פרקי המאמר

משה עבד האמת

דוד הנערץ

שלמה האהוב

משה עבד האמת

משה היה האדם היחיד שזכה לדבר עם אלוהים 'פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ' אבל מסתבר שלמרות יחסיו הקרובים עם האל הוא עדיין נאלץ לשקר, להונות ולדכא בכוח את העם עליו הוא הצליח להשתרר. המקרא מנסה לתאר את משה כצדיק שנשלח להציל את בני ישראל מבית עבדים, לתת להם תורה ולהוביל אותם לארץ המובטחת אבל באותה המידה נוכל לראות בו מנהיג ציני שהמיט על תמימי ישראל תיאוקרטיה רודנית וכפה עליהם את שררתו באמצעות מיליציה פרטית שהוציאה לפועל את כל פקודותיו. האם משה ניצל את סמכותו הרוחנית כדי לקדם את האינטרסים של משפחתו או שמא משה הוא רק דמות ספרותית שמככבת בסיפור דמיוני שהומצא מאות שנים מאוחר יותר על ידי כוהן אלמוני שביקש לעגן את היומרות של כוהני המקדש הירושלמי בציוויים אלוהיים ובתקדימים היסטוריים?

השקר המביך של משה

אם נקרא בקפדנות את סיפור חטא העגל נגלה שמסתתר בו סיפור נוסף שמציג את גדול נביאי ישראל, משה רבנו, באור קצת פחות מחמיא:  האל רואה את מעשה העגל ומחליט להשמיד את עמו הנבחר אבל משה מצליח להרניע אותו ולגרום ו לשנות את דעתו[א]. למרות ההתנחמות האלוהית, משה בכל זאת מכריז 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי'[ב] ושולח את כל המתקבצים אליו, כולם משום מה בני שבט לוי, לטבוח בשאר שבטי ישראל. במילים אחרות, משה הוביל את הטבח בבני השבטים לאחר שהאל כבר החליט לא לשלח בהם את חרון אפו. האל המנוחם לא ציווה על משה לפגוע בבני השבטים ולכן אנו חייבים להסיק שמשה יזם בעצמו את הטבח. מדוע? האם הוא האמין שהרצח מקדם את האינטרסים של האל או שבראש מעייניו עמדו רק האינטרסים של בני משפחתו? האם האל באמת ציווה על משה להרוג כשלושת אלפים איש מבני ישראל או שמשה יזם בעצמו את הטבח? האם המקרא פשוט שכח להזכיר שהאל הורה למשה לבצע טבח המוני או שמשה רק שיקר כשטען 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ'[ג]. כך או כך, נראה שבסיפור יש יותר משנראה לעיין ובהחלט ניתן לפרשו בצורה שמונעת ממשה לכהן כמודל האידיאלי אליו כל יהודי אמור להידמות.

------------------------------------------------------------

הסיפור המקראי, המתואר בפרק לב של ספר שמות, ממחיש את הבעייתיות: בני ישראל לא הבינו מדוע משה מתעכב זמן כה רב על ההר ומחשש שמנהיגם יישאר עם אלוהיו לנצח הם ביקשו מאהרון, אחיו של משה, שיעשה להם פסל שייצג את האל שהם הכירו בארץ מצריים. אהרון נעתר להפצרות ומצווה על העם לפרוק את נזמי הזהב שבאזני נשותיהם וילדיהם ולהביאם אליו. העם אסף את נזמי הזהב ואהרון ייצר מהם בחרט עגל מסיכה[ד]. בני ישראל זיהו את העגל כ'יהוה' והצביעו עליו כמי שהוציאם מארץ מצריים. אהרון בנה מזבח והכריז שהיום הבא יהיה יום חג ליהוה. למחרת, העם השכים קום, העלה עולות ושלמים בפני עגל הזהב וישב לאכול, לשתות ולצחק. בשלב זה האל הורה למשה לרדת מההר ולחזור לעם שסרח. בכעסו הוא ביקש ממשה להניח לו להשמיד את בני ישראל אבל משה הסביר לאלוהיו שפעולה כה דרסטית תאפשר למצרים לטעון שהאל של העברים הוציא את עמו ממצריים רק בכדי להורגם במדבר. בנוסף, המשיך משה בטיעוניו, קטל המוני של בני ישראל ימנע מהעם להתרבות ככוכבי השמיים וההבטחות שהאל עצמו נתן לאברהם, יצחק ויעקב יושמו ללעג.

הטיעונים ההגיוניים שכנעו את בורא השמים והארץ והוא התנחם 'עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ'.[ה] לאחר שהרוחות נרגעו משה החל לרדת מההר כשבידיו שני לוחות שנכתבו באצבע אלוהים. יהושע, בן לווייתו של משה, שמע את מצהלות החוגגים וסבר שאלה קולות מלחמה אבל משה הבין ששהם אינם שומעים קול ענות גבורה או קול ענות חולשה אלא קול ענות בלבד. משה ראה את החגיגות סביב העגל, התרגז, השליך מידיו את לוחות הברית, שרף את העגל, טחן אותו עד דק, זרה את עפרו למים והשקה בהם את בני ישראל.[ו]

בשלב זה אהרון, אחיו ויד ימינו של המנהיג העליון, מצא עתה את עצמו בסיטואציה די מביכה ואין להאשימו על שבחר לעקוף את האמת הצרופה ולטעון שעגל הזהב פשוט קפץ מתוך האש, ללא כל מגע יד חורטת[ז]. הסברו של אהרון נשמע למשה סביר והגיוני והוא מייד שיחרר את אחיו למעצר אוהל. כשאהרון כבר אינו עומד בדרכו לטבח המתוכנן, משה הזעיק את אוהבי יהוה והללו מיהרו להתקבץ סביבו, נכונים ומזומנים לבצע כל מטלה שתוטל עליהם. למרבה הפלא, מסתבר שלדגל התקבצו אך ורק בני שבט לוי ומשה, ללא שהות מיותרת, שלח אותם להצטייד בחרבותיהם, לעבור משער לשער ולהרוג איש את אחיו, איש את רעהו ואיש את קרובו[ח]. הלויים שמעו ועשו. הם התחמשו, פשטו על מחנות השבטים, טבחו והנחילו לדורות תקדים חשוב שמדגים את העונשים הצפויים לאלו שמרגיזים את האל ו/או משרתיו[ט].

הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק[י], בעל פירוש 'משך חוכמה', לא היה מסוגל לקבל את הפשט הרצחני והוא הניח שמשה והלויים נהגו אך ורק על פי כל כללי הדין הרבני והוציאו את העבריינים להורג רק לאחר שהעמידו אותם למשפט צדק והוכיחו את אשמתם. את פרשנותו הוא מבסס הוראתו של משה, 'עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר'[יא] אותה לא ניתן לפרש אלא כדרישה לעבור מבית דין אחד למשנהו עד שיימצאו דיינים ראויים שאינם משתייכים למשפחותיהם של הנאשמים. רוחות דומות מנשבות גם מהתרגום לארמית המיוחס ליונתן בן עוזיאל בו הביטוי 'עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר' מתורגם כ-'עיברו ותובו מתרע סנהדרין לתרע בי דינא', היינו, עברו ושוב משער הסנהדרין לשער בית הדין. מכאן קצרה הדרך להבין מהפסוק 'וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה'[יב] שמשה עמד בשער בית הדין הגדול, בן שבעים ואחד הדיינים, שרק הוא רשאי לדון בעבירות השבטים[יג].

רק בעולם ההזוי של הרבנים ניתן להתעלם מהעובדה שבני ישראל יתוודעו למצוות האלוהיות למעלה מארבעים יום מאוחר יותר, לאחר שמשה ירד מההר בפעם השנייה כשבידיו שני לוחות ברית חדשים. היכן, אם כן, נמצאו שבעים ואחד דיינים שהיו מסוגלים לשפוט את הנאשמים על פי דיניה של תורה שעדיין לא הגיעה לידיהם? הסיפור אינו מסוגל לעבור את מחסומי ההיגיון גם בהיבט נוסף: אף שבט נורמלי לא היה נותן להוציא את בניו להורג בגין חגיגה שגרתית לכבודו של האל שהוציא אותם ממצריים. לא מדובר פה בעבודה של אל זר שהרי הכתוב אומר 'וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהֹוָה מָחָר'[יד]. בני ישראל אולי ייצגו את אלוהיהם באמצעות פסל זהב אבל זאת בסך הכך עבירה טכנית שלבטח אינה מחייבת עונשי מוות. ניתן היה להניח שבני ישראל עדיין לא הפנימו את המדיניות החדשה ואם בכלל, ראוי היה להסתפק באזהרה חמורה או עונש של 'מוות על תנאי' למשך שלוש שנים.

את פירושו של ה'משך חכמה' נוכל לפסול גם מסיבה נוספת: הכתוב אומר 'וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ'[טו] וברור שלא מדובר בהליכים שיפוטיים ארוכים אלא לכל היותר במשפטי ראווה המוניים בהם לאף נאשם לא ניתנה ההזדמנות להוכיח את חפותו.

אנו לא נעסוק בעיוות דינו של אהרון שמשום מה לא זכה לעונש שהוטל על כל שאר העוסקים במלאכת העגל אבל לא נוכל להתעלם מקושיות אחרות שמעיבות על הצדק האבסולוטי: הכתוב מצהיר שהאל התנחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו[טז] והדעת נותנת שהוא מצא לנכון לוותר על זכותו הטבעית לטבוח בחוטאי ישראל. משה, כאמור, הרגיע את האל הזועם וגרם לו לוותר על 'הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ'[יז] אבל ההתפייסות האלוהית לא הפריעה למשה לפתוח את פקודת המבצע שלו במילים 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'[יח]. כלומר, משה שיקר ביודעין בעת שהוא שלח את הלוויים לטבוח באחיהם בשמו של אל שכבר ויתר על זכותו הטבעית לפרוע בבניו החוטאים. הכיצד? האם גדול הנביאים לא היסס לסטות מהאמת? האם שלושת אלפי הנספים חייבים את מותם לדבר שקר? התנא דבי אליהו החליט שכישוריו מאפשרים לו לתרץ את המבוכה:

מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי' ולשום איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו והוא (משה, בכל זאת) אמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'.

אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל דנין (מסיקים ממידת הקל וחומר) ויאמרו לי לא כך למדתנו רבינו: סנהדרין שהרגו נפש א' (אחת) מישראל פעם אחד בשבוע (שבע שנים) נקראת 'מחבלנית' מפני מה אתה הורג ג' (שלושת) אלפים ביום אחד? לפיכך (משה) תלה (את ההוראה) בכבוד של מעלה ואמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ' וגו'.

(תנא דבי אליהו רבה פרק ד)

עתה התמונה ברורה לחלוטין. לא גחמת שווא גרמה למשה לשקר ללוויים והוא עשה זאת רק משום שחשש מהביקורת שבני ישראל עלולים להטיח בו. השקר, כך מסתבר, נבע מכורח המציאות - אם משה היה מספר לבני ישראל את האמת כולם היו מגלים שמעשיו סותרים את תורתו והייתה נגרמת לו בושת פנים גדולה. בתנאים אלה לא רק רצוי אלא גם הכרחי לסטות מהאמת ולתלות את הטבח בצו אלוהי, אפילו אם האל עצמו כבר התנחם וויתר על התענוג. אל לנו להתפלא אם לימים נמצאו רבנים ששאבו השראה מגדול הנביאים והעדיפו להשיג את יעדיהם גם ללא כל סיוע מהאמת הצרופה. 

בכל מקרה, חרף התנחמותו, האל כנראה התגרה מגניחותיהם של אלפי המוצאים להורג והחליט בכל זאת להמיט על עמו פורענות משל עצמו: 'וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן'[יט]. נמצא שעם ישראל הוכה פעמיים: פעם אחת על ידי מנהיג אכזרי שהרג שלושת אלפים איש על דעת עצמו ופעם שנייה על ידי אל קפריזי שמעולם אינו חושב פעמיים לפי שהוא מחליט לנגוף את העם המסכן שהוא בחר מכל העמים.

