מתי נוצרה היהדות
מאת יגאל בן-נון
נכתב עבור מגזין הומניסט
http://humanist.co.il/judaism-formation/
|
אפשר להבחין להערכתי בחמישה שלבים המהווים נקודות מפנה בהיווצרותה של היהדות. שלושה מהם קשורים לפרסום ספר, ושניים לחורבן המקדש הירושלמי בידי אימפריה. כל אחד מחמשת שלבים אלה כה חשוב עד שלא ניתן לוותר על אחד מהם ולקבל עדיין יהדות.
נקודת המפנה הראשונה התרחשה עם חיבורו של ספר דברים סמוך לשנת 622 לפני הספירה והפצתו בתקופה הבתר-מלכותית. הספר הציע רפורמה שיצרה סביב ״יהוה אחד״, בלי אֵלים נוספים ובלי פסלים. בנקודת המפנה השנייה התרחש משבר תאולוגי בעקבות חורבן המקדש בידי הבבלים שערער את האמונה ביהוה המגן על עמו. בהשפעת המזדאיזם הפרסי, התפתחה ההשקפה הרואה באלוהות אֵל עליון אוניברסלי, בקנה מידה של האימפריה ששלטה על העולם של תקופתה.
אחרי עריכת הספרים ההיסטוריים בידי האסכולה הרפורמית, תודעת הגלות כעונש על חטאים הפכה לסימן היכר מרכזי בטקסטים מקראיים רבים וכמאפיינת את קורותיהם של בני ישראל. למעשה היהדות שנולדה בגלות אחרי מרד התפוצות במאה ה-2 לספירה אינה יכולה להתקיים ללא תנאי גלות. נקודת המפנה השלישית התרחשה אחרי חורבן המקדש הירושלמי בידי טיטוס הרומאי בשנת 70 לספירה. היא המכרעת ביותר ולכן אתעכב עליה. להשלמת התמונה אציין ששני השלבים הנותרים קשורים לפרסומם של ספרים. השלב הרביעי נוצר עם התחלתו של התלמוד במאה ה-10 לספירה, והשלב החמישי עם חיבורה של היצירה המונומנטלית, ״שולחן ערוך״ במאה ה-16 לספירה.
כבר בתקופה האחמנית בפרס אפשר להבחין בהשפעותיה של הדת הזורואסטרית על הפולחן ביהודה ועל ספרותה. החשובים שבהם הם האסכטולוגיה, לפיה העולם מתקרב לסופו, האפוקליפסה המתארת את התלאות שיעברו על האנושות לקראת קצה, ותחיית מתים שתבוא אחריה. קשה לדעת בבירור אם דת זו וכתביה השפיעו ישירות על ספרות יהודה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקופה ההלנית-רומית ובעיקר במגילות מדבר יהודה, או שיש לראות בתופעה התפתחויות מקבילות בשתי התרבויות. רעיון תחיית המתים משותף לשתי התרבויות והוא מופיע בספרות היהודאית ובכתבים זורואסטרים בצורה דומה: האֵל ברא את האדם וגם מקים אותו לתחייה. גורל הנשמה לאחר המוות מוצא את ביטויו ב'צוואת אברהם': בתום שלושה ימים ושלושה לילות אחרי צאת הנשמה מן הגוף, היא עומדת למשפט שבו בוחנים את מעשיה הטובים והרעים. לפי זה, המוות חיובי לצדיק ורע לרשע (נוסחה א) 20, 16-17. בספר דניאל תחיית המתים כרוכה בגמול על מעשיו של האדם:
״וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם״ (פרק יב, ב), כמו באווסטא האיראנית (יסנא) 1-6, 12, 43.
ספר חנוך שהשתמר בגרסתו הכנסייתית-סלבית ובשפת הגעז מייחס נשמה לבעלי חיים, מוטיב הקיים גם בכתבי ה'גאת׳ה' האיראני ביחס לנשמת הבקר. בספר חנוך (פרק כ), שבעה מלאכים משרתים את האֵל כמו שרים בממלכה. כך גם בתורת זרתושטרא המזכירה שֵׁש רוחות אליהן מצטרף האֵל אהורמזדה.
נושא אחר בתרבות הפרסית הוא עניין השקפת העולם הדואלית. בהשפעה זורואסטרית התפתחה בהדרגה האמונה בשתי אלוהויות: בשטן כאֵל הרע המשלים את האֵל הטוב, ובגן עדן לעומת גיהינום. במקרא הדבר בא לידי ביטוי כבר בישעיהו הבתר-מלכותי:
״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה״ (ישעיהו מה, ז).
