עם ישראל והדם שזורם בורידיו

עם ישראל מעולם לא הסתיר את הכמויות הגדולות של הדם הזר שהתערבבו בדמם של בניו ובכל אשר נפנה נמצא עדויות לנוכרים שנטמעו בקרבו של העם הנבחר והביאו עימם את הגנים של העמים מהם הם באו.  

במשך כ-3,700 שנה, מימי האבות ועד ימינו אנו, בני ובנות ישראל נישאו בנישואי תערובת, הטמיעו גרים, עיברו שפחות והולידו ילדים לאנסים זרים וכך הם יצרו מחלקות שונות של יילודים שבמהלך הזמן נבללו אלו באלו והפכו למקשה אחת אותה כבר לא ניתן להפריד למרכיביה. דוגמה מצויינת לכך נמצא במשנה הבאה:

עֲשָׂרָה יוֹחָסִין עָלוּ מִבָּבֶל, כַּהֲנֵי (כהנים), לְוִיֵּי (לויים), יִשְׂרְאֵלֵי (ישראלים), חֲלָלֵי (כאלו שנולדו מנישואים פסולים של כהנים, למשל, נישואי כהן וגרושה), גֵּרֵי (גרים), וַחֲרוּרֵי (חרורים, עבדים משוחררים), מַמְזֵרֵי (ממזרים), נְתִינֵי (נתינים – הגבעונים שנותרו מימי יהושע בן נון), שְׁתוּקֵי (אלו שמכירים את אמם ואינם מכירים את אביהם), וַאֲסוּפֵי (אלו שאינם מכירים את אמם או את אביהם).

כַּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָזֶה.

לְוִיֵּי יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי, מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה.

גֵרֵי וַחֲרוּרֵי מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי, כֻּלָּם מֻתָּרִין לָבוֹא זֶה בָזֶה.[א]

גם אם נניח שהכהנים, הלוויים, הישראלים והחללים היו בעלי דם עברי טהור הרי שהגרים, החרורים, הממזרים, הנתינים, השתוקים והאסופים מן הסתם הביאו עימם הרבה מאד דם זר וכיוון שהם הורשו להתחתן עם בני ישראל[ב] נהיה חייבים להניח שבעבור כמה דורות אף ישראלי, לוי או כהן כבר לא היה מסוגל לטעון שבורידיו זורם רק דם יהודי טהור.

כל תינוק יורש את מחציתו של כל גן מאביו ואת המחצית השנייה מאימו. נוכל לפשט את הדיון אם נשתמש במושג 'דם' לציון המטען הגנטי שהילוד מקבל מהוריו ולכן ניתן לומר שכל ילוד נושא עימו 50% מהדם של אביו ו-50% מהדם של אימו. באוכלוסייה טהורת גזע שני ההורים ישאו דם מאותו מקור ולכן גם כל הילדים ישאו רק דם גזעי. כשבאוכלוסייה נטמעים זרים, כל בן תערובת ישא 50% דם גזעי טהור ו-50% דם זר ובדורות הבאים, יחס הדם הטהור לדם הזר ישתנה בהתאם לשיעורי הדם הזר של כל הורה. לאורך זמן, תמהיל הדמים באוכלוסייה יתייצב וישקף את היחס המספרי בין בני הדם הטהור לבני הדם הזר ששרר בעת ששתי האוכלוסיות התחילו להתמזג זו בזו.

בשלב זה כדאי להיעזר בדוגמה: נדמיין לעצמנו שני איים מבודדים באוקיאנוס השקט, אי גדול ואי קטן. על האי הגדול חיו אלפיים טהורי גזע משבט א' ועל השני אלף בנים טהורים לשבט ב'. הטבע סיפק את צרכיהם של שני השבטים ואף שכל שבט ידע על קיומו של השני, איש מעולם לא טרח לחצות את המים שהפרידו ביניהם. יום אחד עצי הקוקוס באי הגדול החלו לקמול ולא ניתן היה להאכיל את כל בני שבט א'. זקני השבט החליטו לשלוח אלף צעירים וצעירות לאי הקטן בתקווה שבני שבט ב' יקלטו אותם ויאפשרו להם להציל את נפשותיהם. בני שבט ב' הידידותיים אכן שמחו לארח את הבאים ולשתפם במזון שהטבע סיפק להם בשפע ועד מהרה הם החלו להתחתן עם בני שבט א' ולהוליד עימם ילדים משותפים. לאחר מספר שנים היו באי הקטן שלוש מחלקות: טהורי גזע משבט א', טהורי גזע משבט ב' ובני תערובת ש-50% מדמם בא משבט א' ו-50% משבט ב'. בדור לאחר מכן ניתן היה כבר למצוא גם ילדים ש-75% מדמם נבע משבט אחד ו-25% משבט אחר ובשני הדורות הבאים החלו להופיע תמהילי הדם נוספים: 87.5%:12.5%, 62.5%:37.5%, 93.75%:6.25%, 81.25%:8.75%, 68.75%:31.25%, ו-56.25%:43.75%. יחסי התמהיל השונים הלכו והתרבו ככל שהילידים המשיכו להתחתן זה בזה אבל התמהילים הלכו והתכנסו ליחס השכיח והיציב ביותר, 50%:50%, כך שלאחר דורות רבים 50% מהדם של רוב הילידים הגיע אליהם משבט א' ו-50% משבט ב'.

תמהילי הדם בין שני השבטים המקוריים ישתנו כל אימת שמהגרים נוספים יגיעו מהאי הגדול לאי הקטן והשפעתם של המהגרים חדשים תגבר כל אימת שאסונות טבע יפגעו באוכלוסייה שעל האי הקטן. גם כאן נוכל להעזר בדוגמה מספרית: לאחר כמה מאות שנים האוכלוסיות בשני האיים הכפילו את מספרן. באי הקטן חיו עתה 4,000 איש ש-50% מדמם נבע משבט א' המקורי ו-50% מדמם משבט ב' המקורי ובאי הגדול חיו 2,000 איש, כולם עדיין טהורי גזע משבט א'. נניח עתה שהתפרצות געשית באי הקטן הרגה מחצית מתושביו ו-2,000 השורדים מצאו מפלט באי הגדול שצמחייתו, לאחר מאות שנות התאוששות, כבר יכלה לקיים הן את הוותיקים והן את הפליטים שזה מקרוב באו. הילדים שיוולדו מנישואי התערובת בין שתי האוכלוסיות כבר ישאו עימם 75% מדמו של שבט א' המקורי ו-25% מדמו של שבט ב' המקורי והתמהיל הזה יתפשט במהלך הזמן בקרב כל האוכלוסייה. אלמלא אסון הטבע המיזוג בין שני השבטים היה מביא לתמהיל של 66.6%:33.3% אבל האסון הגדיל את משקל דמו הגזעי של שבט א'  על חשבון דמו המקורי של שבט ב'.  

