Print this page
שלישי, 28 מאי 2013 17:02

באיזו שפה דיברו בתנ"ך?

דרג מאמר זה
(9 מדרגים)

אין זה סוד שהדמויות התנכיות אהבו לדבר עברית וזאת השפה ששימשה אותם בשיחותיהם עם שאר הבריות, שוכני המרומים, נחשים ואתונות. אחדים מהם אמנם לא נחשפו קודם לכן לשפה הקדושה אבל עובדה זאת מעולם לא הפריעה להם לנסח את עצמם בעברית מקראית משובחת ולהתמודד בנקל עם ניבי לשון שבימינו כבר מסוגלים להכשיל את רוב התלמידים והאברכים שנקרים על דרכם. השימוש המופרז בעברית, גם במקרים בהם הנוגעים בדבר לבטח דיברו בשפות אחרות, מחייב אותנו לשאול אם סיפורי התנ"ך מתעדים אירועים שהתרחשו בפועל או שמא אין הם אלא עיבודים ספרותיים שאינם משקפים במדוייק את קורות אותם הימים. בעקבות זאת עלינו גם לברר אם אנחנו עדיין מאמינים שהתורה כולה נכתבה באצבע אלוהים ושאף גורם אנושי לא עזר לאל לתמצת את הטקסט ולהפכו ליצירה הרבה יותר קלילה ומעניינת.

 

 

קורות השפה העברית עד לימי האבות

 

המדרש אמנם מספר לנו:

 

ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. התורה והכסא הכבוד נבראו ... האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות.'[א]

 

אבל לא צריך להיות מומחה גדול בעומקי התורה וברזיה כדי להבין שגם השפה העברית, על אוצר המילים וכללי הדקדוק שלה, הייתה חייבת לעלות במחשבתו של האל עוד לפני שהוא הוציא מפיו את המילים הראשונות בהיסטוריה - 'יְהִי אוֹר'. למעשה, ריש לקיש שקבע 'שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם'[ב] הניח כמובן מאליו שהאל חשב בעברית ותקשר עם האחרים אך ורק באמצעות שפת הקודש ומשתמע מכך שגם המלאכים, שלשיטתו של רבי יוחנן נוצרו ביום השני לבריאה ולשיטתו של רבי חנינא, רק ביום החמישי[ג], באו לעולם כשהעברית כבר מתנגנת על לשונם, שאם לא כן המשפט 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ'[ד] היה נשמע להם כבליל צלילים חסר כל תוכן או משמעות.

 

האדם הראשון לבטח נוצר כשהשפה העברית כבר צרובה במוחו, לפחות במידה שתאפשר לו להבין את הציווי: 'מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת'[ה]. כמוהו, גם אשתו שנבראה 'יש מאין' במקביל אליו[ו], או לחליפין, מצלע שנלקחה ממנו זמן מה לאחר שנפלה עליו התרדמה הראשונה[ז], מן הסתם פתחה את עיניה כשהשפה העברית כבר שגורה בפיה, ברהיטות שאפשרה לה לנהל שיחה קולחת עם הנחש[ח], דובר עברית מושבע משל עצמו.

 

השפה העברית לבטח הייתה גם שפת אימם של בני אדם וחווה - קין, הבל ושת והללו מן הסתם הורישו את לשון הקודש גם לצאצאיהם. למך, נכד נינו של קין, אפילו הצליח לחבר פיוט קטן על טהרת חרוזי השפה העברית:

 

... שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.[ט]

 

למך אחר, בן נין נינו של שת, שבמקרה היה גם מחותנו של הלמך הקודם[י], השתמש בשפה העברית בעת שהוא הסביר את המקור לשם היפה שהוא נתן לבנו נח, 'זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ יְהֹוָה'[יא]. אין להתפלא, אם כן, שנח עצמו שלט בכל רזי השפה העברית ולכן הוא הצליח למצוא את ידיו ורגליו בתוך סבך ההוראות המפורטות, הסותרות והעמוסות במושגים טכניים ובמילים נדירות שהאל הטיח לעברו:

