|
|
מאמר זה הינו חלק מפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ להיכנס לנושא דרך המאמר שפותח את הפרק, 'הסוד המביש של הרבנים'.
|
|
כיוון שהקופירייטרים הרבניים מעולם לא עצרו באדום אנו מוצאים את עצמנו קוראים גם את סיפור האגדה הבא.
|
נחלקו המתדיינים בישיבה של מעלה ברקיע ואמרו: אם בהרה בעור קודמת לשער לבן הצומח במקום הבהרה אזי הנגע טמא ואם שער לבן צומח קודם לבהרת בעור אזי הנגע טהור אך מה הדין במקרה של ספק?
הקדוש ברוך הוא אומר: טהור.
כל בני הישיבה של מעלה אומרים: טמא.
שאלו בשמיים: מי יכריע?
שלחו שליח שייקח את נשמתו ויעלנה לבית המדרש של מעלה.לא יכול היה מלאך המוות לגשת אליו כיוון שלא פסק פיו מללמוד.בינתיים נשבה הרוח ונשמע רעש בין הקנים. סבר רבה בר נחמני שהרעש נגרם על ידי קבוצה של פרשים ואמר לעצמו: תנוח נפשו של אותו האיש ולא יימסר בידי המלכות.
כיוון שהפסיק את לימודו ואיחל לעצמו מיתה יכול היה מלאך המוות ליטול את נפשו. כשנחה נפשו של רבה בר נחמני הוא פתר את שאלת הנגע ואמר: טהור, טהור.
יצאה בת קול ואמרה: אשרך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהור.
נפל פתק משמים בישיבת פומבדיתא[ב]: רבה בר נחמני מתבקש לישיבה של מעלה. הלכו אביי ורבא וכל החכמים לעסוק בקבורתו של רבה אבל הם לא ידעו היכן נמצאת גוויתו. הלכו לאגם, ראו ציפורים עומדות ומטילות צל ואמרו: מכאן אנו לומדים שהוא שם.
ספדו אותו שלושה ימים ושלושה לילות. נפל פתק משמיים: כל מי שפורש מהאבל יהא בנידוי.
ספדו לו שבעה ימים. נפל פתק נוסף: לכו לביתכם לשלום.
באותו יום בו נחה נפשו של רבה הייתה סופה ונשאה הרוח ערבי אחד שהיה רכוב על גמלו מצד אחד של נהר פפא והשליכתו בצידו השני.
שאל הערבי: מה קורה כאן?
ענו לו: נחה נפשו של רבה בר נחמני.
אמר הערבי: ריבונו של עולם, כל העולם שלך הוא ורבה בר נחמני שלך. אתה של רבה ורבה שלך מדוע
מחריב אתה את העולם?
נחה הרוח.[1]
|
יחליט הקורא את אשר יחליט, אני אישית לא מוכן להרשות לאלוהים שלי להתעסק בתפלויות של דיני נגעים ובהרות בעת שהוא אמור להנהיג את העולם ולהשגיח על עמו הנבחר. עתה, כשאני יודע שהוא בעצם משחית את זמנו על דיונים זניחים וחסרי כל משמעות[ג], אני יכול להבין מדוע הוא מעולם לא נקף אצבע בשעה שפורעי כל הדורות טבחו, שרפו והובילו לתאי הגזים את בניו האהובים וצר לי על כך שעד היום אף רב, אדמו"ר, מר"ן או 'גדול הדור' לא קרא לו לחזור בתשובה, לזנוח את הטריוויה, מרתקת ככל שתהיה, ולהתחיל לטפל ביסודיות הראויה בבעיות האמיתיות שמאיימות על עם ישראל: שדידת הקופה הציבורית, ההשתמטות משירות צבאי, המלחמה בשלטון החוק, הבורות התהומית שהולכת ומתפשטת בקרב המוני המאמינים וכדומה.
שלא כמוני, שאלת סדר העדיפויות האלוהי לא כל כך עניינה את הקופירייטר שהמציא את הסיפור התמוה הזה ונראה שכל מעייניו הושקעו להחדרתם של ששת המסרים הרבניים הבאים:
|
1.
|
בורא העולם הוא למעשה מעין 'סופר-רבי' וכמו כל הרבנים האחרים גם הוא מבלה את זמנו בהתעמקות בדברי החכמים. לפיכך, גם אנו צריכים לזנוח את הבלי העולם הזה ולהשקיע את עצמנו בלימוד התורה הרבנית ובספיגת כל תשדירי הפרסומת ששובצו בה.
|
|
2.
