יש לשער שלא מעט שומרי אמונים היו שמחים לראותו נמוג בין גנזי ההיסטוריה ולכן יש להודות למשפחתו של המחבר על שהיא מקפידה להדפיס כל כמה שנים מהדורה חדשה של הספר וכך לשמר לדורות פנינה שאין שנייה לה בחשיפת מאפייניה האמיתיים של יהדות בבל בתחילתה של המאה העשרים.
בחשיבותו המכרעת של הספר אדון רק לאחר שאתאר בפרוטרוט חלק מסיפוריו של הרה"ג המקובל האלֹקי כמוהר"ר יהודה פתיה זצוק"ל ולכן כל מי שמתייגע בקלות יכול לקפוץ ישירות לדיון המסכם, אף שבכך הוא ימנע מעצמו את העונג להכיר את אחד הספרים היותר מעניינים ופוקחי העיניים שניתן למצוא בארון הספרים היהודי. אכן, אוצרות גדולים ממתינים לכל מי שיבחר לצלול לעומקו של הספר ורק בכדי להשחיז את תאבונם של הצוללים החלטתי לצטט קטעים נבחרים ממנו, ובמיוחד את הקטעים בהם המקובל האלֹקי משחזר את חוויותיו האישיות, למשל:
|
השד שהתחזה לאליהו הנביא
|
בשנת התרע"א (1911) בחודש תמוז, אחר תפילת מנחת שבת, הביאו לפני הרב פתיה ילד בן אחת-עשרה שנה לערך שטען שהוא מדבר עם אליהו הנביא פה אל פה, במראה ולא בחידות. אם הילד היה קורא לאליהו כשהוא לבדו בחדר אליהו היה מייד בא ומתייצב מולו. הרב פתיה הורה לילד להיכנס לחדר, לזמן את אליהו ולשאול אותו אם הוא באמת אליהו הנביא. הילד עשה כפי כמצוות הרב ואליהו אכן הופיע והצהיר שהוא באמת הנביא המוזכר בתנ"ך אבל עניין אותו לדעת מדוע הרב פתיה מתקשה להאמין בנכונות דבריו. הרב פתיה סרב להאמין להצהרותיו החד-משמעיות של אליהו ולכן הוא אמר לילד שהמבקר הוא שד יהודי ששמו אליהו ולא הנביא עצמו והילד צריך להיזהר מהנזק ששדים יהודים עלולים לגרום לו. הרב הורה לילד להבריח את אליהו באמצעות תפילת הניזוקין אבל הילד התעקש שהמבקר הוא בוודאות אליהו הנביא ולרב פתיה אין שום סיבה לגרשו. עם זאת הוא הרשה לרב לבדוק אם המבקר הוא באמת אליהו אם לאו.
הרב פתיה נענה לאתגר ולאחר שהתפלל על הילד מספר פעמים הוא שלח אותו חזרה לחדרו לראות אם אליהו יסכים לבוא אליו בשנית. הילד נכנס לחדר ואליהו הופיע מייד, כמנהגו מאז ומתמיד. הרב פתיה, שהיה משוכנע שהמבקר הוא שד ולא הנביא הזכור לטוב, תמה על הדבר ולקח את הילד לבדיקה נוספת אצל ח"ר[ב] שמעון אהרון אגסי אבל ח"ר אגסי בדק את הילד וקבע שהמבקר הוא באמת אליהו הנביא ולא סתם איזה שד בשם אליהו. גם ח"ר יעקב בן ח"ר יוסף חיים חשב שזה בודאי אליהו הנביא אבל ח"ר יהודה פתיה חלק על שניהם וביקש שיאפשרו לו לבדוק את הנושא פעם נוספת.
לצורך הבדיקה הנוספת הרב פתיה הורה לילד לבקש מאליהו לתרגם את הפסוק 'כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה'[ג]. אם אליהו יתרגם את הפסוק לערבית אזי ניתן יהיה לומר שהוא אולי באמת אליהו הנביא ולא שד אבל אם המבקר יסרב לתרגם את הפסוק לערבית אז הוא חייב להיות שד וזאת משום שהפסוק מדבר בגנותם של השדים והם לעולם אינם מוכנים לשמעו או לתרגמו לכל שפה אחרת. הילד עשה כמצוותו של הרב פתיה אבל כאשר הוא ביקש מאליהו לתרגם את הפסוק אליהו אמר לו שאינו יכול להתעכב כיוון שהוא חייב ללכת לכתוב את זכויותיהם של ישראל. הרב פתיה סרב לקבל את התירוץ השקוף והוא דרש מהילד לשוב לאליהו ולתבוע ממנו שיתרגם את הפסוק תכף ומייד. כשהילד אמר לאליהו שהרב ציווה עליו לתרגם את הפסוק למרות הכל אליהו קצף ונשבע, 'חַי הַשֵם, אם עוד אראה אליך, הואיל ואין אתם מאמינים בי שאני אליהו' והוא מייד עזב ולא חזר עוד להיפגש עם הילד.
למרות שאליהו סרב לתרגם את הפסוק מרגיז השדים מספר ירמיה, ח"ר שמעון אהרון אגסי וח"ר יעקב בן ח"ר יוסף חיים לא השתכנעו שהמבקר היה שד ולא נביא זכור לטוב וזאת משום שהוא נשבע בשם האל בעוד שרבותינו זכרונם לברכה כבר קבעו 'שאין שדים מוציאים שם שמים לבטלה'[2]. לרב פתיה לא נותר אלא לשכנע אותם שהשד לא הוציא את שם שמיים לבטלה וזאת משום שהוא הבטיח לא להראות יותר והוא אכן קיים את שבועתו ולא נראה עוד לילד.[3]
|
חיבוט הקבר וקורות הנשמות
|
השד שהתחזה לאליהו הנביא הוא רק קצה הקרחון של העושר התרבותי שנחשף בפני קוראי ספרו של הכמוהרר זצוק"ל. כדוגמה נוספת ניתן להביא את ההסבר שהרב פתיה נותן לכל מי 'נפשו מתאווה לדעת, מה יעשה בגופו ובנפשו לאחר יציאתו מן עולם הזה, עד הגיעו למקום מנוחתו בגן עדן העליון, עם נשמות הצדיקים והחסידים'[4]:
|
ולכן אמרתי אני אל ליבי להעלות על ספר ממה שמצאתי בזוהר ובדברי האר"י ז"ל, וממה ששאלתי מרוחות הערטילאין שנכנסו בבני אדם, ובאו אלי לרפותם. והייתי שואל מאותם הרוחות כמה מיני שאלות, ממה שנעשה בהם אחרי פטירתם. רק שלא היו יודעים עוד על גיהנם ואת הנעשה בו, כי עדיין לא זכו להכנס לגיהנם. רק אחד מהם שאחר שנתקן והלך לגיהנם, אחר כך על ידי התפילה שנתפללתי לפני הקב"ה, חזר ובא אלי, וסיפר לי על מדור העליון של הגיהנם שהיה נידון בו, ואיך סדר הנידונים שם. גם סיפר לי, ממה שעתיד להעשות בו אחר יציאתו מהגיהנם בעת הליכתו לגן עדן, כפי מה ששמע ברמז מבית דין של מעלה. ...
הנה בשער הגלגולים הקדמה כ"ב, כתב האר"י ז"ל, כי אחר שנקבר האדם, אז בא מלאך אחד אל קברו ושואל לו מה שמך. והוא משיב לו, גלוי וידוע לפניו יתברך, שאיני יודע שמי. ויש לתמוה מה צורך לשאלה זו, ולמה הוא שוכח, ומה מעלה ומה מוריד זה למציאת עונשו. אבל הענין הוא, כי כאשר חטא האדם הראשון, נפלו כל הנשמות שהיו כלולים בו בעמקי הקליפות. ונתלבשו בתוך הקליפות, ונעשו להם לבושין מאותם הקליפות. ונמצא כפי זה, שאין לך נשמה, שאין לה קליפה אחת העשויה לה כעין מלבוש, ואין אדם ניצל ממנה, לפי שכולם היו כלולים באדם הראשון (ונשמות הנשים היו כלולים בחוה).[5]
|
הרב פתיה מרחיב עוד קצת על המיתוס הקבלי של האר"י ואז הוא יורד לפרטים המעניינים באמת:
|
ובזה תבין עניין חיבוט הקבר, והוא, כי אחרי מיתת האדם ואחר שנקבר, אז תכף ומיד באים ארבעה מלאכים, ומשפילים קרקע מהקבר, ומעמיקים אותו למטה. ונעשה חלל הקבר כשיעור קומת האדם הנקבר שם. ואז מחזירין נפשו בגופו כמו בחייו. והטעם הוא, לפי שהקליפה היא דבוקה עדיין, וקשורה עם הנפש ועם הגוף, ואינה נפרדת מהם. ולכן צריך שיחזרו נפשו בגופו ביחד. ואז מלאכים הנזכרים, אוחזין בו כל אחד מקצה, ומנערין אותן מן האבק הנדבק בהן, עד שנפרדת מהם הקליפה ההיא לגמרי, ולכן נקרא חיבוט הקבר, כדי שיהיה מקום חלל לנערו ולחבטו.[6]
|
צדיקים, כך מסתבר, אינם זקוקים לחיבוט גדול מה שאין כן לגבי הרשעים שדבקו בתענוגות העולם הזה ונקשרו בחזקה לקליפה שדבקה בגופם אבל אין אדם יכול להינצל כליל מהצורך בחיבוט הקבר זולת אלה שמקפידים על מצוות שמשחררות מהצורך להחבט, דוגמת עריכת סעודה רביעית במוצאי שבת. מהצער משוחררים גם אלו שנקברים אחרי השעה החמישית בערב שבת כי קדושת השבת מפרידה את הקליפה גם ללא חיבוט. במעבר לנושא אחר הרב מסביר מדוע הרשעים אינם יודעים את שמם והסיבה היא שלכל נשמה בעולם יש לפחות מלבוש אחד של קליפה ואותה קליפה היא היצר הרע הנכנס באדם מיום שנולד. אבל:
|
כמו שהנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כך שמות כל ניצוץ וניצוץ שבקליפה יש לו שם ידוע בפני עצמו. ונמצא שכל אדם יש לו שני שמות, אחד מצד הקדושה ואחד מצד הקליפה.
והנה אם האדם בהיותו בחיים היה יכול להשיג ולדעת שם הקליפה שלו. היה יכול לחקור מהיכן נחצבה מהקליפות. ועל ידי כך היה יודע מקום הפגם, ומציאת התיקון הצריך לו, והיה יכול לתקן הפגם שלו בנקל בחייו, ולא היה צריך להפרידה ממנו על ידי חיבוט הקבר כלל. ובדורנו זה נמצא אדם אחד, שזכה לידע שם קליפתו, שנקראת טְכְיְיְ, כולו בניקוד שבא. ...
