Skip to content

1VSDAT

חמישי, 01 אוקטובר 2020 11:56

על תבונה ורגישות (מעגלתו של חילוני)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

 

על תבונה ורגישות

 

האבחנה בין רגשות ותבונה משמשת לא פעם בסיס לטענות ביקורתיות על אופן התייחסותם של חילונים לאמונה הדתית ולדתיים עצמם. האם יש צדק בטענות אלו?

 

שתי דוגמאות לטענות מסוג זה הן:

 

1.   אתה מנסה לשכנע את הדתי בטעותו באמצעים רציונליים למרות שאמונתו נובעת מן הרגש ולא מן ההיגיון.

2.   מופעיה השונים של ההתנגדות ל"פגיעה ברגשות דת", התנגדות שבמדינות רבות מעוגנת גם בחוק.

 

לדעתי הטענות אינן מוצדקות.

 

ברוב המקרים, האמונה הדתית היא תוצאה של שטיפת מוח.

 

רוב האנשים שמאמינים באלוהים[א], מאמינים בו כי בילדותם חונכו להאמין בו. האם ניתן לתאר חינוך שהאדם קיבל כ"רגש"? כמובן שלא! החינוך הזה אינו אלא שטיפת מוח המנצלת את נטייתם של ילדים להאמין למבוגרים. לנטיית הילדים להאמין לדברי המבוגרים יש בסיס אבולוציוני ש"נועד" לחסוך מהילדים את הסבל והסיכון הכרוכים בלימוד מן הניסיון ואחד מתוצרי הלוואי שלה היא היכולת שהיא מקנה למבוגרים לשטוף את מוחם של הילדים גם במידע שגוי שלא יתרום דבר לסיכויי ההישרדות שלהם.

 

הילד מאמין למבוגר – לא כתוצאה מרגש אלא כתוצאה מהיגיון![ב] מאד הגיוני שהכרתו של המבוגר את העולם ואת דרכי ההתמודדות עם הקשיים השונים גדולה מזו של הילד ולכן, מבחינת הילד, מאד הגיוני להאמין לדבריו.

 

אמנם אמרתי שהמבוגר שוטף את מוחו של הילד, אבל לא התכוונתי לייחס למבוגר כוונה רעה. הוא שוטף את מוחו של הילד באמונות שהוא עצמו מאמין בנכונותן. למעשה, הוא חושב שהוא מקנה לו ידע שישרת אותו בהמשך חייו.

 

כמובן שמעבר לתקופת הילדות, יש בחייהם של חלק מן האנשים תקופות נוספות שבהן הם עלולים ליפול קרבן לשטיפת מוח. למשל, אנשים שחוו אסון או אבדן עלולים לחפש הקלה על ידי פניה לאנשים שמעידים על עצמם שבידיהם התרופה לכל בעיה. אפשר לתאר תקופות כאלה כנסיגה זמנית לתקופת הילדות שבה מנוטרלת המחשבה העצמאית ודבריהם של "המורים הרוחניים" נתפסים כאמת מוחלטת.

 

מנגנונים של שטיפת מוח מסבירים את האופן שבו עוברת האמונה מאדם לאדם, אבל הסבר מלא לתופעת האמונה הדתית מחייב גם הבנה של תהליך היווצרות האמונה מלכתחילה. הרי חייב היה להיות מישהו שהתחיל להאמין בה מבלי שקיבל אותה מאחרים. מה גרם לאדם זה להתחיל להאמין?

 

לרוב, גם היווצרותה של האמונה אינה מבוססת על הרגש.

 

כדי להשיג שליטה בחיינו, אנחנו מנסים לזהות תבניות של סיבה ותוצאה. להבנה זו שני תפקידים: האחד הוא שליטה של ממש על ידי גרימה לסיבה כדי שזו תגרום לתוצאה והשני הוא חיזוי מוקדם של התוצאה שתיגרם בעתיד עקב נסיבות נוכחיות שזוהו כסיבה לאותה תוצאה.

 

כאשר איננו מצליחים למצוא סיבה "טבעית" לתופעה כלשהי, אנחנו נוטים להסיק שמישהו שחפץ בהשגתה, גרם לה. בחלק גדול מן המקרים זו מסקנה נכונה (הגבינה לא זזה מאליה ולכן מישהו חייב היה להזיז אותה) אבל בחלק אחר של המקרים המסקנה שגויה בגלל שבעצם כשלנו בכשל הלוגי של טיעון מן הבורות: לא מצאנו סיבה טבעית ולכן הנחנו (לפעמים בטעות) שאין סיבה טבעית. במקרים כאלה, וכשאיננו מצליחים להבין גם מיהו זה שגרם לתוצאה, אנחנו נוטים להמציא את אלוהים[ג]. למעשה מדובר כאן ב"אלוהי הפערים" המוכר. די ברור שלא יכול להיות לאלוהים הללו הסבר אחר כי כאשר אנחנו מבינים בדיוק כיצד דבר מסוים קורה, אין לנו שום סיבה לייחס את התרחשותו לאלוהים. רק כאשר איננו יודעים כיצד הוא קורה אנחנו יכולים להמציא[ד] לו סיבות מדומיינות.