|
עם כל הכבוד לאל ולשאר חכמי הישיבה שברקיע, את הבעיות הקשות באמת יכול לפתור רק רב מוסמך שהתמחה בסוגיות העמוקות שעל הפרק. כל יומרה לעליונותו של האל מאבדת את משמעותה והבכורה עוברת לברי-הסמכא האמיתיים, חברי גילדת החכמים שהוכשרו והוסמכו לדון בעניינים שעומדים ברומו של העולם.
|
|
3.
|
אם האל עצמו מכפיף את עצמו לפסיקתו של הרב מי אנו שננהג אחרת? רבנים שפוסקים הלכות לפני האל רשאים, ואף חייבים, להורות גם לנו כיצד צריך לנהוג ולהתנהג.
|
|
4.
|
כשהאל עצמו מזמין חכמים גדולים לעלות לישיבה שבשמיים, האם יקשה עלינו להבין שהרבנים הם בהכרח נעלים וחשובים מכל בן תמותה אחר?
|
|
5.
|
חכמים שעוסקים בלימודיהם אינם חשופים לפגיעתו של מלאך המוות וסופם מגיע רק כשהנסיבות כופות עליהם לזנוח לשניות ספורות את תורתם. מכאן ניתן להבין שלימוד תורה מציל ממוות וטוב יעשה כל אחד ואחד מאיתנו אם יסתפח לחברת הלומדים ויקדיש את זמנו לשינון ההוראות הרבניות ולהטמעת תשדירי השירות שלהם.
|
|
6.
|
מותם של חכמים מחייב אבל לאומי וראוי להתאבל עליהם תקופה ארוכה, כשם שלבטח עושים גם דרי השמיים שעלולים, ביגונם, להחריב את כל העולם.
|
נו באמת, כמה הדעת עוד מסוגלת לסבול? ישיבה של מעלה, קדוש ברוך הוא שמקדיש את זמנו ללימוד להגים רבניים, חכם בבלי מתחילת המאה הרביעית שמפרש את ההלכה הנצחית עבור האל ופמלייתו, מלאך המוות שאינו מסוגל לקחת את נפשו של לומד תורה, פתקים שנופלים משמיים וסופה שנושאת ערבי וגמל מצד אחד של נהר ומשליכה אותם בצידו השני. מה זה, אף אחד חוץ ממני אינו חושב שהגיע הזמן להתפלץ? האם כולם מקבלים את הדברים כפשטם ואיש אינו נעצר לשאול מניין המספר יודע מה בדיוק נאמר בישיבה של מעלה ואילו מילים עלו על שפתותיו של רבה לפני שמת לבדו באיזה שהוא מקום נסתר ליד האגם?
השאלות הללו, כמצופה, מעולם לא הטרידו את שלוותם של הרבנים אבל ההאנשה המופרזת של האל בכל זאת נראתה קצת מוגזמת ולכן רבנו חננאל ז"ל[ד] נחלץ להחליק החוצה את האל ולהפוך את הסיפור לקצת פחות מוחשי וקצת יותר קליל ואוורירי:
|
באשר למחלוקת בישיבה של מעלה בנוגע לספק שמתעורר בשאלה אם הבהרה קודמת לשער לבן וכו', כאשר הקדוש ברוך הוא אמר 'טהור' וכל השאר אמרו 'טמא':
נראה לי שמדובר בחלום בו נראתה מחלוקת בין שתי כתות של צדיקים ברקיע. הכת הקרובה לשכינה אמרה 'טהור' וכל שאר הכתות אמרו 'טמא' ושאלו 'מי יפסוק' והסכימו כולם על רבה בר נחמני.
הראו לו בחלום את הדברים הללו כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח.[2]
|
כפי שאנו רואים, תשדיר הפרסומת היפה הצליח לעורר מידת מה של חוסר נחת אבל הרבנים לא יכלו לוותר על מוסרי ההשכל החשובים ולכן הם ניסו להקהות את עוקצו מבלי להתפשר על נכונותו. להם היה ברור שכל סיפור שמוצא את דרכו לתלמוד חייב להיות לא רק אמיתי אלא גם מדויק ולכן הם חיפשו דרכים אחרות להוציא את הסיפור מהקשרו המביך, למשל, על ידי הרחקתו מהמישור המציאותי אל תוך עולמו הפנימי של האמורא הקשיש. העובדה שלאף פרשן תלמודי לא ניתנה גישה לחלומותיו והזיותיו של רבה כלל לא הפריעה להם, ולו רק משום שקשה למצוא הסבר טוב יותר למאורעות התמוהים והגלית המבוכות לתחום החלומות הפך זה מכבר לנוהג שגור ומקובל.