סיפור זה חושף גם את הבעייתיות של הדת היהודית שמעולם לא הצליחה לסנכרן את המיתוסים השונים שסופחו אליה ולהחליק את הסתירות הפנימיות שהצטברו בה. אין שום אפשרות לבנות מסיפור זה תיאור היסטורי הגיוני כלשהו שהרי משה קיבל את כל התורה על הר סיני, ובכלל זה את פרק לב של ספר שמות בו הסיפור סופר למפרע. נראה, עם זאת, שהוא לא חשש מתוצאות שקרו שכן מהמשך הכתוב הוא הבין שלאל אין שום כוונה להעניש אותו. מחזה האבסורד הומחז מראש ומשה פשוט דקלם את השורות שנכתבו עבורו אלפים שנים לפני בריאתו של העולם[כ]. הסיפור היה יכול אולי להעביר לנו מוסרי השכל מועילים ומחנכים אבל מה ניתן ללמוד ממנו לאחר שמסתבר לנו שמשה למעשה ידע מראש כיצד הוא עתיד לפעול ומה יקרה לו לאחר מכן. אדרבה, איזה מין אל כותב תורה בה הגיבור יודע מראש שהוא עומד לבצע פשעים חמורים נגד האנושות ומחליט לבצע אותם למרות הכל?

משטרת הלוויים

אם הוטרדנו מהחירויות שמשה נטל לעצמו עלינו להיות לא פחות מודאגים מהעובדה שלקריאה 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי' נענו רק בני שבט לוי. האם בכל המחנה לא נמצאו אוהבי יהוה משבטים אחרים, ולו אפילו רק אלה שארבעים יום קודם לכן ראו את 'אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר'[כא]? יתר על כן, האם יעלה על הדעת שהקריאה לטבח לא הדליקה אורות אדומים במחנותיהם של שאר בני ישראל והללו המתינו בשקט ללויים החמושים שעברו משער לשער בחיפוש אחר קורבנות ראויים? אם שש מאות אלף אנשי מלחמה שמעו את קריאתו של משה איך זה שאיש מהם לא נערך להגן על עצמו ועל בני משפחתו? כמה מאות לוויים התקיפו רבבות לוחמים מנוסים וטבחו שלושת אלפים איש מבלי לסבול ולו אבדה אחת? הייתכן? האם אירוע מעין זה יכול להתרחש גם בעולם שנמצא מחוץ לדמיונם של טווי האגדות? האם דרושה הוכחה טובה מזאת לאופיים המיתולוגי של סיפורי המקרא? 

עם זאת, מעט רצון טוב יאפשר לנו לחלץ מהסיפור המקראי תיאור קצת יותר הגיוני: משה אמנם קרא 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי' אבל קולו הגיע רק לאזני הלוויים שהתקבצו סביבו מבעוד יום והללו הפעילו תוכנית מבצעית שתוכננה מראש והסתערו על האינטליגנציה הסרבנית לפני שהיא הצליחה להבין מה קורה ולהיערך למגננה. לא דרוש הרבה ניסיון קרבי כדי להבין שבהשמע קולות מלחמה כל גיבורי החייל מתגודדים יחדיו עם חרבות שלופות. ברור שאם במחנות היו נשמעות תרועות אזהרה ורבבות לוחמים היו נזעקים לדגל, היום היה מסתיים לגמרי אחרת והסיפור היה מאבד את מוסר ההשכל שלו. למספר המקראי היה חשוב להמחיש את העונש שעתיד לפקוד את כל אלו שאינם הולכים בדרך הישר של האל וכוהניו ולכן הוא לא שילב בסיפורו שום התנגדות ראויה לשמה ואפשר ללוויים להרוג כאוות נפשם. כיוון שכך אנו נאלצים להסיק שהפעולה התבצעה באישון לילה, שעה שבני ישראל נמו את שנתם. בעיני רוחנו נוכל לראות את גדודי הלויים פושטים בעת ובעונה אחת על שנים עשר מחנות השבטים כשהעלטה מכסה על פניהם המשולהבים ומסתירה את חרבותיהם נוטפות הדת? מיעוט הפרטים מחייב אותנו להעלות ספקולציות אבל נראה שמתוך הסיפור המקראי עולים הדיה של משטרת לויים ששמרה בחרבות שלופות על המשטר הכוהני ועזרה לבני עמרם לכפות על עם ישראל משטר תיאוקרטי שדיכא את המונים וסחט מהם, כביכול בשמו של האל, את בהמותיהם, כספם ומשאביהם?

עם זאת, אל לנו לחשוש יתר על המידה. אף עגל זהב לא קפץ מהמדורה ואף לוי לא טבח בבני ישראל. אלו הם סיפורי אגדות שהומצאו מאות שנים לאחר שהזוועות היו אמורות להתרחש בפועל. גם אל משה רבנו אין מה לבא בטענות, ביחוד לאור העובדה שגם הוא היה כנראה דמות ספרותית ואגדתית ולא דמות היסטורית של ממש. כוהני המקדש היו זקוקים לאב-טיפוס סמכותי שיספק תוקף אלוהי לדרישותיהם ותקדימים שיגבו את יומרותיהם ולכן הם המציאו את משה, בחיר האלוהים, וליהקו אותו בתפקיד המנהיג העליון שהוציא את עמו מארץ מצרים ונתן להם תורה קדושה שמדגישה את עוצמתו ויכולותיו של האל, תלותם של בני ישראל בהנהגתו והשגחתו וחובתו של כל אחד מאיתנו לציית לכוהניו ולקיים את כל מצוותיהם. את סיפור המסגרת הזה הכוהנים עיבו באירועים פיקטיביים שהיו אמורים לשמש כתקדימים לדרישותיהם[כב]. משה נדרש לשחק את תפקיד החולייה המקשרת בין האל לעמו והכתוב הציגו כדמות סמכותית שמסוגלת לשוחח עם בורא העולם פנים מול פנים, להתווכח עימו ובמקרה הצורך גם לשכנע אותו - בדיוק כפי שהיינו מצפים מאיש דת שכביכול מייצג את האינטרסים של העם בפני אלוהיו. עם זאת, בעלי המקראות, אולי בכוונה ואולי מבלי משים, לא תמיד הצליחו לשמור על כבודו של משה ובדרכם להחדיר לכתביהם את מוסרי ההשכל שישרתו את מטרותיהם הם נאלצו לעיתים להאירו באור שלילי ולהעמיד בספק את יושרתו, כוונותיו האמתיות ומהימנותם של דבריו.

דוד הנערץ

התנ"ך רומם את דוד המלך והפך את הבריון האלים וחסר המעצורים למודל של אמונה ודבקות באל. קצת קשה להבין מדוע בורא העולם הנצחי בחר לדבוק דווקא בפושע מלחמה, רוצח, סחטן, נואף, מורד במלכות ועובד עבודה זרה אבל נראה שהדמות שירתה היטב את צרכיהם של בעלי המקראות ועם ישראל נאלץ לבלוע את הצפרדע בשלמותה. החצרנים והכוהנים שהיו תלויים בחסדיהם של מלכי יהודה שאפו להציג את מייסד השושלת כמנהיג אידיאלי וכמלך צדיק שנהנה מתמיכתו וחסדיו של האל. הם לא יכלו להתעלם מסיפורי עם מוכרים שהציגו את המלך באור פחות חיובי אבל הם שיפרו את האגדות הנושנות על ידי הוספת נופך אמוני שהפך את המלך לבן בריתו הקרוב ביותר והאהוב ביותר של האל. מאוחר יותר הרבנים השלימו את המלאכה, ניקו את הכתמים שהמקרא הדביק לדוד המלך והכשירו אותו לשמש כאחת מדמויות המופת הנערצות ביותר של עם ישראל.

קטלוג הפשעים של דוד

דורות מאוחרים שדרגו רבים מגיבורי התנ"ך למעלה של רבנים מופתיים שתמיד הקפידו לפעול אך ורק על פי דקדוקי ההלכה. תהליך זה לא פסח גם על דוד מלך ישראל שהפך ברבות השנים לא רק לצדיק גדול אלא גם לאידיאל מופתי שכל שומרי האמונים אוהבים להעריץ. למרבה הצער, התנ"ך, בניגוד לחורשי הטוב הרבניים, לא הצליח ליפות את קורותיו של דוד המלך והקורא בספר הספרים יתקשה למצא ולו צו אלוהי אחד שנעים הזמירות שכח לרמוס. הדעת אפילו נותנת שאם בבא היום יתמזל מזלנו ונמצא את ספר דברי הימים למלכי יהודה, נגלה שהמלך הראשון לבית דוד הקפיד גם לחלל שבת, לאכול טריפות ולבעול נידות. בכל מקרה, הסיבה להערצה העיוורת שעם ישראל חש כלפי הבריון האלים תהיה חייבת להישאר בסתר כנפי האל לעולמים שכן רק בוחן כליות ולב יכול למצא ולו גרגיר אחד של זכות בפושע סדרתי שלא ויתר ולו על אחד מהחטאים הבאים:

רצח

דוד פקד להרוג נער עמלקי צעיר שנעתר לבקשת שאול המלך ועזר לו להתאבד:

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם. וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד: אֵי מִזֶּה תָּבוֹא?

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי?

וַיֹּאמֶר: אֲשֶׁר נָס הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ: אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ?

וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ: נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה? וָיּאֹמַר אֵלָיו: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.

וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי. וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה.

 ...

וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ יְהֹוָה?

וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ יְהֹוָה.

(שמואל ב' א:א-טז)[כג]

לא ניתן להוכיח שהנער לקח לקברו מידע מפליל שדוד העדיף להעלים מדפי ההיסטוריה אבל באותה מידה לא נוכל לפקפק בעובדה שדוד ציווה לרצוח את הצעיר המבוהל כאשר הוא עדיין לא היה מלך, חבר סנהדרין, דיין בבית דין או אפילו רב שכונה אלא רק מנהיג של כנופיית פושעים שהתמחתה בשוד, גבית דמי חסות וסחיטה באיומים. עם זאת, מעמדו המפוקפק לא מנע ממנו לשקול את כל השיקולים הרבניים, להתקין הוראת שעה ולחרוץ את דינו של הנער בהתאם לכל התכתיבים ההלכתיים:

שהאומר לחברו 'חבול בי' וחבל בו (חייב בדין) כמו שהתבאר בגמרא, כל שכן בהמתת המלך, ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה (אפילו מצוות המלך אינה פותרת אותו מעונש) כי (כאשר) דברי הרב ודברי תלמיד (סותרים זה את זה) דברי מי שומעין? (תשובה: שומעים לדברי הרב ולא לדברי התלמיד). והנה הזהירה תורה (השקולה לדברי הרב) על דבר ההמתה, כל שכן על המתת המלכים (והיה על הנער העמלקי, המשול לתלמיד, לסרב לפגוע בשאול). ואף על פי שלא היו שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה (ומשום כך ההלכה קובעת שהוא, הנער, פטור מעונש) הנה עשה דוד זה (דוד בכל זאת הרג את הצעיר) להוראת שעה (כהוראת שעה כדי ללמד את הבריות) שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות ולזאת הסבה בעינה (בגללה, הוא עצמו) נזהר משלוח יד בשאול כשהיה במערכה ואף על פי שהיה רודפו והיה מותר (לדוד) להרגו.

(רלב"ג על שמואל ב' א:יד)

מסתבר שרלב"ג, אולי ללא מחשבה יתרה, חשב שההלכה היהודית מתירה לבריון אלים לקבוע תקנות שעה ולגזור דיני מוות על דעת עצמו בלבד. אין בכך שום חידוש, רבני ימי הביניים מעולם לא החמיצו אף פלפול בדרכם לזכות את גיבורי התרבות שלהם מהאשמות שהתנ"ך, מן הסתם בטעות, טפל עליהם. בכל מקרה, דוד לא הסתפק ברציחתו של הנער העמלקי ומאוחר יותר הוא פקד על יואב בן צרויה לארגן גם את מותו של אחד מחייליו שלרוע מזלו עמד בינו לבין תשוקתו:

וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה.

וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת.

וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם.

וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי.

(שמואל ב' יא:יד-יז)

דוד ראה מגג ביתו אישה רוחצת, שלח להביאה לארמון ושכב עימה. האישה נכנסה להריון ודוד שחשש לשמו הטוב השיב את הבעל משדה הקרב ושלח אותו לביתו בתקווה שבבא היום ניתן יהיה לייחס לו את הכרס ההולכת ותופחת. טוב ליבו הפתאומי של המלך לא בלבל את אוריה החיתי והוא סרב לבקר את מיטת אשתו. בתנאים אלו לדוד לא נותרה שום ברירה אלא לצוות את מותו. לכאורה ניתן להסיק שדוד מצא דרך פשוטה ויעילה להוציא קוץ מטריד שננעץ באחוריו אבל איש לא יעלה על דעתו שגם לרבותינו התמונה תיראה כה בהירה. צדיק כדוד הרי לא יהרוג את אחד מלוחמיו רק כדי להשתיק סקנדל ולשחרר מכבליה אישה נחשקת ולכן לא ארך הזמן עד שנמצאה הדרך לזכותו מכל אשמה:

מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַו אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.

