קשה לתפוס את הרבנים בקלקלתם. הם תמיד מתאמצים בכל כוחם לשמור על כבודו של האל. בתפילותיהם הם משתדלים להפגין רק אהבה ודבקות. הם לעולם לא יקראו לו בשמו ואת כל דבריהם הם יתבלו בהתניה 'אם ירצה השם' ללמד כביכול שהאל הוא זה ששולט בגורלם ולא הם אלו ששולטים בגורלו. ואולם, כל הנוסחאות הנבובות וגינוני הסרק מעולם לא הצליחו לכסות על הזלזול העמוק שהרבנים שיכורי הכח חשו כלפי האל הנרפה שכבר מזמן ויתר לא רק על סמכויותיו וחופש פעולתו אלא גם על כל זכות שאי פעם עמדה לו לגבש לעצמו דעות עצמאיות ולהביע מחשבות שלא הוכתבו לו על ידי אדוניו.
היוהרה היא כנראה אחת התכונות החשובות הנדרשות מכל מי שחפץ בקרירה מוצלחת בתחום הרבנות וטוב יעשה כל מי שלא ניחן במידה גדושה של תקיפות וגאותנות אם יבחר לעצמו מקצוע קצת פחות תובעני. אנשים צנועים, ענוים וישרי דרך הרי לעולם לא יציגו את עצמם כמומחים המכירים את כל סתרי דעתו של האל, שאיפותיו, רצונותיו, היעדים ארוכי הטווח שהוא הציב לעצמו והאסטרטגיות והטקטיקות בהן הוא בוחר לנקוט. למען האמת, אנשים צנועים וענוים גם לא יצליחו לשכנע את עצמם שבמסגרת תפקידם הם חייבים לתקן את שגיאות העבר של האל ולשמור עליו שלא ישוב ויטעה גם בעתיד.
דוגמה מעולה לזלזול בכישוריו של האל כבר מצאנו בפרשנותו של הרמב"ן לסיפור מעמד הר סיני[א] ודוגמה לא פחות טובה לזלזול הטבעי שהרבנים מסוגלים להפגין כלפי אלוהיהם נוכל למצא גם בסיפור המזעזע הבא:
|
יום אחד שמע רבי יוסי בר אבין את רב אשי כשהוא שונה: אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת – אם יבשה בעור הדג פיסה שגודלה כמטבע של סלע שולה הדג חייב משום נטילת נשמה בשבת. אמר לו רבי יוסי בר אבין: על אדוני לומר שאת השיעור הזה יש למדוד בין סנפיריו של הדג. אמר לו רב אשי: האם אין אדוני יודע שאת ההלכה הזאת אמר רבי יוסי בן רבי אבין ואם כן, מדוע לא אמרת הלכה זאת בשמו? אמר רבי יוסי בר אבין לרב אשי: אני הוא רבי יוסי בר אבין. שאל אותו רב אשי: האם לא היית תלמידו של רבי יוסי מיוקרת? ענה לו רבי יוסי בר אבין: כן. שאל אותו רב אשי: מאיזו סיבה עזבת אותו ובאת לכאן? ענה לו רבי יוסי בר אבין: אדם שעל בנו ועל בתו אינו חס כיצד יחוס עלי?
שואלים: מה היה המעשה בבנו של רבי יוסי מיוקרת? מסבירים: יום אחד פועליו השכירים של רבי יוסי מיוקרת עבדו בשדה. הזמן התאחר ורבי יוסי מיוקרת לא הביא להם לחם לאכול. אמרו השכירים לבנו של רבי יוסי מן יוקרת: רעבים אנו. באותה עת הפועלים ישבו תחת תאנה. אמר בנו של רבי יוסי מיוקרת: תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא. הוציאה התאנה פירות ואכלו הפועלים. בין כך וכך הגיע רבי יוסי מיוקרת. אמר לפועלים: אל תקפידו עלי על שאחרתי לבוא, טרחתי במצווה ועד עכשיו הייתי עסוק. אמרו לו הפועלים: האל ישביע אותך כפי שהשביע אותנו בנך. שאל אותם רבי יוסי מיוקרת: מהיכן היה לבני אוכל לתת לכם? השיבו הפועלים: כך וכך היה המעשה. אמר רבי יוסי מיוקרת לבנו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא את פירות התאנה שלא בזמנם, תאסף גם אתה שלא בזמנך.