הרב יוסף חיים, בעל ספר בניהו בן יהוידע[ה], שחה היטב בעומקיה הבלתי נדלים של תורת הסוד ולכן הוא לא היסס לערפל את הבעיה באמצעות נוסחאות קבליות:
|
נאמר שם 'נחלקו המתדיינים בישיבה של מעלה ברקיע'. נראה לי שלא הייתה מחלוקת ברקיע, אלא שכך הצטייר בדמיונו של רבה, בשעה שהתבודד ועסק בתורה, בקדושה ובטהרה, ומחשבתו התפנתה מכל המחשבות על העולם החומרי וכוונה לאהבתו יתברך, על כן זכה למשוך לנפשו אור עליון שהוא מעין נבואה ורוח הקודש ואז נפרדה נפשו מהעולם הממשי ונדבקה בשורשה העליון ...
אז הדמיון השתלט על מחשבותיו וצייר אותו עולה במעלות העליונים, בשרשי נפשו, עד שפרי דמיונו הגיע למקורו העליון וציורי כל העולמות העליונים נחקקו במחשבתו, כאלו הוא רואה אותם, אף על פי שאינו רואה אותם ממש ...
והנה רבה בר נחמני עליו השלום ... על פי רצון השמים נצטייר בדמיונו ציור הישיבה של מעלה, ושל הצדיקים שיושבים ועוסקים בעניין שיער לבן שקדם לבהרת, ודנים במקרה של ספק, והם אמרו 'טמא' והקדוש ברוך הוא אמר 'טהור', וכל זה נצטייר בדמיון שלו והיה נדמה לו שהוא רואה אותם ושומע את הדברים הללו מפיהם.
את הציור הזה בדמיונו ציירה ההשגחה הפרטית שרצתה שרבה ימסור את נפשו בחפץ לב לאחר שיראה את התענוג הזך והנפלא שיש במרומים לצדיקים שנפטרו מעולם הזה, ויתאווה לשבת אתם, וגם נצטיירה בדמיונו המחלוקת הזאת בכדי שישיב 'טהור' וכך ייפרד מהעולם הזה מתוך דבר הלכה, ותצא נפשו באותיות 'טהור' ותדבק תכף ומיד בשורשה העליון הטהור זכותו יגן עלינו אמן.
|
אבל כל מאמצי הריכוך חייבים להתנפץ על סלעי המציאות כשמסתבר שגם ריבונו של העולם וגם רבה בר נחמני פסקו בסופו של דבר בניגוד לדעתו של הרמב"ם שקבע:
|
ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה - הרי זו טמא ויראה לי שטומאתו בספק.[4]
|
סתירה מצלצלת זאת החזירה את השיקולים ההלכתיים למרכז הבמה וההזיה שהתנגנה בדמיונו של האמורא הקשיש הפכה כבמטה קסמים לשאלה הלכתית שחייבה התפלפלות רבנית של ממש:
|
ידוע שהרמב"ם ז"ל פסק במקרה של ספק דין הספק שהבהרה טמאה, והקשו עליו המפרשים ז"ל, איך היה יכול לפסוק ההיפך ממה שאמר הקדוש ברוך הוא וההפך ממה שאמר רבה בר נחמני שנבחר מהשמים להכריע בדבר זה?
אך כפי שכתבנו לעיל, לעולם לא הייתה מחלוקת ממשית בשמיים אלא שכך רק נצטייר בדמיונו של רבה, בכדי שישיב 'טהור, טהור'. לכן, אין בעיה בכך שהרמב"ם פסק ההיפך מדברי הקדוש ברוך הוא אבל יש להקשות על הרמב"ם על שפסק בניגוד לקביעתו של רבה בן נחמני ...
נראה לי שבסופו של דבר הרמב"ם סבר שרבה רצה לפסוק שבמקרה של ספק הנגע טמא וזאת משום שרבה כפל את דבריו ואמר 'טהור טהור'. אנו חייבים להניח שהוא כפל את דבריו משום שהוא באמת חשב שהבהרה היא טמאה והוא אמר שהיא טהורה רק משום שהוא שמע את הקדוש ברוך הוא אומר שהבהרה טהורה. לכן הוא כפל 'טהור טהור', כאילו לומר: כיוון ששמעתי שנאמר 'טהור' גם אני אומר 'טהור'.
אם כן, ברור שזאת אינה דעתו האמיתית של רבה ודומה הדבר למלך שאמר למשנה שלו: אני אומר על אדם פלוני שהוא זכאי בטענתו, ואתה מה תאמר? השיב המשנה: כיון שאדוני המלך אומר שהוא זכאי, גם אני אומר שהוא זכאי. אז הבין המלך שברצונו של המשנה לומר שאותו אדם אינו זכאי ורק משום כבוד מלכות הוא לא רצה לומר ההפך מדברי המלך.
