פרקי המאמר

האל וקורבנות אדם

שיני הבנים תקהינה

פסלים ותמונות

איומיו של האל

בשר בחלב

האל וקורבנות אדם

בציווי האלוהי 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' ניתן לשים את הדגש על המילה 'וּמִזַּרְעֲךָ' ולפרש את הדברים כאיסור על הקרבת קורבנות אנושיים אבל בדיקה קצת יותר יסודית תשכנענו שאת הדגש יש לשים על המילה 'לַמֹּלֶךְ' וכוונת המחוקק הייתה להרחיק את הקורבנות, התרומות, המעשרים ומתנות הכהונה מכוהניהם של האלים המתחרים ולכוונם ליעד נכון יותר - כוהניו של האל היהודי.

אלוהיהם של העמונים נקרא מולך ולומדים זאת מהפסוק:

אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן.

(מלכים א' יא:ז)

לא לגמרי ברור באילו תנאים ובאילו נסיבות אבל נראה שהאל מולך דרש קורבנות אדם ובטקסי הפולחן שלו נהגו להעביר ילדים באש התופת. נוהג זה חרה בעיני אלוהי ישראל והוא אסר, במילים שאינן משתמעות לשתי פנים, להעביר את הבנים והבנות באישו של המולך:

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ.

וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

(ויקרא כ:ב-ה)

חומרת העבירה כה גדולה עד שהתורה מצאה לנכון לחזור על האיסור פעמיים נוספות. פעם אחת כשאמרה:

וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה.

(ויקרא יח:כא)

ופעם שניה כשהדגישה:

לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

(דברים יב:לא)

האיסורים הללו מבליטים את הסלידה האלוהית מפולחן המולך אבל בהכירנו את הנפשות הפועלות עלינו לשאול: מה בדיוק העלה את חרון אפו של האל – אכזריות הפולחן או עצם העבודה הזרה? האם האל סולד משריפת ילדים או שפולחן המולך הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לטקסים פסולים שפוגעים במונופול האלוהי ובהכנסותיהם של המשרתים בקודש? במילים אחרות, האם בראש מעייניו של האל עומדים הפעוטות המועברים באש או הזכויות שנשללות מכוהניו כל אימת שעובדי העבודה הזרה מפנים את קורבנותיהם, מעשרותיהם ותרומותיהם למקדשיהם של האלים הזרים?

את ההנחה שחרון אפו של האל מתלקח בעקבות העוול שנעשה לילדים חפים מפשע נוכל לשלול על הסף לאור סיפור אחר שהשתמר במקורותינו:

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי.

וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהֹוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה.

וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיָדוֹ.

וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת.

(שופטים יא:ל-לד)

יפתח נודר שאם יהוה יעזור לו לנצח את בני עמון הוא יעלה לעולה את מי שיצא ראשון מדלתות ביתו. האל הכל-רואה וכל-יודע ידע שבתו של יפתח תצא ראשונה מדלתות הבית ותוקרב לו כעולה ובכל זאת הוא מסכים בשתיקה, גם אם לא ברצון, לקבל את הקורבן האנושי. אל שאמת סולד מקורבנות אדם יכול היה למנוע את יציאת הבת מדלתות הבית או לשלוח מלאך שיעצור את המאכלת ויחליף את הנערה התמימה באיל שנלכד בסבך. במיתולוגיה היוונית אגממנון נאלץ להקריב את איפיגניה, בתו, משום שהאלה ארטמיס לא הייתה מוכנה להסתפק באף קורבן אחר אבל האל היהודי אינו אמור להתעקש על קורבנות אדם והיינו רוצים לחשוב שהוא מוכן להסתפק גם בעולה אחרת. מההסכמה בשתיקה לקורבן הדמים אנו חייבים להניח שלאל אין התנגדות עקרונית לקורבנות אדם אף שהוא מעדיף קורבנות מהם גם כוהניו יכולים ליהנות.

למסקנה דומה יגיע גם כל מי שיתעלה מעבר למוסרי ההשכל העמוקים ויתבונן בסיפור עקידת יצחק בעיניים בלתי משוחדות. האל, בצוותו על אברהם אבינו:

קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

(בראשית כב:ב)

למעשה יוצר תקדים ופותח את הדלת בפני קורבנות אדם עתידיים. במקרה של האב הצדיק ובנו ישר הדרך הוא אמנם החליט ברגע האחרון לוותר על הקורבן האנושי אבל מי כף לידינו יתקע שגם ילדים אחרים היו זוכים לאותה מחילה? ברגע שהאל בחר שלא לפסול מראש את האפשרות שילד יכול לשמש כקורבן הוא יצר תקדים עבור כל מי שירצה לפרש את מעשהו כהיתר כללי להקרבתם של בני אנוש בכלל וילדים קטנים בפרט. אדרבה, העובדה שהאל אמר 'וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה' ולא 'וזרוק אותו מצוק גבוה' מלמדת שהמרומים ניסו לשוות לדרישה אופי הגיוני ולגיטימי. הציווי 'זרוק את בנך מצוק גבוה' היה מעורר מייד סדרה של חשדות, שהרי מי שנראה במבט ראשון כמו אלוהים יכול באותה מידה להיות גם סתם מתחזה אבל ההוראה 'וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה' משתלב יפה עם שאר הציוויים האלוהיים והעובדה שאברהם לא פקפק במקורו של הציווי מלמדת שהדרישה להעלות את בנו לעולה לא נראתה לו חריגה או מוגזמת.

