|
מה משה שכח בין שמיעת התורה מפי הגבורה ועד להעלאתה בכתב |
|
ביום השלישי בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצריים ה'בורא' קרא בקולו את עשרת הדברות. העם נבהל מהקול הרועם וביקש ממשה לעמוד בינם לבין אלוהיהם. משה התקרב לענן האלוהים והאל מסר לו סדרה ארוכה של חוקים, משפטים והבטחות מותנות. בתום דבריו, האל ביקש ממשה שיעלה אליו עם אהרון, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל. המשלחת עלתה על ההר ומשה ניגש לבדו אל האל. כשחזר, הוא מסר לעם את כל החוקים והמשפטים שקיבל ממקור הסמכות העליון ביותר. העם התחייב למלא אחר הציוויים הללו ואז 'וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל'[א].
לא היינו יכולים לבא לאף אחד בטענות אם משה היה מקבל מהאל ספר תורה שהודפס באותיות מבריקות על נייר משובח ממנו ניתן היה להעתיק את שאר העותקים של התורה. אם כל ספר מועתק גם היה זוכה בהמשך גם להגהה קפדנית ודקדקנית אפילו אני הייתי נאלץ להניח במידה רבה של סבירות שהנוסח המדויק שאולי יצא מפיו של האל אכן הגיע לידיהם של ראשי שבטי ישראל ובהמשך לנביאים, אנשי הכנסת הגדולה ורבני כל הדורות. למרבה הצער משה לא ירד מההר עם ספר מודפס, או אפילו מחברת של הערות, וכשהוא ישב לכתוב את ספרי התורה, שעות או שנים מאוחר יותר, הוא נאלץ כנראה להסתמך אך ורק על זכרונו. |
|
ההלכות שנשתכחו ממשה |
|
הכוהנים שכתבו את המקראות רצו להצטייר כיחידים שמסוגלים ורשאים לתווך בין העם לאלוהיו ולכן הם תיארו את יהושע בן נון, ממשיך דרכו של משה רבנו, כמי שנזקק לתיווך כוהני כל אימת שהוא רצה לתקשר עם בוראו: |
|
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.[יג] |
|
הכוהנים שאפו לבצר את מעמדם כמתווכים היחידים בין האל לבריות ולכן בתורה שהם כתבו הם רמזו שאין לסמוך על בני תמותה ובכל מקרה של ספק יש לחזור למקור כל ההלכות לבקשו, באמצעותם, להורות את ההלכה הנכונה. כדי להמחיש את הצורך במעורבות אלוהית מתמדת, הכוהנים סיפרו על ארבעה מקרים בהם ההלכה נשתכחה אפילו מגדול הנביאים כך שגם הוא היה צריך לשוב אל אלוהיו ולקבל את הדרכתו. |
|
1. |
משה שכח את הדין שחל על אנשים שהיו במצב של טומאה בעת ששאר בני ישראל חגגו את הפסח: |
|
|
וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶם. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.[יד] |
|
2. |
לאחר שמונים הימים ושמונים הלילות שמשה בילה במחיצת אלוהיו על הר סיני הוא עדיין לא ידע כיצד יש לנהוג באדם שקושש עצים בשבת: |
|
|
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקשֵׁשׁ עֵצִים אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה.[טו] |
|
3. |
גם עם שאלת ירושת בנות צלפחד משה לא הצליח להתמודד בכוחות עצמו והוא נאלץ לחזור אל הפוסק האלוהי ולקבל ממנו הנחיות נוספות: |
|
|
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהֹוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהֹוָה. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה.[טז] |
|
|
הפתרון האלוהי הותיר מספר פרצות שגם עימן משה לא הצליח להתמודד בכלי ההסק והדרש שהועמדו לרשותו: |
|
|
וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהֹוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ. וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן. וַיְצַו משֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְהֹוָה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.[יז] |
|
4. |
באותו אופן, החיוב לסקול את מקללי האל נשמט אף הוא מזיכרונו של משה וגם הפעם האל התבקש להזכיר למשה את ההלכה ששכח: |
|
|
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהֹוָה. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.[יח] |
|