ושם קליפת אשתו נקראת וכלורה. והוא היה מתאונן על שלא זכה לדעת מקום הפגם שלו ומציאת תיקונו, אפילו על ידי מחקר. ושאל מן החכמים על זה, ואין מגיד לו. אמנם ראה את מלבושו שלוש פעמים.[7]
|
הפעם הראשונה הייתה בזמן מגיפה והוא ראה בחלומו הרבה פרשים ישמעאלים מזוינים רוכבים ממערב העיר למזרחה. אחד הפרשים ירד אליו ובידו שבט מושלים קטן ואמר לו:
|
אל תירא כי אין רצוני להכות אותך. ודע כי אני הקליפה שלך, ואני סופר בית הדין הגדול, ושמי טְכְיְיְ, כולו בניקוד שבא. וכאשר יכתוב אדם קמיע לשמירה מן המגיפה, צריך להיות נכתב על שם אותו האדם הנושאו. ואם לא עשה כן, לא יוכל הקמיע להצילו, כי יאמר המשחית לקמיע לאו בעל דברים דידי את. גם דע כי כל אחד ואחד אשר יהיה מוכה מן המגיפה, הנה הוא מוכה על ידי הקליפה של המלבוש שלו. ואין רשות למשחית להכות את מלבוש של אדם אחר, אלא כל אחד ואחד יהיה מוכה על ידי מלבושו.[8]
|
הכתוב ממשיך למנות את שאר הפעמים בהם ראה אותו אדם את מלבושו. בכל אופן:
|
והסימן שביד המלאכים הוא, אם יוכל להגיד המת את שם הקליפה שלו, זהן סימן שנפרדה ממנו הקליפה, ואין חובטים אותו עוד.[9]
|
חיבוט הקבר הוא רק השלב הראשון בתהליך שכן:
|
ואחרי גמר חיבוט הקבר, הולכים להם אותם המלאכים, ועוזבים את המת ואת נפשו בקבר. ואז תכף ומיד, בא מלאך אחר אכזרי, איום ונורא, מבהיל מאד, ונוטל את הנפש מהקבר, ומניחה בכך הקלע, וקולע אותה בפעם אחת עד פתח שער החצר של בית דין העליון. ואז יוצאים שני שלוחים מבית הדין, ומגישים את נפשו הערומה לפני בית הדין הגדול ליתן דין וחשבון על מעשיו הרעים אשר עשה, בהיותו בחיים בעולם הזה. ונפש האשה הערומה, מכסים אותה השלוחים בבלויי סחבות, מתחת מתניה עד סוף הערוה, ומכניסין אותה לפני הבית דין לתת דין וחשבון.[10]
|
|
מפגשיו של הרב פתיה עם שדים ורוחות
|
עד כאן עוד עסקנו בתיאוריה אבל מכאן:
|
הט אזניך, ושמע מה שסיפרו לי הרוחות, בהיותם עומדים שם בפני בית דין הגדול. ואעתיק אותם לפני הקורא, אחת לאחת.[11]
|
זה הזמן, מחליט הרב פתיה, לפרט את מפגשיו עם השדים והרוחות ואת הסיפורים שהוא שמע מהם וגם אנו נעקוב אחר סיפוריו בעניין רב:
|
סיפורה של חנה בת עקיבה
|
בשנת סת"ר (1900) באה אליו אישה בשם חנה בת עקיבה שנפשה הייתה גלולה[ד] בנפשה של אישה בשם ג'חלה בת עמאם שהייתה פילגשו של ישמעאלי אחד ונהגה כמנהג הישמעאלים. לאחר שהרב פתיה יגע הרבה יגיעות, קיבץ עם רב בבתי הכנסת, הוציא שבעה ספרי תורה ותקע בשבעה שופרות הוא הצליח לסלק את נפשה של ג'חלה מגופה של חנה.[12]
|
סיפורה של חביבה בת רחמה
|
ביום חמישי, כ' אדר א' שנת התרס"ב (1902), באה אל הרב פתיה חביבה בת רחמה, אשתו של יעקב יוסף דיידא, שבגופה הייתה מגוללת נפשו של אהרן נסים כהן, אדם חשוך בנים ועם הארץ. לאחר מעט יגיעות נפשו של אהרן נסים יצאה מגופה של חביבה בת רחמה.[13]
|
סיפורה של נועם בת לאה
|
ביום ראשון, י"ד כסליו (כנראה שנת התרס"ג, 1903) באה לרב פתיה נועם בת לאה, שנכנסה בה רוח הנקראת יעקב בן גזאלה שהיה גביר מפורסם בעיר בצרה. הרוח חסה על כבודו של יעקב ועל כבוד משפחתו ויצאה בעצמה תוך שלושה ימים אבל למחרת היום היא שבה לגופה של נועם בת לאה ועל ידי ייחודים[ה] הרב פתיה הצליח להוציאה שוב יומיים לאחר מכן.[14]
|
סיפורו של ראובן בן משה מני בן רחמה
|
ביום שני, כ"ב כסליו התרס"ג (1903) בא אל הרב פתיה ראובן בן משה מני בן רחמה שנכנסה בו רוח של סנדלר בשם דוד יוחנן ששם אמו היה עזיזה. הרב עסק בעניינו של ראובן זה במשך כשלושה שבועות עד שביום שישי, ט"ז בשבט, ראובן החל לרעוד בכל גופו והוא הרגיש כאילו נתלשו ונעקרו אצבעות רגליו ואז הרוח יצאה מאגודל רגלו ולא הזיקה לו במאום.[15]
|
סיפורו של יחזקאל עזרא בן מנחם
|
מר יחזקאל עזרא בן מנחם, המכונה בשם בכור, היה נוהג לשמוע בעת התפילה קול פנימי שהפציר בו להמיר את דתו בדת הפרוטסטנטית. בכור סיפר את המעשה לח"ר יוסף חיים בן ח"ר אליהו ז"ל וזה שלח איגרת לח"ר אליהו סלימאן מני ז"ל שישב בעיר חברון. הח"ר האחרון קבע שבליבו של בכור מלובשת קליפה גדולה וח"ר יוסף חיים המליץ לבכור לשאת מזוזה קרוב לליבו. המזוזה לא הצליחה להשתיק את הקול ובכור המיואש פנה לרב פתיה ובקש ממנו לבדוק אם הקולות באים מרוח שנכנסה בקרבו. הרב פתיה הסכים לעזור והחל מייחד באוזנו של בכור בכדי שיכנס הבל הייחוד בתוך אוזנו ובתוך אבריו[ו].
בעוד הרב פתיה מייחד על אוזנו התחיל בכור לצחקק. לשאלה מדוע הוא מצחקק הוא ענה שהקול בליבו החל מקלל את הרב פתיה קללות נמרצות ואומר שאם המזוזה שח"ר יוסף חיים, רבו של הרב פתיה, הורה לתלות על חזהו של בכור מועילה כאילו הייתה מונחת בבית בושת מדוע הח"ר פתיה חושב שיש לו סגולות יותר יעילות? הרב פתיה חזר לייחד באזנו של בכור עד שהתעייף אבל הקול המשיך לגדפו בנמרצות. לבסוף שאלה הרוח את בכור: מה רוצה הרב פתיה ממני? הרב פתיה ענה: אני רוצה לדעת מאיזו עיר אתה ומה שמך ואם תהתל בי, תשקר לי או תתריס נגדי אני אראה לך את נחת זרועי ואשביע אותך מרורים וייסורים קשים. למשמע דברים אלה הרוח גיחך ואמר שכבר רבים בעבר ניסו לגלות את שמו אבל הם לא הצליחו משום שהוא חזק מצור ואינו פוחד מאיש. דברים אלו היו מרתיעים רבים אחרים אך לא את הרב פתיה שהחל מייחד ותוקע בשופר לתוך אזנו של בכור. לבסוף הקול נאלץ להיכנע ולהבטיח שיחשוף את שמו ושם עירו אבל רב פתיה לא הסכים לעצור כי הוא ידע שהרוחות, בדומה לפרעה, חוזרים להקשות את ערפם ברגע שהם חשים ברווחה.
בסופו של דבר, לאחר שהרוח הותשה, היא שאלה את הרב פתיה מדוע הוא מתעקש לדעת את שמה ושם עירה. הרב פתיה הסביר לרוח שהמידע נחוץ לו על מנת שיוכל לתקן את נשמתה, לשחרר אותה מכף הקלע ולהכניס אותה לגן עדן. הרוח השיבה שהיא בכלל לא רוצה להיכנס לגן עדן אבל כשהרב פתיה התחיל ליחד שוב על אוזנו של בכור הרוח נשברה והודתה ששמה הוא דוד בן סבתי בן רבקה מהעיר איזמיר ושבחייו הוא היה מומר שבא על נשים נכריות ולא הניח זרע אחריו. בשלב זה הרוח החליטה לצאת למתקפת נגד והיא פנתה לבכור ושאלה אותו מדוע אחרי שבע עשרה שנה שהיא שוכנת בתוכו ואינה עושה לו כל רע הוא החליט לפתע להרעיש עליה את העולם. אם המחשבות שהיא מעוררת בו מציקות לו היא מבטיחה להזהר מעתה והילך ולא להביא עליו מחשבות רעות נוספות אבל היא רוצה להשאר בקרבו כיוון שזה מקום מנוחתה. בכור יעץ לרוח ללכת לגיהינום אבל הרוח הסבירה לו שהיא אינה ראויה עדיין להיכנס לגיהינום כי היא חייבת בגין איסורי נידה, גויה וזונה ולכן היא בקשה מבכור לא לפנות עוד לרב פתיה ולהניח לה לשהות בקרבו בשלווה ובנחת.
