|
למה הם חייבים לבער אותי
|
|
למיטב הבנתי, אל שכותב בתורתו הקדושה 'כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת'[א] כנראה מעוניין שלפחות 60% מבני עמו האהוב יהרגו בסקילה. אם נוסיף למניין גם את הנואפים, ההומוסקסואלים ושאר שלוחי הרסן נבין שהאל היה רוצה לראות בסקילתם, שריפתם, חניקתם וכריתת ראשם של רוב בניו ובנותיו ובכללם, מן הסתם, גם רבים משומרי אמוניו. אין לי כל טינה אליו. אם הוא ברא אותנו וודאי קיימת לו הזכות לקבוע מי מאיתנו ימשיך להתענג בישיבות ובכוללים ומי ייפרד מעולמו ביסורים קשים. אני גם לא כועס כשמתברר שהפשעים בהם אני מתמחה מעוררים אצלו סלידה מיוחדת. זה אמנם קצת מעליב אבל ברור לי שמי שלא אוהב אנשים שחושבים בכוחות עצמם חייב לנקוט באמצעים דרסטיים ולבער את כל מי שאינו מוכן ללכת בתלם. הייתי אמנם מעדיף עונש קצת פחות סופני, שלושים ותשע מלקות נראה לי כגמול אידיאלי, אבל אם אלוהים החליט שצריך לבער אותי הוא לבטח יודע מה הוא עושה ורבניו חייבים למלא את רצונו המפורש ולהטיל עלי את העונש הקבוע בחוק. אף אחד אינו רשאי להתעלם מעוונותיי והאל הדגיש זאת כשהוא דרש לבער אותי בשלוש הזדמנויות שונות:
|
|
*
|
כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ.
וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי.
וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל.
וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ.
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד.
יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.[ב]
|
|
*
|
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.
וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם.
לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.
וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.[ג]
|
|
*
|
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.
עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.[ד]
|
|
אין כאן שום מקום להתפלפלות מיותרת. אני ללא ספק עושה את הרע בעיניו של האל ומפר את הבריתות שהוא כרת עם בני ישראל[ה] וברור מאליו שאין ראוי ממני להיסקל ולהתבער. משפטי יהיה קצר וענייני. אין לי שום כוונה להתכחש לחטאיי וכשאשאל אודה באשמתי ואף אטען שאני גאה בכך שהצלחתי להשתחרר מהמיתוסים הנושנים ולאמץ במקומם את תכתיבי ההיגיון, המדע והמוסר ההומניסטי-ליברלי - אותם האל של הרבנים מעולם לא ציווה. אני אמנם לא נוהג להשתחוות לשמש, לירח או לכל צבא השמים ואין לי כל כוונה לעבוד 'אלוהים אחרים' שעלולים לדרוש ממני קורבנות, מעשרות, תרומות ומתנות כהונה[ו] אבל כיוון שברור לחלוטין שתמיד אעדיף כל אל תיאורטי שהנחיל ליקום את חוקי הטבע המתמטיים על פני האל הדמיוני שמתענג על קורבנות ופולחני דם[ז], אין עוררין על כך שעשיתי תועבה בישראל ואני ראוי לכל ביעור מיידי שייגזר עלי.
סניגור טוב לב אולי ירצה לקום ולטעון שמעשיי הנפשעים אינם 'עבודה זרה' כהגדרתה בחוק אבל כיוון שאני מאמין בערכים דמוקרטיים, הומניסטים, ליברליים ופלורליסטים ובעליונותו של המדע על פני כל האמונות הטפלות גם יחד, אין לי ספק שהרבנים לא יתקשו למצוא פרשנות שתכליל גם אותי בין עושי הרע בעיני יהוה אלוהיהם ובעקבות כך הם לבטח ידרשו היטב, ימצאו שאכן עשיתי את התועבה הזאת בישראל, יוציאו אותי אל שעריהם, יסקלו אותי באבנים ויבערו מקרבם את הרע שמתנגד להשתררות הרבנית, להשתמטות המונית ולהמשך הזרמת התקציבים הייחודיים לאוכלוסייה טפילית שבוחלת בהשכלה מועילה ובורחות מכל עבודה של ממש. כבר הוכחתי יותר מפעם אחת שנביא אני לא אבל איש לא ייקח ממני את התואר 'חֹלֵם חֲלוֹם' ואף אחד אינו יכול להתכחש לעובדה שאני מרבה לתת אותות ומופתים שמוכיחים שהתורה נכתבה על ידי בני אדם אינטרסנטיים ואין בה ולו קורטוב של אמת אלוהית. כל אדם ישר שייקרא לעדות יאלץ להצהיר מעל הדוכן שאני שב וטוען שאין שום יהוה אלוהים שאחריו צריך ללכת, ממנו צריך לירוא, שאת מצוותיו צריך לשמור, שבקולו יש לשמוע, שאותו יש לעבוד ובו יש לדבוק.