משה אולי קיבל את התורה היישר מפי הגבורה ולמד את כל כללי הדרש במרומי הר סיני אבל זכרונו וחידודו לא עזרו לו להתמודד עם אתגרים חדשים ופעם אחר פעם הוא נאלץ לחזור לאלוהיו ולבקש ממנו הנחיות חדשות. באמצעות הסיפורים הללו הכוהנים קיבעו והמחישו את אחד הפנים החשובים ביותר של הנרטיב שלהם: רק האל מוסמך לפרש את התורה הכתובה ולבריות אסור להרחיב, למעט או לעדכן את מצוותיו על דעת עצמם. בכל מקרה של ספק יש לשוב למקור האלוהי ולבקש את הנחייתו. משה רבנו, היחיד שדיבר עם אלוהיו 'פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ', לא היה זקוק למתווכים אבל לבאים אחריו כבר לא הייתה גישה ישירה לבוראם והם נאלצו להיעזר בכוהנים נושאי אורים ותומים, היחידים שהיו מסוגלים לתקשר עם האל ולקבל את הנחיותיו. |
|
המיתוסים הכוהניים והאינטרסים הרבניים |
|
לאחר עלותם לגדולה, הרבנים החליפו את המיתוס הקדום שהציב את הכוהנים כמתווכים בין האל לעמו הנבחר במיתוס חדש ומשופר שהעניק להם את הסמכות הבלעדית לפרש את דברי האל ולפסוק הלכות בכל מקרה של מחלוקת. מיתוס זה קובע שאין עוד צורך בתיווך האלוהי כיוון שלצד התורה שבכתב ניתנה למשה גם תורה שבעל פה ובעזרתה כל רב מוסמך מסוגל להבין את דרישותיו של האל ולהצביע על ההלכות שיספקו את רצונו. אותה התורה שבעל פה מקיפה לא רק את ההלכות שנמסרו למשה היישר מפי הגבורה אלא גם את כללי הדרש בעזרתם ניתן לשחזר את ההלכות הללו מתוך פסוקי התורה שבכתב. בעזרת כללי הדרש הללו הרבנים היו אמורים ללבן את המסורת שהגיעה לידיהם, לשחזר את ההלכות שנשכחו ולהעביר את תורתם לבני הדור הבא כך שגם הם יוכלו להקפיד על קיום המצוות ולמלא אחר רצונותיו של בוראם. המסירה האמינה והשחזור המתמיד הבטיחו לרבני כל דור ודור שהם מחזיקים בידם את כל התורה הנצחית והבלתי משתנה שכביכול נמסרה למשה על ההר ולכן היה חשוב להם להדגיש שמשה קיבל והעביר לבאים אחריו את כל התורה האלוהית, ובכלל זה את המקרא, הנביאים, הכתובים, המשנה, הגמרא ואפילו הלהג האינסופי של תלמידי החכמים: |
|
ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (מהו שכתוב) 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם'[יט]? 'לֻחֹת' אלו עשרת הדברות. 'תּוֹרָה' זה מקרא 'וְהַמִּצְוָה' זו משנה 'אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי' אלו נביאים וכתובים 'לְהוֹרֹתָם' זה גמרא. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.[כ] |
|
או, בהתעללות סתמית בפסוק 'וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל'[כא]: |
|
רבי יהושע בן לוי אמר: (במקום) עליהם נאמר (וַעֲלֵיהֶם), (במקום) כל (נאמר) כְּכָל, (במקום) דברים (נאמר) הַדְּבָרִים. (השימוש בלשון רבים מלמדנו) שמקרא משנה תלמוד ואגדה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני.[כב] |
|
המקראות אמנם אינם מזכירים כללי דרש כלשהם אבל הרבנים הבינו שאפילו משה רבנו לא היה מסוגל לעכל בתקופה כה קצרה את כל התנ"ך, התלמוד והלהג המצטבר ומכך הם הסיקו שהוא קיבל לידיו גם כללי דרש שאפשרו לו להסיק את ההלכות התורה שבעל פה מתוך פסוקי התורה שבכתב ובמקרה הצורך גם לשחזר את אותן הלכות כאשר הן נשכחות או אובדות: |
|
וכי כל התורה למד משה? |
|
אין טוב מנושא זה להמחשת האיוולת שצפה ועולה כל אימת שהמיתוסים הכוהניים פוגשים את המיתוסים הרבניים. ראשית, ארבעת המקרים בהם ההלכה נשכחה ממשה היו אמורים להתרחש לאחר שמשה כבר קיבל מאלוהיו את כל התורה ושמע במו אזניו את הסיפורים על ההלכות שנעלמו ממנו עצמו. האם אדם שלא מזמן שמע שהוא עתיד לשכוח את דינו של מקושש העצים בשבת באמת ישכח את הדין בעת שהאירוע יתרחש בפועל? האם דינן של בנות צלפחד יעלם ממנו לאחר שהוא כבר שמע את אלוהיו מקריא בפניו 'כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן'? צריך להיות אוויל די מצוי כדי לשכוח לא רק את ההלכה עצמה אלא גם את הסיפור בו מסופר כיצד אתה עצמך שכחת את ההלכה.