הרב פתיה הסכים להניח לרוח לנפשה אם תפסיק להביא הרהורים רעים ללבו של בכור אבל לא עברו ימים רבים והרוח שבה לסורה וחזרה להביא לבכור מחשבות רעות. הפעם הרב פתיה נקט בתחבולה אחרת והוא אמר לרוח שמלאך הייחודים כבר סיפר לו את שמה ושם עירה והוא ימשיך להציק לה בייחודים עד שהרוח עצמה תחזור על אותם השמות. הרוח נבעתה מהאיום החדש והודתה ששמה הוא צבי בן רבקה מהעיר איזמיר. השמות הדליקו נורה אדומה אצל הרב פתיה והוא שאל את הרוח אם היא אינה רוחו של שבתאי צבי הנודע שבא מהעיר איזמיר ועשה את עצמו למשיח. הרוח נאלצה להודות שזאת אכן האמת. הרב פתיה חישב במהירות ומצא שמאז מותו של שבתאי צבי עברו כבר 237 שנים ולכן הוא רצה לדעת מה הרוח עשתה בכל אותם השנים. רוחו של שבתאי צבי טענה שהסיפור יגזול זמן רב ותלמידיו של הרב פתיה כבר ממתינים לו בבית המדרש ולכן טוב יעשה אם יעזוב אותה וילך אליהם. הרב פתיה ראה את הצדק בדברי הרוח והלך לבית המדרש שם הוא פגש את ח"ר שמעון אהרן אגסי וסיפר לו על רוחו של שבתאי צבי שמצאה משכן בגופו של בכור. ח"ר שמעון סיפר את הדברים לח"ר יוסף חיים ושניהם הזהירו את הרב פתיה לא להתעסק עוד עם שבתאי צבי שמא יינזק חס ושלום מהמגע איתו.
לא איש כרב פתיה ייסוג מהמשימה והוא חזר לבכור והחל מיחד שוב על אוזנו ורוחו של שבתאי צבי חזרה לקלל אותו קללות נמרצות. לאחר דקות מספר הרב פתיה שינה טקטיקה והחל משוחח עם שבתאי צבי בשלוה ובנועם. לבסוף הוא הצליח לשכנע את שבתאי צבי בטיעונים הגיוניים ורגשיים לשתף עימו פעולה ולאפשר לו להמשיך בייחודים. לקצר סיפור ארוך ורווי בפרטים: שבתאי צבי, בעזרתם הפעילה של בכור והרב פתיה, עזב לבסוף את גופו של בכור ועבר לשכון במדור הראוי לו בגיהינום.[16]
|
סיפורה של רימה בת פרחה
|
בשנת תרס"ז (1907) באה אל הרב פתיה רימה בת פרחה שארחה בתוכה את רוחו של יצחק בן כתון שהיה רשע, אוהב זימה ועם הארץ גמור. למרות שהרב יגע בנושא מספר שנים הרוח לא יצאה ובשנת התרצ"ג (1933) היא עדיין היתה בתוך רימה וסימאה את שתי עיניה.[17]
|
סיפורו של אפרים בן נסים חנגיל
|
בחודש אלול של שנת תרע"א (1911) נכנסה רוח בבחור בשם אפרים בן נסים חנגיל וציערה אותו מאד. הרוח ביקשה שיקראו אליה את הרב פתיה, היחיד שיכול לתקן אותה. כשבא הרב פתיה הוא ראה את אפרים בן ניסים שוכב במיטתו ומגלגל בעיניו והרוח מדברת מתוך גרונו. לאחר מספר ייחודים הרוח התוודתה על אונס, משכב בהמה ומשכב זכר שביצעה כשעדיין הייתה גבר חי וסיפרה שהיא נרצחה על ידי חמרים ישמעאלים שקברו אותה בקבר לא מסומן. אחיו של הנרצח השתלט על עזבונו והתכחש לחובותיו ולבסוף גם הוא מת בצער רב. הרב פתיה רצה לדעת אם הרוח עשתה תשובה והרוח הסבירה לו שבהיותה עם הארץ מוחלט לא עלה בדעתה לעשות תשובה והוסיפה שנגזר עליה להתגלגל בדומם, צומח, חי ומדבר.
בהיותה מגולגלת בתור רימון היא נקנתה על ידי זקן חסיד בשם שמעון שברך על הרימון 'בורא פרי העץ' ו'שהחיינו'. ברכות אלו זיכו את הרוח בתיקון וניתן לה לדלג על הגלגול הבא כך שהיא לא הייתה צריכה להתגלגל לגוף של חיה. מסתבר שמסכת הגלגולים נמשכת כבר 450 שנה במהלכן הרוח סבלה ייסורים רבים, למשל:
|
אחרי פטירתי, באו עלי חמישה ושלושים מלאכי חבלה, והיו מלקין אותי בכל יום חמש עשרה שעות, ותשע שעות הנשארים מהיום, היו מוליכין אותי למדבר שמם, מלא נחשים ועקרבים, והיו נושכים את בשרי ואוכלים אותו, ואחר כל אחזור להחיות. ונמשך חשבון זה ארבע שנים. ואחר ארבע השנים האלו, היו דנים אותי בגיהנם חמש עשרה שעות, ושאר היום היו מורידין אותי תוך בור עמוק מאד, חושך אפילה. וסותמין את פי הבור באבן גדולה ועומדים על האבן.
|
עינוי זה נמשך עד שנתנו לרוח רשות להתגלגל באפרים בן ניסים חנגיל שחטא בנעוריו בכך שנכנס ביום שבת לאותו פרדס בו הרוח בחייה קיימה את משכב הזכר ותלש ענף מאותו אילן שתחתיו התקיים המפגש ההומוסקסואלי. הרב פתיה ביקש לדעת אם נתן העזתי נכנס לגיהינום או שהוא עודנו נתון בכף הקלע והרוח דיווחה לו שיום אחד היא שמעה שמחה והמולה וכשיקשה לברר את פשר הדבר נאמר לה שבאותו היום נגמר דינו של נתן העזתי והוא השתחרר מכף הקלע ונכנס לגיהינום. במהלך הדברים הללו הגישה אימו של הבחור צלי בשר ובראותה זאת הרוח נזעקה ואמרה:
|
הביטו וראו איך בחתיכה פלונית מגולגלת אשה זקנה בת שמונים ושבע, מסיבה שהיתה סורקת שיער ראשה בחצר, נגד הפתח הפתוח לרשות הרבים. גם בחתיכת הרימון שבקערה השניה, מגוללת בת אחת. גם בציפור זה היושב על ענף האילן שמצד הימין, מגוללת בו ריבה אחת, בהיותה בת שלושה ימים, וכל זה אני רואה בעיני ותמה אני עליכם איך אינכם רואים. ולכן, צריך שאחד מכם יברך על חתיכות אלה בכונה, וכל העומדים יענו אמן כדי לתקנם. וכך עשינו כדבריו.
|
בשלב זה הרוח פתחה עם הרב פדיה במשא ומתן לגבי השעה בה היא תעזוב את גופו של אפרים בן ניסים חנגיל והרב פדיה, לאחר שביתת נשק קצרה, שב לייחד ולתקוע על אזנו של אפרים המסכן שנים עשרה קולות עד שלבסוף הרוח נשברה והביעה את רצונה לצאת בעצמה, מבלי שיכריחו אותה. עתה החל דו-שיח עוד יותר מעניין:
|
אמרתי לו, מאיזה איבר אתה יוצא, אמר לי, מעיניו. וגערתי בו שלא יצא מעיניו, יען כי ביציאתו הוא מסמא את עיניו. אמר לי, אם כן, אצא מפיו. וגערתי בו. ולא אעקור לו רק את המלתעות שאצא בדרך שם, וגערתי בו. אמר לי, אם כן מאיזה איבר רצונך לצאת. אמרתי לו מאצבע קטנה של רגל שמאלית, מבין הצפורן לבשר. השיב כי זהו צער אלי לצאת מסיום הגוף, שהוא מקום אחיזת הקליפה ומקום טמא.
|
אבל הרב פתיה הכריח אותו בייחודים והשבעות ובגזירת נידוי, חרם ושמיטה לצאת רק מהאצבע הקטנה של רגל שמאל ולא להזיק לשום איבר, אפילו לא לאותה אצבע קטנה שהוא יוצא ממנה. הרוח העלתה מספר הסתייגויות אבל הרב פתיה הצליח לשכנע אותה בדברי נועם שלא לפגוע בגופו של אפרים. לבסוף 'אמר הרוח, הרי אני יוצא. ואמר שלום עליכם ויצא – לפי דבריו – מהבחור, ולא עשה לו מאומה רע.' אפרים בן ניסים התיישב מיד ודעתו חזרה אליו וכל הקהל התרגש מאד אבל הרב פתיה הבין מיד שהרוח לא יצאה מאפרים והיא רק הערימה עליהם והתחבאה בגופו אבל הוא לא אמר שום דבר בכדי להטעות את הרוח ולגרום לה לחשוב שכולם מאמינים שהיא אכן יצאה מגופו של אפרים.
אחרי ראש השנה אפרים בן ניסים התחיל לחלות ולבסוף הרוח גילתה את עצמה והחלה לעלף את הנער. הרב פתיה גער ברוח על ששיטה בהם והרוח תירצה את עצמה בצורה חסרת כל שחר. לבסוף היא נאותה לצאת מגופו של אפרים במוצאי יום הכיפורים אם אביו של הנער יסובב מעל לראשו ארבעה תרנגולים. הרוח קיימה את הבטחתה וכשהנער הלך במוצאי יום הכיפורים לבית הכנסת של משה דהאן הוא התעלף והרוח ציוותה על כל המתפללים שיצאו מהאולם. חלקם יצאו וחלקם נשארו לראות אבל הרוח איימה על הנשארים שאם לא יתרחקו היא תגלה לקהל את כל עוונותיהם ואז כולם ברחו. לבסוף, הבחור החל לצעוק מכאב ולרקוע ברגלו על הרצפה ואז הרוח עזבה את גופו והוא נשאר שלם בגופו ודעתו.[18]
|
סיפורה של כתון בת עזיזה
|
בט"ו באלול, התרע"ג (1913), באה לרב פדיה כתון בת עזיזה, בתולה בת שבע עשרה, וסיפרה לו שהיא יתומה מאב ושנה קודם לכן אמה הלכה לבקר את אחיה החולה בפרס והשאירה אותה ואת שני אחיה הקטנים אצל אחותה, דודתם של הילדים. במוצאי שבת אחת, בעוד כתון שוכבת ומתעצבת על יחסה הרע של דודתה, היא הרגישה כאילו חתול גדול נופל על מתניה, בין שתי כתפיה, ושורט בבשרה במטרה להיכנס לתוכה. לבסוף היא הרגישה שהחתול נכנס לזרועה השמאלית ומאותו היום והילך זרועה רעדה והיא לא יכלה להזיז אותה ממקומה. היא גם לא הצליחה לישון כיוון שכל הזמן הפריע לה קול הלמות פטישים. כשאמה חזרה היא לקחת אותה לישמעאלי אחד שקבע שבגופה שוכן שד נוצרי חזק מאד שאין בכוחו לגרשו. לבסוף הגיעו עזיזה ובתה לר"ח פדיה וביקשו את עזרתו. רחמיו של הרב פדיה נכמרו על הנערה המסכנה והוא ייחד לה את ייחוד הרוח והרוח התחילה להרעים בקולה ולזעוק שהיא אישה זונה שבגדה באלוף נעוריה. הרוח לא רצתה לחשוף את שמה אך לאחר כמה יגיעות היא נאותה לבסוף להגיד ששמה הוא רוזה בת פרחה.
