אמר רבי לוי בר חמא בשם רבי שמעון בן לקיש: מהו שכתוב 'וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם'[א]? הוא מסביר: 'לֻחֹת' - אלו עשרת הדברות, 'וְהַתּוֹרָה' - זה המקרא, 'וְהַמִּצְוָה' - זו המשנה, 'אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי' - אלו הנביאים והכתובים, 'לְהוֹרֹתָם' - זו הגמרא. הפסוק מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני.[1]
|
משנה חסרת כל כוונות זדון, שאינה שונה מהותית משאר חברותיה, מצפינה בחובה סתירה קשה לאחד המיתוסים המרכזיים ביותר של הדת הרבנית. רבי שמעון בר יוחאי מצהיר במפורש שבידיו הלכה שהגיעה אליו בשרשרת המסירה של התורה שבעל פה ובכל זאת, בניגוד לתכתיבי המיתוס, הרבנים מחליטים להתעלם משמועתו ולאמץ הלכה שמסתמכת רק על סברות אנושיות. פסילת ההלכה של רבי שמעון מעוררת שאלות מטרידות לגבי מהימנותו של מיתוס ההתגלות והמסירה, מעלה ספקות לגבי תקפותן של כל ההלכות הרבניות ופוגעת אנושות באמינותה של הדת היהודית כולה. |
התגובות האחרונות