בשלטון החוק אני דוגל בכל ליבי ולכן יקשה על המקטרגים לטעון שאיני נוהג על פי פסקיו של 'הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם' אבל הרבנים אינם מכירים בתקפותם של חוקים להם אני מרגיש מחוייב והם שוללים את סמכותם של המחוקקים שנבחרו בהליכים דמוקרטיים ודורשים מכולנו להישמע רק לחוקי ההלכה הרבניים - מהם אני מרבה לסטות ימינה ושמאלה ואותם אני מפר בגאווה ובריש גלי. לא צריך להיות סיני או עוקר הרים[ח] כדי לגלות שאיני מפסיק לדבר סרה באל שאף פעם לא הוציא אף אחד מארץ מצריים ומעולם לא גאל איש מבית עבדים. אכן, אני מסית ומדיח, חולם חלומות, נותן אותות ומופתים ומסרב בזדון להישמע לתכתיבים רבניים ולכן אני בר מוות וטוב עושה כל מי שממהר לסלק אותי מהדרך ולבער את הרוע העצום שאני מפיץ על סביבותיי.
על הצורך לבערני איש, אם כן, אינו יכול לערער ואני אישית לא מבין כיצד דיין כלשהו יוכל להימנע מלגזור עלי את עונש המוות המפורט בחוק ההלכתי. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא אם בתור עבריין רב-תחומי אני רשאי לבקש מהשופטים להמיר את עונש הסקילה[ט] המבעית בהוצאה להורג בחנק[י], מיתה שלכל הדעות נחשבת כהרבה יותר נעימה וסימפטית. תקוות מה אני יכול אולי לשאוב מדיון בו אני מאמץ בכל לב את עמדתו של רבי שמעון:
|
|
תנו רבנן: נביא שהדיח בסקילה.
רבי שמעון אומר בחנק.
מדיחי עיר הנדחת בסקילה.
רבי שמעון אומר בחנק.[1]
|
|
אבל אלו הם רק חלומות באספמיה שהרי אני לא רק מסית אלא גם מדיח וחכמינו כבר קבעו:
|
|
מה שאמרו זכרונם לברכה סקילה חמורה משריפה ושריפה מהרג והרג מחנק, וכל מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, בין משתי עברות או מעברה אחת, נידון בחמורה ...[יא]
|
|
לא נותר לי, אם כן, אלא להשלים עם מר גורלי, להמתין בסבלנות לשני העבדקנים שיובילוני לבית הדין ומשם היישר לבית הסקילה ולעץ התלייה ולהתנחם בכך שבעורי מפחית את הרע בקרב בני ישראל.
|
|
מדוע הם טרם בערו אותו
|
|
הצורך לבערני מקרב עם ישראל אינו נובע רק מעקרונות כלליים ומשאלות לב. בעורי מתחייב ממצוות 'עשה' עליה צריך להקפיד כל מי שחפץ לרצות את אלוהיו:
|
|
מדוע, אם כן, הרבנים מתעלמים מהצורך לסקלני ולבערני? מדוע אחדים מהם אפילו מקדימים שלום לבן בליעל כמוני ואחרים מבקשים ממני לתרום, לצרוך שירותי דת ולהניח תפילין בפרהסיה? האם מצוות אלוהיהם קלה בעיניהם? מדוע סוקלי המכוניות בהפגנות השבת אינם ממהרים לזרוק אבנים גם עלי? האם זכותי להיסקל אינה עולה על זו של כל אחד אחר? היכן הוא הצדק היהודי המפורסם? מדוע איש אינו טורח להעניש אותי כגמולי ולסקול אותי כפי שמגיע לי?