כאן כדאי להיעצר ולשאול כיצד אברהם בעצם ידע שהדובר הוא באמת בורא השמיים והארץ ולא סתם שטן מתחזה שמציג את עצמו כאלוהים? הפסוק אומר רק:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

(בראשית כב:א)

וקשה להבין איך אברהם ווידא שהדובר הוא באמת האל האחד והיחיד. אנחנו לא היינו ממהרים לשחוט את בננו יחידנו בעקבות ציווי שניתן לנו במהלכו של חלום ולכן יש להניח שאברהם ראה דבר מה ששכנע אותו שהוראה האכזרית אכן באה מהמרומים ולא מדמיונו הקודח של מי שמתייסר בנדודי שינה או קלקולי קיבה. איזו הוכחה שכנעה את אברהם? האם הציווי הנורא הונחת עליו בעת שהוא ואלוהיו שוחחו פנים אל פנים? האם גם הוא, בדומה להרבה רבנים חשובים בעידן התלמוד, שמע בת קול בוקעת מהשמיים? האם אברהם ראה את הדמות העשויה מזוהר של רבי סעדיה גאון או שהיה זה הבזק של השגה שגרם לו לכבול את בנו האהוב ולקחת אותו להר המוריה? כך או כך, דרושה מידה גדושה של תמימות בכדי לרוץ ולשחוט את בנך מבלי לברר היטב שלא מדובר כאן בהפרעה רפואית, מעשה קונדס, חזיון אור-קולי או עוד התערבות מטופשת בין האל לשטן.

אברהם, אביו של הילד שבקרוב יוקרב לעולה, אינו ידוע כמי שהיסס להתווכח עם אלוהיו. בעבר כבר מצאנו אותו עומד על המקח עם האל הכועס ומשכנע אותו לרחם על סדום אם ימצאו בה חמישים, ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים ואפילו רק עשרה צדיקים[א] אבל בסיפור זה טענותיו מסתתמות והוא ממהר לבצע את הציווי האיום לא כל הרהור, ערעור או דיון נוסף.

מה היה טבעי יותר מאשר להפעיל שנית את כוח השכנוע האגדי ולשאת ולתת על גורל בנך יחידך אשר אהבת? אברהם הרי לא היה אמור לדעת שהאל בוחן את אמונתו ולכן הדבר הטבעי ביותר היה להפנות את תשומת הלב האלוהית לעובדה שמדובר בדבר תועבה ואין שום סיבה לא להסתפק בקורבן פחות שנוי במחלוקת, דוגמת האיל שזה עתה נאחז בסבך בקרניו. העובדה שאברהם קיבל עליו את הדין וויתר על הוויכוח מוכיחה כאלף עדים שהוא לא מצא כל פסול בקורבנות אדם ולפי דעתו האל היה רשאי לדרוש שיעלו לו ילד לעולה כל אימת שהרצון עלה לפניו.

הלגיטימיות של קורבנות האדם שבה ונרמזת גם בהזדמנות אחרת: האל, שהרג את כל בכורי מצריים והציל את כל בכורי ישראל, מצא לנכון לפצות את עצמו וציווה על משה:

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.

(שמות יג:ב)

בכורי ישראל היו אמורים להינתן לאל וכמו כל הבהמות שהוקדשו לאל גם הם היו אמורים לעלות על המזבח אבל האל בחסדיו הסכים להמיר את בכורי ישראל בבני שבט לוי. משה ואהרון הבינו את הדברים כפשטם והחלו להכשיר את הלויים לייעודם החדש כקורבנות ליהוה:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר.

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם.

וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ.

וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת.

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם.

(במדבר ח:ה-יא)

בני ישראל כבר סמכו את ידיהם על הכוהנים, כפי שנהוג לעשות לגבי כל קורבן אחר, כשברגע האחרון האל החליט להציל את בני השבט והפכם לנטל על כתפי הציבור. המרוחקים ממסורת ישראל יכולים אולי לטעון שאין להבין את הדברים באופן מילולי והלוויים מעולם לא היו אמורים לשמש כקורבנות אדם אבל כל מי שהשקיע את עצמו באוהלה של תורה יודע שהלוויים בהחלט עמדו בפני סכנה ברורה ומוחשית. רש"י, למשל, מסביר:

'וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' - לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם.