ממשיכים לשאול: מה היה המעשה בבתו? מסבירים: היתה לרבי יוסי מיוקרת בת יפה במיוחד. יום אחד ראה רב יוסי מיוקרת איש אחד נוקב נקב בגדר הקוצים שמסביב לבית ומביט בה. שאל רבי יוסי את המציץ: מה זה? ענה המציץ: רבי, אם ללוקחה לאשה לא זכיתי - לראותה לא אזכה? אמר רבי יוסי מיוקרת לבתו: בתי, את מצערת את הבריות - שובי לעפריך ואל יכשלו בך בני אדם.[1]
|
בסיפור מורכב זה נוכל, אם נרצה, למצא יותר מקורטוב של ביקורת צינית כלפי הצדיק המוטרף שלא היסס להקריב את בנו ובתו על מזבח חסידותו הסגפנית ואולם, כמצופה, הנימה הביקורתית חלפה מעל לראשיהם של רבני הדורות שמאז ומעולם גילו בסיפור אך ורק מוסרי השכל מועילים ומחנכים. כך, למשל, קובע ספר החסידים: 'אסור להתפלל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס בשינוי העולם, למשל, שאם יש לו אילן, שיוציא פירות קודם זמנו, כמעשה דרבי יוסי בן אבין וכרבי יוסי דמן יוקרת בתענית'[2] וספר מעורר חסידות אחר מציב את רבי יוסי דמן יוקרת כמודל לחיקוי: 'צא ולמד ממעשה דרבי יוסי בן דיוקרת בתענית שאמר לבתו היפיפיה שובי לעפרך, כיוון שהיה חשש שהיא תכשיל את הרבים'[3].
הסיבה לקללת הבן מצריכה עיון נוסף שכן לא ברור על פניו מדוע דין התורה חייב את האב הקפדן לגזור מוות על בנו המסכן. למזלנו בא לעזרנו המהר"ל מפראג ומסביר את הסוגיה כולה:
|
המשתמש בדבר שהוא קודש, כגון זכויותיו וכוחותיו של האב, עבור דבר שהוא חול, כגון הבשלת פירות למאכל הפועלים, מגיע לו שימות כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לחולין עם הקדוש.[4]
|
החשבון התורני באשר לבת, לעומת זאת, בהחלט תואם את הציפיות שיש לנו מההגיון הרבני:
|
צריך עיון מדוע לא התפלל שתתכער ועל ידי זה היא תוכל עוד להמשיך לחיות. עוד צריך עיון מה היא אשמה אם איש אחר חוטא? היה לו להתפלל שימות אותו המסתכל באיסור. אך כיוון שכבר נכשלו בה הבריות במחשבות אסורות, לא יואיל במה שתתכער כי נפשם של המסתכלים הורגלה בחטא ההרהור, ולכן כבר אין משמעות מעשית לכך שהיא יפה או מכוערת. כידוע יצר עריות אינו תלוי דווקא בעניני יופי. כח המשיכה נעוץ בהשחטה וקלקול של הנפש החוטאת, באדם ולא באובייקט כי בלאו הכי יצר הרע מתעורר רק בדמיון וללא שום אחיזה בדרכי השכל וההגיון. משום זה גופא אי אפשר היה לקלל את החוטאים כי רבים הם ומספרם מי ידע. אבל אם היא תמות פוסק כח התאוה כמו שנאמר בענין כהונה והאשה הסוטה שאוחזים בבגדיה, 'דהא מקטלא'[5]. ייתכן שניתן להבין את החשבון התורני באשר למותה של הבת מדברי רבנו יונה שאמר 'שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהינום והיא תיענש בעונשו כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה'[6], עד כאן לשונו. ואף על פי שבתו נהגה בצניעות, שמא רבי יוסי היה סבור שלא עשתה ככל המוטל עליה בכל החומרות, ועדיף לה למות מיתה גופנית שהיא זמנית, לכל היותר עד לתחית המתים, ולא מיתה רוחנית שהיא עונש לנצח.[7]
