להוציא את המאבק הציוני להקמת בית לאומי לשרידים המעוכים ששרדו את זוועות השואה ולמושפלים והמדוכאים של כל התפוצות, אין בעיני מהלך היסטורי יותר רומנטי ומרגש מאשר מאבקם של השחורים לשוויון זכויות בארצם. התנועה לשוויון הזכויות טלטלה את ארצות הברית במשך כשלוש עשרה שנים, מאמצע שנות החמישים של המאה הקודמת עד שהמשטר הפדרלי החליט לאמץ את עקרון השוויון ולהתייצב במלוא עוצמתו מאחורי החוקים שאסרו כל צורה של הפליה והבטיחו לכל אזרח, יהיה צבע עורו אשר יהיה, את הזכות לבחור ולהיבחר.
המאבק לזכויות האזרח הונהג על ידי השחורים עצמם, ובראש וראשונה על ידי הכומר מרטין לותר קינג, שנאומיו הבלתי נשכחים הציפו את חוסר-הצדק המשווע לתודעתו של הציבור האמריקאי והניעו את הדרישה ההולכת וגוברת להכיר באדם השחור כאזרח שווה זכויות שאינו תלוי בחסדיהם, או רצונם הטוב, של אדומי העורף שהצליחו לדכאו עוד מאה שנים לאחר שחרורו. השפלת השחורים ורמיסת זכויותיהם נגעה בנימי נפשם של יהודי ארצות הברית, בני העם שהבין טוב מכולם את תחושותיו של המדוכא, הנקלה והמושפל, והם התגייסו בהמוניהם למאבק למען זכויותיו וכבודו של האדם השחור. מתנדבים יהודים הגיעו מכל רחבי ארצות הברית: עורכי דין יהודיים שייצגו את מנהיגי המאבק בבתי המשפט, תורמים יהודיים שעזרו לממן את התנועה ופעילותה, סטודנטים יהודיים שזרמו בהמוניהם לדרום בכדי לעזור ברישום השחורים לקלפיות (שניים מהם אף שילמו על כך בחייהם), כתבים ושדרים יהודים שהעלו את הבעיה לתודעתה של האומה האמריקאית, רבנים רפורמים שתמיד הציבו את עצמם בחזית המאבקים לצדק חברתי ואלפי יהודים פשוטים שהרגישו שהם חייבים לתרום את חלקם למאמץ שאם היה מתרחש עשרים וחמש שנים קודם לכן היה יכול אולי להציל את בני משפחותיהם שנכחדו בשואת אירופה.
ההתגייסות היהודית, עם זאת, לא הייתה שלמה והיחידים שקולם לא נשמע ותרומתם לא נרשמה היו היהודים האורתודוקסים שמתוך נטייה טבעית מחד, והרצון לא להרגיז את הפריץ מאידך, התייצבו לצד הכוחות השמרניים והגזעניים וסרבו לגבות מאבק שרצה לזעזע את אמות הספים ולשנות את הסטטוס קוו. הקול היחיד שבקע מתוך האפלה האורתודוקסית היה קולו של הרב אברהם יהושע השל, שייזכר לנצח בהיכל הפאר של עם ישראל כמי שהלך שלוב זרועות עם מרטין לותר קינג בצעדת החופש מסלמה למונטגומרי שבמדינת אלבמה.
 |
 |
הצדיק היחיד הזה בסדום האורתודוקסיה האמריקאית ושאר אחי גיבורי התהילה שתרמו את זמנם, כספם, השפעתם, כישוריהם וכפי שראינו, גם את חייהם, למאבקו של האחר, הזר והשונה, מייצגים עבורי את תפארתו וגאון רוחו של העם אליו אני גאה להשתייך. אשרי העם שהתברך בבנים כאלו ואשרי הדת שהוציאה מקרבה רבנים כמו הרב השל שבצעדה אחת קידש את שמו של האל בו הוא האמין יותר מכל הרבנים שתהילות האל אינן משות משפתיהם.
כשם שהרב אברהם יהושע השל מסמל עבורי את תפארתה של הנפש היהודית כך רב אחר בשם אברהם, הרב אברהם דב הכט, מייצג בעיני את שפלות הרוח ואפסות הקומה אליהן מסוגלים לרדת היהודים בהם תמיד אתבייש ואותם לעולם לא אכנה בתואר 'אחים'. הרב החבדי הזה, נשא נאום בכנס של קואליציית הרבנים למען ישראל, בחודש יוני 1995, בו הוא קבע ממרום יומרותיו וממעמקי נשמתו השחורה שבמסירת שטחי ארץ ישראל לזרים, ראשי המדינה בוגדים בעם ישראל ומוסרים יהודים לגויים, עבירה שעל פי הרמב"ם מחייבת את הוצאתם להורג עוד לפני שהם יספיקו להוציא את זממם מן הכוח אל הפועל. פחות מחמישה חודשים לאחר מכן, ביום שירשם לנצח כתאריך של קלון בתולדותיו של עם ישראל, בחור בשם יגאל עמיר זחל החוצה מתוך התהום השחורה וירה שלושה כדורים בגבו של ראש הממשלה שלי.
אני זוכר את אירועי כל אותו השבוע כאילו היה זה רק אתמול: את עצרת ההמונים בה עמדנו ושרנו 'אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום', את דקות החרדה והמתח הראשונות, את איתן הבר עומד ומקריא 'ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, צער רב ויגון עמוק על מותו של יצחק רבין שנרצח בידי מתנקש', את ההלם, את השיח'ים מהמפרץ, עם השבריות בחגורותיהם, באים להשתתף בלווייתו של אדם שגדולתו השכיחה מהם את עוינותם, את ביל קלינטון אומר 'שלום חבר', את המשמרות הבוכיות ליד ביתם של לאה ויצחק רבין ואת קולו המתחנחן של הרב הכט עונה לשאלה ברדיו הממלכתי ואומר 'אני אמרתי שצריך לרצוח את רבין? הרמב"ם אמר שצריך לרצוח אותו!'
טוב עשו ממשלות ישראל שמנעו מהאדם הזה להשחיר בצלו את אדמתה של ארץ ישראל אבל האיסור המבורך לא מנע מהרב הראשי הספרדי, הרב שלמה עמר, לחגוג עימו את יום הולדתו התשעים, ואת הרב הראשי האשכנזי, הרב יונה מצגר, לשאת את הנאום המרכזי באירוע שציין שלושים למותו.
|
|
 |
|
הרב הכט מת לפני פחות משלושה חודשים אבל מסתבר שהוא, בדיוק כמו רבו, האדמו"ר מליובאוויטש, השאיר אחריו מורשת מפוארת שממשיכה לספק השראה לרבנים שחורי מדים ונשמה שמתעקשים לדבוק אך ורק בדעות האינטרסנטיות שהם אינם מתביישים לתלות באילנות גבוהים דוגמת הרמב"ם, שלקביעותיו, לשיטתם, יש תוקף מחייב יותר מהכרעותיו הדמוקרטיות של עם חופשי בארצו שאימץ את עקרונות הדמוקרטיה והחליט ליטול אחריות על גורלו, להתעלם מכל בעלי היומרות ולהתוות בעצמו את דרכו לשלום וביטחון.
על כולנו להחליט בדרכו של מי ברצוננו לפסוע. בדרכו של הרב אברהם יהושע השל שאימץ את העקרונות הנעלים ביותר של האנושות או בדרכו של הרב אברהם דב הכט שמובילה אך ורק לביצת הסחי והמיאוס בה עם ישראל כל כך אוהב לשקוע.
התגובות האחרונות