5 תגובות

• קישור לתגובה ראשון, 10 יולי 2016 13:45 הוסף ע״י עדי אביר ויצחק א.

  יצחק א.כתב:
  
  אין בתנ"ך שום סתירה, ככהן מדין היה נקרא רעואל, משה כינה אותו יתרו, היו לו שני בנים לאחד קראו חובב, ולאחד קראו חבר הקיני, המקרא קורא לאח של הכלה חותן ולא רק לאבי הכלה. כ"ז ע"פ פשט.
  
  ------------------------------------------
  
  תשובתי:
  
  ככהן מדין חותנו של משה נקרא גם יתרו ולא רק רעואל:
  
  'וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם' (שמות יח:א)
  
  הבעייה היא שהמספר המקראי הכל יודע, ולא משה, מכנה את חותנו של משה בשלושה שמות שונים:
  
  'וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ' (שמות יח:א) – חותן משה הוא יתרו.
  
  וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם ... וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה.' (שמות ב:יח, כא) – חותן משה הוא רעואל.
  
  וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה (במדבר י:כט) – חותן משה הוא חובב בן רעואל ואין לפרש שמדובר באדם בשם חובב שהיה בנו של רעואל חותן משה שכן משה דיבר עם אותו חובב בן רעואל 'בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ', כשיתרו עדיין היה בחיים, ואין להניח שמשה ניהל את מגעיו עם הבן במקום עם האב.
  
  'וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה' (שופטים ד:יא) – חובב היה חותנו של משה, קין היה רק אחד מבניו.
  
  דווקא במקרה זה יד קשה מאד לסתור את ההנחה שיש בידינו מקורות שונים שמוזגו יחדיו מבלי לשים לב שאותו אדם נקרא בשלושה שמות שונים.
• קישור לתגובה שלישי, 27 אוקטובר 2015 15:24 הוסף ע״י עדי אביר

  יוסף,
  
  תודה על תגובתך המפורטת אבל לצערי איני מצליח לרדת לסוף דעתך.
  
  פרק ד' של ספר בראשית מדבר על צאצאיו של קין, בנו של אדם הראשון, בעוד שבפרק ה' קינן הוא נינו של האדם הראשון מבן אחר לגמרי, שת. לכאורה אין שום קשר בין שתי הרשימות כיוון שכל אחת מתייחסת לענף אחר של המשפחה. כיוון שכך אין גם כל קשר בן חנוך צאצאו של קין לחנוך צאצאו של שת. באותו אופן, למך בן מתושאל משושלת קין הוא אדם שונה לחלוטין מלמך בן מתושלח משושלת שת וחז"ל אפילו חשבו ששני הלמכים היו מחותנים משום שהלמך הראשון היה אביה של נעמה, אשתו של נח, בנו של הלמך השני.
  
  הפרשנים אכן לא התייחסו לנושא משום שהם, בניגוד לך, הבינו שאין כל קשר בין שתי הרשימות והניחו שהדמיון בשמות הוא מקרי בלבד.
  
  אני די לא מסכים איתך שבמהלך כל התקופה הזאת היו בעולם רק שתי שושלות שונות. איני נסמך על מחקר ההיסטורי שמתייחס בזלזול מוחלט לכל המיתוסים הללו אלא לכתוב במקרא עצמו. למשל, מי גר העיר שבנה חנוך בן קיין בבראשית ד:יז? יתר על כן, בעולם היו אז רבבות משפחות שכן על כל אחד מהבכורים שנימנו ברשימות הללו נאמר 'וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת' ויש להניח שלאחר שהבנים והבנות הללו התחתנו וילדו אף הם 'בָּנִים וּבָנוֹת' קשרי המשפחה הלכו והתרופפו ורבים כבר לא הכירו את בני דודיהם הרחוקים, בדיוק כשם שבעת מכירת יוסף האחים לא הכירו את הסוחרים הישמעאלים שהיו אמורים להיות בני דודיו של אביהם. כיוון שכך אין כנראה בסיס לתירוץ שלדעתך מסביר את הדמיון בשמות הדמויות בשתי הרשימות.
  
