העיקר הראשון
להאמין בקיומו של הבורא יתברך, כלומר, להאמין שקיימת ישות מושלמת שמהווה את הסיבה לקיומן של כל שאר הישויות ודבר לא היה קיים אלמלא אותה ישות. אם הבורא לא היה קיים אף גוף אחר לא היה יכול להתקיים אבל ביטולם של כל שאר העצמים לא היה משפיע על קיומו שלו ודבר לא היה נגרע ממנו. רק הוא ניחן באחדות ואדנות כי הוא מסתפק בקיומו ודי לו בעצמו והוא אינו זקוק לקיומו של דבר זולתו בעוד שכל הנמצאים האחרים, המלאכים, גופי הגלגלים[ג], מה שבתוכם[ד] ומה שנמצא למטה מהם[ה], נזקקים למציאותו. זה היסוד הראשון ומורה עליו הדברה הראשונה 'אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ'[ו].
העיקר השני
אחדותו של השם יתברך.[ז] עלינו להאמין שהוא יחיד, מיוחד במינו ואחיד ושהוא אחד באחדות שאין כמותה אחדות ולכן הוא אינו דומה לעצמים אחרים שיש להם מרכיבים שונים או שניתן לחלקם לחלקים שונים. זה היסוד השני ומורה עליו הפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד'[ח].
העיקר השלישי
שלילת גשמיותו. עלינו להאמין כי הבורא האחד אינו גוף ולא כח בגוף והוא אינו חווה את מאורעות של גופים, דוגמת תנועה, מנוחה והימצאות במקום כלשהו, לא מצד עצם קיומו ולא כתוצאה של המקריות. לכן שללו ממנו החכמים ז"ל את החיבור והפירוד ואמרו: אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי[1] כלומר לא פירוד ולא עורף, שמשמעותו חיבור, ולא 'עפוי' (מילה שנגזרה מהביטוי 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים'[ט], שמשמעותו 'דחפו אותם בכתף והתחברו אליהם'.) הנביא אמר 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ'[י] ומכך ניתן להסיק שהבורא אינו דומה לשאר הגופים. כל הקטעים בכתבי הקודש שמתארים אותו במושגים אנושיים ומייחסים לו ההליכה, עמידה, ישיבה, דיבור וכיוצא בזה נאמרו על דרך המשל והמטאפורה ועל כך אמרו חז"ל 'דברה תורה כלשון בני אדם'[2] והחכמים דנו בענין הזה באריכות. על היסוד השלישי מורה הפסוק 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה'[יא], כלומר לא השגתם בחושיכם את בעל תמונה לפי שהוא אינו גוף ולא כח הגוף.
העיקר הרביעי
הקדמות. עלינו להאמין כי זה האחד הוא קדמון בהחלט וכל שאר הנמצאים אינם קדומים כמוהו וקיימות לכך ראיות רבות בכתבי הקודש. על היסוד הרביעי מורה הפסוק 'מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם'[יב].
העיקר החמישי
את האל יתברך ראוי לעבוד, לרומם, להודיע גדולתו ולעשות מצותיו ואסור לעשות כך לכל הנבראים שנמצאים תחתיו בשרשרת המציאות[יג]: המלאכים, הכוכבים, הגלגלים, היסודות וכל תרכובותיהם, לפי שכולם קיבלו את טבעם ממנו ורק לו לבדו יש שיקול דעת מוחלט ובחירה חופשית מוחלטת. באותו אופן, אסור לעבוד את הנבראים אפילו בכדי שהללו יקרבו את האדם אל הבורא וחייבים לכוון את המחשבות אליו בלבד ולא אל שום דבר זולתו. היסוד החמישי מזהיר מפני עבודה זרה ורוב התורה מזהירה ממנה.
העיקר הששי
הנבואה. יש לדעת שקיימים אנשים בעלי טבע מעולה, שלימות גדולה ונפש נכונה שמקבלים את צורת השכל האחד.[יד] אצל אנשים אלה השכל האנושי דבק בשכל הפועל[טו] שמאציל לו את חכמתו. אלה הם הנביאים וזו היא הנבואה. ביאור יסוד זה על בוריו יארך מאד ואין בכוונתי להביא דוגמאות לכל משמעויות הנבואה והדרכים בהם הנביא מקבל את נבואותיו כי הרבה פסוקים בתורה מעידים על נבואת נביאים.