רוזה סיפרה לרב פתיה שבשעת פטירתה באה אליה לילית ונפשה כה חששה ממנה עד שהיא בקשה לברוח מגופה לפני שתיגע בה הלילית. לאחר תלאות רבות קברו את רוזה ואז נכנסו לקברה חמישה משחיתים ששאלו לשמה. היא אמרה להם ששמה רוזה אך המשחיתים לא קיבלו את תשובתה וחבטו בה במקלות של אש במשך שלושה ימים ושלושה לילות ללא כל הפסקה. לבסוף עלה בדעתה להגיד להם ששמה הוא 'נהרים' ואז הם הפסיקו להכותה ועזבו אותה. אחריהם בא מלאך אכזר והוציא את הנפש מהקבר והכה אותה מכה חזקה שקלעה אותה לפתח בית הדין הגדול שברקיע, שם היא עמדה ערומה כביום היוולדה עד שבאו שני מלאכים אכזריים וכיסו את גופה בסמרטוט בלוי ושחור. לבושה כך רוזה נכנסה לבית הדין ושם שאלו ואתה הדיינים לשמה. כשלא רצתה להשיב הכו אותה הממונים והדיינים מכות נמרצות. לבסוף היא נשברה וסיפרה לדיינים ששם אביה יעקב ושם אימה פרחה (כאן הרב פתיה גולש לסיפור צדדי ממנו מסתבר שעיקר שם האם אינו פרחה אלה צלחה והיא הייתה אשתו של יעקב בן גזאלה מבצרה שהיה מגולל בנועם בת לאה, כפי שתואר בסיפור השלישי לעייל. חוגי, בנו של יעקב זה, היה בן בלייעל שלא הניח שום זימה ותועבה ובסוף ימיו המיר את דתו לדת הישמעאלים והפך לרוח רעה שנכנסה באשה אחת שלימים באה להתרפא אצל הרב פתיה).
הדיינים נתנו לרוזה פנקס וביקשו ממנה לקרא בו אך היא אמרה להם שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב (כאן שוב סוטה הרב פתיה לדיון צדדי ומסביר לנו שהדיינים מבקשים מגברים לקרוא בפנקסם ואם הללו אינם יודעים לקרוא הדיינים אומרים להם 'למה לא למדתם תורה' אבל הרב לא הבין מדוע הדיינים ביקשו שרוזה תקרא בפניהם אם נשים אינן חייבות בלימוד תורה? שאלה זאת כרוכה בשאלה מדוע אנשים טורחים ללמד את בנותיהם לקרא ולכתוב אם אחרי הנישואין הנשים ממילא עוסקות רק בצרכי הבית ובגידול ילדים? לרב פתיה לא נותר אלא להניח שמלמדים את הבנות לקרוא על מנת שלאחר מותן הן יוכלו לקרוא בפנקס בית הדין את כל עוונותיהן ותועבותיהן ולא יטריחו את בית הדין לקרוא עבורן את הכתוב בפנקס). בכל אופן, רוזה כפרה בכל שנכתב בפנקס אך לאחר מכות נמרצות ומפחד המכות שעוד יבואו היא הודתה ששכבה עם שכן בשם סלמאן חמישים או שישים פעמים במשך חמש שנים רצופות אבל אב בית הדין תיקן אותה ואמר לה שהמספר הנכון הוא מאה. רוזה ניסתה לתרץ את המעשה אבל בית הדין השתיק אותה והורה לה להשיב רק על השאלות שהיא נשאלת.
לבסוף פסקו הדיינים את דינה להינתן ליד המשחיתים למשך מאה שנה (הרב פתיה מסביר שכל עבירה דורשת תיקון נפרד וכיוון שרוזה שכבה עם סלמאן מאה פעמים היא חייבת להיענש במשך מאה שנים) ולספוג עשרים ושבע מלקות כל יום ושבע עשרה מלקות כל לילה כי ארבעים וארבע המלקות שהיא אמורה לספוג כל יממה מייצגים את הערך הגימטרי של המילה 'דם' ללמדנו שהיא נאפה גם בימי נידתה. בנוסף, בכל לילה היא גם הייתה אמורה לחטוב עצים ולהישרף בהם, לעיני בית הדין, במשך שלוש שעות וכך עד תום מאה השנים אז היא אמורה לחזור לבית הדין ולהישפט על עוונות אחרים. בגמר הקראת גזר הדין ארבעת המשחיתים שהושמו להענישה לקחו אותה 'למדבר גדול איום ונורא, מלא נחשים ועקרבים, וחיות רעות מינים ממינים שונים. וכלבים גדולים כולם רוחניים, המחרידים את כל הנפשות העוברות דרך שם.' במדבר זה היא ספגה את עשרים ושבע המלקות של היום ואז לקחו אותה למדבר אחר שם היא חטבה עצים ונשאה אותם על כתפה הערומה לבית דין אחר שמקומו 'בסוף חצי העליון של אויר הרקיע.' בבית דין זה היא הולקתה שוב ואז הושיבו אותה על ערימת העצים והסיקו אותה למשך שלוש שעות עד שנעשתה לאפר ואז החזירו אותה לבית הדין השני שרשם את האירוע בפנקס והחזיר אותה למשחיתים שהמתינו לה בפתח והללו הוליכו אותה חזרה למדבר החיות והכלבים ושם הם הלקו אותה את שבע עשרה המלקות של הלילה. הסבב היומי הזה נמשך שנתיים תמימות.
לאחר שנתיים שלחו את רוזה לפרוח על חוף הים במשך שבע שנים רצופות ושנתיים נוספות על קברי המתים בעיר הולדתה בגדד. בעת שרוחה של רוזה ריחפה מעל הקברים היא ראתה את נפשה עומדת על הקבר[ז] אך מפאת הסרחון היא לא נעצרה לשוחח עם הנפש והמשיכה בריחופה. לאחר מכן רוחה של רוזה השלימה את ריצוי עונשה בריחוף ברקיע, בגובה ארבעים שנה מעל הארץ (קודם לכן היא ריחפה מעל חוף הים ומעל הקברים רק בגובה של שתים או שלוש קומות מהארץ אף שהיא יכלה, לו רק הייתה מקבלת רשות, לעוף מהארץ עד הרקיע תוך רבע שעה.)
מדבריה של רוזה הסתבר שלמשחיתים אין רשות להלקות את הרוחות יותר מהשיעור שנקבע על ידי בית הדן ואין להם גם רשות למנוע מהרוחות להזיק לבני אדם או להיכנס לתוכם. הסתתרות בתוך בני אדם אינה מצילה את הרוח מהופעה בפני בית הדין השני והממונים על הרוח מוציאים אותה מהגוף בו היא מוצאת מקלט ומובילים אותה לבית הדין שם היא נשרפת ומולקה. בתום העינויים הללו הרוח יכולה לשוב ולמצוא מקלט בתוך הגוף שמשמש לה כמסתור.
ניסיונו העשיר של הרב פתיה לימד אותו שאם מצליחים להניח יד על הרוח בעת טכס הייחוד אזי הרוח סובלת כאבים גדולים יותר מכאבי הכוויה באש. הוא גם גילה שניתן לקבוע אם הרוח שנכנסה לגופה של אישה באה מאישה אחרת או מגבר: אם הרוח אינה מניחה לגוף לעסוק במלאכת נשים או להתייחד עם הבעל הרי זאת רוח של גבר שמונעת ממנה להיזקק לבעלה כדי שרוח הגבר לא תיבעל יחד עם גוף האישה בעת ההתייחדות. באותו אופן, ניתן לזהות מתי רוח אישה מתלבשת בגבר כיוון שאז הגבר חולם שהוא משמש עם אישה והוא מוציא זרע לבטלה. הבעיה אינה קיימת, כמובן, כשרוח של אישה מתלבשת באשה אחרת או רוח של גבר בגבר אחר. אם המטפל אינו יודע באיזה מקום בדיוק יושבת הרוח או אם הרוח מתחמקת ממנו ונמלטת ממקום אחד למקום אחר, אזי הוא צריך להדביק את פיו לאוזן הנפגע כדי שהבל הייחוד יכנס לתוך חלל הגוף וזה יעיל יותר מהנחת היד על האיבר בו יושבת הרוח כי זה יכאיב לרוח יותר ממכות המשחיתים ומחיבוט הקבר. הרב פתיה פיתח לצורך הייחוד טכניקה מיוחדת ובמקום לנשוף ישירות באזנו של הקורבן הוא הרכיב לו סטטוסקופ ונשף אל תוך הדיסק של הסטטוסקופ כך שהבל הפה נכנס בשתי האוזניים והכאיב לרוח במידה כה רבה עד שהיא הייתה רוצה לעזוב את משכנה.
רוזה המשיכה לספר שהרוחות אינן שוות בגדלן. אחדות הן בגודל כף יד ואחרות קטנות מזה ומגיעות אפילו לגדלו של פול לבן (פסוליה). רוחות קטנות, כך רוזה, מסוגלות לעלות במעלה הגרון של הנפגע ומשם הן נוהגות לדבר עם המייחד בעוד שרוחות גדולות יותר יחנקו את הקורבן אם ידברו מתוך גרונו ולכן הן נאלצות לדבר מלבו. הרב פתיה הבין מיד שרוזה טועה כי הרוח יכולה להיכנס ולצאת אפילו דרך נקב קטן כחוד של מחט, שאם לא כן כיצד היא יוצאת כל יום להופיע בפני בית דין של מעלה בכדי לספוג שם את המלקות המגיעות לה? יתר על כן, הרוח אינה חייבת לעלות כולה במעלה הגרון והיא יכולה להכניס לשם רק את ראשה ועדיין להישמע כאילו היא מדברת מתוך הגרון.
עוד הסבירה רוזה שהרוח מעולם לא תניח לנפגע לעשות דבר שהיא עצמה מאסה בו בעודה בחיים, לעשן סיגריות למשל, או לשתות לשכרה ובמקרה של גבר שנכנס באשה, אף לתפור ולכבס. הרוחות, המשיכה רוזה לגלות לרב פתיה, הן מומחיות גדולות בעבירות שהן עברו בהיותן בחיים. למשל, אם הרוח הייתה שייכת במקורה לגבר מנאף היא תהיה מסוגלת לזהות מייד אם האדם שמולה נאף או לא, עם מי הוא נאף, כיצד הוא נאף, וכמה פעמים הוא נאף וכן אם הוא השתתף במשכב זכר ואם הוא היה זה שבעל או זה שנבעל.
