התורה היא ספר רצוף בעיות וסתירות. על מנת לפתור את חלקן, יצרו חז"ל סט חוקים, פתגמים וכללים שאמורים לפתור אותן. חלק מכללים אלה הגיוניים (לדוגמא מידת 'קל וחומר'[א]), חלק אחר חסר כל הגיון, וחלק אפולוגטי במכוון: נוצר מלכתחילה כתירוץ לבעייתיות מובנית בטקסטים.
כיום, אנשים רגילים לצטט פתגמים אלה כמצוות אנשים מלומדה בלי להבין בכלל את חוסר ההגיון שבהם, ומבחינתם אם יש פתגם או מידה שאפשר לייחס לטעות כלשהי בטקסט, הכל מסתדר והגיוני, אפילו אם אותו פתגם או אותה מידה אינם הגיונים כלל. בחרתי כמה מן ה"מידות" או ה"אמרות" הידועות השגורות בפי המאמינים ובדקתי האם מדובר בחוכמה לוגית גנוזה או שמא מדובר בפתרון פשוט שנועד לכסות על בלאגנים בטקסט או להאדיר את חכמי היהדות הקודמים.
'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' – ביטוי מהגמרא שבמקור התייחס למחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל ואומר בפשטות שדבריהם של שני הצדדים מהווים פרשנות לגיטימית, המחלוקת בין החכמים היא לשם שמים וכולם צודקים. לכן, כשנחלקו חכמים בעניין מסוים, אף על פי שהלכה למעשה פוסקים כדעה אחת, יש מקום גם לשאר הדעות, ועל כן כולן בגדר "דברי אלהים חיים"[ב]. מאמינים בימינו נוטים לתרץ אי התאמות רבות בתנ"ך או בתושב"ע שכוללות סתירות חזיתיות בין שני דברים סותרים בביטוי הזה, שהוא מין אישור להיות עיוורים לסתירות ולגשר בין שתי גישות אשר לא יכולות להתקיים במציאות.
זה בסדר אם הביטוי מובא כמסקנת דיון הלכתי לדוגמא לגבי כמה נרות יודלקו בחנוכה כי במקרה מעין זה מדובר על מנהג או מצווה חדשה שרוצים להתחיל מהיום והלאה ולכן מובאים טעמים שונים לכאן ולכאן, אבל חכמים נטלו לעצמם חירות לפתור כך סתירות לגבי טקסטים עובדתיים שסותרים זה את זה או פרשנויות דרשניות סותרות של חז"ל לגבי עובדות. איך זה ייתכן? יש נכון ולא נכון. או שקרה כך, או שקרה כך, ואין שום אפשרות להגיד שקרו שני דברים רק בגלל ש'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'. לדוגמא: כמה דברות נכתבו על כל לוח בשני לוחות הברית. אומרת הגמרא 'רבי חנינה בן אחיה רבי יהודה בן גמליאל אומר, חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה... רבי שמעון בן יוחאי אומר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה... רבי סימאי אמר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה'[ג]. אי אפשר להגיד ש'אלו ואלו דברי אלוהים חיים" לגבי שאלה כמותית בסיסית: או שהיו חמש דברות מכל צד, או עשר, או עשרים, או ארבעים. אי אפשר לקבל שתי עובדות סותרות!
'שבעים פנים לתורה' – ביטוי דומה המציג את הגיוון הרב של הדרכים שבהן ניתן לפרש את התורה. הביטוי מופיע לראשונה בספרות ימי הביניים, אך העקרון שהוא משקף קדום יותר[ד]. המספר "שבעים" הוא טיפולוגי ומייצג קבוצה גדולה. בדרך כלל משתמשים בו כדי לבטא את הרבגוניות שבדרכי לימוד התורה: התורה ניתנת להתפרש בשבעים פנים, ולפיכך כמעט שאין דרך לימוד שאינה לגיטימית, וכל הטוען לבלעדיות פירושו שלו ודרכו שלו בהבנת דברי התורה נמצא מתכחש לכלל הגדול של פלורליזם בפרשנות ובלימוד התורה, המתבטא בעקרון שבעים הפנים[ה]. למעשה שורש הפירוש היצירתי מקורו בחירות שנטלו לעצמם הפרושים בימי בית שני ובעיקר לאחר חורבנו בזמן המשנה והגמרא, לפרש את התורה בצורה מדרשית ואלגורית ולגזור ממנה את התורה שבעל פה, שעליה מתבסס השולחן ערוך ועולם ההלכה של ימינו, פירוש שלא עולה בקנה אחד בשום פנים ואופן עם ה"פשט" כפי שהוא נקרא בפסוקי התורה (וכפי שפירשו אותם הצדוקים- היהודים הקדמונים המקוריים). מכאן נובע גם, כי גם הדעות שאוחזים בהן הרפורמים, וגם אלו של הקונסרבטיבים, וגם אלו של החילונים שמפרשים את צווי התורה לפי רוחב דעתם, כל אלו אמורים להיות מקובלים באותה מידה, שכן גם הם חלק מאותם "שבעים הפנים"!