מדוגמאות הללו ניתן ללמוד שאפילו אם יציאת מצריים התרחשה בפועל[ג], ומקורו של עם ישראל בגרעין טהור דם, הרי שההטמעה המתמשכת של נוכרים גרמה לכך שכל בני ישראל נשאו עימם תמהיל כלשהו של דם טהור ודם זר. התמהיל הזה השתנה בהתמדה כיוון שכל נוכרי שהצטרף לעם ישראל הוריד את שיעור הדם הטהור והעלה את שיעור הדם הזר וכל אדם שנגרע מהעם בעקבות אסון, נטישה כפויה או עזיבה מרצון תרם להעלאת משקלו של הדם הזר ולהפחתת משקלו של הדם העברי הטהור.

עם ישראל ידע במהלך ההיסטוריה המתועדת לא מעט אסונות והללו גבו מספר רב של קורבנות: למעלה ממיליון בני ישראל נהרגו במרד הגדול; עשרות אלפים במרד התפוצות; למעלה מחצי מיליון במרד בר כוכבא; מאות אלפים בתקופת מסעי הצלב; עשרות אלפים בימי המגפה השחורה; כמאה אלף בפרעות חמלניצקי; עשרות אלפים בפרעות ימי המהפכה הרוסית ושישה מיליונים בשואה הגדולה של יהדות אירופה. להם ניתן להוסיף את כל אלו שנכחדו בפוגרומים ופרעות קטנים יותר[ד] ולהסיק שהקורבנות הללו לקחו עימם כמות גדולה של דם עברי בלול בדם זר. בהיעדר מאגרים חדשים של דם עברי, שיעור הדם הגזעי שזרם בורידיהם של עם ישראל הלך ופחת ושיעורי הדם הזר הלכו ועלו.

כיוון שעם ישראל לא יכול היה לתגבר את שורותיו בבעלי דם גזעי טהור, גם הזליגה המתמדת של בני ישראל לעמים אחרים, במיוחד לעמים שאימצו דתות דומיננטיות דוגמת הנצרות והאסלאם, הביאה עימה ירידה מתמדת בשיעור הדם הטהור ועליה מקבילה בשיעור הדם הזר שזרם בוורידיהם של אלו שקראו לעצמם בשם 'יהודים'.    

את מי נגדיר כבעלי דם גזעי טהור?

גם אם נניח שמשפחתו המורחבת של תרח, ממנה באו שלושת האבות וארבעת האמהות, הייתה כולה טהורה מבחינה גזעית, עדיין נאלץ להתמודד עם העובדה שארבעה מבניו של יעקב נולדו לשפחות נוכריות (באותה תקופה עדיין לא היו שפחות עבריות) ולכן מחצית מהגנים של דן, נפתלי, גד ואשר כבר באו מעם זר. בהיעדר היצע של נשים עבריות, כל בניו של יעקב אבינו נאלצו לשאת נשים מקומיות ולכן אחוז הדם העברי הטהור של הילדים שנולדו לראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, יוסף ובנימין כבר עמד על 50% וילדיהם של דן, נפתלי, גד ואשר כבר נשאו רק 25% מהגנים אותם נוכל לייחס לעברים טהורים.

כדי לא להתחיל מנקודת מוצא בלתי אפשרית, נוכל להניח שעם ישראל התגבש רק בעת יציאת מצריים ולהגדיר את כל שני מליון[ה] יוצאי מצריים כבעלי דם עברי טהור. לצורך מאמר זה נאמץ את המיתוסים המקובלים ונניח שכל יוצאי מצריים יצאו מחלציהם של בני יעקב, שכולם היו בנים טהורים לגזע העברי ושכולם נשאו עימם רק דם גזעי טהור.

כיצד נטמע דם זר בעם ישראל?

עם ישראל הוא בהחלט עם עתיק מאד אבל אם נאמין לסיפורי התנ"ך, למסורות הרבניות, להיסטוריה של עם ישראל ולעדויות החזותיות לא נוכל להתחמק מהעובדה שהעם הזה סיפח אליו גנים 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ - שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה' כך שכיום אין אף יהודי, טהור ככל שיחשיב את עצמו, שבעורקיו לא זורם גם, ואולי בעיקר, דמם של נוכרים, בני עמים זרים שנטמעו בעם ישראל מאז ימי יציאת מצריים ועד ימינו אנו. הדם הזר נטמע בעם ישראל באופנים הבאים:

1.

נישואי תערובת

נישואי תערובת מוכרים לעם היהודי משחר התהוותו ובמהלך הדורות הם הוסיפו כמויות נכבדות של גנים זרים למאגר הגנים של העם שמתיימר להיות טהור:

א.

נישואי תערובת שהוזכרו בתנ"ך בצורה מפורשת

ילדיו של משה רבנו נולדו לציפורה המדיינית[ו] וכך פתחו רשימה ארוכה של בני תערובת שהשאירו את טביעת רגליהם בספרי התנ"ך. המקרא מצביע במפורש על בני תערובת רבים, למשל, אבימלך שנולד לשופט גדעון מפילגשו המקומית[ז]; עתי שנולד לעבד המצרי ירחא ולבתו של ששן[ח]; עובד, סבו של דוד המלך, שנולד לבועז ולרות המואביה[ט]; אבשלום, בנו של דוד שנולד לו ממעכה בת תלמי מלך גשור[י]; ילדיו הרבים של שלמה המלך שנולדו לו מבת פרעה ומנשותיו המואביות, עמוניות, אדומיות, צידוניות וחיתיות[יא] ובראשם בנו רחבעם שנולד לנעמה העמונית[יב]; יהורם/יורם בן אחאב מלך ישראל שנולד לאיזבל הצידונית[יג], שהייתה גם אמה של עתליה, אשתו של יהורם מלך יהודה[יד] ואמו של אחזיהו שמלך אחריו[טו].

ב.