)רש"י על במדבר ח:ט)

ופירוש 'העמק דבר' מסביר ביתר פירוט:

וסמכו וגו'. שהיו הלוים כמו קרבן המכפר.... משה נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה.

(העמק דבר על במדבר ח:י)

מכל מקום, בני ישראל ראו את הלווים המטוהרים ומיהרו לסמוך את ידיהם עליהם מבלי להעלות על דעתם שיש פסול כלשהו בהעלאת בני אדם כקורבן ליהוה.  

לאור כל זאת אנחנו חייבים להניח שחרונו של האל אינו ניצת עקב שריפת הילדים דווקא אלא בגין העבודה הזרה כשלעצמה ומבחינתו אין זה משנה אם בני ישראל מעבירים בניהם ובנותיהם באש המולך או שהם עובדים את אלוהי הניכר בכל דרך אחרת. למעשה, הכתוב עצמו מעניק לכל הפולחנים הזרים משקל זהה באומרו:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.

כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

(דברים יח:ט-יב)

ואנו חייבים להבין מכך שכל מי שהמעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, חובר חבר, שואל אוב וידעוני, דורש את המתים, הולך לעבוד אלוהים אחרים ו/או משתחווה לשמש, לירח וצבא השמיים מעלה עליו את אותה מידה של זעם אלוהי. מבחינתו של האל כל סוגי העבודה הזרה הם פסולים ואין הבדל בין אלו שמקריבים את ילדיהם למולך לאלו שמשתתפים בפולחנים אחרים שמתקיימים במקדשיהם של האלים הזרים. כולם חוטאים ב'עבודה זרה', היינו, נטילת הקורבנות, התרומות, המעשרים ומתנות הכהונה[ב] מידיהם של כוהני יהוה והעברתם לכוהנים שמשרתים במקדשיהם של האלים המתחרים.

שיני הבנים תקהינה

האל שאמר 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' הוא אותו האל שהמית את תינוקו של דוד כעונש על חטא אביו, העלים עיין מהריגתם הזדונית של שבעה טוענים פוטנציאליים לכתר והעניש את דוד עבדו בהריגתם של שבעים אלף נפשות חפות מפשע. 

האל שרק המוסר והצדק ניצבים מול עיניו קבע בצורה חד משמעית:

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.

(דברים כד:טז)

ציווי זה קיבל משנה תוקף בדברי הנביאים:

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה.

כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.

(ירמיה לא:כח-כט)

וכן:

הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת ָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה.

(יחזקאל יח:כ)[ג]

חוש הצדק האלוהי השפיע גם על אמציהו מלך יהודה שהרג את המורדים באביו וחס על בניהם כפי שסופר:

וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יֻמָות.

(מלכים ב' יד:ו)[ד]

לאור כל ההצהרות והתקדימים קשה להבין מדוע בעל ספר שמואל בוחר לצטט לנו את דו-השיח הבא:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהֹוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהֹוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת.

אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהֹוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת.

וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ.

(שמואל ב' יב:יג-טו)

דוד מפתה אישה נשואה, מעבר אותה, גורם למותו של בעלה ומתחתן עימה אבל האל הרחום והחנון מחליט לסלוח לו ולהמית במקומו את תינוקו החף מפשע. כמה צדק הנביא: האב אכל בוסר ושיני בנו אכן לא קהו – למעשה, הם אפילו לא הספיקו לצמוח.

למחברו של ספר שמואל לא די בסתירה אחת להבטחה 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים' והוא החליט לתאר בפרוטרוט סיפור זוועה נוסף ששולל לחלוטין את משמעותו של הכלל היפה: רעב גדול היה בארץ ישראל במשך שלוש שנים רצופות. המלך דוד שואל ביהוה וזה מודיע לו שהרעב בא כעונש על כך ששאול הרג מספר גבעונים. זאת בהחלט סיבה מצוינת להרעיב את עם ישראל גם אם התנ"ך לא טרח לספר לנו מתי וכיצד יצא לשאול לפגוע בגבעונים. המחדל התנכי תוקן עד מהרה על ידי רש"י שסיפק שני הסברים: בעת ששאול הרג את הכוהנים בנוב[ה] הוא המית גם שבעה גבעונים: שני חוטבי עצים, שני שואבי מים, שמש, חזן וסופר. לחליפין, אין סיבה לא להניח שכוהני נוב סיפקו לגבעונים את מזונם וכששאול הרג אותם הוא גרם גם למותם של מספר גבעונים.[ו]

כך או כך, דוד קרא אליו את הגבעונים וביקש לדעת כיצד ניתן לכפר על העוול שנגרם להם. הסתבר לו שהגבעונים רצו נקמת דם, ולא פיצוי כספי, והם דרשו לקבל לידם שבעה צאצאים של שאול. דוד, בלית ברירה, נאלץ להסכים לדרישתם והוא נתן להם את שני הבנים שרצפה בת איה ילדה לשאול ואת חמשת בניה של מיכל/מרב בת שאול[ז]. הגבעונים נקמו את נקמתם, הרגו את שבעת החפים מפשע וזרקו את גוויותיהם למאכל עוף השמיים וחיית השדה[ח].