'אין מוקדם ומאוחר בתורה' – ביטוי אשר משמש פרשני מקרא כאשר הם נתקלים באירוע המופיע במקרא לאחר מאורע אחר שלפי ההגיון והסדר הכרונולוגי היה אמור להופיע לפניו[ו]. לדוגמא: הגמרא דנה בשאלה ממתי דורשים בהלכות הפסח, וסוברת כי הפסוק ממנו לומדים שמשה דרש בהלכות פסחבראש חודש ניסןמופיע לאחר מאורע שקרה בר"ח אייר[ז]. הביטוי נותן לגיטימציה לגשר על הבלבול ששורר פעמים רבות במקרא שבו מסופר על אירועים שקרו מוקדם מדי \ שעדיין לא אמורים היו לקרות. איך עובד הפתרון? מוצע הסבר שהתורה מצאה לנכון לערבב את הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות או את הרצף ההיסטורי מסיבה עלומה כלשהי, ובכך הפכו המאמינים את היושב במרומים לקוונטין טרנטינו וטענו שחוסר הסדר הכרונולוגי, ללא הסבר, ללא הגיון, כגזרת הכתוב הוא מכוון וזו אחת המידות שהתורה נדרשת בהן[ח].
'שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם' – לפי עקרון (מידה)[ט] זו, במקרה שיש סתירה בין שני כתובים במקרא, כתוב שלישי פוסק כיצד יש לפרש את העניין. לדוגמא: האם למשה רבינו היה מותר להכנס לאוהל מועד. במקום אחד נאמר 'וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ'[י] ובמקום אחר כתוב 'וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד'[יא]. אז האם היה מותר למשה להכנס או לא? בא הכתוב השלישי והכריע 'כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן'[יב], כלומר כל זמן שהיה הענן שם, לא היה משה שם, ומשנסתלק הענןהיה נכנס ומדבר עמו.
כל זה טוב ויפה, אבל למה במקום להודות שיש בעיה בטקסט נלך בדרך של פתרון דמוקרטי של הרוב קובע? במה שני כתובים פותרים את הבעיה של סתירה בטקסט? הרי בכל זאת, הטקסט הסותר נכתב ואי אפשר להתעלם ממנו (או למצער, לא לקבלו) רק בגלל ש'הוא המעט'.
'יחיד ורבים- הלכה כרבים' - במקרה וישנה מחלוקת בין מעט חכמים לבין חכמים רבים, בדרך כלל נפסקת הלכה כרבים. יתרה מזו, לאחר שהצליחו חכמים לעגן את העניין בפסוק למנין לצורך הכרעה על פי הרוב, מדין 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'[יג] הרחיבו את משמעות הכלל גם למקרה שבו יש "רבים" נגד "רבים" – והלכה תהיה כקבוצה הגדולה יותר[יד].
כל מי שמעט בקיא בפוליטיקה הפנים מגזרית יודע, שלא כך הדבר. מחלוקות רבות קיימות היום בין מאות הזרמים שונים ביהדות, וכל זרם עושה את אשר אומרים לו ראשי קהילתו ורבניו ללא קשר לגודלם באוכלוסיה הכללית. קהילות מזעריות ששומרות באדיקות ובקנאות על מנהגים ומצוות אשר קהילות גדולות הרבה יותר סותרות מכל וכל, ואם נבדוק את המחלוקות בין אנשי "סאטמר" לחסידי הרב יהודה צבי קוק או בין הליטאים לחסידי "גור" נראה כי הכלל (שחכמים הצליחו להפוך אותו לכזה ששאוב ישירות מהתורה!) לא ממש משפיע, כשזה לא נוח למאמינים. יתרה מזו, אחוז היהודים הרפורמים בעולם גדול משמעותית מזה האורתודוקסי. לפי הכלל של "יחיד ורבים הלכה כרבים" ונגזרותיו, האורתודוקסים היו אמורים להפך לרפורמים...