התבוללות המונית בימי השופטים והמלוכה

הילדים שנולדו מנשואי התערובת שהוזכרו במפורש בספרי התנ"ך הם רק קצה קצהו של הקרחון, הקצפת שעל העוגה, שכן המקרא עצמו מצביע במפורש על ריבוי נישואי התערובת בתקופת השופטים:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם.[טז]

נישואי תערובת פוסקים רק כאשר סמכות מרכזית חזקה, דוגמת בית המלוכה, הכנסייה הקתולית או הממסד הרבני, אוסרת במפורש להתחתן עם בני עם אחר. מתקופת השופטים ועד סוף ימי הבית הראשון אף אחד כנראה לא כפה על בני ישראל את הציוויים המקראיים שאסרו נישואי תערובת ועלינו להניח שאם בני ישראל תמיד הקפידו לסטות ימינה ושמאלה ממצוות אלוהיהם הם כנראה גם המשיכו להתחתן עם שכניהם הנוכרים. מימדי התופעה החלו להצטמצם רק בימיו של עזרא הסופר, הראשון שניסה לכפות את איסור הנישואין עם בנות הנכר, אבל עד ימיו הגנים של עמי הסביבה כבר הספיקו להתמזג עם הגנים של העברים ולהפוך את זרע הקודש לקצת כנעני, חיתי, אמורי, פרזי, חוי, יבוסי, עמוני, מואבי, אדומי ומצרי.

ג.

נישואי התערובת בתקופה הפרסית

במהלך עשרים השנה שלאחר מרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, הוגלו מהארץ כמה אלפי תושבים בלבד[יז]. הנותרים התחתנו באופן חופשי עם בני ובנות הנוכריים והם המשיכו להתמזג עם שכניהם גם לאחר 538 לפנה"ס, כשגולי בבל החלו לחזור למולדתם הישנה. שמונים שנה מאוחר יותר, ב-458 לפנה"ס[יח], עזרא הסופר עלה לארץ ישראל ושמע מבני האצולה ששבי ציון אימצו את מנהג עם הארץ וגם גם הם נהגו לשאת נשים מקומיות[יט]:

... לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי.

כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה.[כ]

כתגובה, עזרא אמנם הורה להפסיק את נישואי התערובת שכבר החדירו לגרעין המחודש של עם ישראל כמויות אדירות של דם נוכרי אבל לגמרי לא ברור עד כמה גזירותיו השפיעו על היהודים וכמה דם זר הוסיף לחלחל אל תוך עם ישראל במהלך כל התקופה הפרסית.

ד.

נישואי תערובת בימי הביניים והעת החדשה

הכנסייה הקתולית והממסדים הדתיים בארצות האסלאם מחד, ורבני ישראל מאידך, אסרו על נישואי תערובת בין בני דתות שונות ולכן מספר היהודים שהתחתנו עם נוכרים בימי הביניים היה נמוך ביותר. גם החברות המסורתיות ששמרו במידה רבה על המנהגים והלכי החשיבה של ימי הביניים הצליחו לשמור על שיעור נמוך של נישואי תערובת. הקידמה, לעומת זאת, הביאה לאירופה מספר רב של זוגות מעורבים בהם אחד מבני הזוג היה יהודי והשני נוצרי. בגרמניה, לשם דוגמה, כ-9% מכל היהודים נישאו מחוץ לדתם בתחילת המאה העשרים ושיעור זה גדל למעל 15% ב-1930. בשנת 2000 שיעור נישואי התערובת זינק בצורה דרמטית וברוב מדינות המערב הוא נע סביב ה-50%. ההתבוללות הגיעה לשיאה בארה"ב שם 58% מהיהודים נישאו לנוכרים ובמדינות ברית המועצות לשעבר שם שיעור נישואי התערובת עמד על למעלה מ-75% מכלל הנישואים בהם אחד מבני הזוג היה יהודי[כא]. לאחר הקמתה של מדינת ישראל החלו להגיע אליה מספר רב של עולים שקשרו את עצמם לעם ישראל באמצעות סב או סבתא בודדים ולעיתים באמצעות רק אחד מסבים או הסבות של הוריהם.

רבים מהעולים הללו נכנסו לישראל מתוקף חוק השבות של 1950 שהעניק אזרחות אוטומטית לכל מי שהוגדר כ'יהודי'. בשנת 1970 החוק הורחב כדי להעניק אזרחות ישראלית גם לבני הזוג והילדים של זכאי חוק השבות המקורי. כתוצאה מכך נוספו לעם היהודי כמות עצומה של גנים זרים וכמות זאת גדלה בצורה ניכרת לאחר  התפוררותו של הגוש הסובייטי ותחילתם של גלי העליה הגדולים ממדינות ברית המועצות לשעבר.   

2.

גרים ושאר המסתפחים מרצון לעם ישראל

א.

גרים ומסתפחים בימי התנ"ך

כיום המונח 'גר' לבש את המשמעות 'אדם שהמיר את דתו ליהדות'. בעבר הגרות לא התבטאה בהמרת דת, כפי שניתן ללמוד מפסוקים רבים דוגמת, 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'[כב]. בני ישראל היו תושבים ארעיים בארץ מצריים ואף פרעה לא דרש מהם להמיר את דתם לדת המצרית ולכן ברור שהמונח 'גר' מתאר תושב שגר בארצו של עם אחר.

הראשונים שקפצו על ההזדמנות להסתפח לעם ישראל היו ה'ערב רב' המוזכרים בצמד הפסוקים:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.

וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.[כג]

התנ"ך אינו מזכיר שוב את ה'ערב רב' ואינו מתייחס לצאצאיהם ונראה שהללו נטמעו בעם ישראל כך שכולנו, מן הסתם, נושאים עימנו את הגנים שהם הביאו עימם. בכל מקרה, גם אם אי פעם אכן היו ארחי-פרחי כאלו הרי שכיום כבר לא ניתן להצביע ולו על אדם אחד שדמו מעולם לא נמהל בדמם.

כשם שבעת צרה בני ישראל ירדו למצרים ואבימלך, נעמי ושני בניהם ירדו לשדה מואב[כד] כך גם בני העמים השכנים נהגו להגר לתחומי הממלכות העבריות בתקופות בהן היה להם קשה לשרוד בארצות מולדתם. התורה מתייחסת לתושבים הארעיים הללו בצורה הומאנית ונראה שחרף דמם הזר היא ניסתה להנמיך את המחיצות בינם לבין בני ישראל והטילה על כל תושבי הארץ, העבריים והזרים כאחד, את אותן הדרישות, למשל:

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ.

תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם.[כה]

משתמע מכך שדי בברית המילה כדי להפוך את הזר לתושב קבע^[כו] ויש להניח שרבים ניצלו את ההזדמנות, מלו את ערלתם, נשאו נשים עבריות וילדו ילדים שהפכו לבני ישראל תקניים, או כדברי הנביא, 'כִּי יְרַחֵם יְהֹוָה אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב'[כז]. משתמע מכך שהגרים נבלעו בקרב שכניהם העבריים והשתתפו בפולחני הדם שלהם[כח]. כיוון שכך, לא נטעה אם נניח שהגרים התבוללו בקרב העברים ותוך זמן קצר כבר לא ניתן היה להבדיל בין העברים לבין הנוכרים שהתגיירו.