(שמואל ב' יב:ט)[כד]

והביטוי החריג 'לַעֲשׂוֹת הָרַע' מלמד שדוד רק ביקש בליבו לעשות מעשה רע אך נמנע מלבצע את זממו בפועל. בהמשך הפסוק אמנם מציין 'אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב' אבל מדובר כאן בלא יותר מעבירה טכנית שולית שכן על פי סדרי הדין התקינים דוד היה צריך לדון את אוריה בפני הסנהדרין ובמקום זאת הוא הוציא את המורד להורג מבלי שקיבל מהגוף המוסמך את חותמת הגומי.

בהמשכו של אותו פסוק כתוב גם 'וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה' אבל התעללות בפסוק תמים אחר לימדה את הרבנים שכל מי שיצא למלחמות בית דוד נהג לכתוב גט כריתות לאשתו ולכן בת שבע למעשה כבר לא הייתה נשואה לאוריה בעת שנאפה עם דוד והתורה שאסרה עלינו רק את הנשואות והארוסות מעולם לא אסרה עלינו גם את הגרושות. באותו אופן, סופו של הפסוק, 'וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן' חייב ללמד זכות על המלך הצדיק שהרי כשם שאין נענשים על הריגה באמצעות חרב בני עמון כך גם דוד אינו חייב בעונש על הריגתו של אוריה החיתי.

לאוריה החיתי למעשה הגיע גזר דין המוות שהוטל עליו וזאת משום שהיה מורד מסוכן במלכות כפי שניתן ללמוד מהדברים שאמר למלך דוד, 'וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים'[כה] וידוע לכל שאין בוגד נקלה יותר מזה שמזכיר את אדנותו של אחר בפניו של המלך[כו]. ברור לחלוטין שדוד המלך, ראש השושלת שלימים תכרות ברית עם כוהני המקדש הירושלמי ותסייע בהעמסת הציוויים והדרישות הכוהניות על כתפיהם של היהודים חסרי-הישע, לעולם לא יימצא חייב על ידי אלו שמתפרנסים מעסקי הדת ושואבים את סמכותם וכבודם מהמיתוסים שקודמיהם האינטרסנטים הפכו למקודשים ומחייבים.

סחיטת דמי חסות

במדבר, דוד שומע שעשיר מופלג בשם נבל גוזז את צאנו ומחליט להשתתף בשמחה. הוא שולח עשרה נערים ומנחה אותם לבשר לנבל ששלום לו, לביתו ולכל אשר לו. הנערים התבקשו גם להזכיר לנבל שדוד לא פגע ברועיו ולא לקח מהם דבר כל ימי שבתם בכרמל. התנהגות מופתית זאת לא נבעה מרצון לקבל פרס כלשהו אבל נבל בהחלט רשאי, אם הנערים מוצאים חן בעיניו, לתגמל אותם בכל אשר תמצא ידו. הבקשה המנומסת הרגיזה את נבל שלא כל כך הבין מדוע עליו לתת מרכושו ל'עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו'[כז] והוא משלח את נערי דוד לדרכם.

דוד רואה שנבל מתקשה להבין דברי נועם ומחליט לפתוח את הנושא מחדש, הפעם כשהוא מלווה בארבע מאות לוחמים חמושים. אביגיל, אשתו של נבל, מבינה את טעותו של בעלה וממהרת לרדת לקראת הבריון האלים עם שיירת חמורים עמוסת תקרובת. במפגש בין השניים דוד מתרעם על שבעלה של אביגיל לא גמל לו על החסות שאנשיו העניקו לרועיו ומודיע לה שבכוונתו לסגור עימו חשבון. אביגיל, ברמיזות שכיסו בעדינות את המזימה הנסתרת, משכנעת את הבריון שההשגחה העליונה ממילא עתידה לנקום בכל אויביו ולכן אין לו שום סיבה ללכלך את ידיו בדמם של נבל ובני ביתו. דוד מבין את הרמז, במיוחד לאור בקשתה של אביגיל שיזכור אותה לאחר שהאל ימצא פתרון לבעיה, והוא לוקח את הדוגמיות שהביאה ויורד להמתין לצעדיהם הבאים של האל ואביגיל. השנים אינם מתמהמהים וכבר למחרת בבוקר אביגיל מדווחת לבעלה על אירועי יום האתמול והוא חוטף דום לב. עשרה ימים מאוחר יותר האל משלים את המלאכה, ממית את נבל ופותח את הדלת לנשואיה של אשתו לדוד.[כח]

פשעי מלחמה

יש להניח שמי שהיה שותף פעיל להריגתם של רבים מבני עמו לא יירתע גם מרצח שיטתי של בני עמים אחרים והתנ"ך אכן מספק לנו לא מעט דוגמאות לפשעי המלחמה שהתחבבו על נעים הזמירות.

בעת האירוע הראשון דוד עדיין היה לא יותר מאשר ראש כנופיה שפעלה בחסות אכיש מלך גת אבל מעמדו השולי לא הפריע לו להשמיד את כל יושבי הנגב:

וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּרְזִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ.

וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי.

וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים.

(שמואל א' כז:ח-יא)[כט]

אם, למרות הניסוח החד והנקי, יש מי שמתקשה בהבנת הנקרא עליו רק לפנות לרד"ק כדי להסיר כל ספק שעלול לנקר בליבו:

'כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם' - פירושו כי אותן משפחות שזכר היו יושבות באותה הארץ מקדם לבטח עד בואכה שורה ועד ארץ מצרים ולפיכך לא היו נשמרים כי לא הייתה להם מלחמה עם אדם ודוד בא עליהם והכה הארץ ושלל שלל רב ולא היה נודע מי היה עושה להם זאת הרעה כי לא יחיה איש ואשה.

(רד"ק על שמואל א' כז:ח)

דוד פשט על השבטים שלווים ויושבים לבטח כדי לבזוז 'צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים' אבל מחשש שהקורבנות ישטחו את טענותיהם בפני אכיש ויגרמו למלך להעניש את הפושע האלים שפעל ללא סמכות ורשות, הוא החליט להעלים את העדויות ולהרוג את כל הניצולים. הסבר זה חייב להרגיע כל מי שמאמין שעם הנבחר אינו מחויב לאף אמת מידה מוסרית אבל הוא משאיר בלתי פתורה שאלה אחת חשובה: היכן היה האל באותה שעה? מדוע הוא לא מנע מדוד לטבוח כל כך הרבה חפים מפשע? שאלות אלו אינן מצליחות להטריד את חכמינו וברור היה להם שהאל נתן לדוד התר אלוהי גורף להשמיד את כל השבטים שניקרו על דרכו, כפי שמסביר מלבי"ם:

'הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם' – מימות יהושע והם מן השבע עממין שקיים בהם מצות 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה'.

(מלבי"ם על שמואל א' כז:ח)

במילים אחרות, מלבי"ם מצפה שנכרוך יחד את הפסוקים:

רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה.

כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ.

לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(דברים כ:טז-יח)

עם הפסוק

כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.

(דברים ז:א)

ועם עוד פסוק

וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

(דברים כה:יט)

ונבין מאלינו שהוא בעצם נתן לדוד אישור למפרע להרוג את כל החיתים, האמורים, הכנענים, הפריזים, החיוים, היבוסים, הגרגשים, העמלקים ובאינדוקציה, גם את כל שאר הגויים התמימים שנקרו על דרכו. דוד, אם כן, לא חרג ממסגרת האישורים האלוהיים בעת שהוא טבח בשבטים שעד אותה עת לא הייתה להם מלחמה עם אדם. הדעת גם נותנת שהאל לא התרגש יתר על המידה כבניו טבחו כמה שבטים שוליים שהוא שכח לכלול בציווייו. עם זאת, קשה להיפטר מהתחושה שבורא השמים והארץ הכשיר רצח עם במהלכו נטבחו נשים, ילדים וזקנים ושהרבנים הוסיפו חטא על פשע, רוממו את הרוצח לדרגת צדיק מושלם והפכו אותו למודל חיקוי שלאורו הם מחנכים את ילדיהם. אוהבי האל ינסו אולי להסביר שאין לשפוט את דוד באמות מידה שעוצבו אלפיים שנה מאוחר יותר ובימיו מה שנחשב היום לפשע מלחמה היה לא יותר מאשר עניין שבשגרה. נראה שיש בדבריהם מידת מה של אמת אבל עדיין קשה להבין מדוע האל התעקש לכבול את עצמו למוסכמות של המאה האחת עשרה לפני הספירה אף שהוא ידע מראש שבבא היום רוב האנושות תצטער על שלא ניתן להעמיד אותו ואת דוד עבדו בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. האם זה המוסר האלוהי והנצחי שאלוהינו מצפה שנאמץ לעצמנו? האם לא היה באמתחתו דמות מופת ראויה יותר?

האמת היא שבין דפי התנ"ך ניתן למצא דוגמה להתנהגות הרבה יותר תרבותית והומנית הקשורה אף היא, למרבה האירוניה, לסיפורו של דוד. התיאור הבסיסי אינו נושא בחובו הפתעות מיותרות:

וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ ... וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם. ...
וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד: לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה?

וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי ... אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה?

וַיֹּאמֶר (הנער) הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה.

וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכָל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה.

וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ.

(שמואל א' ל:יד-יז)[ל]

עמלקים פושטים על צקלג, שורפים אותה ולוקחים בשבי את יושביה. דוד דולק אחריהם, נעזר במשתף פעולה וקוטל את כל חסרי המזל שלא הצליחו למלט את נפשם. עד כאן הכל שגרתי, ובסטנדרטים המקראיים אפילו לגיטימי, אבל התמונה משתנה מקצה לקצה כשמרחיבים את היריעה:

וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.

וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.

...

וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד.

וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד.

(שמואל א' ל:א-ב, יח-יט)

העמלקים הבינו שאסור לערב עסקים והנאות ולכן הם הקפידו לא להרוג ולו שבוי אחד.
אלוהיהם כנראה לא ציווה עליהם למחות את זכר העברים מתחת לשמיים ולכן לא נעדר מבני ישראל 'מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת'. לדוד, לעומת זאת, היו עקרונות הרבה יותר נעלים ולכן הוא הרגיש חופשי להכות 'מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרתָם' ולטבוח את כל מי שרק נפל לידיו.

מעללי דוד לא הסתיימו גם לאחר שפירק את כנופייתו והפך למלכם של כל שבטי ישראל. עתה כבר לא עמדו לרשותו רק כמה מאות לוחמים מרי נפש ובעת הצורך הוא היה יכול לגייס למעלליו גם את כל הגדודים השבטיים. הצבאות הגדולים אפשרו לו להעפיל לפסגות חדשות:

וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ.

וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד.

וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְכֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלָם.

(שמואל ב' יב:כט-לא)[לא]

דוד לוכד את עריהם של העמונים, שם על ראשו את כתרו של מלכם המובס, בוזז את שלל הערים ומענה את תושביהם בשיטות המתקדמות ביותר לזמנן: הוא גוזר את בשרם 'בַּמְּגֵרָה' (סכין משוננת או מסור;( דש את גופם ב'חֲרִצֵי הַבַּרְזֶל' (כלים מחורצים שמשמשים לדיש;( קוטע את אבריהם 'בְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל' (גרזינים לביקוע עצים או כלי ברזל לחיתוך אבנים) ושורף אותם 'בַּמַּלְבֵּן' (כבשן ששורפים בו לבנים)[לב].

רלב"ג מסביר את כוונותיו הטובות של דוד:

'וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל' וגומר - רוצה לומר ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות מה שלא יעלם והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל. ... ויש באלו הדברים מן האכזריות יותר מההריגה בחרב פיפיות.

(רלב"ג על שמואל ב' יב:לא)

ואכן אין ספק שטוב יעשה כל מי שרוצה לזרוע טרור ופחד על כל סביבותיו אם ינסר את שבוייו במסור, ידוש את בשרם בכלי דיש, יקטע את אבריהם בגרזינים וישרוף את גופותיהם בכבשנים. מעניין, עם זאת, שרוב העריצים שהשאירו את רישומם בהיסטוריה הסתפקו באלימות הרבה יותר מעודנת וחוץ מג'ינגיס חאן, טמרליין, איוון האיום והרוזן דרקולה קשה להיזכר בעוד רודן שהתעלה לדרגת האכזריות של אהוב נפשו של האל.