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. ...[יב]

 

לאחר המבול, שלושת בניו דוברי העברית של נח ירדו מהתיבה והחלו לקומם את המין האנושי. מיפת, בכורו של נח[יג], השתלשלו עמים דוגמת תירס (פרס), מדי, יוון ואשכנז, עליהם נאמר 'מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.'[יד] צאצאי יפת, אם כן, זנחו את השפה העברית והחלו לדבר בלשונות שמשתייכות למשפחת השפות ההודו-אירופית. חם, לעומת זאת, היה אמור להיות אביהם הקדום של רוב עמי המזרח התיכון, ובכללם, המצרים שדיברו בשפה שמשתייכת למשפחת השפות האפרו-אסייתיות, הכנענים, והבבלים שדיברו בשפות שמיות והפלישתים שכנראה נמנו עם גויי הים והשתמשו בניב של השפה היוונית, מהשפות הוותיקות במשפחת השפות ההודו-אירופית. כיוון שהכתוב מסכם ואומר 'אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם'[טו] עלינו להניח שבשלב מסויים גם הם זנחו את העברית והחלו להשתמש במגוון שפות זרות שהמדענים, כנראה בטעות, מסווגים למשפחות שונות. נותרנו לבסוף עם שֶם, אביהם הקדמון של הארמים, האשורים, השבטים הבדואים למיניהם ובני עבר, עימם יש למנות גם את תרח, וכל העמים שיצאו מחלציו: עמון[טז], מואב[יז], מדיין[יח], אדום[יט], עמלק[כ], בני ישמעאל[כא] וכמובן בני ישראל, העם שלימים יהפוך לעם היחיד שישמר את שפתו של האל עצמו.

 

את הרצף הגניאולוגי שמתאר את השתלשלות הדורות מנח ועד אברהם אבינו[כב] קוטע סיפור אטיולוגי פשטני ומוזר[כג]:

 

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

 

הפרשנים המסורתיים הניחו שהכתוב מדבר על משפחתו המורחבת של נח, שהגיעו לארץ שנער עוד בטרם 'נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל'[כד]. כלומר, המשפחה נדדה להיכן שהוא במסופוטמיה, ניסתה להקים עיר, זכתה לבלילת הלשונות ונפוצה משם על פני כל הארץ. למרות כל ההמולה הזאת, חלק ממשפחתו של שם הצליח בכל זאת לשמֶר את השפה העברית ולהעבירה דרך ארכפשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג ונחור לתרח, שלבסוף הנחילה גם לבנו אברם, שלימים זכה לכינוי אברהם אבינו. סביר להניח שהשפה העברית הייתה נחלתם של בני משפחה אחת ולא של כל תושבי העיר אור כשדים, מקום מגוריהם של תרח ובניו[כה], וזאת משום שהעיר שכנה באיזור בו נהוג היה לדבר בשפה השומרית, שפה  שאינה קשורה כלל למשפחת השפות השמיות, ומאוחר יותר בשפה האכדית, בת משפחה רחוקה מאד של העברית המקראית.

 

עם זאת, נוכל ללכת בעקבותיו של הרמב"ן[כו] ולהניח שמולדתם של תרח ובניו לא הייתה באור כשדים אלא בחרן, הנקראת במקורותינו גם פדן ארם, ומי שרוצה יכול להסיק מכך ששפתם המקורית של תושבי חרן הייתה עברית והשפה הזאת השתבשה והפכה לארמית, שפה קרובה לעברית שלימים מצאה את דרכה לספרים עזרא ודניאל ולשני התלמודים, ובעקבות כך גם לכתביהם של רבני ימי הביניים בכלל וספר הזוהר בפרט. בכל מקרה, לאחר תקופת האבות אנו לא מוצאים כל איזכור לדוברי עברית שאינם משתייכים למשפחה הנבחרת וסביר להניח שהשפה נשתמרה רק בקרב בני משפחותיהם של אברהם, יצחק ויעקב וחוץ מהם איש כבר לא דיבר בשפת הקודש ואיש כבר לא היה מסוגל להבינה.