יתר על כך, משה אמנם ציווה על בני ישראל:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם.[כט]

אבל כמעט באותה נשימה הוא גם ציווה:

לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.

בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה.[ל]

ונראה שהאל שבני ישראל בחרו מכל האלים לא הטריד את עצמו בשאלת טהרת הגזע והוא אפשר לאדומים ולמצריים (ועל פי הרבנים, גם למואביות ועמוניות) להצטרף לעם ישראל ולהפוך תוך כמה דורות לבני ישראל מן המניין.

לגבי שבעת העממים התורה כנראה הסתפקה בציווי הכללי:

כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.

וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ.[לא]

בהניחה, מן הסתם בטעות, שבני ישראל ישמידו את כל העמים הללו ויזהרו לא להתחתן עם בניהם ובנותיהם. עם זאת, הפרק הראשון של ספר שופטים מפרט את האזורים בהם בני העממים גרו בשכנות לכובשים היהודים[לב] ומאוחר יותר המלך שלמה הפך את הנוכרים הללו לאזרחים סוג ב' שנדרשו לשלם מס עובד[לג]. לאחר ימיו של שלמה המקראות מפסיקות להתייחס לשארית הפליטה של גויי הארץ וסביר מאד להניח שהם נבלעו באוכלוסייה הכובשת והפכו במהלך השנים לבני ישראל תקניים לחלוטין.

התורה אינה מתייחסת לנישואי תערובת עם שאר העמים והשבטים שאכלסו את ארץ ישראל ושום איסור מפורש לא מנע מהפלישתים, ארמים, צידונים, ירחמאלים, קינים, גשורים, גזרים ודומיהם להסתפח לעם ישראל, להיטמע בתוכו ולהפוך לחלק אינטגרלי ממנו.

העמלקים הם מקרה מיוחד שכן בימי הנדודים במדבר הם הצליחו לעורר את חמתו של יהוה שהבטיח 'מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'[לד]. עם זאת נראה שאלוהיהם של בני ישראל לא הזדרז לעמוד במילתו ובתקופת המלוכה הקדומה נמצאו עמלקים ששרדו את רדיפות בני ישראל, הפכו לגרים ואף נלחמו לצד שאול בקרב בו הוא מצא את מותו[לה].

ב.

הגרים בתקופת התלמוד

למרות דעות סותרות, דוגמת זאת של רבי חלבו שדרש 'קשים גרים לישראל כספחת'[לו], רבים מרבני עידן התלמוד תמכו בגיור נוכרים, לא הקשו עליהם וקיבלו אותם בשמחה לחיקו של עם ישראל[לז]. לרבי שמעון בן גמליאל מיוחסת הקביעה 'גר שבא להתגייר פושטין לו יד להכניסו תחת כנפי השכינה'[לח]; רבי אלעזר בן פדת אמר 'לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם (הגויים ליהודים ולא להיפך)'[לט]; רבי יהושע מצא דרך לעקוף אפילו את הציווי הפסקני 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם'[מ] בטענו 'וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן? כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת'[מא]; ריש לקיש, מראשוני האמוראים, טען 'חביב הגר לפני הקב"ה מן אותן אוכלוסין שעמדו על הר סיני'[מב] ורב אשי, בן המאה החמישית, השיב לשאלה 'גרים מאי' (האם הם אינם כמו הנכרים שלא עמדו על הר סיני וזוהמתם לא פסקה)? בקביעה 'אף על גב דאינהו לא הוו (אף שהם עצמם לא היו, במעמד הר סיני) מזלייהו הוו (מזלם, היינו, גורלם, היה).[מג]

בתפילת העמידה שהרבנים תיקנו, הם הכלילו את גרי הצדק[מד] יחד עם כל שאר המובחרים בעם ישראל:

עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים. וְעַל זִקְנֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל. וְעַל פְּלֵיטַת סוֹפְרֵיהֶם. וְעַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק. וְעָלֵינוּ. יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. וְתֵן שָֹכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת. וְשִֹים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לְעוֹלָם וְלֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים.[מה]

ונראה שחכמי ישראל לא התעניינו בגנים שהגרים הביאו עימם ובראש מעיניהם עמדה התגבורת שהמצטרפים החדשים הביאו לקהל עושי דברם. כל מי שקיבל עליו עול תורה ומצוות, ואת המרות הרבנית, התקבל בברכה ובזרועות פתוחות. פליטים, מהגרי עבודה וכל שאר הגורמים שיכלו לסכן את ההגמוניה הרבנית נדחו בסרגל ונותרו מחוץ מחנה. 

הרבנים ידעו לספר על מוצאם הזר של רבים מגדולי ישראל וניכר שהם לא ראו כל פסול בכך שהללו לא היו צאצאיהם של יוצאי מצריים. כך אנו למדים ששמונה נביאים, ואולי גם חולדה הנביאה, נשאו את זרעה של רחב הזונה[מו] ושצאצאי נכרים, ובכללם גם עמודי תורה דוגמת שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, אונקלוס הגר, ורבי מאיר, הפכו לרבנים גדולים ומלמדי תורה.[מז] 

גם האגדה הרבנית נתנה יד להכשרת הגויים ואחד מסיפורי האגדה אפילו טוען  שהגויים הסתפחו לעם ישראל עוד לפני לידתו של יצחק אבינו, היינו, הרבה לפני שמישהו העלה על דעתו שעם כזה אמור לקום.[מח]  

על פי יוספוס פלביוס, הלני המלכה[מט] מלכת חדייב[נ] (אביאדנה) שבצפון מסופוטמיה, ובנה מונבז השני, התגיירו בתחילת המאה הראשונה לספירה.[נא] יש הטוענים שרבים מבני ממלכתם התגיירו בעקבותיהם. עובדה זאת אינה מהותית במיוחד כי בסופו של דבר כל בני הממלכה קיבלו עליהם את הנצרות כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר.

יוספוס פלביוס גם מספר לנו שהיו גויים רבים שהעריצו את היהדות ושאפו להתקרב אליה[נב] נראה, ומכך נוכל להסיק שהיהדות, עד להתחזקות הנצרות, משכה אליה גויים רבים שהעדיפו את המוסריות המונותאיסטית של היהודים על פני מה שנראה להם כהיעדר ה'רוחניות' בעולם הפגאני.