גם עיזוזאֵל (עזאזל) מופיע בספר ויקרא כשווה ערך ליהוה:
״גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל״ (טז, ז-י).
ב'צוואת שנים עשר השבטים' ובעיקר במגילות הסרכים, הכתבים הכיתתיים במגילות מדבר יהודה, אפשר להבחין בדואליות קרובה לדת הפרסית, לפיה מתקיים בעולם מאבק בין שני כוחות – כוח חיובי וכוח שלילי. ״סרך היחד״ מנגיד את ״שר אורים״ עם ״מלאך חושך״, ניגוד שקיים גם בכתבי הדת האיראנית.[1] בשתי התרבויות אין ניגוד בין חומר לרוח, החומר הוא חלק מן הבריאה של האֵל ואם חל בו קלקול הוא יטוהר באחרית הימים. בספר טוביה מופיע לראשונה שד בשם ״אשמדאי״ המזכיר את שמו של שר הזעם והחרון הזורואסטרי בשם ״אישמא דיוא״.[2] קץ העולם הוא דבר אופטימי שבעקבותיו יצמח עולם חומרי חדש, מטוהר מן הרע, אחרי שייענשו כל אלה שגרמו לרוע. דואליות זו קיימת גם בספר זכריה מן התקופה הפרסית ובאיוב מן התקופה היוונית.[3]
חשוב לציין שהפולחן אינו דת. הפולחן בנוי על ריטואל של טקסים במקדשים, על קורבן דם ומנחות מן הצומח, ולעומתו הדת בנויה על עיקרי אמונה דוגמטיים מנוסחים בטקסטים קנוניים. תקופת הפולחן הסתיימה עם הפסקת קורבן הדם במקדשים. אצל היהודאים זה קרה אחרי חורבן המקדש בידי טיטוס. בעולם הרומי ביזנטי הוא פסק כליל רק בראשית המאה ה-6 לספירה. חורבן המקדש הירושלמי הציב חיץ מכריע בין ריטואל הקורבנות להפיכת הפולחן לדת. עד החורבן הרומאי התקיים בירושלים מערך פולחני מורכב, שהיה מבוסס על קורבנות מן החי ומנחות מן הצומח המוגשים ליהוה בהזדמנויות מוגדרות מראש. העולם הקדום האלילי מאופיין בעיקר בריטואל קורבן הדם, וישראל ויהודה לא היו שונות בתחום זה. יחד עם זאת, כבר במאה ה-8 לפני הספירה, נביאים אחדים ביהודה הסתייגו מפולחן הדם והטיפו למוסר כתחליף לקורבנות.
המעבר מפולחן לדת אחרי חורבן המקדש, ביטל את הקורבנות והעניק משקל יתר לאוצר הספרותי הכתוב. חשוב לציין שהיעדר אפשרות להקריב קורבנות החל זמן-מה קודם לכן, עם היווסדה של התפוצה היהודאית באלכסנדריה ובקירני בקפריסין ובאנטיכיה במאה ה-3 לפני הספירה. כיוון שאוכלוסייה זו הגיעה רק לעתים רחוקות לירושלים להקריב קורבן, החל שינוי בתהליך היווצרותה של היהדות. המפגש בין יהודאים ליוונים בעולם ההלני יצר מצב שאִפשר להלנים להפוך ליהודים אף על פי שלא היו יהודאים במוצאם, בתנאי שהם מאמצים את מנהגי היהודאים ומסורותיהם. הדבר התאפשר כמובן בזכות התרגום ליוונית של חלק מהספרות הישראלית-יהודאית. ספרות זו כללה לא רק את ספרי המקרא שהפכו בהמשך לקנוניים אלא גם יצירות רבות נוספות דוגמת ספר בן סירה, ספר חנוך, ספר טוביה או ספר היובלים שהיו פופולריים באותה תקופה.