 

כאן, פחות או יותר, מתחיל רצף הבעיות ממנו, מפאת אילוצי המקום, נבחר רק את הסיפורים שיעלו את השאלות הנוקבות ביותר על ההתייחסות המקראית לשפה בה כל גיבורי התנ"ך בחרו לדבר:

 

 

העברית בימי האבות

 

1.

אברם/אברהם מגיע לארץ כנען, נתקל ברעב כבד, יורד מצרימה, מורה לאשתו להתחזות לאחותו ומתעשר כשאשתו נלקחת לבית פרעה. כשהפרשה מתפוצצת הוא נאלץ לשמוע מהמלך את התוכחה הבאה:

 

 

וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ.[כז]

 

 

כאן צריכה להידלק לנו הראשונה בנורות ההזהרה שתמשכנה לנצנץ לאורך כל סיפורי המקרא: פרעה, שככל הנראה דיבר מצרית ולא עברית, לא היה מסוגל בשום פנים ואופן להתבטא בנוסח המתואר בפסוקים. ייתכן שהמקרא מביא את דבריו המדוייקים של המתורגמן שתיווך בין המלך המצרי לאברם וייתכן שהכותב סיכם בשפתו שיחה הרבה יותר ארוכה ומפורטת שהתנהלה באמצעות מתווכים אבל ברור לחלוטין שהפסוק 'וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא.' אינו מתאר את התמונה שהייתה מצטיירת למתבונן מן הצד אלא את התמונה שהמספר רוצה שתצטייר בדמיונו של הקורא. במילים אחרות, אם פרעה היה מתעד את השיחה במצלמת וידיאו ומעלה את הסרטון ליו-טיוב היינו מגלים שהמפגש בין אברם לפרעה, אם הוא אכן התקיים, לא דמה למפגש המתואר במקרא ונראה שבידינו נותר, במקרה הטוב, רק עיבוד ספרותי ולא תיעוד מהימן של האירועים שהתרחשו בפועל.

 

2.

מלכיצדק מלך שלם יוצא לקראת אברם המנצח ומברך אותו בעברית צחה, '... בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ ...'[כח] ומלך סדום מחרה מחזיק אחריו, 'תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ'[כט]. הדעת נותנת ששני מלכים שדיברו בניבים מקומיים לא היו מסוגלים לנסח משפטים עבריים תקניים כאלו ונראה שהמספר המקראי שוב בחר לתת לנו גרסה מתורגמת, ואולי אף מתומצתת ומעובדת או, רחמנא לצלן, אפילו מדומיינת, ולא תיאור מדוייק של אירועים שהתרחשו בפועל.

 

3.

מאורע שהתרחש באלוני ממרא[ל] שב וממחיש לנו את נטייתו של המחבר המקראי להעדיף את הפן הסיפורי על פני הפן האוטנטי: אברם נושא את עיניו ורואה שלושה אנשים בלתי מוכרים. הוא רץ אליהם ופותח עימם בשיחה:

 

 

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

 

 

אנו נתעלם מהעובדה שאברם פנה לשלושה אנשים בלשון יחיד, 'אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר', בעת שהיה עליו לומר 'אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בעיניכם אַל נָא תעברו'[לא] ונשאל את עצמנו כיצד אבינו הקדמון ידע שלפניו אנשים דוברי עברית שמסוגלים להבין את הזמנתו האדיבה? אברהם היה אמור להכיר אישית את כל דוברי העברית בארץ כנען, ולבטח את המכובדים שבהם, והנה ברגע שהוא רואה שלושה אנשים זרים הוא ממהר לפנות אליהם בעברית צחה ולא בשפת הסימנים או באחת משפות המקום. למעשה, הסיפור כולו נשמע כהצגה שנועדה לאחז את עיניו של הקורא התמים: כשהאנשים הבינו את דבריו והשיבו לו בעברית תקנית, אברהם היה צריך לחבר אחד ועוד אחר ולהבין שאם רק בני משפחתו ושוכני המרומים דוברים את השפה העברית, ואלו אינם בני משפחתו, אזי האנשים חייבים להיות מלאכי שרת וייתכן מאד שאחד מהם הוא אפילו האל בכבודו ובעצמו. מסתבר שאין לנו מה להתרשם יתר על המידה מכל גינוני הכנסת האורחים של אברהם - גם אנחנו היינו נוהגים כמוהו ברגע שהיינו מבינים שבפתח האוהל שלנו עומדים האל ומלאכיו.