ג.

הגרים בימי הביניים

במאה החמישית, כנראה כתגובה להתפשטות מתחרים נוצריים שנתמכו על ידי האימפריה הרומית וממלכת אתיופיה, מלך חִמְיַר שבדרום תימן החליט להשתמש ביהדות לבלימת התפשטות הנצרות וכתוצאה מכך הוא התגייר יחד עם רבים מבני ממלכתו. בשנת 525 ממלכת חִמְיַר נפלה אבל היהדות בתימן המשיכה להתקיים ושרידי החִמְיַרים שהתגיירו נבלעו בתוך אוכלוסיות יהודיות אחרות.[נג]

רבים מבני האוכלוסייה הברברית-הלנית של צפון אפריקה נמשכו אף הם ליהדות וחלקם נטמע בקרב היהודים. טרטוליאנוס מקרתגו[נד] (150-230 לערך), מגדולי אבות הכנסייה, הרבה להתלונן על כך שהנוצרים נרדפים בידי השלטון הרומאי ונאלצים להסתתר במסווה של יהודים, משום שהיהדות, בניגוד לנצרות, נחשבה באותה תקופה לדת לגיטימית. בספריו, טרטוליאנוס מספר שהיהודים עשו תעמולה לדתם והפגאנים נמשכו למושג השבת, למנהגי היהודים ולספרות היהודית והצטרפו אליהם. התקפותיו של טרטוליאנוס מלמדות על הצלחתם של המיסיונרים היהודים בקרב הפגאנים והנוצרים החדשים בצפון אפריקה והחרפתו המתמשכת של הפולמוס בין ההוגים הנוצרים ליהודים רומזות על המשיכה ההולכת וגדלה של הדת היהודית. קשה להעריך כמה יהודים חיו בצפון אפריקה בין המאה השלישית למאה השישית אבל יש להניח שמספר לא מבוטל של נוכרים הפך בתקופה זאת לחלק בלתי נפרד מהעם ישראל[נה].

גם באירופה היו לא מעט נוכרים שנמשכו ל'רוחניות' של היהודים והתקרבו לדתם. על אוהדי היהדות הללו יש לנו לא יותר מאשר פתיתי מידע מהם ניתן להסיק שרוב המתקרבים היו אנשי כמורה נוצריים שלמדו את הברית הישנה והעדיפו אותה על פני הברית החדשה. למשל, הדיאקון (Deacon) בודו-אליעזר שכיהן בחצרו של המלך לואיס החסיד (778-840)[נו]; הכומר ויסילינוס[נז] שהתגייר במגנצה ב-1012; הנוצריה העשירה שהתחתנה עם רבי דוד מנורבון[נח]; ארכיבישוף אנדריאס[נט] ממחוז ברי בצרפת שבשנת 1066 התגייר בקונסטנטינופול וברח למצרים; עובדיה הגר הנורמני, בן למשפחת האצולה אופידו (Oppido) שהתגייר ב-1102 ונס לבגדד[ס]; אברהם הגר בן הונגריה ובנו יצחק הגר שגרו בצפון צרפת או גרמניה בימיו של רבנו תם ועסקו בפרשנות התנ"ך ובהפרכת הפרשנים הנוצרים[סא]; הפייטן יוספיה הגר ואחרים[סב]. אליהם יש לצרף את 'יראי האל' (Sebominoi) שפסלו את הפוליתאיזם ונמשכו לרעיון של אל אחד אף שרובם לא המירו את דתם ולא הצטרפו באופן פורמלי לעם היהודי.

במאה השמינית, מלכה של הממלכה הכוזרית, ששכנה בין הים השחור לים הכספי, החליט להתגייר ובעקבותיו כנראה התגיירו גם רבים מאצילי ממלכתו ואולי גם מקצת מפשוטי העם[סג]. לא ברור אם להתגיירותם של הכוזרים הייתה השפעה ארוכת טווח על הרכב האוכלוסייה היהודית אבל נראה שלאחר נפילת הממלכה בתחילת המאה האחת עשרה, אלמנטים מסויימים ברחו לקהילות יהודיות ובחרו לקשור את גורלם בגורלו של העם היהודי בהביאם אלינו גם דם של נוודים טורקמניים ממרכז אסיה.

קהילה נוספת שהביאה עימה ליהדות את הגנים של איזורי מוצאם הם הסובותניקים הרוסים[סד] שזנחו את הנצרות והתקרבו לדת היהודית. חלקם אף עברו גיור כהלכה והפכו ליהודים כשרים למהדרין. רבים מהם עלו לארץ ונטמעו באוכלוסייה הישראלית וכ-12,000 מהם נותרו ברוסיה שם הם ממתינים להכרה של הרבנות הראשית ביהדותם[סה].

3.

נטמעים בכפיה

במגילת אסתר אנו קוראים על גויים רבים שמוראם של בני ישראל גרם להם להצטרף לעם היהודי:

וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.[סו]

גם יוספוס פלביוס מספר לנו על גויים שנכפה עליהם להיות חלק מעם ישראל:

הורקנוס[סז] כבש גם את אדורה ומרשה, ערי אידומיאה[סח], ודיכא את כל האדומים שגרו שם. הוא אפשר להם להישאר בארצם אם הם יעברו טקס מילה וינהגו על פי חוקיהם של היהודים. כיוון שהם רצו לגור בארץ אבותיהם הם הסכימו לעבור מילה ולנהוג לפי מנהגי היהודים. מאותו הזמן הם דמו בכל ליהודים.[סט]

ובמקום אחר הוא מספר:

הוא (אריסטובולוס[ע]) נלחם נגד ממלכת היטורים[עא] והוסיף חלק גדול ממנה לממלכת יהודה. הוא הכריח את התושבים, אם רצונם להמשיך לחיות בארצם, לעבור מילה ולחיות על פי החוק היהודי.[עב] 

שני המלכים הללו, הורקנוס ואריסטובולוס, אם כן, העשירו בכוח הזרוע את מאגר הגנים של עם ישראל. כיום נוטים לחשוב שהאדומים לא גוירו בכפייה והם התמזגו לתוך עם ישראל בהדרגה ומרצון אבל כך או כך אין מנוס מהמסקנה שדם אדומי רב מצא את דרכו לורידיהם של בני ישראל.

ניתן להניח שבנוסף לאדומים וליטורים, גם בני עמים שכנים אחרים העדיפו להצטרף לשכניהם היהודים, שאחזו במסורות דומות לשלהם ודיברו בשפה דומה לשפתם, במקום לאמץ את התרבות ההלניסטית שהייתה זרה להם לחלוטין. בהינתן הבחירה בין השניים הם בחרו בממלכה היהודית החזקה על פני הממלכה הסלאוקית[עג] שבאותה תקופה כבר נחלשה ואיבדה את רוב השפעתה. 