צאצאיו של שאול לא ביצעו שום פשע אבל האל, שמלכתחילה ידע איזה גורל אכזר מצפה להם, לא היסס להרעיב את בני ישראל ולגרום לכך שדוד יכפר על חטאי האב בהמתת הנכדים. כמו בהרבה מקרים אחרים, האל דורש נאה ואחר כך מוצא נסיבות מקלות שמתירות לו לעקוף את כל הצהרותיו היפות. בהחלט אסור להעניש בנים על חטאי אבות אבל אם הגבעונים דורשים נקמה, נו, זה כבר משהו אחר לגמרי ואין שום סיבה לא למסור לידיהם את שבעת הקורבנות התמימים, במיוחד אם תוך כדי כך יורדים מהבמה גם שבעה מתחרים פוטנציאליים לכס המלכות שנתפס בכוח על ידי דוד, עבדו הנאמן.

יש מי שינסה אולי לטעון שבניה של רצפה בת איה ובניה של מיכל בת שאול (או אולי מרב בת שאול) השתתפו בטבח הכוהנים בנוב יחד עם המלך ובניו הבוגרים אבל תירוץ זה יוסר מהשולחן ברגע שנזכור שבנותיו של שאול ניתנו לבעליהן רק במהלך ימי מלכותו של שאול[ט] ושאול מלך רק שנתיים, שנאמר 'בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל'[י]. בנתונים אלה הנכדים המסכנים לא היו יכולים להיות יותר מעוללים יונקי שד בעת ששאול הרג את כוהני נוב וממילא אין להאשים אותם בשום פשע שמצדיק את מותם האכזרי.

כיצד, אם כן, ניתן ליישב את מעשיהם של האל ונעים הזמירות עם ההבטחה 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ'? לנו זה נראה כמעט בלתי אפשרי אבל הרד"ק אינו מתקשה למצוא את ההתפתלות הגואלת:

כשאמר הכתוב 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת' לא דיבר אלא במיתה בידי אדם שאין לבית דין לענוש האב על הבן ולא הבן על האב אבל בידי שמים (מותר) כפי שכתוב 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי' והוא כאשר הבנים אינם צדיקים, כמו שאמרו: כשהבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. וזו המיתה, אף על פי שהיתה בידי אדם, במצות האל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים.

(רד"ק על שמואל ב' כא:א)

בקיצור, לבני אדם אסור לפקוד עוון אבות על בנים אבל לאל דווקא מותר. הוא, כרגיל, אינו מחויב באמות הצדק והמוסר של החגבים שלרגליו. הבעיה היא שאת שבעת המוצאים להורג דוד בחר מתוך שמונה מועמדים אפשריים[יא] ובכך הוא הפקיע את זכות הנקם מידי האל, ניכס לעצמו את הזכות לקבוע מי לשבט ומי לחסד ושמט את הקרקע מתחת טענותיו של רד"ק. אם רק לשמיים מותר להמית בנים בעוון חטא אביהם כיצד זה שבסופו של דבר דוד הוא זה שקבע מי יחיה ומי ימות?

אם אין די בשתי הדוגמאות שפורטו לעייל, המתת בנו של דוד והריגת צאצאיו של שאול, בא בעל ספר שמואל ומראה לנו שאין צורך בקרבה משפחתית בכדי להיענש על פשעיו של אדם אחר. הסיפור המסופר בפרק האחרון של ספר שמואל ב' מתחיל בפסוק מבשר הרעות:

וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה.

(שמואל ב' כד:א)

כלומר, יהוה, מסיבה בלתי מוסברת, ממשיך לכעוס על העם ולכן הוא מסית את דוד וכופה עליו לערוך מפקד של בני השבטים. עריכת מפקד, אפילו אם היא באה בהסתה אלוהית, היא חטא חמור שמצדיק את הענשתו של המלך החוטא:

וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר יְהֹוָה הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֶה דָוִד לֵאמֹר.

הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהֹוָה שָׁלשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.

וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהֹוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.

וַיִּתֵּן יְהֹוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.