   

4.

אבימלך מלך גרר, בדיוק כמו פרעה מלך מצריים, קונה את מצג השווא של אברהם ומאמין ששרה היא אחותו של אברהם ולא אשתו. בעקבות כך הוא לוקח אליו את שרה בת התשעים, שכבר חדל להיות לה 'אֹרַח כַּנָּשִׁים', כנראה במטרה לעשות עימה מה שנהוג לעשות עם כל אשה אחרת שנלקחת לבית המלך. אלוהים, שמשום מה לא פרץ בצחוק לנוכח התרגילים החוזרים ונשנים של אברהם, בא אל אלימלך בחלום הלילה, שם מתפתח דו-שיח שכולו על טהרת השפה העברית:

     

 

אלוהים:

הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל.

 

אבימלך:

אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת.

 

אלוהים:

גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.[לב]

 

 

שיחת החלום הזאת היא בעייתית במיוחד משום שהיא נערכה ללא עדים והיחידים שהיו מסוגלים לתארה היו אבימלך מלך גרר והאלוהים. עלינו להניח שלא אבימלך היה זה ששיחזר באופן מילולי שיחה שנערכה בעברית צחה ולכן עלינו להפנות את האצבע המאשימה כלפי האל שהניח שמלך גרר מסוגל להבין את איומים שהוטחו כלפיו בשפה עימה הוא כנראה מעולם לא בא במגע, ועוד לענות על האיומים הללו באותה השפה בדיוק.

 

למרות עושרו הרב, נצחונותיו הגדולים ובעלי בריתו החשובים, שִמעו של אברהם כנראה לא הגיע לאזניו של מלך גרר הפלישתי, שבלאו הכי ימלוך על עירו רק אחרי שגויי הים יכבשו את רצועת החוף של ארץ ישראל לפחות חמש מאות שנים מאוחר יותר[לג]. אם אבימלך היה שומע על ראש השבט העשיר שהכניע ארבעה מלכים חשובים במרחק לא רב מעירו, הוא לבטח לא היה מנסה לשחזר בדייקנות את הצעדים שהביאו את פרעה אל עברי פי הפחת ולא היה מעורר את הצורך לחלום בשפה זרה ולהשיב לאל לא-לו במילים לא-לו. 

 

דבר אמנם לא מנע מהאל לשתול במוחו ההוזה של אבימלך את השפה העברית, על כל כלליה וניבי הלשון שלה, אבל אז לא נוכל להיות בטוחים שבאותה הזדמנות הוא לא שתל שם גם את תשובתו של המלך המרומה, מה שהיה הופך את אבימלך ללא יותר מאשר אביזר במה שמשרת את המחזה שנכתב, לוהק ובוצע על ידי האל עצמו. סביר יותר להניח, אם כן, שאלפיים שנה לפני בריאת העולם, בעת שהאל שיחזר את שיחת החלום הזאת, הוא פשוט תרגם את הדברים שנאמרו בחזיון הלילה ללשון הקודש, תוך שהוא עורך את דבריו של המלך, משמיט מהם את קריאות ההשתוממות ומנסח אותם מחדש בלשון תנכית משובחת. כך או כך, אסור לנו להבין את הדברים בצורה מילולית ועלינו להניח שגם במקרה זה הרכיב הספרותי מצליח לגבור על הרכיב העובדתי.