בפשע המלחמה אחר דוד מוותר על מסורים, כלי דיש, גרזינים וכבשנים ומסתפק רק בחבלים:

וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה.

(שמואל ב' ח:ב)

דוד בחר והרג, באופן שרירותי לגמרי, שני שלישים מבני מואב ואלמלא ידענו שמדובר בצדיק גמור היינו חושבים שהקשר ההדוק עם בורא העולם בלבל אותו וגרם לו לחשוב שגם לו מותר לחרוץ גורלות ולקבוע מי לחסד ומי לשבט. חכמינו זיכרונם לברכה לא נפלו למלכודת והם הסבירו:

שבשעה שברח דוד מפני שאול הוליך אביו ואמו אל מלך מואב כי היה ירא מפני שאול והיה בוטח בהם לפי שהיה מרות המואביה הדא הוא דכתיב (שנאמר) 'וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים'[לג] ואומר (הכתוב) 'וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה'[לד] ולכך קראו 'סיר'[לה] מה הבשר מתעכל בסיר כך נתעכלו שם שהרגם מלך מואב ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד שברח אצל נחש מלך בני עמון ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה ליתנו (לתת אותו) והוא החסד שעשה נחש עם דוד ולפיכך נתגרה עם המואבים הדא הוא דכתיב (שנאמר) 'וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה'.

(במדבר רבה יד:א)

לא גחמה סתמית, כך המדרש, הביאה על המואבים את חורבנם אלא שדוד נקם בהם על עוד אחד מאותם פשעים שהתנ"ך שכח להזכיר והחכמים הצליחו לחשוף בעומקם של הפסוקים. המקרא אינו מתאר את צאתם של ישי ואשתו ממואב ולפרשנים ברור כשמש שמלך מואב הרג את זוג הקשישים והביא על עצמו את העונש הראוי^[לו]. עם זאת, טוב עשה התנ"ך שלא קשר בין שני האירועים שאם לא כן היינו עוד מסיקים שגם הגבורה חושבת שנקמה אישית מצדיקה את הריגתם של שני שליש מבניו של עם שכן.

אם חששנו שדוד יסתפק בטביחתם של גשורים, גרגזים, עמלקים, עמונים ומואבים בלבד בא המקרא וכדרך אגב מספר לנו על רצח עם נוסף שניתן לייחס למקורבו של אב הרחמים:

וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם.

(מלכים א' יא:טו-טז)

אדום היא ארץ די גדולה ולא ביום אחד ניתן להכרית את כל הזכרים בממלכה. עם זאת, למרות שלפרויקט הוקדשו ששה חודשים ועל אף הניסוח החד-משמעי, נראה שהאל החליט בכל זאת להציל מספר זכרים, ולו רק כדי לאפשר ליהורם בן יהושפט להכות את בני אדום בשנית[לז]; לאמציהו בן יואש להרוג עשרת אלפים איש מהם[לח]; לחרב האלוהים לבצע בהם טבח גדול[לט] ולידו של האל לשוב ולהכרית מאדום אדם ובהמה[מ].

שותפות לדבר עבירה

האל מודיע לעבדו הנאמן שהרעב שפשע בארץ בא כעונש על שהמלך שאול המית את הגבעונים. דוד קורא לגבעונים ושואל אותם כיצד יוכל לכפר על הפשע הנורא. הגבעונים מבקשים 'יֻנתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהֹוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהֹוָה'[מא] ודוד אינו מטריד את עצמו בעובדה שהתנ"ך מעולם לא תיאר את העוול ההיסטורי ואינו מחפש שום פלפול הלכתי שיציל את החפים מפשע. במקום זאת הוא נותן בידי הגבעונים את:

שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.

(שמואל ב' כא:ח)[מב]

הגבעונים הבינו היכן מרוחה החמאה והם מיהרו להוציא להורג את שבעת הנסיכים שהיו מסוגלים לסכן את כתרו של דוד: 'וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּים יָחַד וְהֵםָ הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים ִתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים'[מג]. כמצופה, הרצח הנפשע לא ערער את שלוות נפשו של רש"י שבעקבות התלמוד[מד] הצליח למצא את הפן המחנך אפילו בסיפור בלהות זה:

(נאמר) 'וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם'[מה], - (מדובר אם כן) בימות הגשמים בתשרי, (בגללם) שלא נתנו (את הנסיכים) לקבורה. והלא כתיב: 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא'[מו], (וכיוון שלא עשו כך) אלא (עלינו להניח ש)אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של אלו (הנסיכים המתים), (והיו) אומרים להם: מבני מלכים הם, (והיו מוסיפים העוברים ושבים לשאול:) ומה עשו? (היו עונים להם:) פשטו ידם בגרים גרורים, (ואז השומעים היו) אומרים: אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו.

(רש"י על שמואל ב' כא:י)

ראו כמה אנו נהדרים, טוען רש"י, אנחנו מענישים כל מי שפושט ידו בגרים, אפילו אם הוא מזרע המלוכה! הבעיה היחידה היא שבנותיו של שאול ניתנו לבעליהן בעת ששאול כבר ישב על כס המלוכה[מז] ושאול מלך רק שנתיים[מח] ולכן נכדיו המסכנים היו לכל היותר עוללים יונקי שד בעת ששאול כביכול פשט את ידו בגרים הגרורים. עוללים אינם ברי עונשין ולכן רציחתם, אף אם בידי שליחים, לא רק שאינה מקדשת שם שמיים אלא שכל אדם בר דעת שהיה עד לזוועה היה חייב לומר לעצמו 'אין לך אומה שראוי לברוח ממנה כאומה זו'. אנו נוכל להוסיף ולומר שדוד המלך היה צריך להתבייש, להסתגר בהיכלו ולא להראות עוד את פניו בקרב אלו שלבטח הבינו שהוא זה שהסית את הגבעונים וגרם למותם של הנסיכים האומללים.

בסיפור בלהות זה ניתן לכאורה לזכות את דוד ולחייב את האל. בסופו של דבר האל הוא זה  שבחר להרעיב את בני ישראל כעונש על עוול היסטורי כלשהו שהתרחש בימי השלטון הקודם ורק בעטיו נאלץ דוד להקריב לגבעונים את שבעת צאצאיו של שאול. עם זאת, אפילו אם האשמה להרג החפים מפשע נחה על כתפיו של האל אין כל ספק שהמוטב העיקרי של הפשע המתועב הוא לא אחר מאשר דוד המלך שזכה לראות בהיעלמותם של שבעה טוענים פוטנציאליים לכתר שזכותם לרשת את כסאו של שאול עלתה בעשרות מונים על זכותו הוא.

חיסולם של היריבים הפוטנציאלים הוא רק דוגמה אחת מיני רבות למחול האימים שהאל ונבחריו אהבו לרקוד על גוויותיהם של בני ישראל. באירוע אחר אירוע ניתן לאבחן את אותו דפוס פעולה: האל מחליט להעניש את עמו הנבחר, המנהיג הצדיק מנסה להפיס את דעתו והעם משלם את המחיר. במקרה של צאצאי שאול הצמד הסתפק בשבעה חפים מפשע בלבד אבל כשנחה עליהם הרוח גם עשרות אלפי הרוגים הם עבורם עניין של מה בכך, כפי שניתן ללמוד מאירוע שמתחיל בפסוק מבשר רעות: וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה'[מט]. יהוה, מסיבה בלתי מוסברת, ממשיך לכעוס על העם ולכן הוא מסית את דוד וכופה עליו לערוך מפקד של בני השבטים. עריכת מפקד, אפילו אם היא באה בהסתה אלוהית, היא חטא חמור והאל מבין שהוא חייב להעניש את המלך החוטא בכל חומרת הדין:

וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר יְהֹוָה הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֶה דָוִד לֵאמֹר.

הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהֹוָה שָׁלשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.

וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהֹוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.

וַיִּתֵּן יְהֹוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.

(שמואל ב' כד:יא-טו)[נ]

דוד נאלץ לבחור באחד משלושה עונשים אלטרנטיביים: שבע שנות רעב, שלושה חודשי מנוסה או שלושה ימי דבר והוא בוחר להפקיד את גורלו בידיו של אב-הרחמים. האל, שזה עתה קיבל אישור לעשות כרצונו, פותח בשלושה ימי קטל במהלכם עם ישראל מכפר על עוולות מלכו בשבעים אלף הרוגים. שבעים אלף סטטיסטיים חפים מפשע שילמו בחייהם על פשעיו של מלכם. הסיפור תם ונשלם, האל שיחק את התפקיד שנכתב עבורו ואנו הפקנו את כל מוסרי ההשכל המחכימים והבנו שעלינו לשמוע בקול האל גם אם הוא זה שהסית לדבר עבירה. את המחיר, בכל מקרה, ישלמו כבר אחרים.

שבועת שקר

דוד נשבע פעמיים שלא יפגע בבית שאול: פעם אחת בעת שיהונתן, שכבר הבין לאן נושבת הרוח, כרת עימו ברית והשביע אותו שלאחר שיהוה יכרית את אויביו הוא לא יינצל את ההזדמנות כדי לפגוע בבני ביתו[נא] ופעם שניה כששאול המלך הגיע למסקנה שלא ניתן לחסום את דרכו של הבריון המרדני לכס המלוכה והשביע את הפרחח הצעיר שלא יהרוג את צאצאיו אחרי מותו[נב]. שאול ויהונתן כנראה ידעו עם מי יש להם עסק שכן, כפי שראינו, למרות שבועותיו המפורשות דוד לא הסס למחוק מעל פני האדמה את כל הצאצאים של שאול שהיו עלולים לסכן את כסאו. לזכותו של דוד ניתן לומר שהוא החליט להשאיר בחיים את מפיבושת בן יהונתן אבל קשה לראות זאת כגבורה יוצאת דופן שכן מפיבושת היה נכה בשתי רגליו וממילא נמנע ממנו לעלות על כס המלוכה. עם זאת, וליתר בטחון, דוד וידא שמפיבושת יאכל על שולחנו וייהנה מפיקוח צמוד של המלך ומשרתיו.[נג]

במקרה אחר דוד נשבע לשמעי בן גרא, אחד מקרוביו של המלך שאול, שלא יהרוג אותו למרות שאותו שמעי קילל וסקל אותו בעת שנס מפני בנו המורד אבשלום[נד]. את השבועה הזאת דוד אמנם לא הפר עד יום מותו אבל קשה היה לו להיפרד מהעולם ולהשאיר אחריו חשבונות לא סגורים ולכן לפני מותו הוא ציווה על בנו שלמה:

וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהֹוָה לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב.

וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל.

(מלכים א' ב:ח-ט)

שלמה, התפוח שלא נפל רחוק מהעץ, מצא דרך מקורית למלא את מצוות אביו: הוא אסר על שמעי בן גרא לצאת מגבולות העיר ירושלים וכששמעי יצא יום אחד לגת כדי להחזיר לעצמו שני עבדים נמלטים הוא קפץ על ההזדמנות וציווה על בניהו בן יהוידע לסגור את החשבון ההיסטורי ולהרוג את האיש שקילל וסקל באבנים את אביו הנוקמני[נה] . 

כפיות טובה

את תחושת הנקם שפיעמה בחזהו של דוד כבר פגשנו בסיפור על שמעי בן גרא אך מסתבר ששמעי לא היה היחיד שהצליח לפתוח חשבון דמים עם המלך המופתי:

וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו.

וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.

(מלכים א' ב:ה-ו)

מה בדיוק עשה יואב כדי לעורר עליו את כעסו של מלכו? לוחם זה לא היה רק בן אחותו של דוד אלא גם בן לווייתו הוותיק ביותר, המסור ביותר והנאמן ביותר. יואב אמנם הרג את אבנר בן נר בניגוד להוראתו של המלך[נו] אבל אבנר הרג קודם לכן את עשהאל, אחיו של יואב[נז] ואך טבעי הוא שיואב ירצה לנקום את דמו, בדיוק כשם שדוד מצא לנכון לטבוח שני שליש מבני מואב כנקמה על רציחתם כביכול של אביו ואימו.