  מבקרי המקרא אינם רוצים 'לטעון ששתי השושלות בפרק ד' ובפרק ה' הן למעשה אותה שושלת בדיוק, שעברה בשתי גרסאות מקבילות עד ש"עורכי המקרא" חיברו יחד את השושלות בזו אחר זו בספר בראשית מבלי לתקנן.' הם הרי לא העלו על דעתם שמדובר בתיאור היסטורי אמתי ולא בסיפור מיתולוגי ולכן הם טענו שאותו מיתוס עתיק התגלגל בעל פה וכדרכם של כל סיפורי העם שנהגו לספר לצד מדורות הרועים גם המיתוסים הללו שונו, שופרו וקושטו והתפצלו למספר מסורות שונות שקובצו יחד בספר אחד ועברו עריכות על גבי עריכות שדאגו לאחד סיפורים בכל מקום שאפשר ולבדל סיפורים אחרים כששתי המסורות היו כבר מוכרות מכדי לשנותן. לרוב מדובר על מסורות שהשתרשו ביהודה ומסורות מקבילות שהשתרשו בממלכה הצפונית והעורכים לא רצו להעדיף מסורת אחת על פני השנייה והשאירו את שתיהן (לאחר נפילת שומרון רבים מבני הממלכה הצפונית ברחו לירושלים והביאו עימם את המסורות שלהם, כותבי המקראות שפעלו בסוף ימי הבית הראשון ובעת גלות בבל, לא יכלו להתעלם מהמסורות הצפוניות והם נאלצו לשלבם בדרך זו או אחרת בספרים שהם כתבו).
  
  עדי אביר
• קישור לתגובה שלישי, 27 אוקטובר 2015 13:45 הוסף ע״י יוסף

  אכתוב כאן לגבי עוד סתירה לכאורה ומכאן גם תקבל תשובה לשאלתך.
  
  בבראשית פרק ד' מסופר כי קין ילד את חנוך, שילד את עירד, שילד את מחויאל, שילד את מתושאל, שילד את למך.
  בבראשית ה' מסופר כי קינן ילד את מהללאל, שילד את ירד, שילד את חנוך, שילד את מתושלח, שילד את למך.
  מהי השושלת הנכונה, ומי היה חנוך? האם חנוך היה בנו של עירד/ירד או אביו של עירד/ירד?
  
  * * *
  
  הקדמה:
  
  קל מאוד להבחין כי השושלות במקרא כתובות בצורה מאוד מסודרת וכרונולוגית, שאינה מותירה מקום למחשבה על טעות. הכותב ללא ספק התכוון לכתוב את מה שכתב, והתכוון לכל מילה בדבריו. השמות הדומים במקרא אינם נראים כמו צירוף מקרים: השם עירד ללא ספק נשמע כמו השם ירד. השם מתושאל ללא ספק דומה לשם מתושלח.
  
  כאשר חקרתי סוגיה זו, הפתיע אותי לגלות שאין על כך כל התייחסות של רש"י, וגם לא של הרמב"ן, לא של האבן עזרא, ולא אף פרשן קדום אחר. גם תרגום אונקולוס מתרגם כפשוטו המילולי, ולא רואה צורך לבאר את המילים.
  כידוע, מפרשי המקרא מוכרים בזכרונם המופלא בכל פסוקי המקרא, ולעיתים קרובות מציינים סתירות או כפילויות שנמצאות אפילו בין תחילת לבין סוף הכתובים במקרא. ולמרות זאת, לא ראו סיבה להתייחס לשושלת זו, ככל הנראה, כי לא ראה בה כל שאלה בפני הקוראים. עובדה זו לבדה יכולה להעיד על חולשת הטענה של מבקרי המקרא: מסתבר שהקוראים במקרא בעבר הבינו בפשטות - את מה שאנו עשויים להתקשות בהבנתו כיום.
  