רוזה חשפה בפני הרב פתיה עוד סודות ונהלים מעולם הרוחות, אותם טרח החכם לתעד בפירוט רב, אבל הרב פתיה היה צריך גם לטפל בכתון המסכנה ולכן בתאריך ו' בטבת, בעת שכתון ואמה לנו בחדרו, הוא ציווה על רוזה שלא תלך לבית הדין העליון לפני אחת עשרה בלילה והיא עשתה כמצוותו. אחרי אחת עשרה בלילה הרב פתיה התקרב לכתון הישנה והחל לצעוק 'רוזה, רוזה, רוזה' אבל אין קול ואין עונה. לפתע הוא שמע מכיוון אחר קול שאמר לו בלשון הערבית 'רַאח רוֹזָה, רַאח רוֹזָה, רַאח רוֹזָה', היינו, 'הלכה לה רוזה'. לאחר מכן הקול המשיך לומר בלחש 'יצחק רימה, יצחק רימה, יצחק רימה'. הרב פתיה לא הבין כיצד דבר קשור בדבר עד שהקול הסביר לו שהוא הפקיד ששומר על מקומה של רוזה עד לשובה מבית הדין. מסתבר שהפקיד הקבוע, צאלח בן רחמה, הלך עם רוזה לבית הדין העליון וביקש מיצחק רימה לשמור על מקומה של רוזה עד לשובו. בתחילה הוא, יצחק בן רימה, וצאלח בן רחמה וששון בן רבקה שמרו על רוזה ביחד והלל בן סרח היה הפקיד הממונה על שלושתם. כשרוזה גילתה לרב פתיה את שמה, ששון בן רבקה נאלץ לעזוב ולהפוך לממונה על איש אחד הנקרא צאלח בן יוסף אעזיג בכדי לייסרו בחולי העיניים ובהמשך גם הוא, יצחק רימה, הצטרף לששון בשמירה על צאלח בן יוסף. הפקיד הממונה, הלל בן סרח, מת כאשר רוזה חשפה את שמה והמשחיתים נשאו לו הספד גדול, כיאות לכבודו וגדולתו. בעקבות מותו של הלל בן סרח גם יצחק בן רימה, צאלח בן רחמה וששון בן רבקה התמתקו במקצת וסרה מעליהם הרוח הרעה שגרמה להם להיות אכזריים והם הפכו לצדיקים.
הרב פתיה רצה לדעת מדוע יצחק רימה ענה לו למרות שרוזה כבר לא הייתה בתוך כתון ויצחק רימה הסביר לו שדרך הארץ חייבה אותו להשיב לקריאתו של הרב, מה עוד שהוא עצמו התמתק על ידי הרב פתיה. כהוקרת תודה יצחק רימה נישק את הרב פתיה על פניו באמצעות הנערה הישנה. הרב פתיה שאל אם הוא נכנס לגוף הנערה ונענע את שפתיה ויצחק רימה הסביר לו שאסור לו להיכנס לתוך הגוף עצמו ולכן הוא רק נדבק לנערה והכניס את כוחו באבריה. בינתיים רוזה חזרה מבית הדין וסיפרה לרב פתיה שמאת השנים הסתיימו ובשבת הבאה היא אמורה לחזור לבית הדין ולקבל את בגדיה. עם חזרתה של רוזה יצחק רימה הלך למלא את משימותיו הרגילות וצאלח חזר לעמוד ליד רוזה.
בשיחה שהתפתחה בין הרב פתיה לצאלח הסתבר שצאלח המסכן אינו יודע מה עתיד לקרות לו אחרי שרוזה תלך לגיהינום או לגן עדן ובאם הוא עתיד להתלוות אליה או להתמנות כפקיד של איש אחר. עוד נודע לרב פתיה שרק שמינית מהמשחיתים הם ממין נקבה ולכן רוב המשחיתים הזכרים אינם נישאים אבל אין בכך כל בעיה כיוון שלמשחיתים ממילא אין תאוות אישה ותשוקתם מתמקדת ברדיפה אחר רוחות של בני אדם והלקאתן. עם זאת, לא חלים עליהם איסורי הערווה והם רשאים להינשא אפילו לאמהותיהם או לאחיותיהם.
גם המשך השיחה שהתנהלה בין רוזה, צאלח בן רחמה והרב פתיה היא מעניינת ומשכילה וניתן ללמוד ממנה רבות על עולם הרוחות, המשחיתים והמלאכים אבל בכדי לא לייגע את הקורא יתר על המידה נוכל לקפוץ ישר לאירוע המשמח שקרה בליל שבת, י"ט בטבת, כשרוזה עלתה לבית הדין שברקיע שם מלאך בשם סאלם הלביש אותה בגדים לבנים והדוקים והדיינים אמרו לה להמתין עד יום חמישי, י"ז בטבת, ואז להגיע, יחד עם הפקיד יצחק שהחליף את הפקיד צאלח, לבית הדין העליון שם ידונו אותה על שאר מעשיה. בינתיים נאסר עליה לחזור לגופה של כתון אבל לרוזה לא הייתה שום כוונה לעזוב את כתון ולטעמה היא לא הייתה חייבת להישמע להוראת בית הדין השני, שממילא כבר אין לו שום סמכות עליה, או להוראת בית הדין העליון שברקיע אליו היא חייבת ללכת רק לאחר תשלום מאה השנים. רצונה, כך אמרה, הוא להישאר בתוך הנערה עד לכלולותיה ולצאת ממנה רק בליל החופה, בזמן הביאה. כל ייחודיו של הרב פתיה לא הועילו להוציא את רוזה חסרת הבושה מגופה של כתון אבל הוא שמע שכתון הלכה עם אמה ליוסף אחיה בארץ פרס ושם היא נשאה ועל ידי הנישואין הרוח יצאה ממנה לגמרי.[19]
|
סיפורה של כתון בת יונה יוסף
|
בחול המועד פסח תרע"ח (1918) באה אל הרב פתיה אישה בשם כתון בת יונה יוסף ואמרה לו שכבר שנתיים ימים עוקץ אותה ליבה כמחט והכאב גורם לה לעיתים ליפול מטה ולהתגלגל על הקרקע עד שבאים קרוביה ותופסים אותה. עתה היא מעוברת, הוסיפה וסיפרה, והיא חוששת שהעובר שבקרבה ימות בגלל הגלגולים על הקרקע. היא גם רואה בחלומה מידי לילה איש שוכב עימה. הרב פתיה בדק אותה וגילה שבקרבה שוכנת רוח שלאחר כמה יגיעות גילתה לו ששמה הוא יהודה בן יונה, אחיה של כתון בת יונה עצמה, וששם אימם היה עמאם. יהודה זה התגייס בשנת תרע"ו (1916) לחיל האוויר התורכי אבל תאונה קטעה את רגלו וגרמה לו להתגלגל על הארץ מרוב כאב. לבסוף פשטה ברגלו גנגרנה ממנה הוא גם נפטר.
בתחילה לא רצו בני ירושלים לקברו כי חלקות הקבורה היו יקרות מאד באותם הימים אבל כשראו טבעת זהב על אצבעו הם נטלוה וקנו בדמיה חלקת קבר. יהודה זה אמנם מת בגיל עשרים וארבע אבל עוונות הוא הספיק לצבור כבן מאה וזאת משום שהיה יפה תואר וסיפק, בתשלום, את תאוותיהם של קציני הצבא, של נשותיהם ושל כל מיני נשים זונות שחמדו בו. לאחר מיתתו שבה הרוח של רגלו והתאחדה עם הרוח של שאר גופו והרוח המצרפית נכנסה בכתון אחותו בעת שזו נבהלה כשראתה את בתה נופלת מהגג. לאחר כניסת הרוח, כתון החלה להתגלגל על הקרקע כמו שאחיה יהודה התגלגל בעת שנכרתה לו רגלו. כיוון שיהודה היה רגיל לנאוף בימי חייו הוא לא יכל לשקוט גם אחרי מותו ולכן הוא שכב עם אחותו בכל עת שרצה והיא הייתה מרגישה שאיש זר מתעלל בה ומתעצבת מכך עד מאד.
אמם של יהודה וכתון סירבה לקבל את דברי הרוח וביקשה ממנה לתת להם סימנים להוכחת דבריה. רוחו של יהודה העלתה זיכרונות מימי ילדותו וכתון ואמה נאלצו להודות שהדברים שאמרה הם אכן נכונים והיא לבטח רוחו של האח יהודה. רבי פתיה שאל את הרוח אם היא ערומה והרוח השיבה לו שהיא ערוה כביום היוולדה ולא עוד אלא שכל גופה מכוסה בשערות ארוכות כמו עז. הרב פתיה יגע עימה בייחודים ובתיקוני נפש במשך שנתיים תמימים אבל כל ההתקדמות שהושגה במהלך היום אבדה בלילה כשרוחו של יהודה שבה לשכב עם אחותו. לבסוף האל עזר לכתון והיא הייתה מתעוררת משנתה מיד בתחילת המשגל ומקללת ומנדה את רוחו של אחיה והיא נאלצה לצאת ממנה ולשכב עם חתולה או כלבה.
בהדרגה רוחו של יהודה החלה להתקן ותאוות המשגל החלה לדעוך ואז הוחלף המשחית שעמד על ימינו, נחמן שמו, במשחית טוב יותר. גם בהמשך, כשהרוח נתקנה עוד יותר, המשחית המכהן הוחלף במשחית עוד יותר טוב וכך הלאה במשך מספר פעמים. הרב פתיה שכח את שמות המשחיתים חוץ מאשר את שמו של האחרון שנקרא יוסף. לאחר שנתיים יהודה זכה ללבוש מכנסים, שבוע לאחר מכן הותר לו ללבוש גם כותונת ולבסוף גם כובע ומעיל ואנפילאות ומנעלים. פניו השחורות הלבינו והוא נעשה מכובד ואז הרב פתיה גזר עליו ללכת למקום הרוחות ולהכריז שכל מי שרוצה להינצל מהצער שהוא שרוי בו ולהיכנס לגיהינום צריך לבא לרוחו של יהודה בחלום הלילה, לציין את שמו ושם אימו ולתאר את פשעיו וחטאיו ואז רוחו של יהודה תטרח לתקן אותו ככל שמשגת ידה.