(שמואל ב' כד:יא-טו)[יב]

האל הכועס מאפשר לדוד לבחור אחד משלושה עונשים אלטרנטיביים: שבע שנות רעב, שלושה חודשי מנוסה או שלושה ימי דבר. המלך אינו מעוניין לבלות את שלושת החודשים הבאים בדרכים מאובקות ולכן הוא בוחר להפקיד את גורלו בידיו של אב-הרחמים וזה אינו מהסס אפילו לרגע ופותח בשלושה ימי קטל במהלכם עם ישראל מכפר על עוולות מלכו בשבעים אלף הרוגים. שבעים אלף הרוגים! גברים קשי יום שלא יצאו עוד לשדות להביא אוכל למשפחותיהם הרעבות, נשים שלעולם כבר לא יוכלו להניק את עולליהן, נערות מסורקות למשעי שעדיין לא הספיקו לחלום את חלומות האהבה, נערים שלא יגשימו אף אחת מהתקוות שגאו בליבם ותינוקות תמימים שעדיין לא טעמו את טעמו המתוק של החטא. שבעים אלף גברים, נשים, זקנים וטף שמר גורלם המליך עליהם מלך שהוסת לערוך מפקד אסור. שבעים אלף איש שנפגעו ממחול השדים של דוד ואלוהיו. שבעים אלף איש ששבים ומוכיחים שהגבורה אינה בוחלת בענישה קולקטיבית ומבחינתה אין שום סיבה שלא להרוג חפים מפשע בגין עוונם של אחרים.

פסלים ותמונות

האל אסר עלינו לעשות פסלים ותמונות שמתארים את היצורים שנמצאים בשמים ממעל, בארץ מתחת ובמים אשר מתחת לארץ אבל האיסור הזה כנראה לא כל כך הפריע למשה ושלמה שקישטו את המשכן והמקדש במגוון יפה של דמויות שמימיות וארציות.

בדיברה השנייה אנו מוצאים ציווי ברור וחד-משמעי:

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

(שמות כ:ד)

והדעת נותנת שניסוח כה פסקני היה אמור להרחיק מעלינו לצמיתות את כל הפסלים והתמונות שנועדו לתאר דמויות שמימיות, ארציות או תת-ימיות כלשהן. מפליא, אם כן, שעוד בטרם גמרו ליפול ארצה הנתזים האחרונים משני לוחות הברית אנו כבר מוצאים את האל מצווה:

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.

וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו.

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים.

(שמות כה:יח-כ)

למה? מה קרה? האם הכרובים אינם יצורים שמימיים שאסור לחקקם ולציירם? כיצד אפשר לאסור משהו ומייד לצוות על עשייתו? האם המרומים אינם מתחשבים בבלבול שהם יוצרים בקרבנו?

מסורת ההתעלמות מהציווי המפורש נמשכה גם בימי שלמה המלך:

וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ. וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו.

וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים.

קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי.

וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף.

וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב.

וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן.

וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב.

(מלכים א' ו:כג-כט,לב)

הפסוקים האחרונים אינם נהירים די צרכם והמפרשים, בכדי שלא נתעלם מהחטא שנוסף על הפשע, מיהרו להסבירם:

*

'פִתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים' - חקוקי צורת כרובים ודקלים וחבלים ופרחים.

(רש"י על מלכים א' ו:כט)

*

'קָלַע' - שם במשקל דקדוקי 'פעל' ופירושו ציור. רוצה לומר, כי סביב הבית צייר ציורים כרובים מפותחים לא שהיו בולטין.

(רד"ק על מלכים א' ו:כט)

*

'קִירוֹת הַבַּיִת' - הם הצלעות שבפנים. 'מֵסַב קָלַע' - מסובב בציורים, וחוזר ומפרש מה היו הציורים, ואמר שהיו פתוחי ציורי כרובים וגומר.

(מצודות דוד על מלכים א' ו:כט)

לשלמה כנראה לא היה די בפסלי הכרובים, בפיתוחי הכרובים ובציורי הכרובים ולכן הוא החליט להוסיף להם עוד אי אילו פסלים ותמונות שתיארו יצורים שנמצאים בשמים ממעל או על הארץ מתחת:

*

עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה.

(מלכים א' ז:כה)

*

וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים וְעַל הַשְׁלַבִּים כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר לֹיוֹת מַעֲשֵׂה מוֹרָד.

(מלכים א' ז:כט)[יג]

*

וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל ומִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב.

(מלכים א' ז:לו)[יד]

מי, אם כן, היא הדמות הדומיננטית והקובעת - האל שאסר פסלים ותמונות של חיות או משה ושלמה שבחרו לקשט את המשכן והמקדש דווקא בפסלים ותמונות אסורים?

איומיו של האל

האל איים להרוג את האדם הראשון אם יאכל מעץ הדעת. אדם הראשון המרה את פי אלוהיו ולכן האל נאלץ להמיתו עוד לפני יום הולדתו התשע מאות ושלושים ואחד. אנו אולי מתקשים להבין מדוע האל מימש את איומו מאות שנים לאחר שהאדם הראשון המרה את פיו אבל לרבנים היה ברור שלבעיה חייב להיות הסבר פשוט ולכן הם העלו שלושה תירוצים שונים שכרגיל פותרים את הקושי על חשבון כבודו השדוד של האל.