  אין מצב לתלות את חוסר ההתייחסות לכפילות בחוסר תשומת לב של הקוראים:
  השושלות מאוד חשובות במקרא, והתלמידים היו לומדים וזוכרים את השושלות בעל פה. שושלות היו מועברות גם במסורת, ופירוש הדבר שבני ישראל ידעו פרטים רבים יותר על האישים בהיסטוריה - מעבר למה שמוזכר במקרא. כך לדוגמה, אם לאדם כלשהו בשושלת ההיסטורית היה שם נוסף, או שיוחס לו מעשה מיוחד, היו התלמידים לומדים זאת מאבותיהם ומוריהם הזקנים.
  ראיה לחשיבות הרבה שהחכמים הקנו לשושלות, תימצא בספר דברי הימים, שמהווה סיכום של המקרא, וכבר בפתיחתו ניתן למצוא: "א. אדם שת אנוש. קינן מהללאל ירד. חנוך מתושלח למך. נח שם חם ויפת. בני יפת גומר ומגוג ומדי ויוון ותובל ומשך ותירס. ובני גומר אשכנז ודיפת ותוגרמה. ובני יוון אלישה ותרשישה כיתים ורודנים. בני חם כוש ומצרים פוט וכנען. ובני כוש סבא וחוילה וסבתא ורעמא וסבתכא ובני רעמא שבא ודדן..."
  והרשימות מפליגות כך הלאה עוד ועוד. מה שמראה עד כמה בני ישראל עיינו, התעניינו והדגישו את לימודם בשושלות המקרא. לפיכך אין מקום לייחס טעות או חוסר שימת לב בפרט שכזה. עצם העובדה שלא ראו חכמי ישראל צורך לפרש פירושים בנושא השושלות, מעידה על כלל הקוראים שהבינו את הנאמר ללא קושי.
  
  * * *
  
  
  
  המקרא למעשה מתאר שתי שושלות שונות, בדורות שבהם היו רק שתי משפחות בעולם:
  השושלת של קין, והשושלת של שת (הבל כידוע נרצח בידי קין). השושלת של קין נאבדה במבול. כך שכל השושלת האנושית כיום היא מצאצאיו של שת. המקרא מספר באופן כרונולוגי ברור, וללא סתירות, מי היו בני קין, ומי היו בני שת. ואין כל בלבול בין השושלות.
  
  מדוע השמות דומים?
  כיצד היית אתה מכנה את בנך, בתקופה שבה כל אדם חי במשך מאות שנים בעולם, יש רק שתי משפחות בכדור הארץ, כולם מכירים את כולם, ויש לך רק אח אחד? קרוב לודאי שהיית בוחר בשמות דומים, המעידים על אחדות, ואולי גם על תחרות.
  מכיוון שלפני המבול היו רק שתי משפחות בעולם, המשפחה של קין והמשפחה של שת - היו מאוד קרובות זו לזו - הן מבחינה פיזית והן מבחינה משפחתית, ולכן הם נהגו לכנות את בניהם בשמות דומים, ואפילו מקבילים.
  עלינו לזכור שבעולם העתיק לא היו שמות משפחה, ומשפחות רבות נהגו להעביר את שמותיהם הלאה לבניהם, והיו מכנות בני משפחה בשמות מקבילים או זהים: כל הפרעונים נקראו בשם פרעה, כל הסילבסטרים נקראו על שם סילבסטר הראשון, במקרא היו מספר מלכים שנקראו בשם "אבימלך"; מקבילות רבות לכך נוכל למצוא אצל הרבה עמים עתיקים בתקופת המקרא.
  
  ונחזור לענייננו,
  המקרא למעשה מתאר את שתי השושלות היחידות שהיו בעולם לפני המבול: השושלת של קין ( בראשית ד, יז-כד), והשושלת של שת (בראשית ה, ו-לב).
  הבחירה בשמות מקבילים בין השושלות איננה מקרית:
  
  1. אדם וחווה התאכזבו מקין, ולא ראו בו את ממשיכם הרשמי. חווה מכנה את בנה החדש בשם "שת", ורואה בו תחליף להבל הנרצח (בראשית ד, כה): "כי שָׁת (נתן) לי ה' בן אחר תחת הבל כי הרגו קין". במילים אחרות, השושלת של שת נועדה לתקן את השושלת של קין. מה שיכול להסביר מדוע בני שת השתמשו בשמות מקבילים לשמות של משפחת קין.
  