יתר על כן, על פי המיתוס הרבני משה לא רק שמע על ההר את הסיפורים שמתארים את השכחה שעתידה לפקוד אותו אלא שהוא גם למד שם את כל כללי הדרש באמצעותם ניתן היה לשחזר את ההלכות שנשכחו. האם זה הגיוני? האם בתפקיד גדול הנביאים לוהק קשיש על סף הסיניליות ששכח לא רק את הסיפורים בהם מתוארים שכחותיו אלא גם את הכללים בעזרתם הוא אמור היה לשחזר את ההלכות הנשכחות? נראה שקשה מאד, אם בכלל, לפשר בין המיתוס הכוהני, שמחייב פסיקה אלוהית בכל מקרה של ספק, למיתוס הרבני, שמותיר לרבנים לשחזר הלכות באמצעות פלפולם וכללי הדרש שכביכול הועמדו לרשותם. |
|
תפקיד השכחה במיתוס הרבני |
|
משה אינו השכחן היחיד שהותיר את רישומו בארון הספרים היהודי ולצדו נוכל למצוא שכיחות גדולות נוספות, דוגמת: |
|
1. |
והאמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה.[כה] ... אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.[כו] |
|
|
אלפי הלכות נשתכחו בימי האבל על מותו של משה רבנו אבל עתניאל בן קנז המפולפל הצליח לשחזרן באמצעות כללי הדרש שמשה עצמו הצליח בשעתו לשכוח. האם אנו יכולים להיות בטוחים שעתניאל בן קנז הכיר את כל שבע, שלוש עשרה, או שלושים ושתיים המידות בהן התורה נדרשת? האם אנחנו יכולים לסמוך בעיניים עצומות על פלפולו? התלמוד מוצף במחלוקות בהן רבנים שונים דרשו הלכות שונות בדיוק מאותם הפסוקים וברור שהדרש הרבני אינו מסוגל להניב תוצאות חד-ערכיות וכל מתפלפל מוסמך מסוגל לסחוט מהכתוב את ההלכות שמתאימות לשיטתו. אין, כמובן, שום דרך לוודא שההלכות המשוחזרות תואמות במדויק להלכות שנשכחו ולכן אין גם שום דרך לקבוע שאנו שומרים היום את תורת משה ולא את תורתו של עתניאל בן קנז. |
|
2. |
דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה. חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה.[כז] |
|
|
ריש לקיש רצה אולי רק להחמיא לגדולי העולם ממשפחת הרב חייא אבל בדבריו הוא למעשה מודה במפורש ששרשרת המסירה של התורה שבעל פה אולי נמשכה בבבל אבל בארץ ישראל היא נותקה לפחות שלוש פעמים שונות. אני משוכנע שעזרא הסופר, הלל הזקן ורבי חייא ובניו היו כולם אנשים טובים, חכמים, בקיאים ומנוסים אבל בסופו של דבר יהודי ארץ ישראל נאלצו להסתמך רק על עדותם ודבריהם של שלושה אנשים בגיל השכחה שלא בהכרח זכרו את כל ההלכות שהם למדו בצעירותם. למען האמת, דבריו של ריש לקיש פותחים פתח רחב לטענה המחקרית שארבעת החומשים הראשונים נכתבו לקראת סוף גלות בבל במטרה לסייע לעזרא לכונן את המשטר התיאוקרטי שהוא המיט על העם היושב בציון. אין לנו שום דרך להשוות את הדת שלפני השכחה עם הדת שכוננה מחדש על ידי עזרא, הלל או רבי חייא ולכן לעולם לא נוכל להיות בטוחים שאנו ממלאים את המצוות שניתנו למשה על ההר ולא את המצוות וההלכות שרבנים אלו או אחרים חידשו לאחר שנשתכחה תורה מישראל ואיש כבר לא היה מסוגל לאמת את נכונותה של התורה המשוחזרת. |
|
3. |
המתעסק בצרכי צבור משכח תלמודו. אמר רבי יהושע בן לוי: שישים הלכות למדני רבי יהודה בן פדייה בחרישת הקבר וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי צבור.[כח] |
|
|
ראו כמה קל לשכוח הלכות. דבריו של רבי יהושע בר לוי מוכיחים שלרבנים היה קשה לזכור הלכות ולעסוק בצרכי הציבור בעת ובעונה אחת. מעניין לברר אילו עיסוקים נוספים השכיחו מהרבנים את תלמודם וחשוב לוודא שהרבנים שלאורם אנו פוסעים נשמרו שלא לעסוק בצרכי הציבור. לכלל החשוב, 'המתעסק בצרכי צבור משכח תלמודו', יש גם חשיבות אקטואלית וחובתנו לשכנע את עצמנו שראשי הדור הגדולים, ששקעו עד הצוואר בפוליטיקה המקומית, לא שכחו את ההלכות שהם למדו בצעירותם ושפסיקותיהם באמת מסתמכות על תלמודם? אם כל כך קל לשכוח הלכות, כיצד נוכל להיות בטוחים שבמהלך הדורות לא נשכחו עוד הרבה הלכות ושהיום אנו לא מקיימים רק חלק מזערי מההלכות שהונחתו עלינו במרומי הר סיני? |
|
4. |
הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון והוא יודע אם פסח דוחה את השבת או לאו.
