המבוכות שהפסוקים הסותרים הצליחו לטעת בקרב הפרשנים אילצו אותם לפתח תירוצים שהיו מביישים גם ילדים שנתפסו כשידם בתוך צנצנת העוגיות. לשם דוגמה, את הבלבול שזרעו הפסוקים שמתייחסים לחותנו של משה הפרשנים לא היו מצליחים להחליק אם לא היה עולה בדעתם 'שהתינוקות קוראים לאבי אביהם בשם אבא' ולכן אך טבעי הוא שגם האל יעשה כך כל אימת שעולה בפניו הצורך.
עד כאן ניתן עוד לעכל את כל ההסברים ואולם, תירוצים שבמבט ראשון נראים שגרתיים ופשוטים יכולים לגלוש מהר מאד לתחום הדמדומים. ניקח למשל את הקטע הבא:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. ... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ.[א]
|
מקטע זה לא נוכל אלא להסיק שכהן מדיין, אביה של ציפורה וחותנו של משה, נקרא בשם 'יתרו'. עם זאת, הקרקע המוצקה תיעלם מתחת לרגלנו כשנידרש להתעמת גם עם שלושת הקטעים הבאים:
וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן ... וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. ... וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה.[ב]
|
וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.[ג]
|
וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בְּצַעֲנַּיִם אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ.[ד]
|
דאגה אמיתית, למרות הבלבול, לא תציף את ליבו שהרי ברור לחלוטין שלמשה לא היו שלוש נשים שהביאו עימן שלושה חותנים שונים שכולם במקרה שימשו ככוהנים במדיין. הנסיון שצברנו כבר מכתיב לנו את הפתרון המרגיע: יתרו, חובב ורעואל הם שמות נרדפים והמקרא בחר להתיחס לאותו אדם פעם בשם זה ופעם בשם אחר. בסדר, אבל עדיין נותרה בעיה קלה – אם חובב ורעואל הם שמות נרדפים האם עלינו להבין מהפסוק 'וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל' שגם כהן מדיין וגם אביו נקראו בשם 'רעואל'? האם חותנו של משה הוא בעצם 'רעואל בן רעואל'?
רש"י מדלג גם מעל משוכה זאת ומראה את הדרך אל מחוץ לסבך:
חובב - הוא יתרו שנאמר 'מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה'[ה]. ומה תלמוד לומר 'וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן'? מלמד שהתינוקות קוראים לאבי אביהם 'אבא'. ושמות הרבה היו לו: יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה, חובב על שחיבב את התורה וכו'.[1]
|
יתרו וחובב הם שמות נרדפים, ניחא, עד כאן עוד לא השפלנו את השכל הישר אבל הקביעה שהביטוי 'וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן' נכתב בהשראתם של תינוקות שנוהגים לקרא לאב בשמו של הסב היא כבר צעד בכיוון מאד מסוכן. האחראי לניסוח 'וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן' הוא לא אחר מאשר המספר הכל-יודע של ספר שמות שהכתיב במו פיו את הפסוק הבעייתי ומה לו לאל שיתחיל פתאום להתנסח בשפתם של תינוקות? האם האל הוא ילד קטן שנוהג לבלבל בין אביו לסבו? נראה שרש"י בנסיונו להגן על כבודה של התורה החליט לוותר על כבודו של האל ולהציגו כמחבר מבולבל שמשום מה העדיף לנסח סיפורים פשוטים יחסית בצורה תמוהה ובלתי הגיונית.
מחבר אלוהי שקול והגיוני היה מתמיד ולכנות את כהן מדיין רק בשם אחד, יהא זה יתרו, חובב או רעואל, והוא לעולם לא היה נוטש את הלשון הבוגרת והאחראית ומאמץ את שפתם של תינוקות שקוראים לאב בשמו של הסב. למך היה אביו של נח, תרח אביו של אברהם וישי אביו של דוד אך האם מישהו מעלה על דעתו שמחבר אלוהי כלשהו ינצל את ההתר ויכתוב פסוקים דוגמת: 'וַיּוֹלֶד למך אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת' או 'וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ תרח כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' או 'וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ ישי וַיֶּאֱהָבֵוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ'? סביר להניח שלא. מדוע, אם כך, עלינו לקבל כמובן מאליו שבתוך הביטוי 'וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן' מסתתר הביטוי 'ותבאנה אל יתרו אביהן'?
כל אדם סביר היה ממהר לייחס את המבוכה למהדיר קדום שהתבלבל בין מקורותיו השונים ולכן יש לשאול מדוע דווקא הפרשנים, נאמניו הגדולים ביותר של האל, בחרו לתלות את הסתירה בנטיתו המוזרה של האל לאמץ לעיתים את שפתם של התינוקות. האם אין הם מבינים שההתעקשות לייחס את הבלבול לגבורה ולא למחבר אנושי רק פוגעת בתדמיתו של האל שמוצג כאויל מצוי שהתחיל לפתע לקשקש כמו ילד קטן? האם באמת כדאי לסתום סדק קטן בחומת האמונה לפעור במקומו פרצה ענקית שמזמינה את כל המליזים?
שופטים ד:יא, בְּצַעֲנַּיִם - קרי: בְּצַעֲנַנִּים
רש"י על במדבר י:כט שם הוא מצטט את הספרי, פרשת בהעלותך פיסקה כ