|
גם בדרמה זאת, כבכל הסיפורים הרבניים, האל לוהק בתפקיד זוטר יחסית, כעוזרו השתקן של רבי יוסי דמן יוקרת החסיד. השחקן האלוהי אינו מקבל אפילו שורת טקסט אחת אבל ללא עזרתו הפעילה הצדיק לעולם לא היה מצליח להמית את ילדיו, להעפיל לפסגות החסידות ולשמש כדמות מופת לדורות רבים של עבדקנים מסורים. מוסר ההשכל הרבני מוצה עד תומו אבל האם מישהו נתן את דעתו לנזק התדמיתי שסצנה זאת גרמה לבורא העולם? המספר התלמודי הרי יכל להשמיט מהעלילה את התפקיד הנבזי שנכתב עבור האל ולהסתפק בסיפור תמים שאינו רומס את הכבוד האלוהי. לשם דוגמה: הבן היה אומר 'תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא' והתאנה, במקום להוציא פירות, היתה עושה פרצוף לא מרוכז ומתעלמת בעדינות מהבקשה המוזרה. לאחר דקות ספורות החסיד היה מגיע עם המצרכים והפועלים היו מפסיקים להפריח הלצות על חשבונו של הבן היומרני, סועדים את נפשם ונותנים לאירוע המשעשע להשכח בחביונותיה העמוקים של ההיסטוריה.
אך אל חשש, בעלי האגדה אינם נוהגים להסתפק בסיפורים תמימים ובלתי מזיקים וגם האחראי על סיפור המופת הזה החליט שטוב יותר לכפות על האל להתערב במערכות הטבע ולהבשיל את התאנים אף שברור היה ליודע-הכל שההיענות לבקשה החריגה תגרור את התפרצותו הצדקנית של החסיד הגדול ותחייב אותו בהמשך להתערב שוב במהלכם הטבעי של החיים ולקטול את הבן החף מפשע. האל הורד ממרומי הרקיע, תחילה בכדי לעשות שטויות ולשים מכשול בפני עיוור ואחר כך בכדי לשמש כנער השליחויות של רב קפדן וחסר רחמים שמצא במות ילדיו את פסגות הדבקות והחסידות. האגדה שוב מילאה את תפקידה החינוכי, הסטטיסט שוב הוקרב על מזבח מוסר ההשכל והאל שוב תואר כאויל משריש שממהר לסור למרותם של צדיקים חסרי לב.
השפלת האל, כך אנו רואים, היתה עבור הרבנים עניין שבשגרה אבל אף אחד לא הצליח לרמוס את הכבוד האלוהי טוב יותר מאשר רבי יהושע בן לוי, כוכבו של הדיון הבא:
|
שואלים: האם הקדוש ברוך הוא מסוגל לכעוס? משיבים: כן, כמבואר בבריתא שדנה בפסוק 'אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם'[ב] ממנה אנו לומדים שיש זעם לפני האלוהים.
שואלים: כמה זמן נמשך זעמו של האל? עונים: רגע. שואלים: כמה זמן זה רגע? עונים: אחד מחמשים ושמונה אלף, שמונת אלפים שמונה מאות ושמונים ושמונה של השעה, כלומר, כשש מאיות השניה. אף בריה אינה יכולה לכוון לאותו שבריר שניה בו האל זועם חוץ מבלעם הרשע, שנכתב בו 'וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן'[ג] ללמדנו שהוא ידע בדיוק מתי מתחילות אותן שש מאיות השניה. ...