העיקר השביעי
נבואת משה רבנו עליו השלום. עלינו להאמין שמשה רבנו הוא אביהם של כל הנביאים שפעלו לפניו ושקמו אחריו וכולם נחותים ממנו במעלת הנבואה. הוא היה הנבחר מכל בני האדם והוא הבין את תכונותיו של האל יתברך יותר מכל מה שהבין או יבין כל אדם שאי פעם חי או שאי פעם עוד יחיה. הוא, עליו השלום, התעלה ממעלת האנושות עד למעלת המלאכים. לא היה מסך שלא קרע אותו ועבר בעדו ושום מחסום גופני לא עצר בעדו. לא היה בו שום חסרון, בין אם רב ובין אם מעט, ונתבטלו ממנו חסמי הדמיון והחוש ונפרדו ממנו הרצונות והתשוקות ונשאר לו רק שכל טהור בלבד. על הענין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא תיווך של המלאכים.
רציתי לבאר את הענין הנפלא הזה ולפתוח את המנעול למקראות התורה ולפרש את טעם הביטוי 'פֶּה אֶל פֶּה'[טז] וכל שאר הפסוקים הנוגעים לאותו עניין, אבל ראיתי שהעניינים הללו דורשים מספר רב של ראיות ודיון נרחב והקדמות ומשלים, וקודם לכך הייתי צריך לדון במציאות המלאכים ובהבדל בינם לבין הבורא יתברך ולהרחיב את הדיבור על הנפש ועל כוחותיה ולפרש את מהות הצורות שהזכירו הנביאים בהקשר לבורא ולמלאכים ולשלב גם את עניין 'שיעור קומה'[יז] ונושא זה בלבד ידרוש ממני לפחות מאה דפים. לכן לא אוכל לפתח את הנושא ואני נאלץ להשאיר את הדיון המפורט לפעם אחרת ובדעתי לפתח אותו בספר הדרשות שבכוונתי לחבר או בחיבור על ספרי הנבואה שאני עוסק בו בימים אלה או בספר שאחבר בעתיד בו אפרש באריכות את עיקרי התורה הללו.
אחזור לבירור היסוד השביעי ואומר שנבואת משה רבנו עליו השלום נבדלת מנבואת כל שאר הנביאים בארבעה דברים: הראשון - כי השם יתברך דיבר אל כל שאר הנביאים באמצעות מתווך ורק עם משה הוא דיבר ישירות שנאמר 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ'[יח]. הענין השני – לכל שאר הנביאים הנבואה באה בעת שהם ישנו את שנת הלילה והמקרא אף מציין שהם קיבלו את דברי הנבואה בחלום הלילה או בחזיון לילה[יט] ויש פסוקים רבים בעניין זה. במקרים מסוימים הנבואה אמנם באה להם בשעות היום אבל זאת רק לאחר שנפלה עליהם תרדמה ונעלמו כל תחושותיהם ומחשבתם היתה פנויה כאילו חלמו חלום. נבואה המתקבלת במצב זה נקראת 'מחזה' או 'מראה' ועליה נאמר 'בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים'[כ]. משה, לעומת זאת, שמע את דברי הנבואה ביום, בעת שעמד בין שני הכרובים, כמו שהבטיח השם יתברך 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם'[כא]. כן אמר השם יתברך 'אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ... לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה ... פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ'[כב] וגו'. הענין השלישי – כל נביא שמקבל את הנבואה, אפילו במראה ועל ידי מלאך, נחלש כוחו ומתקלקל בניינו והוא נתקף במורא גדול מאד ורוחו כמעט יוצאת ממנו, כמו שאמר דניאל כשגבריאל המלאך דיבר עימו 'וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ'[כג] וכן אמר דניאל 'וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה'[כד] וגם 'בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי'[כה]. משה עליו השלום, לעומת זאת, לא סבל כמו כל שאר הנביאים וכשבאה אליו הנבואה הוא כלל לא רתת ולא רעד ועל זה נאמר 'וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ'[כו] וכשם שאדם אינו נחרד מדברי חברו כך משה עליו השלום לא היה נחרד מדברי הנבואה גם כאשר שמע את הדברים פנים בפנים וזה הודות לחוזק דבקותו בשכל האלוהי, כפי שכבר הזכרנו. והענין הרביעי – רוח הנבואה לא נחה על כל שאר הנביאים בעת שהם חפצו בכך אלא רק בעת שהשם יתברך רצה בכך והנביא נאלץ להמתין ימים, חודשים או לנצח עד לבא הנבואה המיוחלת. ידוע לנו שכתות נביאים אחדות נהגו להכין את עצמם ולזכך את מחשבותיהם כמו שעשה אלישע בפסוק 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן'[כז]ורק אז היתה באה אליהם הנבואה וגם אז הם לא התנבאו בעת שהתכוונו לעשות כן. משה רבנו עליו השלום, לעומתם, התנבא בכל עת שרצה כמשתמע מהפסוק 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶם'[כח] ומהפסוק 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ'[כט]. על זה אמרו חז"ל אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבא[3].