העולם המודרני מתייחס בצורה אפולוגטית למונותאיזם לעומת הפוליתאיזם הנקרא בזלזול פגאני.[4] בעיני הדתות המונותאיסטיות עידן הפוליתאיזם אינו אלא תקופת חושך של עמים קדומים או פרימיטיביים שעדיין לא הגיעו לתבונת האמונה באֵל אחד. האפולוגטיקה של המונותאיזם צמחה רק במאה ה-16 באירופה במטרה להצדיק את המיסיונריות הנוצרית בעולמות שנגלו אליהם, ובמאה ה-18 היא שימשה תירוץ להוכחת עליונותו של הקולוניאליסט על עמי העולם השלישי. בעידן הפוסט מודרני מעדיפים לראות באמונותיהם של עמים פוליתאיסטים סוג של פנתאיזם Pantheism, (האֵל מצוי בכל דבר בטבע), לפיו האלוהות מתגלמת בכל דבר ביקום, או של אנימיזם, המעניק לאובייקטים נשמות. חקר הפולחן היווני-רומי וחקר המקרא מלמדים אותנו שהעמים הנקראים פגאניים באימפריות העתיקות לא הפכו את הסגידה לאֵלים רבים לעיקרון בלעדי, ובמקביל, המונותאיזם לכאורה במקרא לא היה נקי מקיומם הלגיטימי של אֵלים רבים. בדרך כלל לאימפריות גדולות היו אֵלים רבים ולממלכות קטנות מעט אֵלים או רק אֵל אחד, דוגמת מואב (כמוש), אדום (קוס), עמון (מלכום). אפשר אף לשאול האם אֵל יחיד שכל דת מנכסת לעצמה עדיף על מצב שלכל עם יש אֵל משלו? או, במה יהוה אחד עדיף על יהוה ואשרתו?
חשוב להזכיר שהעמים הפוליתאיסטים לא עסקו במיסיונריות תאולוגית לפולחנם. מצרים, אכדים, אשורים, בבלים, פרסים וגם יוונים ורומאים לא כפו מטעמים תאולוגיים את אֵליהם על ממלכות וסאליות. לכל היותר טענו שאֵליהם עדיפים על אחרים או שהם חזקים ויעילים מהם. עם זאת, העמים הווסאליים לא העזו לפגוע באֵלי האימפריה מכיוון שהדבר היה מתפרש ככוונת מרד נגד השליט. במקרים רבים, אימצו עמים וסאלים חלקים בתרבות האימפריה מרצון או מתוך כדאיות. בשנת 175 לפני הספירה, כאשר ביקש המלך הסלאוקי אנטיוכוס ה-4 (אפִּיפָאנֶס) לכפות על האימפריה לוח שנה חדש, וגם כאשר גזר גזרות על היהודאים, הוא עשה זאת בעיקר מטעמים מנהליים כדי לגרום לאחידות באימפריה, וגם מטעמים אנוכיים ובצע כסף ופחות מטעמים תאולוגיים-דתיים. המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון (104-164) אפילו אילץ בכוח אדומים, נבטים, גליליים והיטורים להתגייר ולעבור את טקס כריתת העורלה, אך עשה זאת מטעמים מדיניים-פוליטיים וצבאיים ולא מתוך אמונה דתית. הרומאים מצדם רדפו את הנוצרים הראשונים רק מכיוון שהם שללו את קיומם של אֵלי האימפריה. גם אחרי שהיהודאים מרדו יותר מפעם אחת ברומאים, הקיסרים לא אסרו את פולחנם של היהודאים ולא הכריחו אותם להמירו בפולחן הרומאי אלא להיות נאמנים לקיסר.
לעומת האימפריות הפגאניות, הדתות המונותאיסטיות הגדולות, הנצרות והאסלאם, השמידו מיליוני אנשים במהלך תולדותיהן כדי לכפות את עקרונות דתן ואמונותיהן על עמים אחרים, אף אם היו מונותאיסטים. הם גם רצחו רבים ממאמיניהם בגלל סטיות זעירות מן הקו האורתודוקסי הרשמי של הדת. מבחינות רבות אפשר לומר שדתות אלה, ובכללן היהדות, אינן בנויות על עקרונות מוסריים אלא על ציות מוחלט לאֵל ולנציגיו.[5]
בעולם הקדום, בקדמת אסיה, ביוון וברומי לא תמיד התקיים פוליתאיזם צרוף. לרוב נבחר אֵל עליון שעמד בראש שאר האֵלים. במקביל, איחדה תופעת הסינקרטיזם את תכונותיהם של אֵלים ואת זהותם לתוך דמותו של אֵל אחד. בבבל מרדוך כונה "מלך האֵלים ואדון האדונים". הרודוטוס צייר את דת הפרסים כדת טבעית: אין להם לא מקדשים, לא פסלים ולא מזבחות והם בחלו בהאנשת אֵלים. הם עובדים בראש ההרים את השמים כולו. בכל התקופה האחימנית לא התגלה ברחבי האימפריה אף מבנה שאפשר לזהותו כמקדש, לפני מלכותו של ארתחשסתא ה-2 בסוף המאה ה-5 (358-445).[6]