בתחילה הרוח סירבה לצאת למשימה והרב פתיה נאלץ להכריח אותה. לבסוף היא נאותה לעשות כמצוותו אבל לאחר זמן קצר היא חזרה בבושת פנים וסיפרה לרב שהרוחות האחרות זלזלו בה והקניטו אותה עד שהיא נאלצה לברוח מהם. הרב פתיה שאל את רוחו של יהודה מהו שם הפקיד שממונה עליה וכשהיא ענתה לו ששם הפקיד הוא יוסף הרב פתיה ביקש ממנה לעמוד בצד ולא להפריע בעת שהוא ישוחח עם הפקיד יוסף. בתחילה יוסף סרב לשוחח עם הרב פתיה כיוון שעל פי הנוהג לחכמים מותר לדבר רק עם הרוחות ולא עם הפקידים ששומרים עליהן אבל הרב פתיה שאל אותו אם יאות לדבר עימו לאחר קבלת אישור בית דין והפקיד הסכים. הרב פתיה נשא את עיניו למרום והתפלל תפילה קצרה, 'רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שתתן רשות ליוסף הפקיד לדבר עימי' ותוך כדי התפילה הוא ראה את יוסף הפקיד מטה את אזנו כלפי מעלה ועונה בלחש 'הן'. לאחר מכן יוסף התנצל על שלא זיהה את הרב פתיה קודם לכן והסכים לענות על כל שאלותיו. השיחה בין השנים התנהלה בהמשך בערבית, שכן כל הפקידים יודעים לדבר ערבית צחה וברורה, אבל הרב פתיה רשם אותה בעברית.
מהשיחה שניהל עם הפקיד יוסף, הרב פתיה הבין שהפקידים אינם ישנים כלל, לא ביום ולא בלילה, והם חייבים לעמוד כל הזמן כי אין להם ברכיים אלא רגליים ישרות בלבד וכף רגלם היא ככף רגל החמור. הפקידים אוכלים פעמיים ביום, בבוקר ובערב, והסעודה מגיעה אליהם מעצמה, בתוך קערה, ועומדת באוויר מול החזה שלהם. לאחר שהם גומרים לאכול את הארוחה הקערה נעלמת מנגד עיניהם והם אינם רואים מי אוסף אותה. הרוחות, לעומתם, אינם אוכלים מאומה והם מתקיימים רק מההבל של הקדירה. גם המקל או הרצועה בהם הם מלקים את הרוחות מגיעים לידיהם באופן פלאי ונעלמים מייד עם גמר ההלקאה. הרב פתיה ביקש מיוסף להתגלות לפניו אבל יוסף סרב מחשש שיבהיל את הח"ר. לאחר משא ומתן קצר הוא הסכים לתאר את מראהו וכתוצאה מכך הרב פתיה גילה שפניהם של הפקידים פונים לכתפם ושהחותם שלהם הוא ארוך ועקום ומגיע עד חזם.
הרב פתיה ביקש מיוסף לספר לו חוויות ממשימות קודמות ויוסף סיפר לו על שקרה בעת שהיה הפקיד של הגבירה מסעודה בנת אל סיודאיי שרוח נכנסה בה וקבעה את מושבה בגרונה. בתחילה סברו שזהו רק חולי ולקחו את הגבירה לבית חולים אבל עמל הרופאים היה לריק. מסעודה הייתה על סף הייאוש ולקחה סם מוות בכדי לשים קץ לחייה וכשהרוח ראתה זאת היא מיד יצאה מגופה של מסעודה. מסעודה חשה שהבריאה אבל כבר היה מאוחר מידי כי סם המוות קרע את מעיה והיא מתה. כשהגיעה לפני בית דין שאלו אותה הדיינים מדוע שלחה יד בנפשה והיא השתטחה על הארץ ובכתה בדמעות שליש והסבירה לדיינים שהתאבדות באה רק מרוב הצער שגרמה לה הרוח שבתוכה. נראה שסיפורה נגע לא רק בליבם של הדיינים אלא שגם מהעולם העליון יצא קול שאמר 'מחול לה על אותו עוון בלבד'.
הסיפור הפליא את הרב פתיה שכן זו הייתה לו הפעם הראשונה ששמע שבית הדין עצמו השתתף בצערו של הנאשם. בגמר הדברים הללו הרב פתיה ביקש לשוב ולדבר עם רוחו של יהודה וכשזו הופיעה הוא ציווה עליה לעלות לבית הדין הגדול שברקיע ולבקש מהם תשובות לדברים שלא היו ברורים לו. בתחילה הרוח חששה שיענישו אותה אבל הרב פתיה הרגיע אותה ואמר לה שאף אחד לא יעניש אותה כיוון שהיא הולכת בשליחותו. הרוח העלתה חשש נוסף ואמרה לרב פתיה ששומר הפתח לבטח לא יניח לה להיכנס אבל הרב הרגיעה אותה ואמר לה להודיע בפתח שהיא שלוחה של הרב פתיה. שמו של הרב הגדול עשה את שלו ורוחו של יהודה הורשתה להיכנס לבית הדין. הרוח, כמייצגת של הרב פתיה, השתחוותה אפיים ארצה בפני הקדוש ברוך הוא ואור ירד מלמעלה להורות שההשתחוות התקבלה בברכה. לאחר זאת הרוח השתחוותה, שוב בשמו ובמקומו של הרב פתיה, למשיח ולסופר בית הדין שנקרא ספריא"ל, הממונה על כל בתי הדין והמאשר הסופי של כל פסקי הדין. ספריא"ל זה השתחווה בשמו של הרב פדיה לבית הדין ולאחר מכן בית הדין קרא לרוח והרשה לה לשאול את שאלותיה. הרוח שאלה את בית הדין ארבע שאלות וקיבל ארבע תשובות כששתי החשובות שבהן הן:
|
שאלה:
|
האם רע בעיני הדיינים כשהרב פתיה מבטל את גזר הדין של בית הדין כשהוא מתקן באמצעות ייחודים רוחות שגזרו עליהן לשהות כך וכך שנים בכף הקלע.
|
|
תשובה:
|
בית הדין אינו רוצה להעניש אלא רק לנקות את הכתמים שנגרמו עקב עוונות הנפש והנשמה ואם הרב פתיה מסוגל לטהר ולנקות בזמן קצר יותר בית הדין יקבל זאת בברכה.
|
|
שאלה:
|
אם נכנסת באדם רוח ביום שבת האם מותר לייחד לו ייחודים ביום הקדוש.
|
|
תשובה:
|
אם הרוח גורמת לאדם צער אז מותר.
|
כשהרוח חזרה עם התשובות הסתבר שבדיוק באותה שעה בה בית הדין ענה לשאלותיו של הרב פדיה נכנסה מחשבה לליבו והוא מצא את התשובות בעצמו.
רוחו של יהודה אחי כתון כבר הייתה קרובה לגאולה שלמה אבל היא לא הצליחה לכבוש את יצרה ובלילה היא שבה לשכב עם כלבה ואז כל המלבושים פרחו ממנה ושער ראשה החל לצמוח מחדש. הרב פתיה חזר לייחד לה ייחודים והרוח החלה לצעוק מרוב כאב אבל הרב פתיה לא עצר והמשיך בייחודיו. לבסוף אפסו כוחותיו של הרב פתיה והרוח ניצלה את ההזדמנות ואמרה לרב שהיא הולכת לקבר אביהם של יהודה וכתון בכדי להתלונן לפניו על מעשיו של הרב פתיה. כשהרוח חזרה מהקבר היא סיפרה לרב שהאב בכלל לא ידע על מות בנו והבשורה גרמה לו צער רב. הרב פתיה שאל את הרוח אם האב היה ערום או לבוש והרוח אמרה לו שהאב לא רצה לגלות את עצמו בפניה כי, כך מסתבר, הרוחות יכולות להעלים את עצמן זו מזו. מזה הבין הרב פתיה שרוח האב ערומה והוא פנה לכתון וביקש ממנה להרשות לרוח אביה להיכנס לתוכה כדי שיוכל לתקן גם אותה.
כתון הסכימה והרב שלח את רוחו של הבן להזמין את רוחו של האב. רוח הבן שמחה מאד כיוון שהיא הניחה שעם בואה של רוח האב הרב ירפה מעט ממנה ויקל על ייסוריה. בכל אופן, רוחו של האב, יונה, התלבשה בכתון והרב פתיה הגיע עימה להסכם שהיא תצא מכתון מייד עם תום הייחודים ולא תיכנס בה חזרה עד שהוא יקרא לה בשנית. לפני שהתחיל בייחודים, הרב פתיה רצה לדעת מה היה חטאו של האב וכמה שנים הוא עוד צריך לשאת את עונשו. רוחו של האב, שכעת שכנה בגופה של כתון בתו, התוודתה שפעם אחת, בעת שיונה בא לבקר סוחר אחד, אשתו של הסוחר פיתתה אותו ושילמה לו שיקיים עימה יחסי מין ומשום הבושה הוא לא עשה על חטא זה שום תיקון בחייו.
הרב פתיה החל מייחד על רוחו של יונה והרוח סבלה את העינויים בדומיה. לאחר גמר הייחודים היא יצאה מגופה של כתון ללא שום ויכוח. למחרת היום היא חזרה בפקודתו של הרב פתיה לגופה של כתון וסיפרה לרב שבלילה היא נקראה לבית הדין שם נמסר לה שעונשה קוצר לשש שנים. דבר זה המריץ את הרב פתיה להתאמץ יותר מאשר ביום האתמול בתקווה שתוספת הייחודים תגרום לבית הדין למחול ליונה גם על ששת השנים שנותרו ולהכניס את רוחו בשערי הגיהינום תכף ומייד. למחרת היום, כשרוחו של יונה חזרה לגופה של כתון, היא סיפרה לרב פתיה שבית הדין בישר לה שנותרה לה שנה אחת בלבד. הרב פתיה שמח והבטיח לרוח שכבר למחרת היום כבר ילבישו אותה בכותנת תכלת והיא תלך לגיהינום.