כך הדבר גם כאן, בדבריו רבה רצה בעצם לומר: אחר ששמעתי את הקדוש ברוך הוא אומר 'טהור' אמרתי גם אני 'טהור'. משתמע מכך שבנוגע להלכה עצמה רבה חושב שנגע הוא טמא ולכן פסק הרמב"ם כפי שפסק כי מהאל עצמו לא יצאה באמת הלכה כזאת אלא שכך רק הצטייר בדמיונו של רבה כאמור לעיל וכוונתו האמיתית של רבה כבר התבררה לנו.[5]
|
מסתבר שרבה, בהזיה שנשלחה אליו מהמרומים, לא הסכים לפסיקתו של האל והוא ביטא את הסתייגותו על ידי כך שכפל את מילותיו אחרונות ואמר 'טהור, טהור'. בהחלט. למה לא? זאת הרי הדת היהודית ולאחר שכבר נשטפת במאות תשדירי פרסומת דומים לא יקשה עליך לעכל גם את הסיפור ההזוי הזה.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
סטאטוס הטוהרה של האדם רלוונטי רק לגבי הפולחנים שהיו נהוגים בבית המקדש. חורבן הבית הפך את העיסוק בדיני טומאה וטוהרה ללא יותר מאשר תרגיל אינטלקטואלי חסר כל חשיבות מעשית.
קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן - טמא ואם שער לבן קודם – טהור. ספק? הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי: טמא. ואמרי: מאן נוכח. נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות. שדרו שליחא בתריה. לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה. אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני. סבר: גונדא דפרשי הוא. אמר: תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא. כי הוה קא ניחא נפשיה אמר: טהור טהור. יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור. נפל פתקא מרקיעא בפומבדיתא: רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה. נפקו אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה, לא הוו ידעי דוכתיה, אזלו לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי, אמרי שמע מינה התם הוא. ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא. נפל פתקא: כל הפורש יהא בנידוי. ספדוהו שבעה יומי. נפל פתקא (פתק): לכו לביתכם לשלום. ההוא יומא דנח נפשיה דלייה זעפא ודרי לההוא טייעא כי רכיב גמלא מהאי גיסא דנהר פפא ושדייה בהך גיסא. אמר: מאי האי? אמרי ליה: נח נפשיה דרבה בר נחמני. אמר לפניו: רבונו של עולם, כולי עלמא דידך הוא ורבה בר נחמני דידך. את דרבה ורבה דידך אמאי קא מחרבת ליה לעלמא? נח זעפא.
(בבא מציעא פו:א)
רבינו חננאל ז"ל: שמע דפליגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן וכו' ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו אמרי טמא. פירוש נראה לו כעין חלום ששתי כתות של צדיקים ברקיע חולקות והכת הקרובה לזו השכינה היתה אומרת טהור וכל שאר הכתות אומרות טמא ואמרו מי יוכיח ונתרצו ברבה בר נחמני הראו לו בחלום הדברים הללו כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח.
(שיטה מקובצת, בבא מציעא פו:א)
שם קא מפלגי במתיבתא דרקיעא. נ"ל בס"ד, לא היה פלוגתא ברקיעא, אלא כך נדמה ונצטייר בכח הדמיון של רבה, כאשר התבודד במקום ההוא, והתחיל לעסוק בתורה בקדושה ובטהרה, והיתה מחשבתו פנויה מכל חומר עולם הזה ושם כל מחשבתו באהבתו יתברך, על כן זכה להמשיך על נפשו אור עליון מעין נבואה ורוח הקודש, ואז נפרדה נפשו מחומר עולם הזה, ונדבקה בשורשה העליון, כי ידוע דהשראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות נשמתו בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו, וענין התפשטות הנפש הוא שיסיר כל מחשבותיו לגמרי, וכח המדמה שבו יפסקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה, וכאלו יצאה נפשו ממנו, ואז יהפוך כח המדמה את מחשבותיו, לדמות ולצייר כאלו עולה במעלות העליונים, בשרשי נפשו, עד שיגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון, ויחוקקו