אני מניח שבתנאים הנכונים הייתי זוכה לעונש המתאים אבל ביני לבין הסקילה והביעור עומדת מדינת ישראל שכמו כל המדינות המתוקנות אינה מאפשרת לתימהוניים להוציא להורג אנשים שעוברים על החוקים הפרימיטיביים שאנשי הדת המציאו לצרכיהם. הרבנים היו אולי רוצים להוציא להורג טיפוסים שליליים כמוני אבל לאחר ימי המרד הגדול הרשות לדון בדיני נפשות ניטלה מהם וניתנה לאדוני הארץ, הנציבים הרומיים בארץ ישראל והמושלים הפרתיים[יג] והסאסנים[יד] בבבל, כפי שהטיב להסביר רב שילא כשנדרש לתרץ את מעשיו בפני שליחי המלך: 'אנן מיומא דגלינן מארעין לית לן רשותא למקטל'[3] (אנו, מהיום שגלינו מארצנו אין לנו רשות להרוג). האיסור השלטוני להוציא להורג חוטאים מובהקים כמוני העמיד את הרבנים בפני מצב מאד לא נעים: מצד אחד 'מצוות עשה'[טו] אלוהית דורשת מהם לסקול, לערוף, לשרוף ולחנוק את עושי התועבות שמזלזלים באל ובמצוותיו ומצד שני השליטים האזרחיים, כולם אסקופות נדרסות חסרי כל מעמד תורני, אוסרים בהבל פיהם את חדוות הבעור וכופים על הרבנים להמרות את פי הגבורה, לעבור על מצוות ה'עשה' וללוות במבט זועם וחריקת שיניים את הצדק המוחלט שחומק מבין אצבעותיהם. ההשפלה הזאת הטיחה בפני הרבנים הן את חוסר האונים של האל שבלחץ הנסיבות נאלץ לשבת בחיבוק ידיים ולהעלים עיין מדוברי הסרה והמדיחים והן את אפסותם ואי-יכולתם לשמור על מצוות התורה ולבער את הרע שבקרבם. ההשפלה היית קשה מנשוא והרבנים נאלצו למצוא דרך להגן על כבודם השדוד. למזלם, איש אינו מסוגל להשתוות אליהם במציאת תירוצים והם לא התקשו למצוא כלל חדש:
|
|
ומניין שאין ממיתין אלא בפני הבית?
תלמוד לומר: 'מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת'[טז] - הא אם יש מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית.
מכאן אמרו ארבעים שנה קודם חרבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל מפני שגלו סנהדרין ולא היו במקומן במקדש.[4]
|
|
התחכום הרבני פתר את הבעייה בקלות רבה בעזרת ביטוי תמים שלא רצה בשום קשר עם האיסור לגזור דיני נפשות. בהקשרו, חלקיק הפסוק נראה כך:
|
|
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת.
וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.
וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.[יז]
|
|
הקטע מאשר להוציא להורג אדם שרצח במזיד, אפילו אם הוא נאחז בקרנות המזבח, ורק הנועזים ביותר מסוגלים להסיק ממנו שלאחר חורבן הבית וניתוץ המזבח, הרבנים איבדו את זכותם לדון בדיני נפשות והם אינם מחוייבים לקדם בנחרצות את הוצאתי להורג. חיזוק לנוסחת המילוט הרבנית ניתן למצוא גם בסיפור הזוועה הבא:
|
|
אימרתא בת טלי, בת כהן שזינתה היתה.
ציווה רב חמא בר טוביה להקיפה בזמורות ושרפה.