בשלב זה הרוח רצתה לדעת מה יש בגיהינום ובמה הוא עתידה להיות נידונה שם והרב פתיה הסביר לה שבגיהינום יש שבעה מדורים, אחד מתחת לשני. במדור העליון, מדור האש, נמצאות גחלים גדולות כהרים עליהם מושיבים את הרשעים. זהו המדור הקל מכולם, השני קשה ממנו, השלישי קשה מהשני וכך הלאה. לאחר ההסבר הממצא הרב פתיה ייחד על רוחו של יונה ובימים הבאים הוא לא קרא אליו את הרוח כיוון שלהערכתו היא כבר מצאה את דרכה לגיהינום. בערב שבת, לעומת זאת, הוא בא לביתה של כתון והתפלל תפילה קצרה: 'יהי רצון מלפניך ה' שתשלח לי את יונה כדי לתקנו'. עוד בטרם הספיק לסיים את תפילתו הגיעה רוחו של יונה, כולה מתנשמת ומתנשפת. אחרי רבע שעה היא נרגעה והחלה לספר לרב פתיה שהיא אמנם הגיעה למדור הראשון בגיהינום אבל בניגוד לדבריו היא מצאה שם ים של אש ולא הרים גדולים של גחלים. האש הייתה כה נוראה עד שאפילו המלאכים לא יכלו להתקרב אליה והם נאלצו לקלוע את הרוחות מרחוק באמצעות קלע. למשמע דברים אלו הרב פתיה לא הבין איך הרוח עצמה הצליחה לצאת משם והרוח הסבירה לו שמשב רוח יצא מאת האל והפריח את כל הנשמות לחוף, כל אחת בסמוך לכותונת שהיא השילה לפני הכניסה לאש. לאחר שלבשה את כותנתה, רוחו של יונה נקראה לבית הדין שם שאלו אותה מי מכיר אותה בעולם התחתון. הרוח השיבה להם שהיא מוכרת לרב פתיה ובית הדין הורה לה לרדת לרב פתיה ובתום הביקור לשוב ולהתייצב בפניו. הרוח מיהרה לרב פתיה שניצל את ההזדמנות לשאול אותה מה המרחק מפה לבית הדין ומבית הדין לגיהינום. הרוח, שכבר עשתה את המסלול, השיבה לו שהמרחק עד בית הדין הוא ארבעים שנה והמרחק מבית הדין לגיהינום אף הוא ארבעים שנה. הרב פתיה השתומם מאד וליבו התמלא תשבחות לבורא על שקיפל בזמן הקצר שלקח לו לשאת את תפילתו מהלך של מאה ושישים שנה[ח] ועל זה מן הסתם נאמר 'טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע'[ט].
רוחו של יונה קבלה באוזניו של הרב פתיה על הייסורים הנוראים שהיא עברה ועל כך שהיא צריכה לשחות בים האש עוד תשעה חודשים רצופים. הרב פתיה החליט לקצר את משך העונש על ידי ייחודים. הייחודים עצמם גררו סבל לא קטן, לשם דוגמה, באחת הפעמים באו ליונה שני מלאכים וכל אחד מהם תלש את אחת מביצותיו וחיבר אותה חזרה, אבל לבסוף הרב פתיה הצליח לקצר את עונשו של יונה לשלושה ימי גיהינום בלבד ועקב כך הוא קרא עליו את הפסוק 'יְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'[י].
עתה ניתן לחזור לרוחו של יהודה בן יונה, אחיה של כמון, שהיה מטמא את עצמו מחדש כל פעם שהרב פתיה היה קרוב לתקנו. בייאושו, הרב פתיה התפלל לאל שיחלק את נשמתו של יהודה לשתי נשמות, אחת שמורכבת מהחצי העליון של הנשמה המקורית בה ישמר החלק הטוב של הנשמה והשנייה מורכבת מהחלק שמהטבור ומטה, בה ישמר החלק הרע של הנשמה המקורית וזאת כדי שהחלק הטוב לא ישוב להתקלקל מהחלק הרע. עם זאת, לרב פתיה היה ברור שרוחו של יהודה, שמן הסתם לא הייתה מעוניינת לגרום לו קורת רוח כלשהי, לא תספר לו אם היא נחצתה לשתיים אם לאו ולכן הוא שלח את הפקיד יוסף להיכנס לבית הדין ולשוב אליו בכדי לספר לו אם בקשתו נענתה על ידי המרומים אם לאו. למרבה הצער בית הדין הוציא את יוסף מהדיון והוא לא היה מסוגל לברר אם נשמתו של יהודה אכן נחצתה לשתים. עם זאת, בית הדין ציווה על נשמתו של יהודה עצמה לספר לרב פתיה שהיא חולקה למספר חלקים כפי שהוא ביקש.
הרב פתיה המשיך לייחד על החלק הרע של יהודה במשך שנים רבות ובמרוצת התקופה הוא נקרא לשמש כסנדק לילוד ואז עלה בדעתו שזהו החלק הטוב בנשמתו של יהודה. את החלק הרע, עם זאת, הוא לא הצליח לתקן ורוחו של יהודה המשיכה לשכון בגופה של כמון אבל הרוח הפסיקה את הבעילות הליליות והמצב נרגע.[20]
|
סיפורו של משה שאשא
|
בה' באב התרע"ט (1919), הרב פתיה נסע ברכבת לכפר בַּעְקוּבָּה הסמוכה לעיר בבל שם הוא התארח אצל הרב ראובן נסים דוד קצאב. ביום שבת שניהם הלכו לביתו של משה שאשא הכהן לנחמו של מות בנו יחידו מנשה שנהרג על ידי ליסטים ישמעאלים. משה שאשא ואשתו, כשראו את הרב פתיה, פרצו בבכי ושאלו אותו אם הוא יודע מדוע נהרג בנם ואם נגזר על רוחו להתגלגל לגוף אחר ומה עוונם ופשעם שהם צריכים לסבול את צער מות בנם היחיד. הרב פתיה הבטיח להם לענות על שאלותיהם לאחר שיחזור לבבל ויעיין בספרים המתאימים. עם החזרה לבבל תפסה את הרב פתיה תנומה קלה בעת אמירת הקינות של תשעה באב ובחלומו הוא ראה נער שהגיע לפונדק בבַּעְקוּבָּה עם מאה דינרי זהב במטרה להעביר שם את הלילה. בעל הפונדק חמד את כספו של הנער אך בהיותו זקן הוא כרת ברית עם צעיר יהודי ופתח בפניו את דלת חדרו של הנער בהבנה ששניהם יתחלקו בדינרי הזהב שהצעיר יגנוב מהנער. הצעיר נכנס לחדר ומייד נעץ סכין בליבו של הנער הישן אך בעודו מחפש את הדינרים באה שיירה גדולה לפונדק והרוצח נס על נפשו.
לאחר קבורתו של הנער עלתה נשמתו לבית הדין של מעלה ותבעה את דמה מהרוצח ומהזקן. בית הדין עשה כדבריו ולאחר מותו של השותף הזקן הוא גלגל את נשמתו בגופו של משה שאשא שבגיל חמישים עדיין לא התברך בילדים. לימים משה שאשא ואשתו נסעו לבַּעְקוּבָּה ולנו בדיוק באותו פונדק ואפילו בדיוק באותו החדר בו אירע הרצח. בעוד משה שאשא משמש עם אשתו באה רוחו של הרוצח שהיתה אמורה להיכנס לטיפת הזרע של משה. רוחו של הרוצח פחדה ורגזה וסרבה להכנס לטיפת הזרע אבל רוחו של הנרצח, שגם היא זומנה לאירוע, הכתה אותה וכפתה עליה להיכנס לטיפת הזרע של משה שאשא, ממנה נולד בנו שנרצח על ידי הליסטים הישמעאלים. הרב פתיה העביר למשה שאשא את דבר התגלמות הצדק האלוהי, כפי שנגלה לו בחלומו, ונראה שהדברים סיפקו את משה שאשא שמאז לא פנה אל הרב פתיה בשאלות נוספות.[21]
|
מסקנות
|
החכם רב יהודה פתיה, תלמידם של הרב עבדאללה סומך והרב יוסף חיים (הידוע יותר בכינוי 'הבן איש חי')[יא] היה אמנם אחד מחשובי הרבנים הבבלים בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים אבל את ספרו ראוי לייחס לתחום הבידור הקל יותר מאשר לתורת הנסתר, בה תלמידי תלמידיו ממהרים להפקידו. עם זאת, קשה להתעלם מספר שזכה לקבל הסכמה מ'הרב הגאון האדיר והמפורסם מו"ר צבי פסח פראנק שליט"א הרב הראשי ואב"ד לירושלים עיה"ק תובב"א'[יב] ושאת המבוא לו כתב 'הראשון לציון הרב הראשי לישראל מו"ר הרה"ג ח"ר מרדכי אליהו שליט"א'[יג] ויש להתייחס אליו במלא מידת הרצינות, אם לא כאחד הנדבכים המרכזיים של עולם התורה אז לפחות כמייצג נאמן של האמונות שרווחו בבבל של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים.
במבוא לספר הרב מרדכי אליהו מברך את הבורא ומשבח את היוצר:
|
על שזכינו לראות את הספר היקר והחשוב מנחת יהודה היקר מפנינים וזהב שבא, אשר חיברו הרב הגדול מעוז ומגדול, חכם הרזים גדול בארזים, הגאון המופלא וכבוד ה' מלא, החסיד והצדיק כקש"ת[יד] ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל[טו] אשר מלא כל הארץ תהלתו והפיץ תורתו, תורת האר"י במסתרים, סיני ועוקר הרים, קדישה וחסידא, דעבד הרבה יחודא, שעשה גדולי התיקונים היקרים מפנינים, תקן נפש ורוח ונשמה, ונִקָם כזוהר החמה, והכל עשה ביתר חכמה, בצניעות של בת מלך פנימה. במעלות הקדושים והטהורים עלה ובשמים ספרו עליו תהילה. כן ספרו הנשמות שהיו מגולגלים בכל העולמות, הלא הם כתובים בספר להשביע כל נפש אמרי שפר.[22]
|
למקרא ההסכמה והמבוא אין לנו אלא להסיק ששני הרבנים, הרב פראנק והרב אליהו, סומכים את ידיהם על דבריו של הרב פתיה ומאמינים לכל מילה שיצאה מפיו. הח"ר פתיה מספר על שיחות ארוכות שהוא ניהל עם רוחות, שדים ו'פקידים' שמונו לייסרם ושני גדולי תורה מחזקים את דבריו ומעניקים להם חותם הכשר שהופך את הפנטזיה לנכס צאן ברזל של האמונה היהודית ואת המגוחך לתורה שעל ברכיה עוד יחונכו דורות של אברכים.
