|
מוצא היהודים בצפון אפריקה, אגדה ומציאות
מאת יגאל בן-נון
אתחיל מן המסקנות:
1 - יהודי צפון אפריקה אינם צאצאים של שבטים ברברים שהתייהדו, כטענת אבן ח'לדון
2 - יהודי צפון אפריקה לא הגיעו ישירות מארץ ישראל כגולים או כמגורשים
3 - חלק גדול מיהודי צפון אפריקה הם צאצאים של אפריקאים הלנים שהתייהדו באופן אינדיבידואלי
4 - אל כהינה, מנהיגת המרד הברברי נגד הכובש הערבי, לא היתה יהודייה ולא נוצריה
אדון בהרצאה זו רק בסעיף השלישי. השאר בהרצאות אחרות.
מטעמים אפולוגטיים, נטו היסטוריונים להקדים את מועד הגעתם היהודים לאזור לימי מלכות שלמה או לפניקים מייסדי קרתגו. אין טעם להרבות בנימוקים לשלילת הנחה זו. את נקודת המוצא של היהודים, מחוץ לארץ ישראל, יש לחפש במאה השלישית לפני הספירה, באלכסנדריה שבמצרים שמשכה אליה יהודאים רבים שהתערו בתרבות ההלנית. מקורה של תפוצה זו לא נבע מגירוש או מהגלייה, אלא מהתפוצצות אוכלוסין ונדידתן למרכזי תרבות חדשים.
לפני פרוץ המרד נגד רומה, 73-66 לספירה, פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו שיערו שחלקם של יהודי אלכסנדריה הגיע לארבעים אחוז מכלל התושבים ושרוב אוכלוסיותיהן של קירני וקיפרוס (קפריסין) היה יהודאי. מרד יהודאי קירנאיקה ואלכסנדריה, המכונה "מרד התפוצות" (115-117) כארבעים שנה אחרי המרד הגדול נגד רומא, הוא נקודת מפנה בהיווצרות קהילה יהודית באפריקה. אין מדובר בקהילה נוסח ימי הביניים אלא ביישות פוליטית עצמאית, הלנית, שונה משאר האוכלוסיה במוצאה ובפולחנה. בראשה עמדו מלכים והיה לה כוח צבאי משלה. חלק מתושביה שימש כחיילים בשירות השלטון, וחלק אחר עסק במסחר, בגידול בקר, בחקלאות ובספנות.
קורותויו של מרד יהודאי קירניאיקה בימי הקיסרטריאנוס (115-117) ידועים לנו מעדויות האויב, בהם הסנטור דיו קסיוס (229-156) והבישוף אֵאוסביוס מקיסריה (בערך 339-235). בראש המורדים היהודאים עמד אנדראס Andreas. לאחר שניצח בקרב את המפקד הרומאי לופוס, הגיעו המורדים מלוב למצרים, וטבחו באוכלוסיותיהן כ-220,000 איש. בקפריסין טבחו המורדים בראשות ארטמיון כ-240,000 יוונים בסלמיס הבירה (סלמינה) והחריבו אותה. כך מתאר דיו קסיוס את אכזריותם של היהודאים כלפי אויביהם:
|
|
|
את בשרם אכלו,ובבני מעיים שלהם עשו חגורות, ובדמם משחו את עצמם, ואת עורם לבשו על עצמם, ואת רבים מהם ניסרו לשנים מאצמע הגולגולת ומטה. מהם השליכו לחיות טורפות, ומהם הכריחו להתגושש.
|
|
|
בתום שנתיים, בנובמבר 117, הצליחו המצביאים קווינטוס מרקיוס טורבו Quintus Marcius Turbo והמאורטני לוסיוס קיאטוס Lusius Quietus לדכא את המרד באכזריות. ממצאים אפיגרפיים מתארים את ההרס שביצעו היהודאים במקדשים, ובבנייני ציבור בקירנאיקה. הם נהגו בשיטת האדמה החרוכה כאילו לא התכוונו להישאר במקום. אך שתי כתובות עבריות מעל גבי מצבות מעידות על קיום הקהילה גם אחרי המרד. בראשונה נכתב: "לעזר נוח נפשו בצרור החיים" ובשניה: "נתן בר שלומו תנוח נפשו ברשת החיים". חלק גדול מיהדות קירנאיקה היגר מערבה לאואה (היא טריפולי), לקרתגו הרומאית (146 לפני הספירה עד 429 לספירה), לגמארת ולנארו (דרומית לקרתגו), לאדרומטום (סוסה על החוף במרכז תוניסיה) ומשם עד לקירטה (קונסטנטין), היפו רגיס (ענבה של היום) בנומידיה, וולוביליס (ואלילי) וטיפסה במאוריטניה הטינגיטנית. חשוב לציין שלפני המאה השנייה לספירה אין לנו שום עדות על יהודים מערבה לקירנאיקה.