שלחו וקראו לו (להלל הבבלי). אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת.
אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר 'מוֹעֲדוֹ' בפסח[כט] ונאמר 'מוֹעֲדוֹ' בתמיד[ל]. מה מוֹעֲדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מוֹעֲדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קל וחומר הוא. ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת?
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרם בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהייתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.
אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הם - בני נביאים הם.
למחר מי שקורבן הפסח שלו היה טלה תוחב את הסכין בצמרו מי שקורבנו גדי תוחבו בין קרניו. ראה הלל את המעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.[לא] |
|
|
שוב אנו מגלים נתקים בשרשרת המסירה של התורה בעל פה. בני בתירא, המנהיגים הדתיים של דורם, שכחו את ההלכה שדנה בהקרבת קורבן כשהפסח חל בשבת. למזלם היה בארץ תלמיד חכם אחד שהציל את המצב ושכנע אותם שמידות הדרש מחייבות להקריב קורבן פסח גם בשבת. השאלה שיש לשאול היא מה היה קורה אם ההשגחה העליונה לא הייתה מזמנת להם את הלל או שהלל היה שוכח אף הוא, אולי בעקבות פעילות ציבורית כלשהי, את הלכות הפסח שחל בשבת. האם במקרים הללו היינו מסוגלים לקבוע גם היום אם מותר או אסור להקריב קורבן פסח בשבת? מי יתקע לידינו כף וישבע לנו שבני בתירא וקודמיהם לא שכחו הלכות נוספות עליהן אין אנו יודעים דבר וחצי דבר? האם ישנן עוד הלכות שניצלו רק בזכות זכרונו של אדם בודד? האם היו פעם הלכות שלא זכו להינצל, אותן כבר איבדנו בתהום הנשייה?
גם סופו של הסיפור, בו הלל מודה 'הלכה זו שמעתי ושכחתי', אינו יכול שלא לעורר חרדות. האם היו עוד הלכות שהלל הזקן שמע ושכח? האם בכלל היינו שומעים על ההלכות שנשכחו אם אף אחד לא היה טורח לשאול אותו לגביהן? האם המנהג יכול לשמש כאסמכתא הלכתית? בני ישראל הרבו לסגל לעצמם מנהגים זרים. האם גם המנהגים הללו שימשו את הרבנים לשחזור הלכות שנשכחו? האם אנחנו באמת נוהגים על פי הלכותיו של בורא העולם או שמא הבבלים, הפרסים, הנוצרים והמוסלמים הם אלו שהזכירו לנו את הלכותינו הנשכחות? |
|
סוף דבר |
|
השכחה מנתקת את שרשרת המסירה ואפילו אם חכם זה או אחר הצליח לשחזר את הנשכח איש אינו יכול לערוב לנו שהשחזור השיב לנו את ההלכה המקורית, ללא כל תוספות או השמטות. האל רענן את זכרונו של משה באוהל המועד והאורים והתומים הזכירו נשכחות בימי השופטים והמלכים אבל מאיזו הכוונה אלוהית נהנו הרבנים ששכחו את מקצת התורה שבעל פה שהם קיבלו מקודמיהם? אדרבה, כשהאל כבר ניסה להתערב במחלוקת רבנית ולהזכיר להם הלכות שכנראה השתכחו מהם, הרבנים סתמו את פיו ולא אפשרו לו לשאת את דברו, כמתואר בסיפור המכונן של הנרטיב הרבני, סיפור תנורו של עכנאי[לב].