על פניו האיסור לאכול מעץ הדעת אינו יכול להיות יותר ברור:

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

(בראשית ב:יז)

אבל למרות האיסור המפורש האדם הראשון התפתה בסופו של דבר לאכול מפרי העץ האסור:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

(בראשית ג:ו)

אנו היינו מצפים מהאל שכל דבריו אמת שיוציא לפועל את איומו וימית מייד את האדם שזה עתה שם את מצוותו ללעג ולקלס אבל אל דאגה, באגדות היגיון לעולם אינו פוגם בשטף הסיפור. האיום האלוהי שהדהד בחללו של גן העדן לא מנע מאדם הראשון לחיות עוד מאות שנים רבות ולמות בשיבה טובה רק בגיל תשע מאות ושלושים:

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

(בראשית ה:ה)

המבוכה מחריפה שבעתיים כשמסתבר שהדמות האמינה היחידה בכל הסיפור הוא דווקא הנחש שאמר לחווה:

... לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

(בראשית ג:ד-ה)

האדם הראשון בחר להתעלם מהמצווה האלוהית ולאמץ את דברי הנחש. ההימור הצליח ובמקום להיענש על חטאו הוא זכה לראות שמונה דורות מיוצאי חלציו ולמות שבע ימים והישגים בגיל תשע מאות ושלושים. מהו מוסר ההשכל של הסיפור המוזר? האם כולנו צריכים להבין שאת אריכות הימים נוכל להשיג אם נלך בדרכו של האדם הראשון ונתעלם ממצוותיו המפורשות של האל?  

הרבנים לדורותיהם לא יכלו כמובן להתעלם מהמבוכה והתפתלויותיהם שופכות אור לא רק על סוגית דחיית עונשו של האדם הראשון אלא גם על חייהם הקשים של הפרשנים והתלאות שעומדות בפני כל מי שרוצה לרדת לסוף דעתם.

לכאורה, הבעיה נפתרה כבר על ידי חכמי התלמוד שרמזו על האפשרות שלולא חטא האדם הראשון באכילת פרי עץ הדעת הוא לא היה מת לעולם:

אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון ....

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון?

אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה

(שבת נה:א, וראה גם ויקרא רבה כז:ד וקוהלת רבה ג:טו)

ומכאן קצרה הדרך להנחה שכאשר האל הזהיר את האדם הראשון 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' הוא לא התכוון להוצאה להורג מיידית אלא להפיכתו של האדם, שלפני חטאו היה אמור לחיות חיי נצח, לבן תמותה רגיל שסכנת המוות תמיד מרחפת מעל לראשו. הפתרון הקסום הזה הניח כנראה את דעתם של רבני עידן התלמוד שהורגלו בחשיבה המיתולוגית של התנ"ך וגם הרבנים המאוחרים יותר[טו] לא יכלו שלא להזכירו, ולו רק מפאת כבודם של חכמי התלמוד. מצד שני, פרשנים כמו הרמב"ן, שכבר נחשפו לפילוסופיה האריסטוטלית, היו חייבים להעלות גם אפשרויות אחרות שהרי הפיזיקה האריסטוטלית קובעת שכל עצם שמורכב מארבעת היסודות הארציים חייב בשלב זה או אחר להתכלות ולהתפרק למרכיביו[טז] וברור שהאדם הראשון שנהג לאכול את פירות עצי גן עדן[יז] היה חלק ממחזור ההתהוות והכיליון ולכן הוא היה אמור לסיים את חייו גם אם האל לא היה גוזר עליו את עונש המוות.

כיוון שהתורה האריסטוטלית שוללת את האפשרות שהאדם הראשון התברך מלכתחילה בחיי נצח, הרמב"ן ודומיו נאלצו לזנוח את האפשרות שבאיום 'מוֹת תָּמוּת' האל התכוון לומר 'תחדל להיות נצחי ותהפוך להיות בן תמותה' ולחפש הסבר שיהלום גם את ההיגיון ה'מודרני' של הפילוסופים האריסטוטליים. פתרון מתאים אכן נמצא בעונש הכרת[יח] במסגרתו האל מקצר את ימיו של החוטא וממית אותו בטרם עת. כלומר, כשהאל אמר 'מוֹת תָּמוּת' הוא למעשה התכוון לומר שאם האדם הראשון יאכל את הפרי האסור הוא ייענש בעונש הכרת ובמקום למות בעיתו הוא יפגוש מוות פתאומי ובלתי צפוי[יט], או כפי שמסביר הרמב"ן:

ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה (עתיד למות) מתחלת היצירה (מיום שנוצר) מפני היותו מורכב (מארבעת היסודות), אבל (האל) גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך (כל) חייבי (ה)מיתה בידי שמים בעבירות, כגון זר האוכל תרומה, ושתוי יין, ומחוסר בגדים ששמשו וזולתם, שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש 'עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב'[כ] - בטבעך (כפי שהטבע גזר עליך) וגם מתחילה (קודם שאכל מפרי עץ הדעת) היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ, אם כן (ולכן) היתה בו התכה (מיזוג יסודות) וסבת הויה והפסד (וכיוון שכך הוא השתתף במחזור ההוויה והכיליון).