מקור פולחנם וזהותם הלאומית של היהודים נקבע בראש ובראשונה על פי ספרי המקרא, וספרים שלא נכללו מאוחר יותר בקנון המקראי, בהם ספרי טוביה, יהודית, יהושוע בן סירה, חכמת שלמה, ברוך, חשמונאים א, ב, ג ו-ד, עזרא ג ועוד. ובעיקר את ספר היובלים וספר חנוך לצד אחרים שהתגלו רק במאה העשרים במערות מדבר יהודה. חלקם תורגם ליוונית בימי פטולמאוס השני בידי הקהילה, או שנכתב ישירות ביוונית. אחד מהם נכתב בקירני בידי היהודאי יאסון: חשמונאים ב'. כך מתרבות הידיעות על כוח המשיכה שהיה ליהדות באוכלוסיה הברברית-הלנית שהוציאה מקרבה הוגים מאבות הכנסייה וראשי זרמיה ההרטיים: טרטוליאנוס (קרתגו), אריוס (קירנאיקה), דונאטוס מגנוס (נומידיה), ואוגוסטינוס (היפון). דוגמא מובהקת להצלחתו של ההלניזם באפריקה היא עלייתו של ברברי מלפטיס מגנה שבטריפוליטניה, ספטימוס סוורוס (211-145), לדרגת קיסר. קיסר ברברי זה סימל בעיני רומאים את נקמתו של חניבעל הפוני על כובשי קרתגו.
כתביהם האפולוגטיים של יוסף בן מתתיהו, פילון, יאסון מקירני, של המחזאי "יחזקאל הטראגיקן" מאלכסנדריה ואחרים עיצבו את אופיה של יהדות זו, אך גם השפיעו לא מעט על האוכלוסיה הברברית-הלנית, יהדות שלא נמנעה מפעילות מיסיונרית. היהדות ההלניסטית מנתה כמות כפולה של אוכלוסין לעומת היהדות הישראלית-בבלית. עלינו לשאול את השאלה האם גודלה של אוכלוסייה זו נבע רק מריבוי טבעי? האם כולה היתה יהודאית מבחינה אתנית? הנתונים המספריים מובילים כולם למסקנה שגודלה לא נבע רק מן המקור הארץ ישראלי אלא במידה לא מועטה מכוח המשיכה שהיה ליהדות בקרב האוכלוסיה הברברית המשכילה שעברה תהליך של הלניזציה. לא ידוע לנו על חדירה יהודית למחוזות הפנימיים של דוברי תמזיע'ת לפני הכיבוש המוסלמי. תהליך ההתייהדות החל עוד לפני מרד התפוצות, לכן ראשוני המתיישבים בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו כבר אז היו מעורבים מבחינה אתנית.
ידיעותינו על קיום יהודי מערבה לקירנאיקה מתבססים על שני סוגי מקורות: על כתובות הנצחה קצרות ועל הפולמוס של הוגים נוצרים נגד המיסיונריות היהודית. החל מן המאה השנייה אנו מוצאים שרידים ארכיאולוגים מערבה ללוב עם כתובות וסמלים יהודיים. את השמות היהודיים באותיות לטיניות ויווניות אפשר לתארך רק על סמך הערכות פלאוגראפיות. עד עתה, האפיגראפיה סיפקה לנו בערך 96 שמות, שניתן להגדירם כיהודים או כמתייהדים. בקטגורית המתייהדים ניתן לכלול ברברים-הלנים שאימצו את היהדות או את "יראי שמים" sebomenoï שלא נימולו אך נמשכו למנהגי היהודים. פריסת שמות אלה נותנת לנו אינדיקציה זהירה לגבי היקפה של היהדות מערבה ללוב. כמות הקברים הנושאים כתובת, קטנה מאוד לעומת הקברים נעדרי הכתובת. אבל אחוז זה גבוה בהרבה מכמות הקברים היהודיים ברומה למשל שנושאים כתובת. מתוך כלל השמות, 71 נמצאו בתוניסיה רובם בקרתגו, 5 בטריפוליטניה, 17 בצפון אלג'יריה ו-7 בצפון מרוקו, בוולוביליס (ואלילי), ליקסוס (לערייש), טינגיס (טנג'יר). 26 מן השמות הם נשיים והשאר של גברים. מתוך רשימה זו 15 נושאים שני שמות וכינוי, דבר המעיד על מעמד חברתי גבוה. 72 שמות כתובים לטינית, 21 ביווניות ו-5 בעברית. שניים נהם התגלו בקרתגו "אדל", "ענינא", שלושה שמות עבריים נמצאו במרוקו, אחד בסלא "מטרונא" (בתוספת Iudaeus) ושניים בוולוביליס: "יהודה", "מטרונא בת יהודה".