לאור התקדים הרצחני, האם דוד באמת יכול היה לבא בטענות כלפי מי שהגביל את נקמתו לנפש אחת בלבד, מה עוד שדוד, בסופו של דבר, היה זה שנהנה ממעשהו של יואב. נקמת הדם לא רק הסירה מהבמה שחקן בלתי אמין שכבר הפגין את נכונותו לבגוד במלכו החוקי, איש-בושת בן שאול[נח], אלא שהיא גם סיפקה לדוד הזדמנות פז להתנער בפומבי מהרצח ועל ידי כך להשיל מעליו את תדמית הבריון צמא הדם ולמצב את עצמו כגורם אחראי וממלכתי שנחרד מכל ניסיון להתנכל למתנגדיו משכבר הימים[נט].       

כחלק מהמאמץ לשנות את תדמיתו דוד הצהיר:

נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם יְהֹוָה עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם.

(שמואל ב' ג:כח-כט)

אבל ברור שדברים נאמרו רק כדי לשפר את יחסי הציבור המעורערים שלו שכן לא עובר זמן רב והכתוב מספר:

וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּו.

וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר.

(שמואל ב' ח:טו-טז)

כשאתה מאחל למישהו שלא יכרתו מביתו זבים, מצורעים ושאר מרעין בישין אתה לא רץ וממנה אותו למפקד העליון של צבאך ויותר מכל, אתה לא משתף אותו בקנוניות האפלות ביותר שלך, למשל, רציחתו של אוריה החיתי[ס], ומצפה שממנו שלא יחשוף ברבים את מזימותיך האפלות.

יואב גם יזם והוביל את הפיוס בין דוד לבנו אבשלום[סא] ולאחר שהמלך שלח אותו להשיב את הנער לירושלים הוא נפל על פניו ואמר:

הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּוָ.

(שמואל ב' יד:כב)  [סב]

למשימות החשובות ביותר נהוג לשלוח את המשרתים הנאמנים ביותר ולכן אין להאשים את יואב אם הסיק שהמלך סלח לו על כל מעשי העבר והביע בו אמון מחודש. בכל אופן, לאחר שאבשלום שב לירושלים[סג], הוא הסתכסך עם יואב[סד], שרף את חלקת השעורים שלו[סה] וקומם את שבטי ישראל למרד באביו הזקן[סו] שכנראה הצליח בעריצותו לעורר על עליו כמויות גדושות של מרירות ושנאה. ההתקוממות העממית כפתה על דוד לזנוח את עירו ולברוח מפני אבשלום ותומכיו. כרגיל, יואב ואבישי אחיו שמרו נאמנות למלכם והחליטו לקשור את גורלם בגורלו. הפגנת נאמנות זאת לא ריגשה את דוד יתר על המידה והוא הדיח את יואב ממשרת המפקד העליון ומינה במקומו את בן אחותו, עמשא בן אביגיל[סז], שהיה גם בן דודם של יואב ואבישי. לאחר ההדחה, יואב הופקד רק על שליש מהצבא ואבישי אחיו על שליש נוסף[סח].

צבאו של דוד, רובו מורכב משכירי חרב זרים[סט], יצא להילחם בגדודים השבטיים שנזעקו לדגלו של אבשלום ובמהלך הקרב יואב מצא את אבשלום תלוי בשערותיו על ענפיו של עץ אלה גדול[ע]. הוא התעלם מהפקודה לחוס על חיי הנער[עא], הרג את המורד[עב] וסיים את הקרב שכבר גבה למעלה מעשרים אלף קורבנות[עג].

דוד, בשמעו את תוצאות הקרב, לא הודה לגיבורים שמילטו את נפשו ואת נפש בניו ובנותיו, נשותיו ופילגשיו[עד] ובמקום זאת הוא הסתגר בעלית הגג והתאבל על מות אבשלום. האבל על מותו של מורד שבתנאים אחרים היה הורג את כל תומכיו של המלך הרגיז את יואב והוא דרש מהמלך להפסיק את האבל הפומבי[עה]. תעוזתו של יואב השקול וההגיוני, שהציל לא רק את חייהם של דוד והקרובים אליו אלא גם את חייהם של אלפי חיילים נוספים שלבטח היו נופלים אם הקרב היה נמשך אל תוך הלילה, עוררה את זעמו של המלך והוא הדיח את יואב סופית ומינה את עמשא למפקדו הקבוע של הצבא המלכותי[עו].

המורדים אמנם הובסו בקרב אך שנאתם למלכם לא דעכה ועד מהרה הם נענו לקריאתו של איש משבט בנימין, שבע בן בכרי, והניפו מחדש את נס המרד[עז]. התסיסה החדשה הבליטה את האיוולת בהחלפתו של מצביא מוכשר ומנוסה כיואב במפקד חסר כישורים כעמשא שלא הצליח אפילו לגייס בזמן את הגדודים השבטיים[עח]. עם זאת, למרות כשלונו בגיוס צבא העם, עמשא ניסה כנראה להשליט את מרותו על יואב ואבישי ועל שכירי החרב שיצאו עימם למרדף אחרי  צבאו של שבע בן בכרי והחשש מפני הנזק שמפקד כושל יכול לגרום למבצע כולו הניע את יואב להרוג את עמשא[עט] ולהמשיך להנהיג את שכירי החרב עד להשגת היעד. מאמציו של יואב השיגו את מטרתם: שבע נהרג, תומכיו שבו לבתיהם וכסאו של דוד ניצל שוב[פ].

נכון, ניתן להניח שדוד לא קיבל בלב שלם את הריגתו של עמשא אבל, אולי כהכרת תודה ואולי כתוצאה מחשש ופחד, הוא מינה את יואב למחליפו של עמשא והפקיד בידיו את הגייסות השבטיים. את שכירי החרב הזרים, לעומת זאת, דוד מסר לידיו של בניה בן יהוידע שמן הסתם קיבל את הוראותיו ישירות מהמלך[פא].

מדוע, אם כן, ציווה דוד לשלמה בנו להרוג את יואב ולוודא ששיבתו לא תרד בשלום שאולה? הנימוק הרשמי היה 'וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו'[פב] ואולי באמת ראוי להעניש כל רוצח באשר הוא, ללא קשר למניעיו, אבל אם בענישה מדובר מדוע דוד לא פעל מייד לאחר ביצוע העבירה ומדוע הוא שב והסתמך, פעם אחר פעם, על שירותיו של מי שכביכול בגד באמונו.

יתר על כן, דוד רומז שיואב הרג את שני המצביאים עבור בצע כסף, טענה שאינה מוצאת שום גיבוי בכתובים וזוכה להתעלמות מוחלטת של המפרשים. רש"י לא רק מתעלם מהאשמות השווא אלא שהוא גם דואג להסיט את הדיון לפסים אחרים כשהוא מסביר את הביטוי 'בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו' בכך שיואב חגר את חרבו במהופך כדי שתיפול ארצה ותאפשר לו להרימה בלי לעורר חשד וכך להרוג את עמשא לפני שהוא יבין מה עומד להתרחש. הסברו לביטוי 'וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו' הוא עוד יותר מתוחכם: יואב הרג את אבנר בערמה בעת שהוא גרר אותו לתוך השער בתואנה שעליהם לדון בסוגיה ההלכתית 'גידמת היאך חולצת?' שהרי נאמר 'וַיַּטֵהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַּבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי'[פג] והמילה 'בַּשֶּׁלִי' חייבת להתייחס לנעלים שהרי כבר נאמר 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ'[פד].[פה]     

על אף הרצון להציג את מלא קלונו של הרודן האלים, גם הפעם הצדק מחייב אותנו לזכות את דוד מאשמת הריגתו של יואב ולחייב את בנו שלמה. השיחה במהלכה המלך הזקן ציווה על בנו 'וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל' התרחשה ללא נוכחותם של עדים אובייקטיביים והתירוץ המפוקפק שאמור היה להצדיק את חיסולו של יואב מוכיח שהדברים הומצאו על ידי שלמה, שלא הכיר את פרטי האירועים שהתרחשו בילדותו, והם לא יצאו מפיו של דוד, שלבטח היה גורע מכתב האישום את ההתייחסות לבצע הכסף ומוסיף לרשימת העוונות גם את הריגתו של אבשלום. לשלמה, בניגוד לדוד, הייתה סיבה טובה לחסל את אחד ממתנגדיו המסוכנים ביותר ונראה שהוא החליט לטפול את הבקשה הזדונית על המלך החצי-סנילי ולהרחיק מעצמו את אשמת הריגתו של קרוב משפחה שהקדיש את חייו לביסוסו של כס המלכות ששלמה גזל מהיורש החוקי, אדוניהו. 

ניאוף

המקרא מתאר את האירוע בלשון ברורה ומדויקת:

וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ.

(שמואל ב' יא:ב-ד)

הניסוח החד-משמעי אינו משאיר מקום לספק: דוד רואה אישה יפה רוחצת על הגג., מגלה שמדובר באשת איש, מביא אותה לביתו ומבלה עימה את הלילה. אם זאת אינה עבירה על הדיבר השביעי אז מה כן יכול להיחשב לעבירה?

דוד אמנם נענש מאוחר יותר על מעלליו עם בת שבע אבל מהניסוח המקראי[פו] ניתן להבין שחטאו הסתכם בכך שהוא ביזה אותו בעת שגזל את כבשת הרש, היינו, כאשר גרם למותו של אוריה החיתי ונשא את אלמנתו. הניאוף הראשוני נשכח ונעלם. הוא נמחק מספר חובותיו של המלך הצדיק ואיש מעולם לא נענש בגינו. לנו לא נותר אלא ללמוד מכך שאם אתה כבר עובר על אחת מעשרת הדברות כדאי לך לבצע באותה הזדמנות חטא נוסף בהנחה שהאל תמיד מתרכז בעבירה האחרונה שביצעת ושוכח את כל מעלליך הקודמים.

בגידה במלכות

רק עוצמי עיניים ולקויי קשב וריכוז מסוגלים לקרא את הספרים המיוחסים לשמואל בלי להיתקל שוב ושוב בדוגמאות של מרי ובגידה ורק תמימים מושבעים יכולים ליפול בפח, להבין את הסיפור כפשוטו ולקבל את הטענה שהאל אחראי להפלתו של שאול ולהעברת רסן השלטון לידיו של מורד ערמומי וחסר מעצורים שבמשך תקופה ארוכה מירר את חייו של מלכו החוקי.

התועמלנים של בית דוד מיהרו לקבוע שבורא העולם מאס בשאול לאחר שזה לא שמר על מצוותיו בשתי הזדמנויות שונות: בפעם הראשונה כשלא המתין לשמואל והקריב בעצמו עולה ושלמים[פז] ובפעם השנייה כשלא הקפיד על כל סעיפיו של הצו האלוהי 'עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר'[פח] והותיר בחיים גם את מיטב הצאן והבקר וגם את אגג מלך עמלק.

בשני המקרים שאול ניסה לפקוח את עיני האל ונביאו ולהסביר את מעשיו[פט] אך ללא הועיל – השנים התעלמו מהסבריו ופתחו בסדרה של הצהרות עוינות שהבליטו את הצורך הדחוף בהחלפת השלטון:

*

וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ יְהֹוָה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ יְהֹוָה לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה. (שמואל א' יג:יד)

*

נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים.  (שמואל א' טו:יא)

*

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהֹוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהֹוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. ( שמואל א:טו:כו)

*

וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיהֹוָה נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל.  (שמואל א' טו:לה)

*

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ. (שמואל א' טז:א)

מהפסוקים הללו משתמע שהאל הוא זה שהחליט להפיל את בית שאול ולרומם את בית דוד אבל מי שקצת מתמצא בנורמות אלוהיות יודע שאף אל שפוי אינו יכול לייחס לעצמו מושגים דוגמת מיאוס או התנחמות, מהם משתמע שהוא התחרט על החלטתו הקודמת ושינה את דעתו. מי שמואס ומתנחם למעשה מודה שהוא עשה טעות וכמו כל אדם פשוט גם הוא אינו מסוגל לצפות את העתיד ולהשפיע עליו. אל מתנחם אינו רשאי להתהדר בתואר 'כל-יודע' ואסור לו להתפאר ולומר 'כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב'[צ]. אם אתה מסוגל לקרא את צפונות העתיד ולהבין את נבכי לב האדם אתה אמור לבחור מלכתחילה את המועמד הראוי ביותר ואסור לך, כמה שנים אחר כך, לגלגל את עיניך לשמיים ולטעון שלא ידעת מראש עם מי יש לך עסק.