אמר רב יוסף: רב חמא בר טוביה טעה פעמיים. פעם אחת טעה בהלכה שנקבעה על פי רב מתנה שאמר ששריפה מתבצעת בהטלת פתיליה בוערת לפי הנשרף ופעם שנייה הוא טעה בהבנת הברייתא שאומרת – כיוון שנכתב 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם'[יח] עלינו ללמוד שבזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט.[יט]
|
|
הרב חמא בר טוביה[כ], השאיר את חותמו אך ורק בסיפור האימים שמתאר את הוצאתה להורג, ללא גיבוי הסנהדרין וללא הרבה ידע הלכתי, של נערה מסכנה שנפלה קורבן לייצרה. בזאת הוא שב והוכיח שתעמולה רבנית לחוד ופעילות בשטח לחוד. הסנהדרין אולי נקראת 'חבלנית' אם היא הייתה מוציאה להורג אחת לשבע או שבעים שנים[5] אבל מסתבר שחרף הטפיחות העצמיות על השכם כל רב קנאי, זוטר ודל-ידע ככל שיהיה, רשאי, על דעת עצמו, להקיף בחורה צעירה בזמורות ולהוציאה להורג בשריפה. עם זאת, מהסיפור מסתבר שרבנים טיפה יותר שפויים, דוגמת רב יוסף, סחטו מחצי הפסוק 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם' את האיסור לדון בדיני נפשות בימים בהם הכוהנים פסקו לכהן בקודש. אותו פסוק אמנם משמש את הרבנים לביסוס שררתם[6] אבל בשום מקום לא נאמר שהעולם התורני מחוייב לעקביות[כא] ולרבנים יש זכות מלאה לאלץ את אותו הפסוק לגבות גם את השררה שהם נטלו לעצמם וגם את הפטור ממחויבויות מהם הם רוצים להתחמק.
נוסחאות המילוט הללו מאפשרות לרבנים להתנחם בעובדה שאם בית המקדש לא היה נחרב ואם הכוהנים היו ממשיכים לנהל את פולחני הדם, דבר לא היה מונע מהם למלא אחר הציווי האלוהי לבער אותי בסקילה. עם זאת, נחמה פורתא זאת עדיין משאירה טעם מר בפה. הרבנים אולי הצליחו לתרץ את חוסר האונים שלהם אבל הצדק לא נעשה והעבריין עדיין מתהלך חופשי וממשיך להסית, להדיח, לחלום חלומות ולעשות את הרע בעיני המרומים. הפתרון, כתמיד, היה לגלגל את הכדור חזרה לבעל הבית ולתת לו להתמודד בעצמו עם חוטאים מזידים שכמוני: |
|
והרי אמר רב יוסף וכן שנה רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין - ארבע מיתות לא בטלו.
(תוהים:) לא בטלו?! הרי ארבעת המיתות לבטח בטלו שכן אין היום סנהדרין וארבעת מיתות בית דין.
(עונים:) אלא כך צריך לומר - דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שהיה אמור להיענש בסקילה דנים אותו בשמים שיפול מן הגג או שחיה דורסת תטרוף אותו. מי שהיה אמור להיענש בשריפה נענש בכך שהוא נשרף בשריפה אקראית או שנחש מכיש אותו והוא מתייסר מארס הנחש כאילו היה נשרף. מי שהיה אמור להיענש בהריגה נענש בכך שהוא נמסר למלכות שהורגת בסייף או ששודדים באים עליו והורגים אותו. מי היה אמור להיענש בחנק נענש בכך שהוא טובע בנהר או מת במחלת האסכרה.[7]
|
|
או קי. מתאים לי. על האל הנפקד של הרבנים אני דווקא סומך. למרות כל ההפחדות הוא מעולם לא התערב, וכנראה גם לעולם כבר לא יתערב, בענייניהם של הבריות והסיכוי שהוא ירצה להתחיל דווקא עם אדם ששואף לקדם את הנאורות, ההשכלה וערכים הומניסטים-ליברליים הוא לא גדול. אם הוא באמת היה דואג להפיל את כל חייבי הסקילה מגגות, או לנתנם לטרף בפי חיות דורסות, החוטאים היו מבינים כבר מזמן את הרמז וזונחים את דרכיהם הנלוזות. בפועל, מספר הנופלים הוא זעום ורובם הם פועלי בניין זרים. באותו אופן, מספר הנטרפים ברחבי העולם הוא די אפסי ומדינת ישראל לא חוותה טריפה של ממש כבר שנים רבות. למעשה, למרות מספרם הרב של חייבי המיתה תוחלת החיים בישראל רק עולה ועולה וכיום רק הגברים באיסלנד, שוויץ ואוסטרליה נהנים מתוחלת חיים ארוכה יותר מזו של הגברים הישראלים[כב]. מחקרים אמנם מוכיחים שהחרדים מאריכים חיים יותר מחילוניים שנמצאים באותו מצב סוציו-אקונומי[כג] אבל קיום המצוות הקפדני אינו מזניק את תוחלת החיים שלהם מעבר לזו של אלו שנמצאים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה יותר. במילים אחרות, תוחלת החיים של תושבי ירושלים ובני ברק היא אמנם גבוהה מהממוצע הארצי אבל היא אינה משתווה לזו של תושבי ערים דלי-חרדים דוגמת נתניה, חיפה, פתח תקווה, ראשון לציון, רחובות, רמת גן ורעננה[כד]. מסתבר איפה שמאריכי החיים אינם אלו שמקפידים על תורה ומצוות אלא אלו שמסוגלים לממן לעצמם שירותים רפואיים טובים יותר. כיוון שכך אני לא ממש מודאג מהאפשרות שאל כלשהו, שמעולם לא טרח לעזור לבניו האהובים, יתעורר פתאום משנתו ויחליט להשליך אותי מהגג, לתת אותי בפי חיה דורסת או לכרות[כה] את נפשי[כו]. אלו הם איומים רבניים שנועדו להפחיד את התמימים ואין מאחוריהם דבר זולת שאיפת השתררות, הזיות ומשאלות לב.