 

בשלב זה נתעלם מהשיחות הנוספות שאברהם ניהל בעברית שוטפת עם מלך גרר ושר צבאו[לד] ועם בני העם החיתי[לה] ונדלג על תופעות דומות שאנו מוצאים בסיפורים על יצחק ויעקב. לא נתעכב גם על כל הניסים שאפשרו לנער עברי תמים לתקשר מיידית עם פוטיפר, אשתו ושאר שרי ושועי מצריים[לו], נזכיר רק בחטף את המבוכה שלבטח התעוררה בעת שיוסף, שניסה להסתיר את זהותו מאחיו, נאלץ לשוחח עימם בשפה שייחדה אך ורק את המשפחה הנבחרת ונדלג כמה מאות שנים קדימה, לימיהם של משה ויהושע, שם נמצא את התעלומות הגדולות ביותר שאי פעם פקדו את השפה העברית ואת המבוכות שאמורות היו להטריד את מנוחתו של המספר התנכי לפחות באותה מידה שהן מטרידות אותנו.      

 

השפה העברית בימיהם של משה ויהושע

 

5.

משה נלקח לבית פרעה בעודו תינוק, שם הוא לבטח זכה בהשכלה שלא הרכישה לו ולו מילה עברית אחת. לאחר בריחתו ממצריים הוא הסתפח לעמו של יתרו-חובב-רעואל, כהן מדיין, שם שלטו אך ורק בשפה המדיינית, ולא בשפתם של בני ישראל שלימים יהפכו לאוייביו המרים[לז]. העובדה שהשפה העברית הייתה זרה לחלוטין למשה ולאשתו המדיינית אמנם לא מנעה מהם לקרא לבנם הבכור 'גֵּרְשֹׁם', משחק מילים יפה על הביטוי העברי 'גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה'[לח] אבל לנו צריך להיות ברור שמשה נטמע בחברה המדיינית וכל זכרונות הילדות על מניקה דוברת עברית כבר חלפו ונמוגו עוד בטרם הגיעו לשנת השמונים לחייו. כישורי השפה הדלים שלו, עם זאת, לא מנעו ממנו לומר לעצמו בעברית צחה 'אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה'[לט] וגם האל, שמן הסתם כבר בירר וגילה שרועה הצאן הקשיש נחשף, אם בכלל, רק לעברית של תינוקות, לא חשב פעמיים לפני שהוא הטיח בו, שוב בעברית תנכית מעולה, 'אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא'[מ].

 

כאן לא נוכל לתלות את השיחה בנוכחותו של מתורגמן וברור לחלוטין שאי אפשר להתייחס למילה 'וַיֹּאמֶר' כפשטה. עלינו להבין, אם כן, שבמקרה הטוב האל ומשה דיברו ביניהם מצרית או מואבית, שתי השפות שכנראה היו מוכרות למשה, ודבריהם תורגמו, בשלב זה או אחר, ללשון הקודש, במתכונת שאנו מוצאים בפרקו השלישי של ספר שמות.

 

6.

לאחר שהאל ונביאו גמרו את שיחתם הארוכה[מא], המקרא מחליט שהגיע הזמן לחשוף בפנינו את אחד הקטעים היותר מוזרים שניתן להעלות על הדעת:

 

 

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:[מב]

 

 

איני מתכוון להתפעל יתר על המידה מהמפגש בין משפחה קטנה לבין בורא השמיים והארץ, בזאת כולנו כבר הורגלנו ותורגלנו, אני מתרגש, עם זאת,  מיכולותיה העל-אנושיות של ציפורה שהצליחה לא רק לשמור על קור רוחה מול פני האל המאיים אלא גם ולהוציא מפיה שני משפטים, 'כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי' ו'חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת', בשפה זרה, אותה מעולם היא לא שמעה ומעולם לא היה לה כל סיבה ללמוד.