יתר על כן, אם כבר החלטת להדיח את שאול ולהמליך במקומו את דוד למה משכת את התהליך והבאת על עמך האהוב כל כך הרבה שנים של דם, יזע ודמעות? כשרצית להעניק לדוד

את אשתו ונחלותיו של נבל הכרמלי ארגנת את התעלול תוך עשרה ימים[צא] אז למה גררת את תהליך החלפת השלטון במשך יותר משבע שנים במהלכן המטת על בניך האהובים מלחמת אחים ארוכה שגרמה לטביחתם של 85 כוהנים נושאי אפוד בד[צב], הכחדתם של כל הגברים, הנשים והעוללים בעיר הכוהנים נוב[צג], הריגתם של 24 לוחמים בחלקת הצורים אשר בגבעון[צד], נפילתם של 380 אנשי מלחמה ביום קרב אחד[צה], רציחתם של אבנר בן נר ואיש בושת בן שאול[צו] והוצאתם להורג של רכב ובענה[צז]. האם אינך מסוגל לפעול באופן קצת יותר יעיל וחסכוני? אם רק רצית היית יכול להפוך את שאול לנציב מלח ולזמן את בני ישראל להגרלה חוזרת שלבטח הייתה מביאה להכתרתו של אהובך דוד. תוך שבוע שבועיים היית מסיים את הפרשה, חוסך דם יקר ומייתר את הצורך בפסוק המביש: 'וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד'[צח].

כאמור, אל שרוצה לשמור על שאריות כבודו לא היה משתמש במילים 'מאסתי' ו'ניחמתי' ולכן שמואל לא באמת שמע את האל מצהיר 'נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ' או 'וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל' ואנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא מדובר כאן בדבריו של האל הכל-יודע והכל-יכול אלא באל דמיוני שלוהק בתפקיד עלה התאנה שמכסה את מבושיהם של שמואל ודוד, זוג קושרים שזמם להשתרר על עם ישראל ולהשתלט על משאביו.

אבל, אם שמואל אינו מוסר דיווח אמת במקרה זה מי כף לידנו יתקע שהוא אכן העביר בצורה אמינה ומדויקת את שאר הנבואות שהוא כביכול שמע מפי האל? האמת היא שחוץ מהסיפורים בספר שמואל, שעל פי המסורת נכתב על ידי שמואל עצמו, אין לנו שום עדות נוספת למקורם האלוהי של דברי הנביא ולכן לא נגרע מהאמת אם נשמיט מספר שמואל את כל הדברים שהנביא שם בפיו של האל חסר הישע. אדרבה, סיפור דל-אלוהים יהיה לא רק ברור יותר אלא גם הרבה יותר הגיוני וסביר.

עבודה זרה

על אמונתו של נעים הזמירות נוכל ללמוד מדו-שיח שהתפתח לאחר שדוד ואבישי גנבו את החנית וצפחת המים ממחיצתו של שאול המלך:

וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה.

וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ  אִם יְהֹוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהֹוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

( שמואל א' כו:יז-יט)

דוד, שלימים יירש את כס המלוכה ויזכה לסגידתם המתמשכת של בני עמו ולאהבתו הנצחית של אלוהיו, מקלל את הזדים שהרעילו את ליבו של שאול והסיטו אותו לרדוף אחריו ולבקש את נפשו. רדיפה זו, כך טוען דוד, תגרום לגירושו מנחלת יהוה ותאלץ אותו ללכת ולעבוד אלוהים אחרים. הניסוח ברור ולנו לא נותר אלא להסיק שעל האדם לעבוד תמיד את הסמכות האלוהית השולטת בחבל הארץ בו הוא מוצא את עצמו. כשאתה נמצא בתחומי ארץ ישראל עליך לעבוד אך ורק את יהוה אבל כוחו וסמכותו של אל זה נגמרים בגבולות נחלתו וכשאתה מגורש לתחומה של נחלה אחרת עליך לעבוד את האל שנושא באחריות לארץ אליה גלית ובה אתה מתגורר. רש"י מנסה לרכך את רוע המשמעות ובעזרת מילת הקסמים 'כאילו' הוא מסביר לנו:

לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים - היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הבית, כאילו עובד עבודה זרה.

(רש"י על שמואל א' כו:יט)

כל יציאה מארץ ישראל משולה לעבודת אלילים אבל מכך, אליבא דרש"י, אין להסיק שדוד, בחיר האל, באמת הקריב קורבנות לאלים המקומיים וחזקה עליו שבכל תקופת שהותו בחצר אכיש מלך גת הוא הקריב עולות ומנחות רק לאלוהי ישראל.

רד"ק מנצל את המילה 'כאילו' להדגש אחר:

לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים - כאילו אומר לו לך עבוד אלוהים אחרים כי מגרשים אותי מנחלת ה' לגור בין עובדי כוכבים ומזלות.

(רד"ק על שמואל א' כו:יט)

בעוד שמלבי"ם נוקט בגישה מרעננת וחדשה:

לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים - שאהיה בחוץ לארץ תחת צל השרים העליונים רחוק מהשגחת ה' הדבקה בארץ הקדושה.

(מלבי"ם על שמואל א' כו:יט)

האלוהים האחרים שוב אינם אלוהים כלל אלא שרים של מעלה המטפלים בעניינים השוטפים של ארצות הניכר בשעה שיהוה מקדיש את כל תשומת ליבו ומרצו להשגחה על בניו שבארץ ישראל. דוד, כך מלבי"ם, בעצם לא חשב שיהיה עליו לעבוד את האלוהים האחרים ולפי דעתו מחוץ לגבולות הארץ הוא היה אמור רק לחסות בצילם. את הניסוח המטעה של התנ"ך, כך ניתן להניח, יש לייחס מן הסתם רק לגילו הצעיר של נעים הזמירות ולהתרגשות שאחזה בו לנוכח האירוע.

דוד המלך תואר ברבות הימים כאב טיפוס לתלמידי חכמים ועל כן ברורה נטייתו של מלבי"ם לייחס לו הבנה עמוקה בתורת המלאכים ושרי המרומים שתתפתח כאלף שנים מאוחר יותר. עם זאת, טוב היה עושה אם היה זוכר שבחדרו של אותו צדיק ניתן היה למצא לא רק את ארון הספרים היהודי אלא גם קצת צלמים ותרפים שהמקרא החליט לחשוף בקטע הבא:

וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת.

וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט.

וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד.

וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַתֹּאמֶר חֹלֶה הוּא.

וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד לֵאמֹר הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ.

וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל הַמִּטָּה וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו.

(שמואל א' יט:יא-טז)[צט]

התרפים שנמצאו בחדרו של דוד הביכו מאד גם את רד"ק. נאמן למקורותיו הוא אמנם מזכיר לנו את התרפים של לבן הארמי, עובד כוכבים ומזלות ידוע, שנגנבו על ידי בתו רחל[ק] ואולם לדעתו לא ייתכן שיהיה דמיון כלשהו בין התרפים של לבן לתרפים של דוד שהרי 'חלילה חלילה שהיה בבית דוד עבודת גילולים'[קא]. הצהרה זאת ממחישה את מיטב המסורת הרבנית שמתאפיינת בחיפוש חסר פשרות אחר האמת והכחשתה המיידית ברגע שמסתבר שיש בה כדי לערער על המיתוסים המקובלים. אנו, בכל אופן, נשקיט את רוחו הסוערת של רד"ק ונזכיר לו שהוא עצמו ייחס בעקביות את התרפים לעבודה זרה בכל שאר מופעיה של מילה זאת במקורותינו. כך בהקשר לתרפים של מיכה הדני[קב], לתרפים ששמואל מייחס לשאול המלך[קג], לתרפים שבוערו ברפורמות של המלך יאשיהו[קד] ולתרפים המוזכרים בכתבי הנביאים המאוחרים[קה].

סיכום פשעיו של דוד

למרות שהוא נשא עימו שובל ארוך של פשעים, עבירות ועוולות, דוד יפה העיניים נבחר בכל זאת לשמש כסמל ומופת לעם ישראל. כותבי ספר שמואל לבטח היו שמחים להעלים את הפן היותר מזוויע בחייו אבל מעלליו כבר הפכו לסיפורי עם שעברו בעל פה מדור לדור וקשה היה להעלימם לחלוטין. כיוון שכך, כותבי הספר נאלצו ליפות את התמונה באמצעות סיפורים נלווים שמוכיחים שהבריון לשעבר הפך בערוב ימיו לצדיק שעשה רק את רצון האלוהים.

הרבנים, מאוחר יותר, ניסו תרץ את פשעיו של האיש האלים והתוקפני הזה אבל כל להטוטיהם אינם מסוגלים להעלים את אופיו האלים והעברייני ולמנוע מאיתנו להעלות את השאלה מדוע האל בחר לקשור את גורלו דווקא באדם פגום זה ובשושלתו. האם לא נמצאו מועמדים ראויים יותר? האם רק בריון מפר חוק היה מסוגל למלא את המשרה?

נראה שדוד לא באמת נבחר על ידי בורא השמים והארץ ואת מלכותו הוא השיג רק בשל כוחו, עוצם ידו ואכזריותו. האל שולב בסיפור לאחר שדוד כבר הרג, רצח, בגד במלכות ועבד אלים אחרים כדי לטהר את עברו ולהעניק לגיטימיות אלוהית לשושלתו. יש להניח שאת ספר שמואל לא כתב נביא בן סוף המאה האחת עשרה לפנה"ס אלא קליקה של כוהנים וסופרי חצר שפעלו יותר משלוש מאות וחמישים שנים מאוחר יותר. קליקה זאת בללה מסמכים מלכותיים, תעודות כוהניות ואגדות עם ישנות ורקחה חמישה ספרי היסטוריה תיאולוגית – דברים, יהושע, שופטים, שמואל, ומלכים. הספרים הללו שיקפו את הראייה ההיסטורית שהתאימה לאינטרסים של הקואליציה השלטת: בית המלוכה מחד וכוהני המקדש הירושלמי מאידך.

להיסטוריה החצרנית-כוהנית היו שתי מטרות עיקריות – חיזוק הלגיטימיות של מלכות בית דוד והבטחת המונופול של המקדש הירושלמי ולכן כותבי ההיסטוריה המלכותית-כוהנית הפכו את יהוה לאל הבלעדי של עם ישראל ואת דוד לאהובו הבכיר של אותו האל. כך הסתבר שהאל האחד והיחיד רצה מאז ומתמיד שמקדשו יקום רק בירושלים[קו] וכל שאר המקדשים הם תועבה בעיניו ויש להשמידם ולטמאם עד היסוד, כפי שהמלך יאשיהו אכן עשה בפועל[קז].

בתמורה לסיועו בהשלטת המונופול של המקדש הירושלמי המלך יאשיהו זכה למספר קטעים מקראיים שמעניקים לגיטימציה אלוהית לבית דוד ומבטיחים לו את תמיכתו הנצחית של האל - לעיתים בתנאי שהבאים אחריו יקפידו ללכת בדרך הישר[קח] ולפעמים באופן קטגורי וללא כל התניה[קט].

כך או כך, הסיפורים על דוד נכתבו בהשראת הברית בין הכתר לכהונה במטרה להוכיח שהאל זיהה מראש את האמונה העמוקה שעתידה לשרות על נבחרו ובשל כך הוא התעלם מכל פשעיו ובחר בצאצאיו לשמש עד עולם כמלכיו של עם ישראל.

דוד המלך לא חטא

האם יעלה על הדעת שחוליגן אלים שמעולם לא ויתר על אף פשע נתעב יכול לצאת זכאי בבית דינם של הרבנים? כמובן שכן! איזו שאלה טיפשית. לא יעלה על הדעת שדוד, שלימים הפך למודל של צדיקות מופתית, ביצע את כל הפשעים המיוחסים לו ולכן הסיפורים לבטח מכסים על עומקים שמוכיחים שהוא מעולם לא ביצע שום דבר עוולה. כיוון שכך, אל לנו להתפלא אם מתוככי ישיבתו של רבי יוחנן עלתה ובקעה הקריאה 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' שהרי רק התמימים מסוגלים להעלות על דעתם שהרבנים בלהטוטיהם יתקשו להלבין את עוונותיו של אחד מגדולי החוטאים של כל הזמנים. המנוסים כבר יודעים שעדיין לא נולדה הדמות שתצליח לצאת ממטחנת הדרש הרבני כפי שהיא נכנסה אליו.