הפוליתאיזם של תקופת המלוכה ביהודה עבר מוטציות במפגש עם הדת הפרסית והתקרב לתפיסת אלוהות אוניברסלית. האֵל הוא אמנם אֵל לאומי אך הוא הופך ל"אֵל עליון" גנרי שחולש על כל היקום, אל טרנסצנדנטי, כל-יכול ויודע-כול. אפשר לטעון שהפוליתאיזם של האימפריות הקדומות לא היה כה פוליתאיסטי, כשם שהמונותאיזם במקרא לא שלל קיומם של אֵלים אחרים.[7]
בעולם ההלני-רומי פולחן קורבן הדם התנהל במישור הממלכתי-אזרחי. מטרתו העיקרית הייתה לדאוג למדיניות גלובלית אחידה שתבטיח בין היתר את ביסוס מעמדו של הקיסר בכל חלקי האימפריה. באלכסנדריה הקוסמופוליטית, ההלנים ראו עצמם כחסידיו של פוליתאיזם מתון שניצב בין הפולחן הרב-אלילי של המצרים לבין המונותאיזם של היהודאים. הפילוסופים היוונים הקדם-סוקרטיים (מאות 4-7 לפני הספירה) אמנם לא תמיד דיברו על אֵל אחד אך לעגו לייצוגם האנתרופומורפי של האֵלים והטיפו להפשטה של האלוהות.[8] הולדת היהדות נכפתה על היהודאים שלא מרצונם על ידי הרומאים שהחריבו את מקדש יהוה. למרבה האירוניה טיטוס "הרשע" יצר בעקיפין את המעבר מהפולחן היהודאי לדת היהודית. אך ליהדות החדשה, ללא קורבן דם, המבוססת על תפילה שמתבצעת גם מחוץ ליהודה, היה קשה להתנתק מעידן הקורבנות. התפילה הליטורגית עדיין טומנת בחובה את זכר הקורבן ואף געגועים אליו. היא כוללת פסוקים רבים מהמקרא והמשנה שדנים בחוקי הגשת קורבנות.
על הצורך הטבעי להזדקק לאֵלים רבים ניסתה היהדות להתגבר ויצרה בהשפעת התרבות הפרסית את האֵל הרע בדמות עיזוזאל (עזאזל), ודמויות על-אנושיות חדשות המשלבות תכונות אנוש ותכונות על-טבעיות, דוגמת מלאכי האלוהים: רפאל, גבריאל, אוריאל, מיכאל, או אֵלים רעים: השטן, אשמדאי, לילית ואחרים. דמויות אלה מחליפות את ההזדקקות הטבעית לאֵלים רבים בדתות מונותאיסטיות. עם הזמן, היהדות העממית פיתחה את מנהג הערצת צדיקים ופולחן רבנים מחוללי נסים שאליהם פונים בעתות מצוקה, ולא לאֵל עצמו. מנהג ההשתטחות על קברות גם היא בבחינת תחליף לסגידה לפסלים. אף שהקורבן הפך לנחלת העבר, האקט הריטואלי שלו סירב להיעלם גם בנצרות וגם באסלאם. לנצרות היה קשה להסתפק באמונה באֵל אחד ועל כן יצרה את השילוש הקדוש. ההוסטיה (בשרו של ישו), שתיית היין (דמו של ישו) ומותו של ישו (הקורבן) מסמלים את זכר קורבן אדם שמכפר על עוונות וחטאים. במהלך הדורות המשיך הזיכרון הקולקטיבי היהודי לראות במקדש הירושלמי תור זהב אידאלי, שישוב להתקיים עם בוא המלך המשיח, שיבנה מחדש בית מקדש בציון.
סיום העידן האלילי לא התרחש במאה ה-1 לספירה אלא רק במאה ה-6, אחרי שהנצרות נכפתה סופית על העולם היווני-רומי בידי הקיסר יוסטיניאנוס (565-483). אפילו הקיסר קונסטנטינוס (307-336), שהכיר במעמד הנצרות כדת לגיטימית, לא זנח את פולחן הקורבנות והמשיך במימונו. בראשית המאה ה-6 לספירה התרחש המהפך המכריע בעולם. במועד זה הפסיקו לשחוט חיות כדי להגישן כקורבן לאֵל או לקיסר נציגו עלי-אדמות.[9] ניצחונה של הנצרות באימפריה הרומית-ביזנטית הביא להחרבתם האלימה של המקדשים שעליהם התבסס כוחם של הקיסרים. החיה והדם שעל המזבח נעלמו ופינו את מקומם לבתי תפילה, לכנסיות, לשפע של טקסטים כתובים על גבי מגילות. אם הפולחן הממלכתי היה עניין לאומי בעיקרו, "דתות הספר" פנו לפרט והציעו לו תחליף להגשת מנחות באמצעות תפילה המבוססת על ריטואל טקסטואלי. כך צמחה היהדות הפרושית שהתייחסה לכוהני המקדש, שהיו מופקדים על הספרים וכתיבתם, כאל אויב. הכת הפרושית הפכה עם הזמן ליהדות חז״לית-רבנית כאשר העולם היהודי מחוץ לבבל קיבל בהדרגה את המשנה והתלמוד, במהלך המאה ה-10 ל-12 לספירה.