  

לאחר שכבר הבנו את העיקרון אין צורך לדון בכל שאר השיחות שמשה ניהל עם אלוהיו ועם בני ישראל ואין כל טעם לברר כיצד משה הצליח להבין במדוייק את כל התורה, זאת שלימים תועלה על הכתב ושבאלף וארבע מאות השנים הבאות תימסר רק בעל פה, אף שכל פשטי התורה, רזיה, סודותיה ועומקיה נמסרו לו בקצב הכתבה, בשבריר זניח מהזמן שתלמידי הישיבות, ואפילו העילויים שבהם, נדרשים להשקיע בכדי להבינה.

 

עם זאת, שני אירועים בעייתיים במיוחד עדיין צריכים למשוך את תשומת לבנו.

 

7.

בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מאד מבני ישראל התוקפניים, שכבר הראו לאמורים את נחת זרועם, והוא מורה לזקני מואב, בעברית כמובן, לבקש מבלעם בן בעור, שוב בעברית, לבא אליו ולקלל עבורו את הנחיל הישראלי. בלעם מחליט לישון על הנושא בחזיון הלילי האל נגלה אליו ומסביר לו, בלשון קודש צחה, שהמואבים והמדיינים בעצם 'אכלו אותה'. בלק אינו מוכל לקבל את הבשורה המרה והוא שולח משלחת של זקנים עוד יותר נכבדים ומבקש מהם לערער (בעברית) על ההחלטה הקודמת. הפעם האל משנה את דעתו ומרשה לבלעם (שוב בעברית) להצטרף לשרי מואב. זמן קצר לאחר מכן הבורא משנה את דעתו פעם נוספת ומחליט להציב 'מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ'[מג]. המלאך מפחיד את אתונו של בלעם ובלעם, שלא קיבל ברוח טובה את התנהגות האתון, מכה אותה שלוש פעמים. בשלב זה האל, שכנראה החליט ללמד את בלעם לקח, פותח את פי האתון וזאת מנצלת את ההזדמנות בכדי לשטוח בפני בלעם את כל טענותיה[מד] (בשפת הקודש כבר אמרתי?)

 

בסופו של דבר בלעם בן פעור חובר לבלק בן ציפור והשניים מנהלים שיחה עברית שוטפת שבסופו של דבר מביאה את בלעם לשאת את השירה הבאה:

 

 

... קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר. לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה. לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.[מה]

 

 

בלק, שכמובן הבין כל מילה, התרגז והחליט לנסות את מזלו בשלישית, הפעם על סף הישימון, בנקודה ממנה ניתן לראות את המחנה הישראלי. בלעם כנראה מאד רצה לעזור אבל האלוהים השליט עליו את רוחו והוא נאלץ לומר:

 

 

... נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהֹוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר.[מו]

 

 

שני הנאומים האחרונים נוסחו בשפה מליצית ופיוטית ואם יסתבר שהם תורגמו משפתם המקורית של בלק ובלעם אזי לא נוכל שלא להוריד את הכובע בפני המתרגם המוכשר ולהניח שלא רק בלעם זכה ברוח האלוהים אלא גם המתרגם שהצליח לשמר בשפה העברית את המקצב, ולעיתים אף את החריזה, של שפת המקור.

 

8.

יהושע שולח שני מרגלים לחפור את העיר יריחו וסביבותיה. המרגלים נכנסים לעיר, מגיעים לביתה של זונה כנענית בשם רחב ומתחבאים שם. דבר בואם נודע למלך יריחו והוא דורש מרחב שתוציא אותם מביתה. רחב מחליטה להסתירם והיא משקרת למלך ושולחת אותו למרדף שווא. בשוך הסכנה רחב עולה למקום מחבואם של שני המרגלים, פותחת איתם בשיחה בשפה שהיא מעולם לא שמעה קודם לכן, עושה איתם עיסקה לבאות ומשלשלת אותם בחבל אל מחוץ לחומות.

 

מה למדנו אנו כאן?