(רמב"ן על בראשית ב:יז)

עתה יש בידנו שני תירוצים שונים לאיום הסתמי 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת': האחד טוען שהאל התכוון לומר שביום שהאדם יאכל את פרי עץ הדעת הוא יחדל להיות בן אלמוות ויהפוך לבן תמותה והשני קובע שביום אכלו את הפרי האסור האדם יתחייב בעונש כרת והאל יוכל להמיתו גם שלא בעיתו. נהדר. הרבנים שוב הצליחו להציג את האל כזקן מעורר רחמים שאינו מסוגל להסביר את עצמו ללא עזרתם של בוגרים אחראיים שמתרגמים את דבריו המבולבלים למשפטים בעלי תוכן ומשמעות. הוא אולי אמר 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' אבל אפוטרופסיו עתירי הניסיון הבינו מייד שהוא בעצם התכוון לומר 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ תהפוך לבן תמותה', או לחליפין, 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ ייגזר עליך עונש הכרת'. נותר רק לשאול מדוע אחרי כל כך הרבה השפלות האל עדיין לא הסיק שהגיע הזמן לעקוף את כל הפרשנים ולפרסם מהדורה חדשה של תורתו הנצחית והבלתי משתנה שמחליפה את הפסוקים המביכים בניסוחים ברורים, חד-משמעיים וברורים לכל.

אם היינו מסתפקים בשני תירוצים בלבד היינו חוטאים לנורמות הרבניות שמחייבות לפחות שלושה תירוצים סותרים לכל מבוכה ראויה לשמה ואכן אין שום סיבה שלצד ההתנכלות בצמד המילים 'מוֹת תָּמוּת' לא נתעלל קצת גם בביטוי 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ'. לעזרתנו יבוא הפסוק המקראי:

כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה.

(תהילים צ:ד)

אותו מפרש רש"י באופן הבא:

'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ' - אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה ועוד מן הלילה עמו (ומתווסף אליו חלק מהלילה שקדם ליום זה) כי יום א' (אחד) של הקב"ה ומעט מן הלילה (הקודם) של הקב"ה הם אלף שנים שהרי לא אמר הכתוב שיהא יומו של הקב"ה אחד כאלף שנים אבל כשיצא מעט מן הלילה עמו אז יומו שלם והוי (אז יומו יהיה) אלף שנים ולכך (ולכן) מת אדם הראשון תוך אלף שאם היה חי אלף היה יותר מיומו של הקב"ה (והאיום לא היה מתממש כי האדם הראשון לא היה מת באותו יום אלוהי) ושמא שיעור אותה אשמורה הוא כמו שיש ממיתת אדם הראשון עד אלף שנים ואנן לא ידעינן (ואנו לא יודעים) כמה הוי (היא) אותה אשמורה כי אם מסברא (אנו יכולים לדעת באיזו אשמורת של היום אדם הראשון מת רק באמצעות ההיגיון – הסברא).

(רש"י על תהילים צ:ד)

כלומר, האיום 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' התגשם במלואו במושגי הזמן של האלוהים ולא ביומם של הבריות. התובנה החדשה מסבירה היטב גם את הקטע הבא:

דבר אחר: (אדם וחווה) שמעו קולן של מלאכים אומרים: ה' אלהים הולך לאותן שבגן (כמשתמע מהפסוק, 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם'[כא]).

רבי לוי ורבי יצחק (חלקו בפירוש הפסוק):
רבי לוי אמר: (המלאכים קוננו:) מת אותו שבגן (כלומר, הם חשבו שאדם הראשון עומד למות בעקבות האיום 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת').

רבי יצחק אמר: (המלאכים לגלגו: אדם) מת הלך לו אתמהא (כלומר, האם האדם שחטא כבר מת בעקבות איומך)?

אמר להם הקב"ה: (את הביטוי) לְרוּחַ הַיּוֹם' (יש להבין כ)'לריוח היום' (כלומר,) הריני מחיה (מאריך) לו את היום. כך (אמנם) אמרתי לו 'כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' (אבל) אין אתם יודעים אם (זהו) יום משלי אם יום א' (אחד) משלכם אלא הרי (עכשיו דעו לכם ש)אני נותן לו יום א' (אחד) משלי שהוא אלף שנים והוא (האדם הראשון) חי (יחייה) ט' (תשע) מאות ול' (ושלושים) שנה ומניח (ויניח) לבניו ע' (שבעים שנים) הה"ד (כפי שנאמר) 'יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה'[כב]

(בראשית רבה יט:ח)