4.

בני שבויות ובני שפחות

א.

העדות התנכית

בערבות מואב על ירדן יריחו, בני ישראל נקמו במדיינים, הרגו את זכריהם והחיו את נשותיהם וטפם.[עד] משה לא אהב את הרחמנות המיותרת וציווה:

וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ.

וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם.[עה]

האם מדובר במספר קטן של ילדות שניצלו מחרבותיהם של בני ישראל? מסתבר שלא כל כך:

וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אָלֶף.[עו]

כלומר, 32,000 ילדות קטנות ניתנו ליוצאי הצבא ולשאר בני העדה ורק פתי יאמין שכמה שנים מאוחר יותר לא התחילו להתרוצץ במחנה הישראלי הרבה ילדים קטנים עמוסים בגנים מדיינים.   

ההתר להטמיע בעם העברי את שבויות המלחמה והילדים שיוולדו להן לאחר שבייתן מוצא את ביטויו גם בשני ציוויים נוספים שמתירים לישראלים את השבויות הנוכריות[עז] ולכן ברור שבני אותה תקופה ראו בנשים שלל לגיטימי ובילדיהם, נושאי הדם הנוכרי, בני ישראל לכל דבר ועניין.

ב.

ילדיהם של עבדים ושפחות לאחר תקופת התנ"ך

לבני ישראל הותר להחזיק עבדים ושפחות, מנוכרים ובני גרים[עח]. ילדיהם, לעיתים באופן פורמלי ולרוב בצורה לא מפוקחת, נטמעו בסופו של דבר בקרב העברים והפכו לבני העם הנבחר. התורה אמנם הועמסה בדינים והוראות שנוגעים לעבדים ושפחות אבל לכל הציוויים הללו לא היה שום משקל בתקופות בהן איש לא הקפיד על המצוות התורה וכמו שהעבדים והשפחות השתלבו בחברה הרומית לאחר שחרורם כך גם עבדים ושפחות נוכריים כנראה הצליחו להיבלע בחברה הישראלית לאחר שהם, מסיבה זו או אחרת, זכו להשתחרר מעול העבדות.

סוחרים יהודים נכנסו עמוק למרכז אסיה ומזרח אירופה בהם חיו עמים  טטריים, מונגוליים, תורכיים, פרסיים וסלאביים. במקרים אחרים, שליטים מקומיים הזמינו סוחרים ומלווים בריבית יהודים להעניק שירותים לאוכלוסייה המקומית ולהתגורר בקרבה. היהודים הללו לרוב לא מצאו קהילות יהודיות במקום מושבם החדש והיה להם קשה מאד להתחתן, או לחתן את בניהם, עם בנות ישראל כשרות. מצד שני, בני המקום ראו ביהודים העשירים אמצעי לשיפור תנאי חייהם הקשים ורבים מהם הסתפחו למשפחות היהודים כמשרתים ומשרתות, ובמקומות מסויימים גם כעבדים ושפחות. כדרך הטבע, רבים מהנספחים החלו לאמץ את מנהגיו ואמונותיו של האדון וכך הם הפכו בהדרגה לקהילות 'יהודיות' שנהנו מהגנתו של הגביר היהודי שבתורו נהנה מהגנתם של השליטים.

עשירים רבים בבבל היו בעלי עבדים וכיוון שההלכה היהודית מחייבת את האדונים למול את עבדיהם ולטבול את שפחותיהם, גם חלק מהעבדים והשפחות הללו אימצו בסופו של דבר גם את הדת היהודית ונטמעו בקרבו של עם ישראל.[עט] 

הקהילות בארצות הסלאביות לרוב התפתחו סביב היהודים העשירים בתקופות בהן הכנסיות הנוצריות לא יכלו להכתיב לשליטים המקומיים את מדיניותם כלפי היהודים. במרכז אסיה, גם לאחר השתלטות האסלאם, ההתנגדות לקהילות היהודיות הייתה פחות קיצונית והמקומיים יכלו להפוך ליהודים מבלי לעורר את זעמם של אנשי הדת המוסלמים. בכל מקרה, עד להתחזקותה של הדת במרכז אסיה ומזרח אירופה, ילדים רבים כבר נולדו לאדונים היהודים מבנות ביתם המקומיות והללו מן הסתם גודלו כיהודים לכל דבר ועניין[פ].   

תופעות דומות נוכל למצוא ביבשת אמריקה, בעיקר במדינות הדרום של ארצות הברית, באיים הקריביים ובסורינם, שם הילדים המולטים שנולדו לבעלי העבדים היהודים ולשפחותיהם השחורות הפכו לחלק אינטגרלי של הקהילות היהודיות.  כיום ניתן למצוא בארה"ב מספר קהילות של שחורים בני ישראל שזוקפים את מוצאם לשפחות לשעבר של אדונים יהודים.

5.

סיבות נוספות למהילת הדם

א.

ילדי נאנסות

המסורת היהודית רווייה בסיפורים על בנות ישראל כשרות שנאנסו על ידי רומאים, טטרים, קוזקים, צלבנים ושאר הזדים למיניהם. מחקרים שמסתמכים על שכיחות הילדים הבלונדיניים באוכלוסייה היהודית שהייתה חשופה לקוזקים מלמדים על מספר רב של מקרי אונס שהסתיימו בלידת ילדים בעלי דם זר שבסופו של דבר נבלעו בקרב בני ישראל. עלינו להניח שתופעות דומות מאפיינות את המפגש של היהודים עם שאר הכובשים והפורעים שהם פגשו במהלך כל ההיסטוריה הארוכה שלהם.

ב.

ממזרים

כמו בכל חברה גם בחברה היהודית ניתן היה למצוא ממזרים שנולדו ליהודיות שניהלו פרשיות אהבים עם נוכרים. בסופו של דבר, גם רבים מהממזרים הללו נטמעו בעם ישראל והפכו ליהודים מן המניין.

ג.

בני אנוסים ומתפקרים ששבו ליהדות

בין דפי ההיסטוריה נוכל למצוא עדויות רבות על אנוסים ששבו ליהדות לאחר תקופה ארוכה בה הם חיו כנוצרים. הדעת נותנת שבמהלך חייהם כנוצרים חלקם התחתן עם נוכריות והללו, בחברת ילדיהן, הצטרפו אליהם בעת השיבה ליהדות. הדבר נכון גם לגבי מתנצרים ומתאסלמים ששבו לקהיליותיהם שנים רבות לאחר שעזבו אותן. לקטגוריה זאת נופלים גם רבים מיוצאי ברה"מ לשעבר שעלו לישראל, אותם כבר הזכרנו כשדנו בנישואי תערובת.