שואלים בשנית: כמה זמן נמשך זעמו? משיבים: רגע. לא מרפים ושואלים: כמה זמן נמשך רגע? אמר רבי אבין ויש אומרים רבי אבינא: כשיעור הזמן הנדרש לאמירת המילה 'רגע'.
שואלים: מנין לנו שהוא זועם ורותח רק רגע אחד? משיבים: שנאמר 'כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ'[ד] או, אם תרצה, לומדים זאת מהפסוק 'חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם'[ה].
שואלים: מתי הוא כועס? משיב אביי: באותן שלוש שעות ראשונות של היום כאשר מלבינה כרבולת התרנגול והוא עומד על רגל אחת. שואלים: איזה מין סימן הוא זה, הרי התרנגול עומד על רגל אחת פעמים רבות במשך היום? משיבים: יש הבדל, בכל המקרים בהם התרנגול עומד על רגל אחת ניתן למצא בכרבולתו חוטים אדומים שלא החוירו לגמרי אבל בשעת זעמו של האל כל החוטים האדומים מחווירים ולא נותרים בכרבולת התרנגול חוטים אדומים.
מספרים: מין אחד שגר בשכנותו לרבי יהושע בן לוי היה מצער אותו בעיוות המקראות כשניסה להוכיח את דברי כפירתו. יום אחד לקח רבי יהושע בן לוי תרנגול, העמידו בין רגלי המיטה והסתכל בו. חשב אבי יהושע בן לוי: כאשר יבוא אותו שבריר שניה בו האלוהים זועם אקלל את המין. למרבה הצער, כשבא אותו רגע הוא נרדם ולא היה באפשרותו לנצל את ההזדמנות. אמר רבי יהושע בן לוי לעצמו: נראה שלא ראוי לקלל אנשים שכן נאמר 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו'[ו] ונאמר גם 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר'[ז].
שנינו משמו של רבי מאיר: בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקדוש ברוך הוא.[8]
|
התמונה אינה יכולה להיות ברורה יותר: הפסוקים 'כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ' ו-'חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם' מלמדים בצורה מפורשת וחד-משמעית שהאל מוסר את עצמו לפרצי זעם שנמשכים כשש מאיות השניה או כמשך הזמן הנדרש להגהת המילה 'רגע'. אל זועם אינו מגיב כאל שלו ורגוע ורבנים זריזים יכולים לנצל את בלבולו הרגעי לצרכיהם השוטפים. בלעם הרשע, שידע באופן אינסטינקטיבי מתי בדיוק האל נתקף בפרצי זעם, המתין לשעת כושר שתאפשר לו לקלל את בני ישראל ולכוון כנגדם את החרון האלוהי. רבי יהושע בן לוי, לעומתו, לא נחון ביכולות דומות ועל כן הוא נאלץ לקבוע את מועד הזעם על פי צבעה המשתנה של כרבולת התרנגול. כרגיל, האל שב ומבסס את מעמדו ככלי שרת בידיהם של הרבנים שמכירים את כל הלכותיו ויודעים כיצד בדיוק ניתן להפעילו לצרכיהם. לא משנה אם הוא אדיר במלוכה ובחור כהלכה או אפילו מלך מלכי המלכים ובורא השמיים והארץ – רבי יהושע בן לוי, ממרום מושבו בלוד של המאה השלישית לספירה, תמיד יחוש שהוא זה ששולט בכיפה והוא זה שיוכל, בחכמתו, לתמרן את כלב התקיפה האלוהי ולהפעילו לצרכיו.