הפרשנים שוב הצליחו להסיר את המבוכה מסדר היום אבל גם הפעם הם נאלצו לדמות את האל לילד שמנסה להתחמק מעונש באמצעות משחקי מילים מתוחכמים. גרוע אף מזאת, אם נגלוש לתירוצים מביכים מעין אלה אזי לעולם לא נוכל לרדת לסוף דעתו של האלוהים. לשם משל, בקראנו את הציווי 'כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי'[כג] יהיה קשה לנו לפסול את האפשרות שהאל הורה לנו להקריב את העגלים והטלאים רק בחלוף שבעת אלפים שנה מרגע היוולדם. באותו אופן, אנו כנראה לעולם לא נדע בוודאות מתי צריך למול את עורלת התינוקות שהרי גם כאן האל הסתפק בציווי המעורפל 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'[כד]. מאידך, האפשרות שהאל התכוון מפעם לפעם ליום שאורכו אלף שנה פותחת פתח לתקווה שקצת רצון טוב יאפשר לנו לפרש בצורה הרבה פחות נוקשה ומציקה פסוקים דוגמת 'שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת'[כה]. בכל אופן, הפרשנים[כו] שאימצו את המדרש הזה מאפשרים לנו להגדיל לשלושה את מספר התירוצים האלטרנטיביים לאיום הסרק שהאל הפריח לחללו של גן עדן אבל אף אחד מהם אינו מסביר מדוע האל לא הקדים תרופה למכה ולא חסם את הדרך לעץ הדעת בלהט החרב המתהפכת[כז] עוד לפני שהנחש פיתה את חווה וחווה פיתתה את אדם?

בשר בחלב

האל שלא הטיל כל פסול באברהם שהגיש לארוחה אחת חלב, חמאה ובן בקר מפריך למעשה את כל האיסורים שהרבנים הצליחו לסחוט מהפסוק 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' ומעלה את האפשרות שהניקוד הרבני לא בהכרח תאם את ההיגוי הכוהני.

כשהאל אמר ליצחק,

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

(בראשית כו:ד-ה)

הוא למעשה קבע בצורה מפורשת שאברהם שמר את כל משמרותיו, ציווייו, חוקיו ותורותיו. מצד שני אנו גם יודעים כי:

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

(בראשית יח:ז-ח)

ושתי האמירות הללו, כשהן נלקחות יחד, מחייבות אותנו להסיק שהאל אינו רואה כל פסול בהגשת בן-בקר צלוי יחד עם חמאה וחלב ולדבי דידו אין בכך משום עבירה על משמרותיו, מצוותיו, חוקיו או תורותיו.

תורת משה אמנם אוסרת על בישול גדי בחלב אימו[כח] ואולם רק הרבנים הוציאו ציווי זה מפשטו וראו בו איסור גורף לשים בשר וחלב בקדירה אחת, או על צלחת אחת, אפילו כאשר אין כל קרבת משפחה בין ספק הבשר לספקית החלב. אדרבה, גזרו שאסור גם לבשל בשר עוף בחלב אף שאימו של העוף, גם אם רצתה, לא היתה מסוגלת לספק לקדירה את החלב הדרוש לביצוע העבירה.

הסיפור על אברהם ובן הבקר מלמד שהאל אינו מוכן לסמוך את ידיו על הפרשנות הרבנית ודי לו בצמצום תכולת האיסור למינימום המוגדר בפשט הפסוק. לאור מסקנה זאת עלינו לשוב ולבחון את האפשרות שתמיכתו של האל ניתנה דווקא לאלו שבחרו להיצמד לפשט המקראי ובתוככי ליבו הוא חש רתיעה מסוימת מנטייתם של הרבנים לדרוש את דבריו לחומרה.

ניתן, בהקשר זה, להעלות גם השערה נוספת: התורה נוקדה עמוק בתוך התקופה הרבנית ולמעשה לא ידוע לנו כיצד היא נהגתה בעידן הכוהני. משום כך כלל לא ברור אם המילה 'בחלב' בפסוק 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' יש לנקד בחתף-פתח המסורתי או, מה שנראה הרבה יותר סביר, בסגול. הניקוד המקובל, בחתף-פתח, עונה יפה לצרכי הרבנים והללו אכן ניצלו אותו להפקת אינספור דינים וסייגים שהגבירו את הדרישה לשירותי ההוראה והפסיקה שהם כה שמחו לספק. הניקוד בסגול, נושא עימו ציווי הומאני חשוב – שלא לבשל את הגדי בחֶלב של אימו, היינו, שלא לשחוט את הגדי ואת אימו באותו היום, אבל לרבנים היה קשה לרתמו לצרכי פרנסתם ולכן אין פלא שפרשנות זאת לא זכתה לתהודה מקבילה בקרב חברי הגילדה שתמיד שמחו להעדיף את הגישה הרווחית על פני הגישה ההומנית.

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.