העיקר השמיני
שהתורה ניתנה מהשמים. עלינו להאמין שכל התורה הזאת ניתנה לעם על ידי משה רבנו עליו השלום וכולה מפי הגבורה, כלומר שכולה הגיעה למשה מאת ה' יתברך באמצעות מה שנקרא על דרך המטאפורה בשם 'דבור'. אין אנו יודעים כיצד הדברים הגיעו למשה עליו השלום אבל הוא היה כמו סופר שמקריאים לו והוא כותב את כל המאורעות והמצות שהוכתבו לו ולפיכך הוא נקרא 'מחוקק'. כל דברי התורה הם מפי הגבורה ולכן חובה עלינו להבין שחשיבותם של פסוקים דוגמת 'וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם'[ל], 'וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל'[לא] 'וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ'[לב] אינה נופלת מזו של הפסוקים 'אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ'[לג] ו'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'[לד] כי הכל נמסר מפי הגבורה וכל הדברים הם תורת ה' תמימה, טהורה וקדושה ולכן הם כולם בחזקת אמת מוחלטת. חכמינו ונביאינו קבעו שכל מי שאומר שיש בתורה פסוקים וסיפורים שמשה כתב על דעת עצמו הוא כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים, משום שהוא חושב שיש בתורה ליבה וקליפה ושאין תועלת בחלק מהתולדות והסיפורים שבתורה ושמשה רבנו עליו השלום כתבם רק על דעתו. זהו ענין 'אין תורה מן השמים'[4] שייחסו החכמים ז"ל למי שמאמין שכל התורה נמסרה מפי הגבורה חוץ מפסוק זה או אחר שמשה כתבו מפי עצמו ולא שמעו מפי הגבורה[5], וזה משמעות הפסוק 'כִּי דְבַר יְהֹוָה בָּזָה'[לה]. בכל פסוק ופסוק בתורה יש חכמות ופלאים שנגלים רק למי שמבין אותם והאחרים אינם מסוגלים לרדת לתכלית חכמתם, כמשתמש מהפסוק 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם'[לו]. על האדם להלך בעקבות דוד, המשיח לאלוהי יעקב, שהתפלל 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶך'[לז]. כשם שהתורה היא מפי הגבורה גם פירושה ניתן למשה מפי הגבורה ואנו עושים היום סוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין באופן יחודי משום שכך ציווה השם יתברך למשה ומשה מסר לנו ואנו מאמינים שהוא שלוחו של האל ועושים כדבריו. הפסוק שמלמד על עיקר אמונה זה הוא 'וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי'[לח].
העיקר התשיעי
ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ'[לט], וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת החיבור הזה.
העיקר העשירי
כי השם יתברך יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם, לא כדעת מי שאמר 'עָזַב יְהוָה אֶת הָאָרֶץ'[מ] אלא כמו שמשתמע מהפסוקים 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם'[מא] וגו', 'וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ'[מב]וגו' ו-'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה'[מג]. פסוקים אלה מורים על היסוד העשירי הזה.
העיקר האחד עשר
שהשם יתברך נותן שכר למי שמקיים את מצות התורה ומעניש את כל מי שעובר על אזהרותיה, ושהשכר הגדול ביותר הוא חיי הנצח בעולם הבא והעונש החזק ביותר הוא הכרת, וכבר דננו ארוכות בענין זה. על העיקר הזה לומדים מדברי משה 'וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְך'[מד] ומתשובת השם יתברך 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי'[מה] וזאת הראיה שהאל יודע מי שומר על מצוותיו ומי חוטא והוא נותן שכר לזה ועונש לזה.
העיקר השנים עשר
ימות המשיח. עלינו להאמין שהמשיח יבוא, לא לחשוב שהוא יתאחר, לחכות לו אף אם הוא מתמהמה, לא לקבוע את זמנו ולא לחשב בעזרת פסוקי המקרא את מועד בואו. על כך אמרו החכמים: תיפח רוחן של מחשבי קיצין[6]. על האדם להאמין שבבא היום יהיה לו יתרון, מעלה וכבוד על פני כל המלכים שהיו מעולם, כפי שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו עליו השלום עד מלאכי עליו השלום. מי שספק בליבו כפר בתורה, שהרי התורה מבטיחה את ימות המשיח בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים. מכלל עיקר זה שמלך ישראל יבוא אך ורק מבית דוד ומזרע שלמה וכל החולק על המשפחה הזאת כופר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.