פולחן ודת אינם זהים. אם פולחן מורכב מריטואל של הגשת קורבנות ומסיפורים מיתולוגיים שבהם מככבים אֵלים, הדת בעיקרה היא אמונה דוגמטית או ציות המבוססים על טקסט קנוני. הפולחן אינו זקוק לאמונה אלא למעשים, אך בזמן שהנצרות החדשה שילבה בדתה עיקרי אמונה מחייבים, האורתודוקסיה היהודית, למרות ניסיונותיו של הרמב"ם ואחרים, המשיכה להתבסס בלעדית על ציות לחוקי התורה ועל קיום מצוות. בתקופה הפרסית התפתח רעיון החיים אחרי המוות ותחיית הגוף, והוא גם אפיין את המעבר מעולם פולחני לעולם של דתות. לרעיון זה של תחייה, המשותף לדת הפרסית ולשלוש דתות הספר, הוסיפו שלוש דתות הספר פירוש, ולפיו: כיוון שהאדם עתיד לקום לתחייה אחרי מותו, חשוב להשקיע מאמצים בחיים שלאחר המוות על חשבון החיים בהווה. במידת מה, תחיית הגוף היא תחליף לקורבן החיה במקדש והיא פתחה אפשרויות אינדיבידואליות משוחררות מתיווכם של כוהנים.
אחרי הכיבוש הרומאי, שלושה אירועים נוספים הביאו לעיצובה הסופי של יהדות זמננו: התחרות עם הנצרות באימפריה הרומית בתחום גיורם של הפגאנים, הפצת המשנה והתלמוד החל מהמאה ה-10 לספירה, וחיבורו של השולחן ערוך במאה ה-16. המאה ה-10 לספירה היא נקודת מפנה בין התרבות ההלנית לתרבות הערבית-עברית בתפוצה היהודית. זה גם המעבר בין עולם הפיוט, הפילוסופיה והמדע לבין עולם התורה שבעל-פה. למפנה זה אחראי בעיקר הרב סעדיה גאון מפיום שבמצרים. בזכותו נוצרה לראשונה זיקה בין היהדות הרבנית-תלמודית של בבל וארץ-ישראל לבין קהילות המערב. בעולם ההלני התנהלה הקהילה היהודית ללא השפעת המשנה והתלמוד. יצירתן של ישיבות סורא ופומבדיתא התקבלה סופית בעולם היהודי לא לפני המאה ה-12. עד אז רוב הקהילות עמדו בהתנגדותן ליהדות התלמודית. במצוותיה של היהדות לא נותר דבר ממשי מהרגלי הפולחן של תושבי ישראל ויהודה מימי המלוכה ואת מקומם תפסה תודעת הגלות. מסיבה זו, באופן פרדוקסלי, מתקשה היהדות להתקיים במדינה יהודית.
המאמר מבוסס בחלקו על פרק הסיום בספר ״קיצור תולדות יהוה״ שעומד לצאת לאור בהוצאת רסלינג.
|
יעקב ליכט, מהדיר, מגילת הסרכים, ירושלים: מוסד ביאליק, 1965, דף ג, שורות 21-20.
שאול שקד, ״השפעת הדת האיראנית על היהדות״, תולדות העם היהודי, שיבת ציון, התקופה הפרסית, עמ' 250-242.
שאול שקד, שם, עמ׳ 250-249.
ראו סקירה על תפיסות המחקר השונות בעניין ראשית המונותאיזם:
אבי שגיא, יהדות בין דת למוסר, תל אביב 1998.
Jean Kellens, Zoroastre et l'Avesta ancien. Quatre leçons au Collège de France, Peeters, Louvain 1991
הוגים אפלטוניים היו לעתים יותר מונותאיסטים מאשר אוריגינס הנוצרי.
Philippe Borgeaud, Aux Origines de l'histoire des religions, éd. du Seuil Paris 2004
Peter Shäfer, Attitudes toward the Jews in the Ancient World, Harvard University Press, Cambridge, Mass.1997
Francesca Prescendi, Décrire et comprendre le sacrifice. Les réflexions des Romains sur leur propre religion à partir de la littérature antiquaire, Potsdamer altertumswissenschaftliche Beiträge, Franz-Steiner-Verlag, Stuttgart, 2007
התגובות האחרונות