  2. עוד ראיה לכך שהשושלות נועדו להתחרות זו בזו - נמצאת בבחירת השמות עצמם. בתורה נאמר כהקדמה: "ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה'" (בראשית ד, כו). בהמשך אנו מוצאים שהשמות במשפחת קין מתארים מרידה בה', בעוד השמות במשפחת שת מתארים שבח לה', זה כמובן אינו צירוף מקרים: אנוש כינה את שמו "קינן", תחת קין שנכשל. בשושלת קין ישנו איש שנקרא בשם השלילי "מחויאל" (שפירושו הפשוט, מחיית שמו של האל), לעומתו בשושלת שת מוזכר שם מקביל אך לחיוב: "מהללאל" (שפירושו הפשוט, להלל את ה'). מתושלח בשושלת שת נועד להחליף את מתושאל בשושלת קין ("מתו - ש - אל" נשמע גם הוא כמו שם המייצג מוות - מחיית שם האל).
  
  3. עוד ראיה למקבילה השלילית-חיובית שבין השושלות השונות, נמצאת בסיפורו של חנוך: בעוד חנוך משושלת קין ידוע רק על שם עיר, המייצגת הישג חומרי בעולם (בראשית ד, ז: "ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך"), הדודן המקביל שנקרא "חנוך" בשושלת שת היה ידוע בהיותו צדיק שעלה למרומים (בראשית ה, כב): "ויתהלך חנוך את הא-להים אחרי הולידו את מתושלח... ויתהלך תנוך את הא-לוהים ואיננו כי לקח אתו א-לוהים". אנו רואים כיצד השושלת של קין מתוארת באופן שלילי או חומרני באופן עקבי, בעוד השושלת של שת מתוארת באופן חיובי יותר באורח עקבי. גם "למך" משושלת קין מתואר כרשע (בראשית ד), בעוד "למך" משושלת שת לא מתואר לגנאי. אף מסופר על למך משושלת שת, שקרא את שם בנו "נח" מתוך אמונה בישועת ה': "...ויולד בן ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מך האדמה אשר אררה ה'" (בראשית ה', כח-כט).
  התייחסות נרחבת לכל אחד מן השמות בשושלות השונות תימצא במאמר: "עשרה דורות מאדם עד נח" מאת עמוס גאולה":
  http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/asara-2.htm
  
  4. עוד ראיה לחשיבות השושלת של שת במקרא: שת כינה את בנו בשם "אנוש" - המקביל לשמו של האדם הראשון. ואכן אנו מוצאים שאחריו מתייחסים כל בני האדם בעולם, שאכן יצאו מן השושלת של אנוש. בספר ישעיהו (פרק נו, ב) אנו מוצאים שהמילה "אנוש" מתארת שושלת נכבדה יותר מהשם "בן אדם". כך אומר הנביא ישעיהו: "אשרי אנוש יעשה זאת, ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו, ושומר ידו מעשות כל רע". כפי שקל להבחין, הנביא ישעיהו לא רואה סתירה בין השושלות, ורואה בשושלת של אנוש - שם שמייצג גבהות רוחנית ("אשרי אנוש יעשה זאת"), לעומת השם "בן אדם" שמייצג נחיתות ("ובן אדם יחזיק בה").
  עוד דוגמה לנחיתות השם "אדם" במקרא, נוכל למצוא בביטוי "בן אדם" שנאמר שוב ושוב ליחזקאל הנביא: "ואתה בן אדם, הינבא אל הרי ישראל" (יחזקאל פרק לו, א), וכך נאמר לו בעוד פסוקים רבים נוספים, אשר נועדו להזכיר שוב ושוב ליחזקאל שלמרות המחזות הנפלאים שראה במרומים, הוא אחרי-הכל "בן אדם".
  
  5. כמו כן, נוכל להבחין בכך שהשושלת של קין אינה מספרת על השנים שחי כל אחד מן האישים, מהסיבה הפשוטה ששושלת זו לא שרדה את המבול, ואינה מייצגת את האנשים שחיים כיום בעולם. המקרא עוקב בצורה עקבית ומפורטת רק אחר האישים שמייצגים את השושלת שמגיעה עד אברהם אבינו, ואינה נוהגת לפרט את קורותיהם של אישים שאינם מיוחסים אחר אברהם. בכך מדגיש המקרא את ההשתלשות החשובה של הבריאה לכיוון בני ישראל, שנועדו להיות בחירי ה'. עצם העובדה שפרק ד' אינו מתאר את מספר השנים שחיו בני שושלת קין, ומקמץ בדיבור על השושלת שלהם, מעיד על חוסר חשיבותם לשושלת האנושות. שוב: זה אינו צירוף מקרים.
  