תהילים ז:יב
במדבר כד:טז
תהילים ל:ו
ישעיה כו:כ
תהילים קמה:ט
משלי יז:כו
יומא חד שמעיה דקא גריס: אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע חייב. אמר ליה: ולימא מר ובין סנפיריו. אמר ליה: ולא סבר לה מר דההיא רבי יוסי בן רבי אבין אמרה? אמר ליה: אנא ניהו. אמר ליה: ולאו קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר? אמר ליה: הין. אמר ליה: ומאי טעמא שבקיה מר ואתא הכא? אמר ליה: גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי חייס? בריה מאי היא? יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא נגה להו ולא אייתי להו ריפתא. אמרו ליה לבריה: כפינן. הוו יתבי תותי תאינתא. אמר: תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא. אפיקו ואכלו. אדהכי והכי אתא אבוה. אמר להו: לא תינקטו בדעתייכו דהאי דנגהנא אמצוה טרחנא ועד השתא הוא דסגאי. אמרו ליה: רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך. אמר להו: מהיכא? אמרו: הכי והכי הוה מעשה. אמר לו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה יאסף שלא בזמנו. ברתיה מאי היא? הויא ליה ברתא בעלת יופי. יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה. אמר לו: מאי האי? אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי - לראותה לא אזכה? אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא - שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם.
(תענית כד:א)
ואסור להתפלל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס בשינוי העולם, שאם יש לו אילן, שיוציא פירות קודם זמנו, כמעשה דרבי יוסי בן אבין וכרבי יוסי דמן יוקרת בתענית.
(ספר חסידים – סימן תשצד)
צא ולמד ממעשה דרבי יוסי בן דיוקרת בתענית שאמר לבתו היפיפיה תוב לעפרך, להיותה חשש להכשל רבים.
(ספר אגרא דכלה, דף קכג:ב)
המשתמש בדבר שהוא קודש אל דבר שהוא חול, מגיע אליו המיתה כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לדברי החמרי עם הנבדל.
(ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ז).
רבנו יונה, אגרת התשובה, עח
צריך עיון מדוע לא התפלל שתתכער ועל ידי זה היא תוכל עוד להמשיך לחיות. ועוד צריך עיון מה היא אשמה בכך אם איש אחר חוטא? היה לו להתפלל שימות אותו המסתכל באיסור. ונ"ל כיוון שכבר נכשלו בה הבריות במחשבות אסורות, לא יואיל במה שתתכער כי נפשם של המסתכלים הורגלה בחטא ההרהור, ולזה כבר אין נפקא מינה אם היא יפה או מכוערת. כידוע יצר עריות אינו תלוי דוקא בעניני יופי. כח המשיכה נעוץ בהשחטה וקלקול של הנפש החוטאת, ב"גברא" ולא ב"חפצא". כי בלאו הכי יצר הרע הוא דמיוני וללא שום אחיזה בדרכי השכל וההגיון. משום זה גופא אי אפשר היה לקלל את החוטאים כי רבים הם, מספרם מי ידע. אבל אם היא תמות פוסק כח התאוה כמו שנאמר בענין כהונה והאשה הסוטה שאוחזים בבגדיה, 'דהא מקטלא'. שמא אפשר להבין את החשבון התורני אם ראוי לה למות מדברי רבנו יונה: 'שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגהנום והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה', עד כאן לשונו. ואף על פי שבתו נהגה בצניעות, שמא רבי יוסי היה סבור שלא עשתה ככל המוטל עליה בכל החומרות, ועדיף לה למות מיתה גופנית ולא מיתה רוחנית שהיא עונש לנצח.
(אוצרות האגדה, עין יעקב עמוד תרפד)
ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? אין דתניא 'אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם'. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה בשעה - וזו היא רגע. ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה 'וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן'. … וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: רגע כמימריה. ומנא לן דרגע רתח? שנאמר 'כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ' ואי בעית אימא, מהכא 'חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם'. ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא. כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי? כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי. ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, הוה קא מצער ליה טובא בקראי. יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה, סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה. כי מטא ההיא שעתא - ניים. אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו כתיב וכתיב 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר'. תנא משמיה דרבי מאיר: בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקדוש ברוך הוא.
(ברכות ז:א)
התגובות האחרונות