כיצד, אם כן, שיחזרו הרבנים את ההלכות האבודות? בעזרת המנהג, באמצעות שיטות הדרש שהרבנים פיתחו לצרכיהם או בסיועו של הזיכרון העמום? המנהג, שלעיתים מתעצב לאור השפעותיהם של עמים שכנים, אינו יכול להיחשב כתזכורת אמינה וגם הדרש הרבני אינו מסוגל לשחזר הלכות נשכחות באופן משכנע וחד-ערכי בהיותו מכשיר גמיש שמוכן לרצות את כל מי שמשתמש בו ולאפשר לרבנים לגזור מכל פסוק מקראי מגוון מרהיב של הלכות שונות. בהיעדר סמכות עליונה, ממנה ניתן לקבל הוראה מחייבת, לא ניתן לוודא שההלכה הנשכחת שוחזרה בצורה אמינה וממילא גם לא ניתן לקבוע אם אנו מרצים את בוראנו או מקפידים לפעול רק על פי הטיותיהם וטעויותיהם של דרשנים אוהבי פלפול שכל קשר בין הלכותיהם בין רצונותיו, דרישותיו ומצוותיו של האל הוא מקרי בלבד. |
|
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק. |
'וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.' (שמות כד:ד)
הסיפורים אינם מתארים רצף הגיוני ועלינו להסיק שמדובר בגרסאות שונות של אותו סיפור עליה להר.
שמות לב:טו-טז
שמות לד:כז
דברים לא:ט
דברים לא:יט
דברים לא:כו
אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה:
תורה – מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: 'אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי' (תהלים מ:ח);
רבי שמעון בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה, שנאמר: 'לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד' (דברים לא:כו(.
(גיטין ס:א)
חידושי הרשב"א על גיטין ס:א
פרק כ' של ספר שמות מביא את הניסוח המדויק של עשר הדברות שהאל השמיע בקולו. בפרק ה' של ספר דברים משה ניסה לשחזר את הדברים שנאמרו ביום מתן התורה. מסתבר שיש הבדלים ניכרים בין המקור לשחזור (מודגשים באדום) אותם חובה עלינו לייחס להיחלשות זכרונו של גדול הנביאים:
|
הדברות בספר שמות כ:ב-יד |
הדברות בספר דברים ה:ו-יח |
|
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
|
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. |
|
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
|
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. |
|
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. |
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. |
|
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. |
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. |
|
לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. |
לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא. |
|
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. |
וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. |
|
הרבנים מנסים לנפנף בזלזול את הבדלי הנוסחים בטענה שהנוסח הראשון נחקק בזוג לוחות הברית הראשונים, אלו שמשה ניתץ, בעוד שהנוסח השני נכתב באצבע אלוהים על לוחות הברית שמשה קיבל בעלייתו השנייה על ההר. התירוץ הזה אינו משתמע מהכתוב שכן התיאור בספר דברים פותח בפסוקים: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. ... (דברים ה:ד)
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. ... (שמות כ:ב) |
במדבר כז:יח-כא
במדבר ט:ה-יב
במדבר טו:לב-לו
במדבר כז:א-יא
במדבר לו:א-יב
ויקרא כד:י-יד
שמות כד:יב
ברכות ה:א
דברים ט:י
ירושלמי פאה, פרק ב' הלכה ד'
איוב יא:ט
שמות רבה, פרשה מא פסקה ו
תמורה טו:ב
תמורה טז:א
סוכה כ:א
המתעסק בצרכי צבור משכח תלמודו. אמר רבי יהושע בן לוי: ס' הלכות למדני רבי יהודה בן פדייה בחרישת הקבר וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי צבור.
(שמות רבה, פרשה ו' פיסקה ב')
במדבר כח:ב 'צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.'
פסחים סו:א
באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו.
חזרו אמת המים לאחוריהם.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו.
הטו כותלי בית המדרש ליפול.
גער בהם רבי יהושע אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם?
לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו!
יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
(בבא מציעא נט:ב)
ראו סדרת מאמרים בפרק 'תנורו של עכנאי'
התגובות האחרונות