בדג אימתני נוסף נתקל רבה בר בר חנה בעת שהפליג בספינה ולדבריו לקח לספינה שלושה ימים בכדי לשוט מראשו של הדג ועד לזנבו וזאת בשעה שהרוח והגלים היו בערפם והדג שחה מולם. לא רק דגים השאירו את חותמם על רבה בר בר חנה ובמקרה אחד הוא ומרעיו ראו ציפור עומדת עד קרסולה במים שבקרבת החוף והניחו בשל כך שניתן להשתכשך בבטחה בים הרדוד. למזלם עצרה בעדם בת קול שהסבירה להם שבמקום זה בדיוק נפל לפני שבע שנים גרזן מידיו של נגר אחד וגרזן זה עדיין לא הגיע לקרקעית הים, ולא משום עומקם של המים אלא משום שהים היה כה סוער עד שטלטל את הגרזן אנה והלוך במשך כל אותם שבע השנים.[1]
רבה בר בר חנה הגיע בנדודיו עד קצה הארץ שם הוא ראה את חלונות הרקיע, אותם פתחים שנפערו ברקיע הקשיח דרכם גרמי השמים עוברים מצידו האחד של הרקיע לצידו השני[ב]:
|
אמר לי הערבי שהוביל אותי במדבר: בוא ואראה לך היכן נושקים הארץ והרקיע זה בזה. כשהגיעו למקום רצה רבה בר בר חנה להתפלל ולכן הוא הניח את הסל שלו באחד החלונות שברקיע. כשגמר להתפלל הוא חיפש את הסל אך לא מצא אותו. אמר רבה לערבי: יש כאן גנבים. אמר לו הערבי: הסל נעלם כי שמת אותו באחד החלונות שבגלגל הרקיע והגלגל הזה מסתובב. המתן עד למחר וכשגלגל הרקיע ישלים את סיבובו תוכל לשוב ולמצא את סלך.[2]
|
בדרכם למקום המפגש בין הארץ לרקיע הערבי הראה לרבה בר בר חנה עוד מספר מקומות קסומים ומופלאים. כך זכה רבה לבקר במקום משכבם של יוצאי מצריים שמתו במדבר ולראות שם בר מינן אחד ששכב על גבו כשברכו זקופה באויר. תחת ברך זו עבר פרש ערבי, רכוב על גמל ומניף באויר רומח גדול. נפעם ממראה עיניו, רבה חתך את קצה טליתו של אחד המתים אך כח נסתר מנע ממנו כל תזוזה והחבורה לא יכלה להמשיך בדרכה עד שרבה החזיר את הציצית החתוכה לטליתו של המת. הערבי המשיך ולקח את רבה לסיני שם הוא הראה לו את הר ההתגלות מוקף בטבעת של עקרבים שגדלם כגודל חמורים לבנים. משם הם הגיעו לאתר בלועי קורח, מקום בו ניתן היה לשמוע את קינתם של בני קורח שעמדו על עמוד שנתבצר עבורם בשאול לאחר שנפלו לתהום[ג] ונשארו בחיים[ד].
רבותינו, כאמור, לא הגיבו לדברים אלה אלא בצורה העניינית והרצינית ביותר ללמדנו שדבריו של רבה בר בר חנה הובנו אך ורק כלשונם וכפשוטם: רב פפא בר שמואל מאשר את הסיפור על הצפרדע, התנין והעורב ומעיד: אם לא הייתי שם, לא הייתי מאמין[3]. רב דימי תורם לנו אינפורמציה חשובה בקשר למהירות הספינה שבילתה שלושה ימים בהפלגה בין ראשו לזנבו של הדג ומסתבר שהוא ידע בבירור שהספינה שטה שישים פרסאות בזמן שנדרש לחמם קומקום של מים ומהירותה היתה כה רבה שהיא אף הקדימה חץ שנורה מקשת.[4] רב אשי ידע לקבוע ששמו של הדג המפלצתי הוא 'גילדן הים' ולמדנותו המופלגת אף אפשרה לו להגדיר את הציפור שעמדה עד קרסוליה במים כ-'זיז שדי' שהרי נאמר 'יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי'[ה].