 

רוב הקוראים בתנ"ך אינם נוהגים לנתח בצורה ביקורתית את העולם הדמיוני והפנטסטי שנגלל בפניהם והם מניחים שכל מה שנכתב בספר הקדוש חייב בהכרח להיות נכון, מהימן ומדוייק. אם הם היו מנתחים את הכתוב ברצינות הראויה הם היו מגלים שהתנ"ך מוצף בדוגמאות בהם דוברי עברית, שמעולם לא נחשפו לשפות דוגמת מצרית, פלישתית, חתית וכנענית, פיטפטו בחופשיות עם מלכים ושועים שמאודם לא שמעו ולו מילה אחת בשפה העברית; שאנשים חסרי כל ידע בעברית היו מסוגלים להבין את כל דבריו של האל ושום מגבלת שפה לא מנעה מהם לנהל עימו שיחות ארוכות בשפתו הקדושה; ששני גויים מושלמים מעדיפים לשוחח ביניהם בעברית צחה ושאפילו אתונות, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, זונות כנעניות יכולות להתבטא בעברית גבוהה שלא הייתה מביישת אף אחד מגדולי ישראל.

 

אני אישית נוטה לתלות את כל התופעות הלו בניסים אלוהיים שהשתילו את השפה העברית במוחם של הגורמים הרלוונטיים, מה שהופך את כל הסיפורים המקראיים למדוייקים ומהימנים. עם זאת, אני יכול להבין לליבם של קוראים קצת פחות תמימים ממני שעלולים להעלות את הסברה שכל אותם מלכים, שרים, מכשפים וזונות נהגו לקחת שיעורים פרטיים בעברית ולכן הם יכלו להבין את השפה ולדבר אותה בקלות ובחופשיות. את האפשרות השלישית אני חייב לפסול על הסף ויקשה עלי להאמין שהשיחות המקראיות, בין אם הן נערכו בהקיץ ובין אם בחלום, התנהלו במצרית, פלישתית, חתית, כנענית, מואבית או אתונית ותורגמו מאוחר יותר לשפתו של קהל היעד. אם אאמין שכך הם פני הדברים לא אוכל להתעלם מהאפשרות ששליטתם של המתורגמנים ברזי השפות לא הייתה מושלמת ושדברי המקור לא תמיד הובנו כראוי. במקרה זה יהיה עלי להודות שהתרגום אינו משקף במדוייק את הדברים שנאמרו בפועל ויקשה עלי להסתמך עליו כעדות למאורעות ההיסטוריים שעיצבו את אומתנו. איש גם לא יוכל אז לתקוע לידי כף ולהבטיח לי שהמתרגמים לא קיצרו, תמצתו וערכו את הניסוחים היותר מגושמים, מבולבלים ומגומגמים וכך הם עיצבו יצירה מאד קריאה ומלוטשת אבל כנראה גם הרבה פחות נאמנה למקור. כך או כך, מעורבותו של מתורגמן מחייבת אותי להסיק שהתיעוד המקראי אינו חופף במלוא מאת האחוזים את האירועים שהתרחשו בפועל ומאלצת אותי להניח שמישהו, בשלב כלשהו, ערך ותמצת את החומר הגלמי ושלף ממנו רק את הדברים שהוא ראה כחשובים ביותר.

 

קשה להאמין שאותו מתרגם ועורך קדמון היה האל בכבודו ובעצמו שכן אז היה מסתבר שביטויים דוגמת 'וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר', 'וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם', 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ', 'וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה' וכדומה אינם מבטאים למעשה את האמת הערומה והצרופה, בניגוד למצופה מ'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת'. למען האמת, אל שמעדיף להשמיט פרטים טפלים, דוגמת נוכחותו של מתורגמן, למעשה מציג מצגת שווא וגורם לתמימים להאמין בנכונותה של יצירה ספרותית שלעולם כבר לא תוכל לספק לנו תיעוד דוקומנטרי אמין ומדוייק.