נראה שקבוצה גדולה של בני ישראל התבוללו עם שכניהם לאחר שמלך בבל הגלה את מנהיגיהם והם שולבו מחדש בעם היהודי רק בתקופה ההלניסטית יחד עם כל הדם הזר שהם ספגו בינתיים.

עדויות אנטומיות וגנטיות

א.

דמיון היהודים לבני ארצות מוצאם

קשה שלא להבחין בשונות האנטומית בין יהודים שבאו מארצות מוצא שונות וכל מי שגדל בארץ הזאת יזהה מייד מי נולד במרוקו, תימן, עיראק, איראן, הודו, פולין, רומניה, רוסיה, אוקראינה, הודו וכמובן אתיופיה. למעשה, במקרים רבים יהודי התפוצות דומים לשכניהם הנוכרים יותר משהם דומים ליהודים שנולדו בארצות אחרות. לא נוכל להסביר זאת אלא אם נניח שהזרמה הבלתי פוסקת של גנים נוכריים התאימה את המראה של היהודים לזה של האוכלוסייה שבתוכה הם חיו ופרצופו של כל אחד ואחד מאיתנו יכחיש מייד כל יומרה להיות בעל דם יהודי טהור. הדמיון של היהודים לשכניהם מוכיח לנו שגם קהילות שמייחסות את שורשיהן לימי הבית הראשון, דוגמת יהדות בבל, פרס ואתיופיה, ספגו את הגנים של שכניהם וכולנו, אם כך, נושאים עימנו גם את הגנים של שכנינו בארצות גלותנו.  

א.

עדויות מ-DNA

רוב בדיקות ה-DNA מסתמכות על 'מרקרים', היינו, רצפים של בסיסים אותם משווים במטרה לבדוק אם קיים דמיון גנטי בין שתי אוכלוסיות. במרקרים הללו יכולות לחול מוטציות והם יכולים להשתנות גם כתוצאה ממהילת גנים זרים בשתי האוכלוסיות גם יחד. בשל כך, בדיקות שמסתמכות על מרקרים גנטיים אינן נחשבות כאמינות במיוחד. בנוסף, הבדיקות הגנטיות חייבות להסתמך על מדגמים גדולים וכל נסיון לחסוך בהוצאות על ידי הקטנת מספר הנבדקים יכול לעוות את התמונה ולגרור מסקנות סותרות שמסתמכות יותר על אמונתו של החוקר ופחות על ממצאים גנטיים בעלי מובהקות גבוהה. מסיבות אלו ואחרות אין, להערכתי, להקדיש תשומת לב רבה מידי למחקרים בהם משווים מרקרים של אוכלוסיות שונות.[פא]

DNA מיטוכונדריוני[פב], לעומת זאת, עובר מאם לבת, אם לבת ולכן בדיקות שמסתמכות על DNA מיטוכונדריוני הן הרבה יותר אמינות מבדיקות שמסתמכות על מרקרים גנטיים. מכאן שמוטציה זהה ב-DNA המיטוכונדריוני של שתי אוכלוסיות מלמד בסבירות גבוהה על קשר ביניהן. מחקרים חדשים שמתבססים על די-אן-אי מיטוכונדריוני מראים שאחוז גבוה מיהודי אשכנז הם צאצאים לאמהות קדומות מקומיות[פג] ולא לבנות ישראל כשרות.

את ממצאי המחקר הגנטי ניתן לחזק בהנחות בעלות סבירות היסטורית יחסית גבוהה.  אירופה שמחוץ למרכזי הציביליזציה הייתה טריטוריה פראית אליה הגיעו, אם בכלל, רק מעט סוחרים יהודים שפעלו בחסות המושלים והקימו תחנות סחר בקרב האוכלוסייה המקומית. כפי שראינו, הסוחרים הללו לקחו לעצמם נשים מקומיות ולרוב גם שפחות שעבדו בביתם. ילדי הנשים המקומיות הפכו לבני משפחתם של אדוניהם וממילא גם ליהודים לכל דבר ועניין. הסוחרים ובני ביתם חיו ברמת חיים גבוהה יחסית לאוכלוסייה המקומית וכתוצאה מכך התגבשו סביבם קהילות שמנו אריסים ונותני שירותים ובמקרים רבים גם הללו אימצו את מנהגיהם ודתם של הגבירים והפכו לגרעין ממנו צמחו מאוחר יותר חלק מהקהילות היהודיות של מזרח אירופה.[פד] 

כעקרון, המחקר המדעי עדיין אינו מאפשר לקבוע בצורה מובהקת שיש קשר גנטי בין אוכלוסיות עבריות שונות אך ממצאים הולכים ומתרבים מחזקים את הסברה שגם יהדות אשכנז נבנתה ממספר רב של מסתפחים זרים שבדרך זו או אחרת התקבצו סביב הגבירים היהודים והרבנים ששירתו את צרכיהם.[פה]

זליגת הדם מעם ישראל לעמים אחרים

כפי שראינו, כל אדם שעוזב את עם ישראל נוטל עימו חלק מהדם הגזעי הטהור, ללא קשר לשיעור הדם הזר בדמו. במהלך ההיסטוריה רבים מבני ישראל ניתקו את קשריהם עם העם העברי והצטרפו לעמים אחרים. התופעה החלה עם גלות עשרת השבטים שגרעה מעם ישראל אחוזים ניכרים מבניו ובנותיו[פו]. לקראת סוף ימי הבית השני החלו ההגליות לבבל אבל מספר הגולים היה קטן יחסית ורוב העם נותר על אדמתו. ההנהגה העברית הוגלתה לבבל והנותרים, בהיעדרם, החלו להתבולל עם השכנים המקומיים. שבי ציון שחזרו ארצה עשרות שנים מאוחר יותר סרבו לכלול את המתבוללים בעם ישראל אבל סביר להניח שרבים מהם, בלוויית בני ובנות זוגם הנוכריים וילדיהם, צורפו מחדש לקולקטיב העברי בתקופה ההלניסטית.