  6. בנוסף, נוכל למצוא שרשימת שושלת אדם משת היא עשרה דורות, והיא ארוכה יותר מרשימת השושלת של קין - שאורכה רק שמונה דורות. מה ששוב מעיד על כך שמדובר בשתי שושלות שונות.
  
  7. כפי שנאמר גם בהקדמה, עצם העובדה שחז"ל והמפרשים הקדומים של המקרא לא התקשו ב"גרסאות שונות" בין פרק ד' לפרק ה', היתה מכיוון שהם הבינו את הפרק כפשוטו המילולי: שהיו שתי שושלות שונות לקין ולשת, בעלות שמות דומים בשתי המשפחות. עצם העובדה שלא התקשו בכך מעידה על העובדה שאין באמת "כפילות" או סתירה בין הפרקים, גם לפי הפשט.
  
  8. אילו היתה "כפילות" או סתירה בין הפרקים, מדוע כבר בתחילת פרק ד' נאמר ששת היה בנו של האדם הראשון? הרי פסוק זה פותר למעשה כל קושי שעשוי להתעורר בהמשך (בראשית ד, א): "וידע אדם -עוד- את אשתו... ולשת -גם הוא- יולד בן ויקרא את שמו אנוש". פסוק זה מתאר בפנינו בפירוש שושלת נפרדת, ולא גרסא שונה לאותה שושלת.
  
  * * *
  
  הפרדוקס של ביקורת המקרא:
  
  מבקרי המקרא רוצים לטעון ששתי השושלות בפרק ד' ובפרק ה' הן למעשה אותה שושלת בדיוק, שעברה בשתי גרסאות מקבילות (שבאחת נקרא אדם ובשני אנוש, באחת נקרא קין ובשני קינן וכו'), עד ש"עורכי המקרא" חיברו יחד את השושלות בזו אחר זו בספר בראשית מבלי לתקנן.
  טיעון זה, מלבד שסותר את כל ידיעותינו על רמת הדקדוק והרמה ההיסטורית הגבוהה של המקרא, יש בו מן האבסורד.
  
  שיטתם של מבקרי המקרא, למעשה סותרת את עצמה:
  - מצד אחד טוענים מבקרי המקרא שה"עורכים של המקרא" פעלו מתוך חרדת-קודש, ולכן חיברו תעודות עם שושלות סותרות מבלי לנסות ליישב ביניהן.
  - אך מצד שני אנו רואים בבירור שיש יישוב כרונולוגי בין השושלות במקרא, אשר נועד למנוע סתירה שכזו. שושלת אחת מיוחסת אך ורק לקין, בעוד השושלת השנייה מיוחסת אך ורק לשת.
  
  וכפי שהמקרא מלמד אותנוו במפורש (בראשית ד, א): "וידע אדם -עוד- את אשתו... ולשת -גם הוא- יולד בן ויקרא את שמו אנוש".
  המילים "עוד" ו-"גם הוא" מספרים לנו על שתי שושלות שונות, ולא על שתי גרסאות לשושלת אחת. פסוק זה לא נותן מקום לטיעון על גרסאות שונות, כי הוא מספר לנו סיפור בעל רצף כרונולוגי מסודר.
  
  
  האם "עורך שתי הגירסאות" לא ידע לתאם ביניהן אפילו ברמה של גן ילדים? הרי זו שלשלת קין וזו שלשלת שת. ואם יטענו הפוקרים שה"עורך" לא היה לו אכפת "לסדר ולשפץ" את שתי הגירסאות, אלא הביא אותן איך ש"קיבל" מקודמיו: אם כן מדוע כתב אותן כרצף סיפורי אחיד? שהרי נאמר כבר בתחילת פרק ד': "וידע אדם עוד את אשתו וכו', ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש". אם שתי גירסאות הן, אז היה כותב העורך גרסה אחת המקבילה לשניה. בהתחלה היה אומר: "אדם הוליד קין - חנוך - עירד כו'", ואחר כך היה כותב: "אנוש הוליד את קינן - מהללאל וכו'". כמדומני שזו דוגמא ייצוגית הוגנת להבלים עליהם מבוססת "ביקורת המקרא".
• קישור לתגובה ראשון, 25 אוקטובר 2015 15:32 הוסף ע״י עדי אביר

  יוסף,
  
  טיעוניך הם אכן מרשימים אבל אשמח אם תסביר לי מדוע הכותב האלוהי כביכול של התורה לא הצליח לנסח את עצמו בצורה פשוטה ומובנת שאינה דורשת כל כך הרבה פרשנות תרצנית?
  