 

כיוון שאני אישית פסלתי את האפשרות האחרונה וחזרתי להאמין בנכונותם המוחלטת של סיפורי המקרא אני מרגיש שאני פטור מכל מחשבה נוספת בנושא. קוראים שאמונתם עדיין לא התעלתה לרמת אמונתי חייבים להעריך בעצמם את ההשלכות של הדברים הללו ולהחליט לבדם אם הם רוצים לדבוק במשמעויות המילוליות של הכתוב או להתמכר לספק ולאפשר לו להתעלל במחשבותיהם התמימות.

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה (שלא תוצג). דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. את ההשמצות אבקשכם לשלוח לדף התגובות הכלליות.

 

 



[א]             

בראשית רבה א:ד

[ב]             

בראשית רבה ב:ח

[ג]              

בראשית רבה א:ג

[ד]              

בראשית א:כו

[ה]             

בראשית ב:יז

[ו]              

בראשית א:כז

[ז]              

בראשית ב:כא-כב

[ח]             

בראשית ג:א-ה

[ט]             

בראשית ד:כג-כד

[י]              

המדרש (בראשית רבה כג:ג) מתעלם מהפרשי הדורות וקובע שנעמה, בתו של למך הראשון (בראשית ד:כב), הייתה אשתו של נח, בנו של למך השני (בראשית ה:כח).

[יא]            

בראשית ה:כט

[יב]            

בראשית ו:יג-ז:ד

[יג]             

על פי בראשית רבה כו:ג

[יד]             

בראשית י:ה

[טו]            

בראשית י:כ

[טז]            

בראשית יט:לז

[יז]             

בראשית יט:לח

[יח]            

בראשית כה:ב

[יט]            

בראשית לו:ח

[כ]              

בראשית לו:יב

[כא]            

בראשית כה:יב-טז

[כב]            

מתחילת פרק י' ועד לסוף פרק יא של ספר בראשית.

[כג]             

אל תקני שמתיימר להיות כל-יכול, כל-יודע וכל-רואה, ונוסף על כך גם בורא השמים והארץ, אינו אמור לרדת 'לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם'. והוא לבטח אינו צריך לחשוש מהם ולומר 'הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת'. יש לקבל בברכה את הניסיון להסביר את השם 'בָּבֶל' אבל ראוי היה עשות זאת בצורה פחות מגמדת שאינה מתארת את האל במונחים אנושיים ואינה מבליטה את חששו מיוזמותיהם של בני האדם.

[כד]            

בראשית י:לב

[כה]            

בראשית יא:כח

[כו]             

הרמב"ן על בראשית יא:כח

[כז]             

בראשית יב:יח-יט

[כח]            

בראשית יד:יט-כ

[כט]            

בראשית יד:כא

[ל]              

בראשית פרק יח

[לא]            

המילה 'אֲדֹנָי', כשהיא מכוונת ליחיד, יכולה להתייחס אך ורק לאל עצמו. התלמוד נוטה להסכים עם הקביעה הזאת: 'כל שמות האמורים בתורה באברהם קודש, חוץ מזה שהוא חול, שנאמר "אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ". חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו: אף זה קודש.' (שבועות לה:ב)

[לב]            

בראשית כ:ג-ז

[לג]             

ראה בראשית כא:לב, כא:לד, כו:א, כו:ח, כו:יד, כו:טו, כו:יח

[לד]            

בראשית פרק כ, סוף פרק כא,

[לה]            

בראשית פרק כג

[לו]             

בראשית פרקים לט עד מא

[לז]             

במדבר כה:יז, לא:ב-ג, לא:ז-יא, 

[לח]            

שמות ב:כב

[לט]            

שמות ג:ג

[מ]             

שמות ג:ה

[מא]            

שמות ג:ד-ד:יז

[מב]            

שמות ד:כד-כו

[מג]            

במדבר כב:כב

[מד]            

במדבר פרק כב

[מה]            

במדבר כג:יח-כד

[מו]            

במדבר כד:ג-ט

נקרא 30361 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

189 תגובות