במאה הרביעית, לאחר התדרדרות הכלכלה הארץ ישראלית, יהודים רבים החלו לנטוש את הארץ ולהגר למקומות אחרים. חלקם הצטרף לקהילות יהודיות וותיקות במסופוטמיה, פרס, איטליה, ספרד וגליה אבל ניתן להניח שרבים מצאו מקלט גם בקהילות קטנות שבמהלך השנים נספגו באוכלוסיות המקומיות. במקביל, לא נטעה אם נניח שחקלאים רבים העדיפו להישאר בארצם ולשמור על אדמתם גם במחיר הצהרת נאמנות לשלטון הביזנטי והמרת דתם לנצרות. אותם נוצרים חדשים מן הסתם לא היססו לאמץ בבוא היום את דתם של הכובשים החדשים ובמהלך המאה השמינית הם התאסלמו בהמוניהם. צאצאיהם של אלו, כנראה, נושאים בורידיהם לא פחות דם עברי קדום מאשר אלו שמחשיבים את עצמם כיהודים כשרים למהדרין. לפיכך, אם רק נרצה, נוכל לראות בפלסטינים אחים שמשתפים איתנו את דמם של יוצאי מצריים ולא רק בני דודים שנושאים עימם את דמו של אברהם אבינו.

אנשים ינסו לרוב לזלוג ממסגרות פחות אטרקטיביות למסגרות יותר מפתות ולכן גויים עניים ניסו להסתפח לקהילות של בני ישראל ויהודים קשי יום  נטו, כשרק ניתן להם, להתבולל בקרב אוכלוסיות יותר מפותחות ועשירות. זאת הסיבה שעידן האמנציפציה[פז] במערב ומרכז אירופה גרם ליהודים רבים להתנצר ולהיבלע באוכלוסייה שמסביבם ושהפתיחות בארה"ב מאפשרת ליהודים רבים להיטמע בחברה האמריקאית.              

סיכום

האתונאים חפצו לשמר את הספינה שהשיבה את הגיבור תזאוס לאחר שקטל את המינוטאורוס והציל את הצעירים שאתונה נאלצה להעלות למפלצת כקרבן. כדי להבטיח את שרידות הספינה, האתונאים החליפו כל קורה שהרקיבה בקורה חדשה וכך יצא שלאחר כמה מאות שנים כל הקורות הישנות הוחלפו בחדשות. בשלב זה עלתה השאלה אם הספינה היא עדיין ספינתו תזאוס או שכבר מדובר בספינה אחרת לגמרי שאינה קשורה כלל לגיבור האתונאי.[פח]   

במידה רבה סיפורו של עם ישראל דומה מאד לסיפורה של ספינת תזאוס וכשם שבחלוף השנים הקורות הישנות פינו את מקומן לקורות חדשות כך גם הדם הטהור של יוצאי מצריים פינה את מקומו לדמם של הנוכרים שבמהלך ההיסטוריה נטמעו בעם ישראל. עתה עלינו להחליט אם לאחר מהילתו ודילולו של הדם המקורי אנחנו עדיין יכולים להגדיר את עצמנו כבני הגזע העברי או שאנחנו בני עם שונה לחלוטין שקשור באופן הקלוש ביותר לעם שבשעתו נבחר מכל העמים וזכה לקבל את התורה מפיו של האל עצמו.

להערכתי, בורידינו זורם בעיקר דם נוכרי ורק אחוז מזערי מדמנו בא לנו מבני הגזע הקדום שכביכול יצא ממצריים. המטען הגנטי, אם כן, אינו יכול לשמש כקריטריון לקביעת ההשתייכות לעם ישראל ולו רק משום שגויים רבים, דוגמת הספרדים והפלסטינאים, כנראה נושאים עימם לא פחות גנים עבריים מכל אחד מאיתנו.

כתחליף לגזע, הרבנים היו רוצים שנאמץ את הדת כאבן בוחן להשתייכות לעם ישראל ונחליט שהזכות להימנות עם העם הזה שמורה רק לאלו שמקפידים על קיום ההלכות הרבניות. זאת כמובן משאלת שווא שיש לדחות על הסף. משקלם הפוליטי של הרבנים האורתודוקסים בישראל אולי מאפשר להם לסגור את הדלת בפני כל אלו שאינם מוכנים להישמע לתכתיביהם אבל רוב היהודים במדינה הזאת אינם סרים למרות הרבנית ו-65% מיהודי התפוצות הם בכלל רפורמים או חסרי דת[פט].

אם לא ניתן להגדיר את העם היהודי על פי קריטריונים גזעיים או דתיים כיצד נוכל לקבוע מי רשאי לראות את עצמו כבן הלאום היהודי ומי חייב להישאר מחוץ לגדר? כיוון שאין שום אפשרות לשלול מאדם את לאומיותו[צ] כל מי שמוגדר היום כבן הלאום היהודי ישאר כך עד שהוא עצמו יחליט לאמץ לעצמו לאומיות חדשה. אני מציע שכל מי שרוצה להצטרף ללאום היהודי יאלץ לעמוד בשלושה תנאים: 

1.

הוא יידרש להראות שיש לו זיקה כלשהי ללאום היהודי, למשל, קשרי משפחה עם בן הלאום, המרת דת ליהדות, רכישת תואר אקדמאי במקצוע שעוסק בדת או בהיסטוריה היהודית וכדומה.

2.

הוא יתבקש להוכיח רצון כן להיות בן הלאום היהודי ולהשתתף בגורלו של עם ישראל. את רצונם הכן המצטרפים החדשים יידרשו להוכיח באמצעות מגורים בישראל או חברות בקהילה בעלת זיקה לעם היהודי, לימוד השפה העברית, רכישת הכרות עם ההיסטוריה והתרבות של הלאום היהודי, תרומה מיוחדת לעם ישראל (למשל, שירות בצה"ל) וכדומה.  

3.

הוא יאלץ לוותר על השתייכותו לכל קבוצה לאומית או דתית אחרת, ובכלל זה ארגונים בעלי זיקה לדת ששונה מהיהדות[צא].

המצטרפים החדשים ללאום היהודי לא יזכו באזרחות ישראלית אוטומטית ויהיה עליהם לעבור מסלול התאזרחות שייקבע בחוק. בסופו של התהליך הזה הם יהיו לא רק בני הלאום היהודי אלא גם אזרחים שווי זכויות של מדינת ישראל.

האם אנו פותחים את הדלת בפני כל מהגר עבודה שרוצה לשפר את רמת החיים שלו? איני חושב כך. המסלול המוצע מרתיע דיו ולא כל אחד יוותר על לאומיותו ודתו רק כדי להצטרף לעם שלא בהכרח יקבל אותו בברכה. מאידך, אין שום סיבה לא לאמץ לחיקנו כל מי שיעמוד בקריטריונים המוצעים. אנחנו עושים זאת כבר למעלה משלושת אלפים שנה ואין שום סיבה להפסיק דווקא עכשיו.       

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.