העיקר השלשה עשר
תחיית המתים, וכבר ביארנו סוגיה זאת. כאשר האדם יאמין בעקרונות הללו ותתברר אמונתו בה' הוא יכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה השם יתברך לנהוג איש כלפי חברו באהבה ואחוה. חוטאים שעברו עבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע יענשו על חטאיהם, אבל יש להם חלק לעולם הבא והם מפושעי ישראל, אבל כשיהיה לאדם ספק אפילו בעיקרון אחד מהעקרונות הללו הוא ייחשב כיוצא מהכלל וכופר בעיקר והוא יהיה ראוי לכינויים צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ויש מצוה לשונאו ועליו נאמר 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְהֹוָה אֶשְׂנָא'[מו].
הארכתי בדברים הרבה וחרגתי מגבולות חיבורי, אבל עשיתי כך משום שחשבתי שיש בכך תועלת לאמונה וכיוון שאספתי כאן דברים מועילים שהיו מפוזרים בהרבה ספרים גדולים. חובה עלינו להכיר את העיקרים הללו ולחזור עליהם פעמים רבות ולהתבונן בהם התבוננות יפה, ואם ישאך לבך לחשוב שניתן להבין את הדברים בעיון אחד, או אפילו בעשרה עיונים, הרי השם יתברך יודע שליבך השיאך על שקר, ולכן אל תמהר בקריאת הדברים הללו כי אני לא חיברתי אותם כבדרך אגב אלא לאחר עיון גדול והתבוננות, ואחר שראיתי דעות ברורות אמיתיות ובררתי מתוכן את הדעות שראוי להאמין בהן והבאתי להן ראיות ואסמכתאות, והשם יתברך עזר לי לממש את רצוני והדריך אותי בדרך הטובה, ועתה אחזור לענין הפרק.
הגלגלים הם שמונת כדורי הבדולח שעוטפים בשכבות את כדור הארץ שנמצא במרכז היקום. ראה המאמר 'חומר, תנועה וצורה'.
בתוך הגלגלים משובצים גרמי השמים, השמש, הירח, חמשת כוכבי הלכת וכל כוכבי השבת.
שמות כ:ב
דברים ו:ד
ישעיה יא:יד
ישעיה מ:כה
דברים ד:טו
דברים לג:כז
האל נמצא בראש השרשרת הגדולה של המציאות. מתחתיו נמצאים, בסדר יורד, המלאכים, גרמי השמים, כדורי הבדולח וכל העצמים בעולם התת-ירחי.
בראיה האריסטוטלית הצורות מוטבעות בחומר ומעניקות לו את תכונותיו. הטבעת צורת 'השכל האחד' באדם מעניקה לו הבנה הרבה יותר מעמיקה מכל שאר בני המין האנושי.
במדבר יב:ח
במדבר יב:ח
המושג 'חלום לילה' אינו מופיע כלל בתנ"ך ואת הביטויים הקרובים אליו ביותר ניתן למצוא בספר ישעיה ובספר דניאל בהם נאמר 'וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה' (ישעיה כט:ז) ו-'דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה' (דניאל ז:א). המושג 'חזיון לילה' מופיע רק בספר איוב בפסוקים 'כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה' (איוב כ:ח), 'בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים' (איוב ד:יג) ו-' בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב' (איוב לג:טו)
יחזקאל ח:ג, יחזקאל מ:ב
שמות כה:כב
במדבר יב:ו-ח
דניאל י:ח
דניאל י:ט
דניאל י:טז
שמות לג:יא
מלכים ב' ג:טו
במדבר ט:ח
ויקרא טז:ב
בראשית י:ו
בראשית לו:לט
בראשית לו:יב
שמות כ:ב
דברים ו:ד
במדבר טו:לט
איוב יא:ט
תהילים קיט:יח
במדבר טז:כח
דברים יג:א
יחזקאל ח:יב, יחזקאל ט:ט
ירמיה לב:יט
בראשית ו:ה
בראשית יח:כ
שמות לב:לב
שמות לב:לג
תהילים קלט:כא
ברכות לא:ב
סנהדרין צט:א
זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו
(סנהדרין צט:א)
התגובות האחרונות