החכמים היו כמובן מודעים לעובדה שהתנ"ך הכפיש שוב ושוב את פניו של דוד המלך אך באותה מידה היה להם ברור שהאל אינו מתאהב במי שאינו מקפיד למלא אחר כל הדקדוקים הרבניים ולכן הם מיהרו להוציא את כל דברי המקרא מהקשרם ולהציג את המלך הצדיק כתלמיד חכם תקני לחלוטין: 

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַיהֹוָה עִמּוֹ'[קי]. (האם) אפשר (ייתכן ש)חטא בא לידו (של דוד) ושכינה (בכל זאת נותרה) עמו? אלא מה אני מקיים (אני מסביר את דברי נתן הנביא) 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן'[קיא] (בכך) שביקש לעשות ולא עשה.

אמר רב: רבי (יהודה הנשיא) דאתי (שבא מזרע) מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד (היה מהפך ודורש בזכויותיו של דוד).

(על הפסוק) 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע'[קיב] רבי (היה) אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה (שונה השימוש במילה 'הרע' בפסוק זה מכל שאר השימושים האחרים שהתורה עושה בשורש 'רע') שכל רעות שבתורה כתיב בהו (לכל השימושים האחרים בשורש 'רע' כתוב מצמיד את המילה) 'וַיַּעַשׂ' וכאן כתיב (כתוב) 'לַעֲשׂוֹת' (ויש להבין מכך) שביקש לעשות ולא עשה[קיג].

(מהמשך הפסוק,) 'אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב' (ניתן ללמוד שהעבירה היחידה היא) שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת (אותו על פי כל כללי הדין).

(מהביטוי) 'וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה' (לומדים ש)ליקוחין יש לך בה (ניתן היה לקחתה לאשה כי היא כבר לא הייתה אשת איש), דאמר (כפי שאמר) רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב (מראש) גט כריתות לאשתו שנאמר 'עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח'[קיד].

(רבי שמועל בר נחמני יודע זאת כיוון שהתשובה לשאלה:) מאי (מה מובן המילה) 'עֲרֻבָּתָם'? (היא:) תני (שנה) רב יוסף: דברים המעורבים בינו לבינה (היינו, דבר הנוגע ליחסים בינו לבינה, כלומר, גט כריתות והפסוק מלמדנו שיוצאי הצבא היו נוהגים לשלוח גט לנשותיהם).

(מהנוסח) 'וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן' (אנו יכולים להסיק:) מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו (כמו שאינך נענש על הרג שנעשה בחרב בני עמון) אף (על מות) אוריה החתי אי (אין) אתה נענש עליו.

(שואלים:) מאי טעמא (מה הטעם ששדוד לא נענש על מותו של אוריה החיתי)?
(משיבים:) מורד במלכות הוה (היה אוריה) דאמר ליה (משום שאמר לדוד) 'וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים'[קטו] (ומי שמזכיר אדנותו של אחר בפניו של מלך הוא בוגד במלכותו).

(שבת נו:א)

רבי יהודה הנשיא, צאצא רחוק של המלך המהולל, עבד שעות נוספות והצליח, בעזרתו של פסוק חסר אונים, להלבין את חטאו של המלך ולהוציאו צדיק גדול. דוד היה אולי צריך לתת לסנהדרין לגזור את דינו של הבוגד השפל אבל קשה שלא לסלוח לו על עבירה טכנית כה פעוטה, במיוחד לאור העובדה שהפסוק מלמדנו שבמוחו רק עלתה מחשבה שלעולם לא הבשילה לכדי מעשה בפועל. גם בניאוף אין להאשימו שהרי בנוהג שבעולם יוצאי צבאו של דוד נהגו למסור לנשותיהם גט כריתות לפני יציאתם לקרב והמלך למעשה לא נאף עם אישה נשואה, רחמנא לצלן, אלא עם גרושתו של חייל בוגדני שכל מעיניו היו נתונים להפלת המלך ולהמלכת אחר תחתיו.

אקרובטיקה פרשנית זאת אמנם הוציאה את המלך מכלל החייבים אך אין בה ללמדנו שבעצם מדובר כאן בצדיק גדול. הרבנים מיהרו להשלים את החסר:

(כתוב) 'שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי'[קטז].

לוי ורבי יצחק (נחלקו בפירוש הפסוק).

חד (אחד) אמר: כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני 'חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ'[קיז].

ואידך (והשני טען:) כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם (ואני נוהג כפוסק הלכה) ואניידי מלוכלכות ובשפיר (וידי מלוכלכות בדם נידה) כדי לטהר אשה לבעלה?

(ברכות ד:א)

הרודן האלים הפך, כבמטה קסמים, לרב מסור שמלכלך את ידיו בדם של נידות, נפלים ושליות במאמץ בלתי מתפשר להבדיל בין הטמא לטהור כך שנשים יותרו לבעליהן והשלום ישוב לשכון במעונם של בני ישראל.

קוראים תמימים שנתקלים בקטע הזה עלולים להסיק שדוד קם לעסוק בעבודת הבורא באמצעו של הליל אבל מעמיקי החקור מבינים שרק לעיתים נדירות הוא ישן עד לשעה כה מאוחרת וברוב המקרים הוא החל לעסוק בענייני צדיקות הרבה יותר מוקדם:

דוד בפלגא דליליא הוה קאי (דוד, באמצע הלילה היה קם)? מאורתא הוה קאי (הלא הוא היה קם כבר בערב) דכתיב (שכן כתוב) 'קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה'[קיח].

(שואלים:) וממאי דהאי נשף אורתא הוא (וכיצד אנו יודעים 'שנשף' מובנו 'ערב')?
(משיבים:) דכתיב (מכך שכתוב) 'בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה'[קיט].

כיוון שכביכול יש סתירה בין פסוק שמלמדנו שדוד החל לבצע מצוות באמצע הלילה לבין פסוק שמלמדנו שדוד היה קם ללימודיו עוד בשעת הנשף, עלה הצורך לתרץ את הסתירה המדומה).

אמר רב אושעיא אמר רבי אחא: הכי קאמר (כך בעצם אמר) דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה.

רבי זירא אמר: עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי.

רב אשי אמר: עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות.

(ברכות ג:ב)

בסוף ימיו, דוד בילה את מרבית עתותיו עם מיחם אנושי בשם אבישג השונמית[קכ] אבל הנערה הבתולה ששכבה בחיקו לא הפריעה לו ללמוד תורה עד לרגעיו האחרונים. בדומה לצדיקים אחרים גם הוא הצליח להרחיק מעליו את מלאך המוות ורק רעש פתאומי שגרם לו לעצור את שטף לימודו אפשר למשחית הנורא לאסוף את נפשו.

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, 'הוֹדִיעֵנִי יְהֹוָה קִצִּי'[קכא].
אמר לו (האל): גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם.
(הוסיף דוד ושאל:) 'וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא'[קכב]?
(ענה לו האל:) גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם.
(שאל דוד:) 'אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי'[קכג] (כלומר, באיזה יום בשבוע אמות)?
אמר לו (האל): בשבת תמות.
(ביקש דוד:) אמות באחד (בתחילת ה)בשבת?
אמר לו (האל): כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.
(ביקש דוד:) (אם כן, אוותר על יום ו)אמות בערב שבת.
אמר לו (האל): 'כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף'[קכד] - טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא (בכל יום שבת היה יושב ולומד כל היום).
ההוא יומא דבעי למינח נפשיה (אותו יום בו נפשו הייתה אמורה לעוזבו) קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא (בא אליו מלאך המוות ולא היה יכול לקחת את נפשו כי דוד לא פסק פיו משינון התורה).
אמר (מלאך המוות): מאי אעביד ליה (מה אעשה לו)?

הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה (היה לו בוסתן מאחורי ביתו). אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני (בא מלאך המוות עלה ונענע באילנות). נפק למיחזי (יצא, דוד, לראות). הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה (כשעלה במדרגות נפתחה מדרגה מתחתיו), אישתיק (נבהל ושתק לרגע) ונח נפשיה (ואז נחה נפשו ומת).

(שבת ל:א)

מהרציחות, הסחיטות ופשעי המלחמה הרבנים פשוט התעלמו ולכן לא היה להם קשה במיוחד להוכיח שדוד המלך היה צדיק גדול שמעולם לא חטא, לא פשע ולא עשה לאיש כל עוול.

שלמה האהוב

קשה להבין את הנפש האלוהית גם כשמגיעים למלך שלמה שכן המלך האהוב לא בחל בפשעים שונים ומגוונים דוגמת מסירת שטחים מארץ ישראל לידי נוכרים, רציחות פוליטיות, דיכוי עם יהוה בשוטים ובניית במות לשיקוצי הגויים. הדעת גם נותנת שאלמלא תושייתה של אחת הנשים הוא היה עוד ממשיך וגוזר תינוק חי לשניים. כמו אביו, גם שלמה היה חתרן לא קטן ובעזרת אימו, הממסד הדתי ושכירי החרב הזרים הוא הצליח לגזול את המלוכה מאחיו הבכור ולהפוך למלך מיתולוגי, בעל חכמה כמעט אינסופית שבנה לעצמו היכל ענק ולאלוהיו מקדש מעט יותר צנוע שבלט בין כל הבמות שנשותיו הקימו לאלוהיהן. למרות שהמקרא מתאר את חטאיו בצורה ברורה וחד-משמעית, הרבנים סרבו לקבל את האפשרות ששלמה לא היה צדיק גמור ולכן גם במקרה שלו הם הניחו שהציבור לא יזהה את התרמית ויאמין ש'שלמה המלך לא חטא'.

שלמה, בנו העריץ של נעים הזמירות, התמחה ברציחות פוליטיות, דוגמת אלו של אחיו אדוניהו[קכה], שמעי בן גרא[קכו] ויואב בן צרויה, גיבור שבט יהודה[קכז] . ידו לא בחלה גם במסירת שטחים ניכרים מארץ ישראל לידי נוכרים[קכח],, דיכוי עם יהוה בשוטים[קכט], בניית במות לכמוש שיקוץ מואב ולמולך שיקוץ בני עמון[קל] ונהיה אחר עשתורת אלוהי הצידונים ומלכום שיקוץ העמונים[קלא]. בין השורות ניתן לזהות גם את הפוטש שהעלה אותו לכס המלוכה:

הנסיך החתרן

צפרדעים רבים נאלץ לבלוע האל שקשר את עצמו לגורלו של בית דוד אבל כל המרורים שנבחריו השביעוהו לא מנעו ממנו לאהוב את הרך הנולד שלמה, בנו העשירי של דוד המלך, כפי שנאמר: וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיהֹוָה אֲהֵבוֹ'.[קלב] האהבה הזאת גרמה לאל להעלים עיין מכל מגרעותיו של שלמה והוכיחה בשנית שהאל נהג להתייצב אוטומטית לצידם של השותפים הקואליציוניים מבית דוד, במיוחד אם המלכים הללו גם דאגו לטפח את אינטרסים של כוהני המקדש הירושלמי.

הריח הרע מתחיל לנדוף כבר בסיפור הכתרתו של שלמה: אדוניהו בן חגית, הגדול בבני דוד שנותרו בחיים ומי שלבטח נחשב כיורש העצר הטבעי, החל לנקוט בגינוני המלכות הראויים למי שעתיד עוד מעט לרשת את כסאו של אביו הקשיש. דוד אינו מוחה כאשר אדוניהו מתחיל להופיע בציבור מלווה בפמליה גדולה[קלג] ויש להניח שהעם הסיק מההודעה שבשתיקה שברכתו של המלך כבר ניתנה לבנו בכורו.

בבא היום, אדוניהו לקח עימו את אביתר הכהן ואת יואב בן צרויה, מפקדם של הגדודים השבטיים, והללו, בלוויית כל הנסיכים ושועי האומה המליכו את היורש הטבעי על כל שבטי ישראל[קלד]. לטכס לא הוזמנו ראשי האופוזיציה - נתן הנביא, צדוק הכהן ובניהו בן יהוידע, מפקדם של שכירי החרב הזרים, והללו, בעזרת בת שבע, מיהרו לשכנע את המלך הזקן מאד[קלה] שהמלוכה בעצם הובטחה בשעתו לבנו העשירי, שלמה. המלך, שעד אותו רגע כלל לא זכר את ההבטחה שכביכול הבטיח, נכנע ללחצים ושלושת האופוזיציונרים לקחו את הנסיך הצעיר לברכת הגיחון שם, בנוכחות הכרתי והפלתי, הם משחו אותו למלך על כל שבטי ישראל.