 

חשוב להדגיש שאין להסיק מן האמור לעיל שהאמונה עצמה היא הגיונית. הטענה היא רק שהתהליך שהוביל לאימוצה הוא תהליך שבדרך כלל הגיוני להיעזר בו ושהאמונה מתקבלת בגלל המקרים שיוצאים מכלל זה.

 

בכל מקרה, אם איננו רוצים לנקוט בדרך של שטיפת מוח, הדרך היחידה שבה נוכל לשכנע ביושר היא דרך ההיגיון. ההיגיון קיים אצל כל בני האדם, גם הדתיים שבהם, כי הוא תוצאה של האבולוציה. נכון שרגשות בן הפלוגתא עלולים למנוע את הפעלתו, אבל אם לא נשתמש בטיעונים הגיוניים, מובטח לנו מראש שההיגיון לא יופעל ומן הסתם – גם דעותיו לא תשתנינה.

 

אחת הסיבות החשובות לשימוש בטיעונים הגיוניים היא שחלק מן הדתיים (שכאמור, ההיגיון חשוב גם להם) מנסים להציג את אמונתם כתוצאה של שיקולים הגיוניים. אחת המטרות בדיון ההגיוני אתם היא לחשוף אותם להבנה שהטיעונים ה"הגיוניים" שלהם, למעשה שגויים ואינם אלא ניסיון להצדיק בדיעבד את המסקנות אותן קבעו מראש.


רבים מן הדברים שכתבתי בבלוג ובספר נועדו בדיוק למטרה זו.

 

הפסקה האחרונה יכולה להביא אותנו לטענה השנייה.

 

פגיעה ברגשות דת אינה קיימת!

 

נתחיל במובן מאליו: לדת אין רגשות. רגשות הם נחלתם של יצורים חיים ולא של אידיאולוגיות.

 

לכן, כשמדברים על "רגשות דת" מדברים, למעשה, על רגשות המאמינים בדת.

 

מדובר ברגשות שהמאמינים חשים כאשר מישהו מכחיש, מפריך או מגחיך את אמונתם הדתית אבל רגשות אלה אינם נובעים מתוכן האמונה, אלא מן העובדה שמישהו מכחיש, מפריך או מגחיך את הממים שהם מזהים עם העצמי שלהם – מה שנוהגים להגדיר כ Selfplex שלהם.

 

רגשות מסוג זה אינם מאפיינים את הדתיים: כל אדם מרגיש נפגע כאשר מנסים לערער את האמונה במה שהוא רואה כ"ציפור נפשו".

 

ההבדל בין מאמינים דתיים לבין אתאיסטים נעוץ בכך שהאתיאיסטים מבינים שלצורך ההגנה על רעיונותיהם, הם יכולים להיעזר בהיגיון, בשעה שהדתיים, שאמונתם אינה מבוססת על ההיגיון, פונים, כאשר הם מכירים בכך, לסחיטה רגשית.

 

אמור מעתה: הדתי אינו מאמין בגלל רגשותיו אלא שהוא רגיש (במובן "פגיע") בגלל אמונתו הדתית.

 

 

 



[א]

המילה "רוב" חשובה. יש אנשים שמאמינים באלוהים כתוצאה מהחלטה לקבל על עצמם את הדת. את הסיבה להחלטה זו אפשר באמת לתאר כרגשית. אצל רוב האנשים האלה מדובר ברצון להשתחרר מן האחריות לגורלם ולמעשיהם.

[ב]

הכוונה כאן אינה לשיקול הגיוני של הילד, אלא להיגיון שהטביעה האבולוציה בהתנהגותם של ילדים

[ג]

להל"ן דוגמה של אחד ממאות המאמרים שעוסקים בנושא. חשוב להבין שהמילה "אלוהים" אינה מייצגת כאן בהכרח את אלוהי הדתות האברהמיות. היא מייצגת ישויות (חיות, עצמים דוממים או אפילו ישויות דמיוניות) שמיוחסות להן כוונות ויכולות שאין להן.

[ד]

להמציא או לקבל: לפעמים איננו ממציאים שום דבר באופן אישי אבל אז מגיע מטיף דתי ומציע לנו הסבר מדומיין למתרחש ובהעדר הסבר אחר אנחנו עשויים לקבל את הצעתו.

 

 

 

נקרא 422 פעמים שונה לאחרונה ב- חמישי, 15 אוקטובר 2020 16:19

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים