דגל חשוב במיוחד הוא דגל החינוך וכולנו היינו רוצים להבטיח לילדינו את הידע והכישורים שיאפשרו להם מצד אחד לעבוד, להתפרנס ולחיות בכבוד ומצד שני לפתח את המדעים והטכנולוגיות שיבטיחו את עליונותו של הצבא הישראלי ואת שגשוגה הכלכלי של המדינה היהודית. רובנו, אף אם לא כולנו, היה גם רוצה להתייצב מאחורי דגל שלטון החוק שאמור למנוע את השחתת השלטון על ידי ההון ולהבטיח שאיש לא ייקח את החוק לידיו ויעשה כישר בעיניו. לבסוף, רק עוכר ישראל מושבע לא היה רוצה לראות אותנו מניפים גם את דגל הקבלה הבינלאומית שיסמל את קבלתנו המלאה לחיק העולם הנאור ואת ההערכה המלאה לתרומה המדעית, כלכלית ותרבותית שאנו תורמים לאנושות כולה.
כל הדגלים הללו מייצגים מטרות חשובות ונעלות אבל אף מדינה בעולם אינה מסוגלת להניף את כולם בעת ובעונה אחת ולכן כל מדינה ומדינה קובעת לעצמה סדר עדיפויות ומחליטה אילו דגלים יעלו לראש התורן ואילו ימתינו בסבלנות עד שייווצרו התנאים שיאפשרו גם להם להתנוסס אל על. אנו נוכל לדמות זאת לרחבה זרועת תרנים שעל כל תורן תלוי דגל. דגלים אחדים יתנוססו בראש התורן וייצגו את היעדים הלאומיים שזוכים לגיבוי תקציבי מלא, דגלים אחרים ימצאו את מקומם במרכז התורן ויסמלו את מטרות שתוגשמנה, במקרה הטוב, רק בחלקן ולבסוף, דגלים בודדים יאלצו להיוותר בתחתית התורן והם יזכירו לכולנו שבהיעדר תקציבים לא ניתן לממש את כל התקוות והחלומות ואת חלקן אנו חייבים לדחות או פשוט לשכוח.
רחבת התרנים שלנו אינה בהכרח סטטית. בחירות עלולות להביא לשלטון מפלגות בעלות אג'נדה חדשה ואלו יעלו את הדגלים החביבים עליהם וינמיכו את האחרים. גם אילוצים דוגמת מלחמות, פגעי טבע, משברים כלכליים כלל עולמיים, שביתות, מרי אזרחי, הפגנות ענק ומתקפות תקשורת חייבים בהכרח לגרום לשינוים בסדרי העדיפויות וממילא גם בגובהם היחסי של הדגלים. בדומה למשפחות שנאלצות לוותר על קנית מטבח חדש בשנה שהן רוצות לצאת לטיול לחו"ל, גם מדינות חייבות לצמצם את ההקצאות לסעיפי תקציב בעלי סדר עדיפות נמוך כשהן רוצות להגדיל את האמצעים שהם מעמידים לטובת עדיפויות לאומיות חשובות יותר. המשאבים הלאומיים של רוב מדינות העולם הם מוגבלים ולא צריך השכלה כלכלית עמוקה בכדי להבין שניתן אולי לשנות את חלוקתה של עוגת התקציב אבל קשה מאד להגדיל בו זמנית את כל הפרוסות ובלתי אפשרי, לאורך זמן, להוציא כספים שאינם נמצאים בקופה, ובמיוחד כשמדובר בכספים שנועדו לצריכה ולא להשקעה.
למדינת ישראל אתגרים ייחודיים שכופים עליה להקצות משאבי יתר לתחומים שבמדינות אחרות נחשבים לפחות מרכזיים. את דגל הביטחון אנו חייבים להרים לראש התורן בין אם אנו רוצים ובין אם לאו. שיקול מוטעה בתחום זה עלול לסכן את קיומה של מדינת ישראל ולכן מערכת הביטחון, בהכרח, חייבת לקבל את כל התקציבים שיבטיחו למדינה את היכולת להגן על שטחה ועל אזרחיה. כמדינה רב-גונית, רב-קהילתית ורב-תרבותית בכלל, וקולטת עליה בפרט, על ממשלת ישראל להקצות משאבים ניכרים לשילובן של אוכלוסיות גדולות, חלקן כאלו שבאו לארץ בחוסר כל ולעיתים גם ללא הידע והכישורים הנדרשים להתמודדות עם העולם המודרני וחלקן כאלו שתחושות הניכור, קשיי השפה וכבלי המסורת מנעו מהן להשתלב בזרם המרכזי של החברה הישראלית. בנוסף, מדיניות פיזור האוכלוסין של רבות מממשלות ישראל הגבירה את חשיבותו של דגל קידום הפריפריה והממשלה חייבת עתה לתקן את המעוות על ידי הקצאת משאבים נוספים לחיזוקם של חלקי ארץ שמתקשים ליהנות מפרות ההתפתחות הכלכלית אותם חווים תושבי האזורים היותר מפותחים. לבסוף, מעמדה הבינלאומי שדל ישראל אינו מזהיר במיוחד והמדינה חייבת לטפל גם בדגל הקבלה הבינלאומית ולהבטיח שמדינת ישראל לא תוקע כמצורעת ממשפחת העמים ולא תמצא את עצמה מנודה וחסרת בנות ברית.