מעצם העובדה שנתן הנביא יעץ בתחילה לבת שבע למלט את נפשה ואת נפש בנה[קלו] ניתן ללמוד על טיבה של אותה התארגנות חתרנית ששמה לה למטרה להכתיר את שלמה ולהשתלט על עמדות המפתח של הממלכה. אם החונטה לא חתרה מתחת ליורש החוקי מדוע היה על בת שבע לחשוש לחייה ולחייו של בנה בשעה שכל שאר הנסיכים שמחו בשמחתו של אדוניהו (בת שבע עצמה הודתה שבטכס ההכתרה השתתפו כל בני המלך[קלז])? יותר מכך, כיצד זה שאיש לא ידע על הכוונה להמליך את שלמה ואפילו בני המלך לא העלו על דעתם שהוא היורש המיועד? אם הכל היה פשוט וברור מדוע נתן הנביא היה צריך לתכנן ולביים את המפגש עם המלך[קלח]? זאת ועוד, אם היה חשש שהמלך הקשיש שכח את ההבטחה שהוא כביכול נתן לבת שבע כיצד נוכל להניח שהוא היה בדעה צלולה וחופשי מכל לחץ כשהוא נזכר לפתע במחויבות שניתנה שנים רבות קודם לכן? לבסוף, חוץ מהמורדים רק אבישג השונמית הייתה נוכחת בעת שהמלך הודיע על הבחירה בשלמה ותשובתו של שלמה לבקשת אימו לאפשר את נישואי אדוניהו לאבישג:

וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה.

(מלכים א' ב:כב)

מעידה כאלף עדים על החשש מעדותה. גם רציחתם של אדוניהו ויואב בן צרויה מוכיחה ששלמה ראה לנכון לא רק להעלים את מתנגדיו הפוטנציאליים אלא גם את כל מי שיכל לסתור את סיפור הכיסוי שהוא הפיץ ברבים והטמיע בספר הספרים.

מהסיפור בוקעת זעקת החתרנות והמרד – השלטון נלקח מהיורש החוקי מהאצולה השבטית וניתן, בכוח חרבותיהם של שכירי החרב היווניים, לחונטה חתרנית שמיהרה לחסל את כל יריביה ולהשתיק את כל מי שהיה מסוגל לפגוע באינטרסים שלה.

לסיפור זה מתלווה קוריוז משעשע שמלמד על מצוקותיהם של חכמינו שלא ששו לחשוף ברבים את העובדה שהפלתי והכרתי, בדומה למשמר הפרטורי של קיסרי רומא, הורכב משכירי חרב זרים ששימשו כשומרי ראשו של המלך היהודי.

רב יוסף, לשם דוגמה, התעקש להסביר שבניהו בן יהוידע, כראש הסנהדרין, היה מופקד על 'הכרתי והפלתי', הלא הם חכמי הסנהדרין שזכו לשמם כיוון שהם 'כורתים דבריהם', היינו מחליטים על הלכות פסוקות, ו'מופלאים בדבריהם'[קלט]. רש"י, שכנראה לא הקפיד על הנוסח המדויק של דברי התלמוד, החליט שרב יוסף הגדיר את הכרתי והפלתי כ'אורים ותומים'[קמ] אבל במקום אחר הוא קובע שאכן מדובר באנשי הסנהדרין[קמא]. אחרים סברו שייתכן שהכרתי והפלתי 'שתי משפחות היו מישראל שהיו סרים אל משמעת המלך ורואים פניו תמיד'[קמב]. עם זאת, אפילו רש"י נאלץ להודות שתרגום יונתן מתייחס למושג 'הכרתי והפלתי' כאל 'קשתיא וקלעיא', היינו 'קשתים וקלעים'[קמג] ובהגינותו הוא מוסיף:

על הכרתי והפלתי – פתרונו: אומות היו כדכתיב 'הוֹי ישְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים'[קמד] ומאומותם היו עם דוד אנשים גבורי חיל ובניהו עליהם.

(רש"י על דברי הימים א' יח:יז)

בעל מצודת דוד כבר נאלץ להודות שבניהו לימד את הכרתי והפלתי לירות בקשת ולקלוע באבנים אבל רק המלבי"ם היה אמיץ דיו להסביר:

כי סביב המלך הלכו הכרתי והפלתי לשמרו - בין מני צר בין מאנשי חילו בל ימרדו בו, ולרוב היה בוחר לזה אנשי חיל מארץ אחרת שלא ישתתפו עם אנשי חילו במרד.

(מלבי"ם על שמואל א' כח:א)

בעקבות הסבר זה אנו לומדים בעקיפין שאת שלמה הכתירו כידוניהם של שכירי החרב הזרים ולא תשואותיהם של שועי וגיבורי שבט יהודה.

שלמה המלך לא חטא

שלמה, בנו של המלך הצדיק דוד ואהובו של יהוה, לבטח לא היה מסוגל לחטוא ואם אנו נתקלים בקטע ממנו משתמע ששלמה לא ממש עשה את 'הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה' אנו חייבים להסיק שהסיפור האמיתי מתחבא בעומקי הסיפור הגלוי וטוב עשו חכמינו זיכרונם לברכה כשחשפו את ההוכחות שמאפשרות לנו לזכות את המלך המופתי מכל אשמה.

שלמה, בנו של המלך הצדיק דוד ומי שזכה באהבתו של האל לבטח לא היה מסוגל לעשות את הרע בעיני יהוה ולכן באיזה שהוא מקום חייב להסתתר תירוץ טוב שמסביר מדוע אנחנו בכל זאת נתקלים בקטע הבא:

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת.

מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה.

וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ.

וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְהֹוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו.

וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים.

וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה כְּדָוִד אָבִיו.

אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן.

וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן.

(מלכים א' יא-ו-ח)

מעניין אבל לא באמת מרשיע כי ברור לנו שכשם שהרבנים הצליחו ללמד זכות על הבריון האלים דוד הם ימצאו את ההתפתלויות הדרושות לזיכויו של בנו הרודן. רבי יוסי מדגים היטב את הנטייה:

(על הפסוק) הרבה לו נשים שנאמר 'וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה'[קמה].

רבי יהושע בר לוי אמר: על שם 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם'[קמו].

רבי שמעון בר יוחאי אומר: 'לְאַהֲבָה' - אהבה ממש (כלומר) לזנות.
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כתיב 'גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת'[קמז] מלמד שהיה בועלן כשהן נדות ולא היו מודיעות אותו.
רבי יוסי בן חלפתא אומר: 'לְאַהֲבָה' - להאהיבן לאהבן ולקרבן ולגיירן ולהכניסן תחת כנפי השכינה.

(שיר השירים רבה א:י)

מעלתו של רבי יוסי מודגשת על רקע נוקשותם של שלושת הרבנים האחרים שאינם מוצאים בליבם ולו פתח קטן לזיכויו של המלך. רבי יהושע בן לוי מקפיד הקפדה יתרה וקובע ששלמה עבר על איסור מאיסורי התורה, רבי שמעון בר יוחאי אינו מוכן להרחיק עד כדי כך ודי לו להחשיד את החכם באדם בנהייה אחר זנות וזימה ורבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, אינו מוצא בפסוקנו אלא הוכחה ניצחת לחיבה המיוחדת שהמלך רחש למשכבי נידה. לעומת שלושת חמורי הסבר הללו רבי יוסי בוקע כקרן שמש ביום סגריר ודי לו במילה אחת בכדי להבין שהמאהב הגדול הִרבה נשים רק על מנת שיוכל לגיירן, להחדיר בהן את אהבת האל, להכניסן תחת כנפי השכינה ולהפכן לצדיקות חסודות שמכוונות את ליבן לעשות רק את הישר בעיני יהוה.

רבי יונתן והמוסרים בשמו הגבירו את המאמצים והצליחו, בסופו של דבר, להביא לזיכויו המוחלט של המלך הבעייתי:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר 'וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְהֹוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו'[קמח] (ועלינו להבין מכך) הוא דלא הוה מיחטא נמי לא חטא (הוא לא היה שלם עם אלוהיו כדוד אביו אך לחטוא הוא לא חטא). אלא, מה אני מקיים (כך יש להבין את הפסוק) 'וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ'[קמט] ההיא כרבי נתן (כמו שאתר רבי נתן). דרבי נתן רמי (משליך מה)כתיב 'וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבו' והכתיב 'כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו'[קנ] (ולומד משניהם:) כלבב דוד אביו הוא דלא הוה מיחטא נמי לא חטא (כשם שלבב דוד אביו הרחיקו מהחטא גם שלמה בנו לא חטא).

הכי קאמר (כך יש להבין את דברי האומר): 'וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים'[קנא] - ולא הלך (נשותיו הטו את ליבו אבל הוא לא הלך אחריהן).

(שואלים:) והכתיב (האם מכך שכתוב) 'אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב[קנב] (איננו צריכים להבין ששלמה חטא)?
(משיבים:) שבקש לבנות ולא בנה (בפועל).

(ממשיכים להקשות:) אלא (אם כך) מעתה (עלינו להבין מהפסוק) 'אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה'[קנג] שבקש (יהושע) לבנות ולא בנה (בפועל)? אלא (אבל כיוון שידוע לנו שיהושע) דבנה (את מזבח) הכא נמי דבנה (גם כאן ברור ששלמה בנה במה לכמוש)?
(משיבים:) אלא כדתניא (כפי שלמדנו): רבי יוסי אומר: (כתוב) 'וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ (יאשיה)'[קנד]. אפשר (האם ייתכן ש)בא (המלך הצדיק) אסא ולא ביערם, (המלך הצדיק) יהושפט ולא ביערם (והבמות עמדו על תילן) עד שבא יאשיה וביערם? והלא כל עבודה זרה שבארץ ישראל אסא ויהושפט (כבר) ביערום? אלא (רבי יוסי) מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים (יאשיהו ובית דינו) לא עשו (לא באמת ביערו את הבמות) ותלה בהן לשבח (ולמרות זאת הכתוב משבח אותם ומייחס להם את ביעור הבמות) אף ראשונים (שלמה המלך ובני דורו) לא עשו (לא בנו את הבמות) ותלה בהן לגנאי (והכתוב בכל זאת מגנה אותם ומייחס להם את בניית הבמות).

(מקשים שוב): והכתיב (והלא כתוב) 'וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה'[קנה] (האם אין זאת הוכחה לכך ששלמה המלך באמת חטא)?
(משיבים:) אלא מפני שהיה לו (הוא חטא רק בכך שהיה עליו) למחות בנשיו ולא מיחה (ולכן) מעלה עליו הכתוב כאילו חטא.

אמר רב יהודה אמר שמואל נוח לו (היה יותר טוב) לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר (שבאמת יעבוד עבודה זרה) ואל יכתב בו (ולא ייכתב עליו) 'וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה'.

אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו כך עושין לעבודה זרה פלונית וכך עושים לעבודה זרה פלונית ולא מיחה בה (על הדברים שאמרה).

(שבת נו:ב)

אי אפשר להתעלות לרמה גבוהה יותר של פלפולי סרק חסרי כל שחר. התנ"ך מתאר מערכת סינקרטית[קנו] בה אמונות שונות היו מסוגלות לחיות בשלום זו עם זו וכל אחד היה חופשי לסגוד לאל החביב עליו (במידה רבה כמו בארצות הברית של ימינו). הרבנים סרבו להפנים שהמלך, אותו האל אמור היה לאהוב כבר מלידתו והמייצג האולטימטיבי של החכמה והצדק, לא היה קנאי חשוך כמוהם ולכן הם הפעילו את קסמיהם ומצאו דרכים שונות ומשונות להעלים את חטאיו ולהתאימו למתכונת הרצויה להם.

מההתגייסות הכמעט אוטומטית של הרבנים להסרת הכתמים שדבקו בדמויות המופת של המיתולוגיה היהודית אנו יכולים ללמוד שהם אינם משרתים את האמת, המוסר והצדק אלא אך ורק את האינטרסים של הגילדה אליה הם משתייכים. לא האמת ההיסטורית מעניינת אותם וכל שהם מחפשים במקורותיהם הם דמויות שמתנהגות כמו רבנים מופתיים שמגבים את כל טיעוניהם ויומרותיהם. במקרה של שלמה המלך הם עמדו בפני דילמה קשה: מצד אחד שלמה מתואר כחוטא לא קטן ומצד שני המקרא קובע שהאל אהב אותו והטיל עליו לבנות את בית מקדשו. את הדיסוננס הרבנים פתרו, כהרגלם, על ידי הוצאת פסוקים מהקשרם, היסקים מופרכים ואקרובטיקה פרשנית נועזת עליה רק הם מסוגלים להביט מבלי להתבייש.       

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.