|
|
ומה אם?
|
|
במהלך התפתלויותיהם, הרבנים תמיד התעלמו בזהירות מהאפשרות הפשוטה ביותר – לקבוע שעונשי המוות הם אכזריים ומיותרים ולבטל כליל את ארבעת מיתות בית הדין. היהדות האורתודוקסית אינה יכולה להרשות לעצמה למחוק מספר החוקים את כל הציוויים הנושנים והפרימיטיביים שכוהנים אינטרסנטיים שתלו במקראות ורבנים אינטרסנטיים דרשו לצרכיהם שכן כל תוספת, עדכון או מחיקה רק תבליט את העובדה שתורתם אינה נצחית, מושלמת ובלתי משתנה וממילא גם לא אלוהית. כשעולה הצורך, הרבנים ימהרו לתרץ את המבוכות, להתעלם מהן, לטאטאן אל מתחת לשטיח או לעקפן באמצעות אקרובטיקות פרשנית נועזות[כז] אבל אף אחד מהם לעולם לא יעלה על דעתו להגיד בפה מלא שהגיע הזמן לבטל לחלוטין כל מיני הלכות זוועתיות שגורמת לכולם להלך על קצות בהונותיהם. בעולם הנאור כבר לא מוציאים להורג הוגים חופשיים[כח] וגם בקרב הרבנים רק מעטים מייחלים באמת לחזור לימי הסקילה, העריפה, השריפה והחנק. להערכתי, רוב הרבנים אפילו קצת משתנקים כשהם ממלמלים:
|
|
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיוֹת.
וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם. כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיוֹת.
|
|
וקשה לי להאמין שאפילו ההזויים שביניהם אינם מתחילים להזיע כשהם מהרהרים באסון שתפילתם עלולה עוד להמיט עליהם[כט]. אם בית המקדש יבנה במהרה בימינו הרי שתקום בו סנהדרין במהרה בימינו ואז הם יאלצו לגרור אותי, ורבבות שכמותי, בפני בית הדין במהרה בימינו ולבער אותנו במהרה בימינו. בית מקדש בו מנחת יהודה וירושלים תערוב ליהוה הוא האסון גדול ביותר שיכול לקרות לעולם התורני ויש להניח שהרבנים יעשו כל שלאל ידם למנוע את התגשמותה של תפילתם הפזיזה. אני אפילו נוטה לחשוב שהרבנים הם הראשונים שיצעקו חמס אם איזה זקן רכוב על חמור לבן יבשר על גאולת ישראל ועל החזרה לשלטון כוהני ולמנהגים הברבריים שנזנחו כבר לפי אלפיים שנה.
נראה לי שבשלב זה גם המדינה וגם הרבנים לא ימהרו להוציאני להורג בעוון הסתה, הדחה או חלימת חלומות אבל אני לא מרגיש שאני יכול ללכת לישון בשקט כל עוד קיים איזה שהוא אל שעדיין חפץ בסקילתי ותליית גווייתי. מה יהיה עלי אם יסתבר שיהוה אלוהינו ואלוהי אבותינו באמת קיים וברגע של טרוף חושים יהיה רצון מלפניו לבנות את בית המקדש במהרה בימינו, לתת חלקנו בתורתו ולדרוש מאיתנו לעבדו ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות? יתרה מזאת, מה יהיה אם הגורל ימיט עלינו את הנסיבות שיאפשרו לנאמנים הזויים של הר הבית להקים בית מקדש שלישי ולחדש את ימי הקורבנות, פולחני הדם וההוצאות להורג? מי שמוצא אסמכתאות מקראיות שמצדיקות התישבות על אדמות של אחרים, התנכלות לשכנים, שריפת בתים על יושביהם, גדיעת עצי זית וניקוב צמיגים של רכבי צה"ל לבטח לא יתקשה למצוא את הציווי המפורש שדורש לבערני. זה אולי נשמע כלא יותר מאשר פרנויה מסוייטת אבל אנחנו חיים במדינה בה לא מעט סיוטים נוהגים לרקום עור וגידים ולהפוך למציאות. הדת רוצה לבער אותנו. הגיע הזמן שנבער את הדת. |
|
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.