אם לא די בכל הצרות האלה המדינה שלנו החליטה להניף עוד שני דגלים: דגל חברת הלומדים שמסוכך על רבבות תלמידי הישיבה שתורתם אמנותם ועל מחצית המשפחות החרדיות שראשיהן אינם עובדים לפרנסתם ודגל ההתיישבות בשטחים שמתנוסס מעל לישובים ומאחזים שמדינת ישראל, בין בהסכמה גלויה ובין בקריצת עיין, הקימה בתוך האוכלוסייה העוינת של יהודה והשומרון. הדגלים הללו הם בהחלט לגיטימיים, מי שמאמין שרק הדת היהודית או הכיבוש יכולים להציל את עם ישראל בהחלט רשאי לדרוש שחברת הלומדים מחד ומאמץ ההתיישבות מאידך יקבלו נתח ראוי מהתקציב. הבעיה היא ששני הדגלים הללו נשארים תמיד דבוקים לראש התורן, ללא כל התחשבות בצרכים הלאומיים האחרים, וששניהם, ובייחוד חברת הלומדים, מייצגים אוכלוסיות שתאבונן גדל בקצב הרבה יותר גבוה מקצב התרחבותה של העוגה הלאומית.
התוצאה צריכה להיות ברורה לכל מי שמסוגל לראות את התמונה בכללותה: אם הצרכים של שתי האוכלוסיות הללו רק גדלים ושני הדגלים אינם מוכנים לרדת מראש התורן אזי למדינה לא נותר אלא להנמיך בהדרגה את כל הדגלים האחרים: לבטל את פרויקט טנק המרכבה, לרכוש פחות סוללות כיפת ברזל, להגדיל את מספר התלמידים בכיתה עד למקסימום האפשרי, להוריד את מספר המיטות, הרופאים והאחיות למינימום ההכרחי, להוציא לרחובות פחות שוטרים, לדחות את ההצטיידות בניידות כיבוי אש חדשות, להשהות את קידום הפריפריה, לגמד את שלון חוק, לוותר על קבלתנו כשותפה שוות חובות וזכויות בקהילת האומות ולהפוך אותנו בהדרגה לחברה שהיא בממוצע יותר ענייה ואלימה ופחות משכילה ושומרת חוק, חברה שלומדת אט, אט להסתגל לרמת שירותים מתדרדרת ולהשתוללויות חוזרות ונשנות של גורמים שאינם מוכנים לוותר על החובה להישמע רק להוראות רבניהם ועל הזכות לערער את יסודותיה של האומה כולה.
את הפתרון היחיד למצוקותיה של המדינה ההולכת ושוקעת יכול להביא רק שינוי משמעותי בנוף הדגלים שברחבה: הנמכה דרסטית של דגל חברת הלומדים ודגל ההתיישבות בשטחים והעברת המשאבים שיתפנו ליעדים החשובים באמת, דוגמת היערכות הצבא לאתגרים שבדרך, הקטנת גודל הכיתות, שיפור רמת המורים, הרחבת וטיוב ההשכלה הגבוהה, הורדת שכר הלימוד במוסדות אקדמאיים, הורדת נטל המס על המגזר היצרני, שיפור רמת השירותים לאזרח, חיזוק הכוחות הלוחמים למען שלטון החוק וכדומה. הבעיה היא שלהנהגה המדינית אין את הכוח והרצון להתעסק עם הדגלים הבעייתיים והם מעדיפים לדרדר את המדינה במקום להתעמת עם בעלי הזרוע שמאיימים עליה. בינתיים המצב עדיין אינו אבוד אבל אנחנו כבר לא רחוקים מסף התהום. עוד כמה דחיפות קלות וכולנו נמצא את עצמנו מחבקים אחד את השני בדבוקה מאוחדת שצונחת יחד אל פי הפחת.
התגובות האחרונות