באותו אופן, פזיזותו של רבה בר בר חנה זכתה לביקורתם של החכמים שלא הבינו מדוע היה עליו לחתוך את הציצית מטליתו של הבר מינן. ההסבר שסיפק להם, היינו, שביקש לבדוק אם ההלכה לגבי מספר חוטי הציצית היא כבית הלל או כבית שמאי, לא התקבל על דעתם שכן לטענתם ניתן היה למנות את החוטים במקום ולא היה כל צורך לחתוך את הציצית ולנטלה עימו.[5] לנזיפה נוספת זכה רבה לאחר שהסתבר לחכמים שבהר סיני הוא שמע בת קול אומרת 'אוי לי שנשבעתי ועתה שנשבעתי מי מפר לי?' ולא עלה בדעתו לענות מייד 'מופר לך'. [6] לא יאומן אך זאת האמת לאמיתה! החכמים ציפו שרבה בר בר חנה יפעיל את סמכותו התורנית ויתיר את שבועתו של האל וכשלא עשה כן הם באו אליו בטרוניות קשות. עם זאת, לעומת הקובלים קמו גם כאלה שהצדיקו את רבה בר בר חנה בתואנה שרבה סבר לתומו שבת הקול מבקשת שיתירו לה את שבועת המבול, היינו את ההבטחה האלוהית להימנע מכל נסיון נוסף להטביע את העולם[ו], ועל כן טוב עשה שלא שיחרר את האל להשתלח בעולמו. טענה זאת, אף שלנו היא נשמעת הגיונית למדי, לא הניחה את דעתם של המקטרגים והללו רצו לדעת מדוע, אם אכן מדובר היה בשבועת המבול, האל טרח להקדים את דבריו בקריאה 'אוי לי'?.
היינו רוצים לחשוב שרבנים מאוחרים יותר, כאלו שכבר סיגלו לעצמם איזו שהיא מידה של חשיבה הגיונית, ינסו להציג את להגיהם של רבה בר בר חנה ומרעיו כלא יותר מדברים שנאמרו ברגע של בדיחות דעת. אחדים אמנם בחרו בהסבר פשוט זה אף שבכך הם בהכרח מעלים את השאלה איזה עוד דברים נאמרו על דרך ההלצה? אולי אנו חבים את כל המדרשים המוזרים וההלכות התלושות לחוש ההומור של רב קדום זה או אחר? הגוזמאות של רבה בר בר חנה אינן שונות במהותן מהגוזמה הדרשנית שמתירה לבני ישראל להתעלם מהזכויות הקניניות של הגויים[ז] ומדוע שנייחס את האחד לרוח השובבות ונראה בשני חוק בל יעבור?
הגאון רבי אליהו מוילנה הבין את הבעיה והוא החליט לא להתעצל ולחשוף את האלגוריות הנפלאות שהאמורא הקדום מין הסתם הצפין בגוזמאותיו המגוחכות. די בשלוש דוגמאות בכדי להמחיש את הוירטואוזיות התרצנית שאפשרה לסחוט משלים עמוקים מהחומר הבסיסי הדל ביותר[7]:
|
*
|
את הסיפור על הראם בן יומו שגדלו היה כגודל הר תבור וגללו סכר את הירדן אין להבין כלשונו משום שהראמים, חיות בר חופשיות שאינן מכירות במרותה של אף חיה אחרת, נמשלים לתלמידי חכמים בוגרים בחכמתם שאינם תלויים בשום אדון זולת מלך מלכי המלכים. מכיוון אחר, לראם יש קרניים בהם הוא מגן על עצמו ולתלמיד החכם יש מעין 'קרניים' בהם הוא מגן על תורתו מפני החולקים עליו. את התלמיד הבוגר והאחראי ניתן להנגיד עם התלמיד המתחיל, המשול לאותו ראם צעיר שזה עתה נולד. התלמיד המתחיל, אינו מסוגל להעריך את עומקה של התורה וביהירותו הוא מדמה את עצמו כאילו הוא גבוה כהר תבור. דבשה של התורה אינו מעניין אותו ומטרתו היחידה היא להשיג את תשבחותיהם והערצתם של הסובבים אותו. כשמסתבר לו שהתהילה ממנו והלאה הוא נע לכיוון השלילי ומחליט לחסום את דרכם של כל תלמידי החכמים האחרים על ידי השמצתם והריסת שמם הטוב, בדיוק כשם שהראם הצעיר מנסה לסכור בגלליו את מימיו הזכים של הירדן, שמסמל במקרה זה את זרם תורתם של התלמידים הותיקים והמנוסים.