|
 |
שמות לא:יד
דברים יז:ב-ז
דברים יג:ב-ו
דברים יז:ט-יב
אני לא מאמין שאלים כל-יכולים נוהגים לכרות בריתות עם אבות מיתולוגיים של שבטי נוודים ולהערכתי הברית שעלי לשמור נבעה ממוחו הקודח של בן תמותה ממולח שרצה להפחיד באמצעותה את אחד מאבות אבותיי התמימים. בנוסף, אף אל לא מילא את התחייבויותיו החוזיות לעם ישראל ולא הציל את בני בריתו ששיוועו לעזרתו בדרכם למחנות המוות וגאיות ההריגה ולכן איני רואה כל סיבה למלא אחר מצוות שמשרתות רק את צרכי הרבנים ומסייעות להם להשתרר עלי ולהתעלק על כספי.
וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.
וְלָקַחְתָּ אֶת כָּל הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה.
וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא.
וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.
וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.
וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ עַל נְתָחָיו וְעַל רֹאשׁוֹ.
וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיהֹוָה רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה הוּא.
וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.
וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.
וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ.
וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא.
(שמות כט:יא-כב)
בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר 'יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה'. כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. ... כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ, מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָאָרֶץ וְהֵעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין. וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן, עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ (בַּיּוֹם הַהוּא) כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי' וְגוֹ'. כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי, מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.
(משנה, סנהדרין ו:ד)
(משנה, סנהדרין ו:ד)
מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה.
(משנה, סנהדרין ז:ג)
ספר החינוך מצוה תקנה
דברים כב:כד
שמות כא:יד
שמות כא:יב-יד
דברים יז:ט
אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה אמר רב יוסף טעה בתרתי טעה בדרב מתנה וטעה בדתניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט.
(סנהדרין נב:ב)
(סנהדרין נב:ב)
ההתייחסות האחת לרב חמא בר טוביה אינה מאפשרת לנו למקמו בזמן ובמרחב אבל כיוון שהוא נקרא 'רב' ולא 'רבי' וכיוון שכל שאר הרבנים ששמם היה 'חמא' פעלו בסוף תקופת התנאים ובמהלך תקופת האמוראים לא נטעה הרבה אם נניח שגם רב חמא זה חי ופעל שנים רבות לאחר נפילת הבית וניתוץ המזבח.
עונש הכרת כנראה כבר לא יחול עלי שכן רבה אמר 'מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת'. הרבנים שאינם רוצים לאבד את שוט הכרת אמנם מצפים שהאל שברשותם ימצא לעצמו התר לקפד את חיי ולמנוע ממני את הכניסה לגן עדן אבל אני מוכן לקחת את הסיכון ולהמר שגם במקרה שלי הוא לא ינקוף אצבע ושלאחר מותי כבר לא אתעניין בגורל נשמתי.
אפילו בארה"ב, בה עדיין נהוג עונש המוות, האשמים מוצאים להורג רק בגין רצת מדרגה ראשונה ואיש אינו מעלה על דעתו להמית אנשים בגין מחשבותיהם או דבריהם.
סנהדרין פט:ב
ספר המצות להרמב"ם, מצוות עשה, מצוה רכט
מכילתא דרשב"י, פרשת משפטים, סעיף יד
סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה.
(משנה, מכות, א:י)
שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך - ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים. ואומר 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם', וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. ואומר 'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה'.
(ראש השנה כה:ב)
והאמר רב יוסף וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו. לא בטלו?! הא בטלו להו אלא דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי.
(כתובות ל:א)
התגובות האחרונות