  עדי אביר
• קישור לתגובה ראשון, 25 אוקטובר 2015 13:53 הוסף ע״י יוסף

  נראה שהשם "יתרו" היה השם הרשמי של כהן מדיין, וכך היו פונים אליו אנשים זרים. אולם רעואל היה שמו הפרטי. ישנם אנשים רבים במקרא שנקראו במספר שמות, שלרוב ייצגו את תפקידיהם בחברה. לדוגמה (בראשית יז, ה): "והיה שימך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך".
  
  הקושי היחידי נמצא רק בפסוק (במדבר י, כט): "ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה".
  ייתכן שחובב היה שם נוסף שקיבל יתרו (שנקרא גם בשם רעואל, ואפשר שנקרא בעוד שמות נוספים). אך מדוע נאמר עליו שהיה "בן רעואל"?
  
  מפשט המילים נראה שהיה לרעואל (יתרו) בן בשם חובב. וייתכן שזהו באמת הפשט, שחובב היה המנהיג של מדין לאחר אביו רעואל, הבן היה ממשיכו הרשמי, ולפיכך משה פנה אליו.
  אולם רש"י והרמב"ן מבארים שחובב היה שמו החדש של רעואל לאחר שהתגייר (כי המתגיירים נוהגים לכנותם בשם חדש). אלא שאז עדיין נשאלת השאלה, מדוע נאמר על חובב שהיה "בן רעואל"?
  
  אציע בנדון זה שני הסברים הגיוניים:
  
  1. אפשר לראות בכך ביטוי שממחיש את עצם רעיון הגיור במקרא:
  המילה "בן" במקרא עשויה להיות ביטוי לדבר התלוי בדבר, כגון גיל: "ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה" (בראשית מא, מו), או ביטוי לדבר המסתעף מדבר אחר, כגון יעקב שכינה את בנו יוסף: "בן פורת יוסף עלי עין" (בראית מט, כב). או במקרה שנועד להזכיר לנביא את אנושיותו, נאמר לו: "ואתה בן-אדם, הינבא אל הרי ישראל" (יחזקאל לו, א). ישנם מקרים בהם המקרא בוחר לייחס אדם מישראל באופן שונה מהתקן, כדי ללמד דבר מה בקשר למוצאו או ייחוסו, לדוגמה: "ושאול בן הכנענית" (בראשית מו, י).
  הגר במקרא הוא כאדם חדש שנולד לאוויר העולם. ולכן כאשר נאמר "חובב בן רעואל", נוכל לראות את המילה "בן" בפסוק זה - לא בהקשר של צאצא, אלא בהקשר של דבר היוצא מדבר (כמו שנוהגים לומר: "נהייתי לאדם חדש", "נולדתי מחדש" וכיוצא באלו הביטויים). כך גם הביטוי "חובב בן רעואל" פירושו: חובב הוא היוצא מרעואל, כלומר חובב הוא האדם החדש שיצא מתוך תוצאת גיורו של רעואל כהן מדין. כוונת הביטוי המקראי היא להביע, שלא היה בגיור של יתרו סתם שינוי שם, אלא חידוש בעצם מהותו, ממש כאילו רעואל הגוי ברא את עצמו מחדש, ונהפך ליהודי חדש בשם חובב.
  