ציורי כל העולמות העליונים במחשבתו, כאלו הוא רואה אותם, אף על פי שאינו רואה אותם ממש, וזה הוא כפי דרך כוחו המדמה לצייר בדעתו עניני עולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם בעיניו החושית, כן הדבר הזה, וכאשר האריך בכל זה רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל בסוף שערי קדושה, בענין הנבואה ורוח הקודש, בהרחבת ביאור, עיין שם וינעם לך, ועל דרך זה היה ענין ארבעה שנכנסו לפרדס, הנזכר בגמרא דחגיגה [דף י"ד ע"ב] כנודע. והנה רבה בר נחמני ע"ה, גם הוא זכה להתקדש קודם פטירתו בקדושות אלו, על ידי שנתבודד במקום נסתר לעסוק שם בתורה, בחשק נפלא, ואז שם פסק כח המדמה שבו, לבלתי יחשוב ויהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה, והפך כח המדמה את מחשבותיו, לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים, בשרשי נפשו, עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון, ועל פי רצון השמים נצטייר במחשבתו ודמיונו, ציור מתיבתא דרקיעא, והצדיקים יושבים ועוסקים בענין שער לבן שקדם לבהרת, וקא מפלגי בספק, והם אמרו טמא, ואמר הקב"ה טהור, וכל זה נצטייר בכח המדמה שבו, כאלו הוא רואה אותם ושומע דברים אלו מהן, וציור זה שנצטייר בכח המדמה שלו היה בהשגחה פרטית מן השמים, כדי שישלים למסור נפשו ברצון טוב, בראותו תענוג הזך והנפלא שיש למעלה אצל הצדיקים שנפטרו מעולם הזה, ויתאוה לשבת אתם, וגם נצטיירו דברים של פלוגתא זו, כדי שישיב טהור, ובזה יתפרד מעוה"ז מתוך דבר הלכה, ותצא נפשו באותיות טהור, ובזה תדבק תכף ומיד בשורשה העליון הטהור זכותו יגן עלינו אמן. וראיתי בשיטה מקובצת בשם ר' חננאל ז"ל, שדבר זה היה כעין חלום, שהראו לו בחלום דברים הללו, כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח ע"ש, ודבריו הם על דרך שכתבנו, אך אנן בדידן הרחבנו הדברים יותר, שישכיל הקורא הענין היטב.
(ספר בניהו בן יהוידע על בבא מציעא פו:א)
הרמב"ם, יד החזקה, הלכות טומאת צרעת, ב:ט
והנה ידוע דהרמב"ם ז"ל פסק בדין הספק שהוא טמא, והקשו עליו המפרשים ז"ל, איך פסק היפך מה שאמר הקב"ה, והפך מה שאמר רבה בר נחמני אשר נבחר מן השמים להכריע בדבר זה, והנה לפי דברינו שכתבנו לעיל, דלעולם לא הוה פלוגתא ממש ברקיע, אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה, כדי שישיב כך, אין קושיא על הרמב"ם ממה שפסק הפך דברי הקב"ה, אבל ממה שפסק רבה דהוא טהור איכא קושיא על הרמב"ם ז"ל, וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בראש דוד דף ע"ז, שהביא תירוץ מפי השמועה, ועל פי התירוץ הזה פירש הרב ז"ל פסוק [איוב י"ד ד'] מי יתן טהור מטמא דרך הלציי ע"ש. ונ"ל בס"ד דסבר הרמב"ם ז"ל לעולם דעתו של רבה בעיקר הדין לפסוק שהוא טמא, יען כי כפל דבריו ואמר טהור טהור, ולמה כפל, אלא ודאי דעתו בעיקר הדין שהוא טמא, ורק בשביל ששמע מהקב"ה שאמר טהור, לכן הוא אומר טהור, ולכן כפל טהור טהור כלומר בשביל ששמעתי מאמר טהור, לכן אני אומר טהור, ואם כן שמע מינה דאין דעתו כן, וזה הוא על דרך מעשה שהיה במלך אחד שאמר להמשנה, אני אומר על אדם פלוני שהוא זכאי בטענתו, ואתה מה תאמר, השיב המשנה כיון שאדוני המלך אומר שהוא זכאי, גם אני אומר שהוא זכאי, אז הבין המלך שדעתו לומר שאינו זכאי, ורק משום כבוד מלכות לא רצה לומר חייב הפך דברי המלך, כן הדבר כאן, רצה לומר, אחר אמירה של טהור ששמעתי מהקב"ה, לכן אני אומר טהור, נמצא עיקר דעתו להלכה שהוא טמא, ולכן פסק הרמב"ם כן, כי באמת ממנו יתברך לא יצא דבר הלכה בדבר זה, אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה כאמור לעיל, אמנם עיקר דעתו של רבה בדין זה נתברר לנו.
(בניהו בן יהוידע על בבא מציעא, פו:א)
התגובות האחרונות