הבה נהיה כנים עם עצמנו, הרב פתיה אולי חשב שהוא מדבר עם רוחות אבל הרב פתיה לא באמת ניהל שיחות ארוכות עם יצורים שגודלם נע מגודל פסוליה עד גודל כף יד[טז]. יותר מזה, הרב פתיה אולי חשב שהפקיד יצחק רימה נדבק לכתון הישנה ונישק אותו באמצעותה[יז] אבל, מה נגיד, קשה לראות את הטענה הזאת מתקבלת באיזה שהוא בית דין לא תורני ויש להניח שאפילו בתי הדין הרבניים לא היו מתייחסים בסלחנות יתרה לאדם שמנשק פקידים שנצמדים לשפתותיהן של בחורות ישנות והדיינים היותר שפויים היו אפילו ממליצים על טיפול ארוך במחלקות סגורות אם היה מופיע בפניהם אדם שאהב לצטט סודות שדיבוקים למיניהם חשפו בפניו בעת שהוא נשף בסטטוסקופ באזני קורבנותיהם[יח].
אני אפילו מוכן להסתכן בלעג ההמונים ולטעון שאין בכלל שדים, רוחות, דיבוקים ופקידים וממילא איש מעולם גם לא דיבר עימם ולא שכנע אותם להיכנס או לצאת מאדם תמים זה או אחר. אדרבה, יבוא כל מי שחושב שהדיבוק נכנס לקרבו ויפקיד את עצמו בידי רופאים שהוסמכו לטפל בבעיות מעין אלו. מצידי שיזמין כל רב ומקובל שירצה להיות נוכח ובתנאי שאיש האלוהים לא ינסה להתערב ולהפריע לעבודת המומחים. האם למישהו יש ספק שהרפואה המודרנית תצליח לגרש את ה'דיבוק' גם בלי תיקונים, ייחודים ונשיפות באוזניים? אדרבה, בעזרת מכשור מודרני ניתן היום למפות את כל האיברים הפנימיים ואין שום סיבה להניח שבדיקה פשוטה לא תגלה את מקום מחבואה של איזו שהיא רוח קטנה, במיוחד אם היא שעירה[יט] או לובשת בגדים לבנים. באותו אופן, בדיקה לא מסובכת במיוחד גם תאשר לכל המודאגים שמשחיתים אינם נכנסים לקברים בכדי לחבוט במתים הנחים שם את מנוחת הנצח ובהחלט ניתן להוכיח שאף 'פקיד' אינו יכול להיצמד לגופו של אדם ולהניע את אבריו. זאת אולי הסיבה שהאמונה בשדים ורוחות כבר אינה כה פופולארית כפי שהייתה בעיראק של תחילת המאה העשרים ויש להניח שאפילו אם נשחרר את כל החבל נתקשה למצוא יותר מדי שומרי אמונים שיסכימו להיתלות עליו ולהצהיר בפומבי על דבקותם בתורתו של 'הגאון המופלא וכבוד ה' מלא, החסיד והצדיק כקש"ת'.
החיים, כך בכל אופן היינו רוצים להאמין, היו אמורים ללמד את כל מי שעדיין מוכן להפעיל את כושר שיפוטו שאת סיפוריו של הרב פתיה ניתן אולי לייחס לדמיון מפותח אבל אין טעם לחפש בהם ולו שמץ דק של אמת עובדתית ולכן קשה להבין את הרב צבי פסח פראנק ואת הרב מרדכי אליהו שמיהרו לקפוץ למדורה ולקשור את שמם הטוב לאוסף של פנטזיות שצריך להביך כל מי שמוצא לנכון להצעיד את האנושות קדימה ולא אחורה. זהו רק קצה הקרחון: שני הרבנים הללו הכריעו דינים ופסקו הלכות ומי כף לידנו יתקע שבמכלול שיקוליהם לא התגנבו מעת לעת גם מחשבות על רוחות ודיבוקים. האם דיין שסומך את שתי ידיו על ספרו של הרב פתיה יכול להרשיע אדם שתולה את מעשיו הנפשעים ברוח רעה? האם כתון בת עזיזה הייתה זוכה למשפט צדק אם היא הייתה מתעלמת מהאפשרות שיצחק רימה נישק באמצעותה את הרב ומתעקשת לטעון שהרב מצא אותה ישנה וניצל את ההזדמנות בכדי לספק את מקצת תאוותיו?
עיוותי הדין הפוטנציאליים הם לא יותר מאשר פתיח לשאלות החשובות באמת. הרב מרדכי אליהו נחשב בשעתו למנהיג הרוחני של הציונות הדתית ולדעותיו היתה השפעה מכרעת לא רק על פורעי החוק האלימים בשטחי יהודה והשומרון אלא גם על חברי הכנסת של המפד"ל ובאמצעותם גם על מדיניות הפנים והחוץ של ממשלת ישראל. האם, לאור כל מה שלמדנו עליו ועל הרב יהודה פתיה, אנו יכולים להיות בטוחים שהמדינה היחידה שיש לנו תמיד התנהלה בצורה שקולה והגיונית או שלתוך השיקולים ששקלה הנהגתה התגנבו גם כל מיני תובנות מוזרות דוגמת אלו שמצאו ביטוי בספר 'מנחת יהודה.
גרוע אף מזאת: המרן עובדיה יוסף[כ], רכש את תורתו בישיבת 'פורת יוסף' שהוקמה מתוקף צוואתו של המקובל יוסף חיים, מורו של הרב יהודה פתיה, ואין ספק שהוא צמח מאותה קרקע פורייה שהנביטה את הרב פתיה ואת חבריו. האם עלינו להניח שהוא דווקא כן הצליח להתחסן מפני כל המוזרויות הקבליות שטלטלו את מוחו של הרב פתיה המסכן או שגם בראשו מתרוצצות כל מיני מחשבות על שדים ורוחות ומלאכים קולעים ומשחיתים מלקים? הרב עובדיה הוא בעל הדעה היחיד בתנועה ששולחת לבית המחוקקים הישראלי כעשירית מחבריו. המריונטות שלו, בהיותם לשון המאזניים בכנסת, יכולים לקבוע את גורלם של כמעט שבעה מליון נפשות. האם נוכל להישבע בנקיטת חפץ שגם לשיקוליו מעולם לא התגנב קמצוץ של פנטזיה ואת עמדותיה של תנועת ש"ס תמיד מגבה ההיגיון הבריא? האם אנחנו יכולים להמשיך לישון טוב בלילה כשאנו יודעים במה מאמינים האנשים שאנחנו הצבנו ליד ההגה?
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'תגובות והבעת דעה' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
הרה"ג משמעו 'הרב הגאון', כמוהר"ר משמעו 'כבוד מורנו ורבנו הרב (שם הרב)' ראה הערך 'יהודה פתיה בויקיפדיה'
משמעותו של הקיצור ח"ר, במקרה זה, אינו 'חיה רעה' אלא 'חכם רבי'.
ירמיה י:יא - 'כזאת תאמרו להם. האלוהים אשר לא עשו את השמים ואת הארץ יאבדו מן הארץ ומתחת לשמים האלה.'
הביטויים 'גלולה', 'מגוללת' וכדומה מתייחסים לגלגול נפש אחת בגופה של נפש אחרת במיטב מסורת גלגולי הנשמות של קבלת האר"י.
ייחודים הם טכסים להוצאת הרוחות הזרות מהגוף אליו הן פלשו, Exorcism באנגלית.
מן הסתם מדובר בנוהג ידוע של מגרשי שדים ורוחות
הרוח והנפש הן שתי ישויות נפרדות.
ארבעים שנה מהלך התפילה עד שהגיעה לבית הדין, ארבעים שנה מהלך השליח מבית הדין לגיהינום, ארבעים שנה מהלך נשמתה של יונה מהגיהינום לבית הדין וארבעים שנה מהלך הנשמה מבית הדין חזרה למחיצתו של הרב פתיה.
ישעיה סה:כד
בראשית ח:יב
הרב צבי פסח פראנק (1873-1960) שימש במשך 40 שנה כאב בבית הדין האשכנזי פרושי בירושלים. בשנת 1935, לאחר פטירתו של הרב הוא קיבל לידיו את משרת הרב הראשי של העיר ירושלים ובשנת 1958 הוא מונה לאב בית הדין של הרבנות הראשית. מעניין לשים לב לעובדה שאת נשיא מדינת ישראל נהוג לכנות בתואר 'כבוד הנשיא', ואפילו המהדרים אינם מרחיבים מעבר ל'כבוד הנשיא מר שמעון פרס', בעוד שאת הרב פראנק לא ניתן לתאר בפחות מחמש עשרה מילים וראשי תיבות. למעשה, אם ניקח בחשבון שמו"ר מציין 'מורנו ורבנו', שליט"א מציין 'שיחיה לימים טובים וארוכים', אב"ד מציין 'אב בית דין', עיה"ק מציין 'עיר הקודש' ותובב"א מציין 'תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן' נראה שתואר בן פחות מעשרים ושש מילים אינו מסוגל לבטא בצורה מהימנה את מלוא כבודו של הרב הגאון האדיר והמפורסם הזה. ראה הערך 'צי פסח פרנק' בויקיפדיה.
הרב מרדכי אליהו (1929-2010) כיהן כראשון לציון והרב הראשי לישראל בשנים 1983-1993 וראה הערך 'מרדכי אליהו' בויקיפדיה.
כקש"ת = כבוד קדושת שם תפארתו
זצוק"ל = זכר צדיק וקדוש לברכה
ראו הקטע המודגש השני בסיפורה של כתון בת עזיזה
ראו הקטע המודגש השלישי בסיפורה של כתון בת עזיזה
ראו הקטע המודגש הראשון בסיפורה של כתון בת עזיזה
ראו הקטע המודגש בסיפורה של כתון בת יונה יוסף
ספר מנחת יהודה, הרוחות מספרות, הוצאת מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995). המהדורה הראשונה יצאה לאור על ידי המחבר בבגדד בשנת תרצ"ג (1933). את נוסח המהדורה הראשונה, בכתב רש"י, ניתן להוריד מאתר HebrewBooks.
מגילה ג:א
ספר מנחת יהודה, עמ' 64
ספר מנחת חסידים עמ' 134
ספר מנחת חסידים עמ' 134
ספר מנחת יהודה עמ' 135
ספר מנחת יהודה עמ' 135-136
ספר מנחת יהודה, עמ' 136
ספר מנחת יהודה, עמ' 137
ספר מנחת יהודה, עמ' 137
ספר מנחת הרוחות עמ' 137
ספר מנחת הרוחות עמ' 137
ספר מנחת יהודה עמ 137-138
ספר מנחת יהודה עמ' 138
ספר מנחת יהודה עמ' 138
ספר מנחת יהודה, עמ' 138-143
ספר מנחת יהודה, עמ' 143
ספר מנחת יהודה, עמ' 144-148
ספר מנחת יהודה, עמ' 148-164
ספר מנחת יהודה, עמ' 164-176
ספר מנחת יהודה, עמ' 176-178
התגובות האחרונות