  2. יחד עם זאת, נוכל לראות בביטוי זה גם את האופן שבו המקרא מתאר שושלות:
  עלינו לזכור שבזמן המקרא לא היו קיימים שמות משפחה, וכל שם היה מתייחס תמיד לאביו. זו היתה הדרך היחידה לזהות אדם מישראל - לפי השושלת של אביו וסביו. ישנם מאות אלפי אנשים בשם "ראובן" בישראל, אך כמה אנשים יש ששמם "ראובן בן קיש בן צרור בן איש ימיני"? כנראה שמעט מאוד. בתקופת המקרא, הדרך היחידה לזהות אדם ספציפי מישראל היתה לכנותו על שם אביו וסביו וסב-סביו.
  אולם הגוי שהתגייר למעשה היה מאבד את ה"ייחוס" שלו, הוא היה מתנתק מהשושלת של משפחתו הגויים, ולא היה נחשב עוד לבן אביו. עלינו לזכור שבעיני המקרא גוי אינו יכול להתחתן עם ישראל, שהרי נאמר בפירוש: "לא תתחתן בם. בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך" (דברים ז, ג). כך שמעשה הגיור וההצטרפות לעם ישראל אינו דבר פשוט כלל בעיני המקרא. בעת גיורו, הגוי למעשה מתנתק מעמו ושמו ומהותו הקודמים (בדומה לאברהם שנצטווה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ולאחר מכן שונה שמו מ"אברם" ל"אברהם". ומאז לא נשמע עוד השם "אברהם בן תרח").
  הגוי לא מתייחס יותר אחרי אביו מעת שהתגייר, כי הוא התנתק ממולדתו ומעמו ומכל בני שושלתו הקודמים לו. אז כיצד נוכל לזהותו בישראל? אם שמו ראובן, הרי ישנם עוד עשרות אלפי אנשים בשם ראובן בישראל. לפיכך נראה כי הדרך לזהות גר במקרא, היתה לתאר את הגר כבן של שמו הקודם: "חובב בן רעואל". ביטוי שכזה בסך הכל היה מעיד על מוצאו הקרוב ביותר של הגר: חובב יצא מהגוי רעואל אשר התגייר. כך היו יכולים הכל לדעת מיהו אדם זה ומנין הגיע. זהו פשוט סימן זיהוי.
  נוכל לסבור שבזמן המקרא היה נהוג לכנות כל גוי שהתגייר בשם שמו הקודם, פשוט כדי שנדע מהי זהותו ומנין הגיע. לדוגמה, אם ג'ורג' התגייר ונעשה לבנימין. אז היו מכנים את שמו בישראל: "בנימין בן ג'ורג'".
  
  ראיה לרעיון זה נוכל למצוא בתשובתו של הנער במקרא (שמואל ב, פרק א, יג): "ויאמר דוד אל הנער המגיד לו, אי מזה אתה? ויאמר (הנער): בן איש גר עמלקי אנוכי". דוד המלך שאל את הנער למוצאו וזהותו, אך הנער לא מסר את שם אביו, וזאת למרות שאביו היה גר! במקום זאת הוא מספר לדוד שהוא בנו של גר עמלקי. רצונו של הנער לומר: אין לו ייחוס או זהות בישראל. דוגמה זו מעידה על כך שגרים במקרא לא התייחסו אחר אבותיהם. מובן שמצב שכזה היה עשוי ליצור אצל הגר תחושות של בדידות וניתוק מן החברה. נוכל למצוא עדות לתחושתו של הגר בדברי התוכחה של הנביא (ישעיהו נו, ג): "ואל יאמר בן הנכר הנלווה אל ה' לאמור: הבדל יבדילני ה' מעל עמו". הגר היה חש מנותק ומובדל מן החברה בגלל שהוא נטש את בני עמו הגויים, ולא היה לו עוד זהות וייחוס בתוך העם.
  
  בימינו, בחברה המערבית רובנו חשים עצמנו "אינדבדואלים", אך בזמן המקרא היתה חשיבות גדולה עד מאוד לייחוס המשפחתי, ובפרט לאב והסב שייצגו לא רק את השושלת הרשמית של המשפחה, אלא את הזהות והאופי של הבן. אפשר לומר שבזמן המקרא, אדם ללא אב היה חש עצמו כענף ללא גזע, כמו אדם זר, אדם שאין לו זהות ולא קיום בחברה. לכן התורה דורשת באזהרות חמורות: "ואהבת את הגר" (דברים י, יט), "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" (ויקרא יט, לד), ועוד הרבה ציווים מסוג זה שנועדו לקרב את הגר לחברה, ולעזור לו להתגבר על העובדה שהוא איבד את כל ייחוסו וזהותו הקודמים, שהיו מאפיין עיקרי עד מאוד בימי קדם. תגובות שעולות עם כתובת מייל פיקטיבית.