|
|
*
|
גם את הסיפור על העורב שבלע תנין שבלע צפרדע שגודלה כשישים בתים לא קשה להסביר שכן המעמיקים אמורים להבין מאליהם שלא מדובר כאן אלא בתלאותיו של התלמיד החכם. שישים הבתים מסמלים את שישים מסכתות התלמוד, הצפרדע המשמיעה את קולה ללא הפוגה מסמלת את תלמידי החכמים השוקדים יומם ולילה בלימוד התורה, התנין מסמל את קשיי הפרנסה שמעיקים על דרכו של התלמיד והעורב את הבטחון המוחלט באל שכן כשם שנקבת העורב זונחת את גוזליה והבורא בחסדיו מזמן להם חרקים שעפים היישר לתוך פיותיהם הפעורים[8] כך גם האל, בסופו של דבר, פורש את השגחתו על התלמיד החכם ועוזר לו להתגבר על קשיי פרנסתו.
|
|
*
|
באותו אופן, גם הסיפור על הערבי שהראה לרבה בר בר חנה את חלונות הרקיע אינו חסין בפני התרצן הנחוש. הערבי הוא כמובן סוחר ובכך הוא מסמל את היצר הרע שאינו מתעייף לעולם מהנסיונות למכור את סחורתו. יצר רע זה מרבה לדבר על אזנם של תלמידי חכמים ולתאר בפניהם, בצבעים מרהיבים, את העושר הרב המצפה להם לאחר שיפסיקו את לימודיהם ויתמסרו לעסקי השוק. לעושר זה, כך יבטיח היצר הרע, שני פנים: עושר גשמי אותו מסמלת הארץ ועושר רוחני אותם מסמלים השמיים. למרבה הצער, הבטחותיו של היצר הרע לרוב אינן מתגשמות והתלמיד החכם שזנח את תורתו והתפתה לעסוק במסחר מבין לבסוף שהשפע והאושר אינם באים מאליהם ורק האל הוא שמחליט עבור מי יפתחו חלונות השמיים ועבור מי הם ישארו סגורים וחתומים. כשהתלמיד החכם לשעבר מגיע לתובנה זאת הוא שוטח את תפילתו בפני האל, בדיוק באותו אופן בו רבה בר בר חנה שם את סלו באחד מחלונות הרקיע. כשתפילותיו אינן נענות הוא, כרבה בר בר חנה, חושד שיש במקום גנבים אך אין באמת מקום לדאגה שהרי האל תמיד נותן לאדם את הגמול הראוי לו ולכן די בהמתנה עד ליום המחרת, המסמל במקרה זה את יום הדין, על מנת לראות את הסל שב למקומו ואת האדם זוכה בשכר או בעונש המגיעים לו.
|
כלומר, כארבעה פרסאות שהם למעלה מ-15 קילומטר
במדבר טז:לב
במדבר כו:יא וראה דיון מפורט בהמשך
תהילים נ:יא
בראשית ט:יא
ראה מאמר 'בעית הדרש הרבני' (הקש כאן)
בבא בתרא עג:ב
אמר לי: תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי. שקלתא לסילתאי אתנחתא בכוותא דרקיעא. אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתה. אמינא ליה: איכא גנבי הכא. אמר לי: האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר. נטר עד למחר הכא ומשכחת לה.
(בבא בתרא עד:א)
בבא בתרא עג:ב
בבא בתרא עד:א
בבא בתרא עד:א
כל הפרשנויות הללו לוקטו מכתביו של הגאון רבי אליהו מוילנא והוסברו בפרוטרוט בספרו של הרב אהרון פלדמן, 'רוח המושל', שקיבל את הסכמתו של 'הרב הגאון חיים פנחס שיינברג', ראש ישיבת 'תורה אור' ומורה ההוראה של קרית מטרסדורף
ראה רש"י על כב:א ואת הניסוי המדעי של רב אסי
התגובות האחרונות