'ירידת הדורות \ התמעטות הדורות' - הדורות הקודמים נחשבו לגדולים יותר בחכמתם, בין אם מצד עצמם ובין אם מצד מצבו הכללי של עם ישראל באותה תקופה, שאפשר בירורים הלכתיים מעמיקים. לכן על האחרונים לכבד את כל הפסיקות של מי שקדם להם.[טו] לדוגמא: במאה ה-12, התחיל לרווח המושג של איסור אכילת קטניות בפסח בארצות אשכנז על מנת שלא יבואו להתבלבל בין הקטניות שהן כשרות למאכל בפסח לבין חמץ[טז], וכך נשאר הדבר עד היום, למרות שבימינו ניתן בקלות להבדיל בין השנים, אך מכיוון שיש "התמעטות הדורות" וחכמים של אז עדיפים על חכמים של היום ואין ב"כוחם הרוחני" של החכמים בימינו לשנות דבר שקבעו ב"כוחם הרוחני" חכמי ימי הביניים, המנהג נשאר.
ברור לכל בר דעת כי ההיפך הוא הנכון, ככל שעובר הזמן הדורות לא "יורדים". ברוב מכריע של המקרים לאורך ההסטוריה, דור ההמשך הוא טוב מזה שקדם לו. הוא חכם יותר, מוסרי יותר, משכיל יותר, בריא יותר, מפותח יותר, ועוד. לפני אלפיים שנה המנהג הרווח בעולם ה'נאור' היה לשחוט בעלי חיים ל"האכלת האלים" אצל רוב הדתות. לפני אלף ושמונה מאות שנה תרבות הפנאי של המשכילים כללה צפיה בגלדיאטורים נלחמים עד המוות. לפני אלף שנה תרבות הפנאי כללה צפיה בהעלאת מכשפות על המוקד. לפני מאתיים שנה עבדות וסחר בבני אדם היו לגיטימים, ולפני פחות ממאה שנה נשים ברוב מכריע של המדינות המערביות עדיין לא הורשו להשתתף בבחירות. ברור שככל שהעולם מתקדם הדורות לא מתמעטים. לא באופן גורף ולא באופן יחסי.
לא זו אף זו: אם הקביעה שהדורות הקודמים היו קדושים יותר מתייחסת לחוכמתם העצומה של חכמים קדמונים מכיוון ששלטו בכל צדדי המחלוקות בפסיקת ההלכה: בימינו ניתן בנקל למצוא את כל צדדי כל מחלוקת מכל כיוון תוך דקות ספורות והררי ידע נגישים בצורה מדויקת וקלה הרבה יותר משהיתה בעבר. למה שנעדיף לסמוך על פסיקות עבר פרימיטיביות?
'דבר הלמד מעניינו' – אחת משבע המידות של הלל הזקן ומשלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל. לפיה, ניתן להפיק משמעות מקראית שאינה כתובה במפורש במקרא על סמך ההבנה שחז"להבינו הבנה לא טריוויאלית בפרשה שבה מופיע פרט מסוים[יז]. בפועל: חז"ל פתחו לעצמם פתח לעוות את פסוקי התנ"ך כטוב בעיניהם, לסתור דברים מפורשים שכתובים במקרא בתואנה שיש ללמוד לימוד אחר שמופיע במקום סמוך, ולפתור בצורה ילדותית פסוקים או ביטויים סתומים בתורה. לדוגמא בפסוק 'וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת'[יח] ממנו ניתן להבין כי בית הדין מצווה להעניש בעונש מוות את בעל הבהמה. חז"ל דרשו שמאחר שבפסוק לאחריו נאמר 'אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו'[יט] מכאן שהכוונה ל"כופר ממוני" –כלומר קנס, כלומר במקרה זה חז"ל "הצילו" את בעל השור ממוות. הכל טוב ויפה אבל סותר במפורש מילים מפורשות הכתובות בצורה מאוד ברורה.
ואקנח בפתגם שהוצא לחלוטין מהקשרו:
'אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים' – ביטוי רווח בימינו המושמע רבות בין השאר בשירים, בסטיקרים על רכבים ועוד, ונאמר בחדווה גדולה. למעשה, מקור הביטוי עצוב מאוד: במסכת סוטה נמסרה נבואה על המצב העגום שיהיה באחרית הימים ('עקבא דמשיחא') שם נאמר בין השאר 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא (החוצפה תהיה שכיחה ביותר) ויוקר יאמיר (יוקר המחיה)... בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב... והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים'[כ] כלומר באחרית הימים המצב יהיה כל כך גרוע, שהדבר היחיד שיהיה לאנשים להאחז בו הוא אמונתם, כי התקופה הפיזית והרוחנית תהיה עד כדי כך גרועה. לא בדיוק הביטוי האופטימי שהיינו מצפים לו.
|
התגובות האחרונות