מקום מיוחד תופס בית הכנסת בחמאם ליף (דרומית לתוניס), היא נארו הרומאי נתגלו בה שלוש כתובות לטיניות שתרגומן: "שפחתך יוליה הנערה מנארו שיבצה בהונה פסיפס זה לשלומה בבית הכנסת הקדוש של נארו". כתובת שנייה נמצאה על גבי קיר וזו לשונה: "אסטריוס בנו של רוסטיקוס ראש בית הכנסת ומרגריטה בת רידאוס שיבצו בפסיפס חלק מהסטיו". בכתובת השלישית צויין פעמים: "ספרי התורה של עבדך איש נארו". על רצפת הפסיפס נמצאו סמלים המתארים כנראה את גן העדן, ובהם מנורת שבעת הקנים, חיות רבות, לולבים, לחמים ואתרוגים. מנורת שבעת הקנים נמצאה טבועה במספר רב של נרות חרס, וגם נר נוצרי עם דמותו של ישו עם צלב ומתחתיו מנורה הפוכה. בגמארת דרומית לקרתגו נמצא בית קברות תת קרקעי שהיכול היה להכיל כ-4500 קברים יהודיים. בנארו וגם בקיסרי של אפריקה (שרשל בחוף האלג'ירי) נמצאו יהודים בעלי תארים כגון ארכונט, ארכי-סינגוגס, פטר-סינגוגס, ומטר-סינגוגס המעידים על מבנה מנהלי היירארכי בקהילה.
שש כתובות נמצאו על גבי מצבות קבורה, בעברית וביוונית בעיר וולוביליס (ואלילי) שבצפון מרוקו. שלוש מהן: "יהודה", "מטרונא בת רבי יהודה נח" ו-"יוסף בן רבי" הן מן הכתובות הראשונות בעברית שנמצאו במקום כה רחוק מארץ ישראל. בכתובת נוספת לנפטר היו שני תארים: "כאן נח Caecilianos, הפרוטו-פוליטס ואב בית הכנסת של היהודים, בן ארבעים וחמש, שמונה חודשים ושלושה ימים".המונחים pater synagogae אב בית הכנסת, מוכר מכתובות אחרות, אך הפרוטו-פוליטס προτοπολίτης הוא יחיד במינו ואפשר לתרגמו כ-"אזרח ראשון". הוא מעיד על מעלתו של נושאו כנשיא הקהילה. כתובת נוספת נמצאה בעיר סלה קולוניה (שלה) על גבי מצבה ועליה כתוב באותיות יווניות: "אורליוס פטולמיוס היהודי". ליד תשעה שמות יווניים ולטיניים התווסף המגדיר "יהודי", Iudea, Iudaea, Iudus, Iudaeus.
חטיבה נוספת של כתובות באפריקה הצפונית קשורה לתחום המגיה, דבר המעיד על כך שהשימוש בקמיעות ובהשבעות היה נפוץ בקרב פגנים, נוצרים ויהודים. הכתובות שנמצאו בקרתגו ובאדרומטום (Hadrumetumסוס דרומית לתוניס) חרוטות על גבי לוחות עופרת מגולגלים או מקופלים (לוחות המארות) ונשאו כתובות עם שמות עבריים של אלים ומלאכים באותיות יווניות.
מתוך כתביו של טרטוליאנוס מקרתגו (בערך 230-150) מגדולי אבות הכנסייה אפשר ללמוד על היקפה של המיסיונריות היהודית בקיסרות. הוא הרבה להתלונן על כך שהנוצרים נרדפים בידי השלטון הרומאי ונאלצים להסתתר תחת מסווה של יהודים, מכיוון שהיהדות נחשבה religio licita דת לגיטימית בקיסרות. זו הסיבה שפגאנים רבים נוהרים ליהדות. בספריו "אפולוגטיקה" ו-Adversus judaeos "נגד היהודים". הוא מציין בצער שהיהודים עושים תעמולה לדתם, וכועס על הפגאנים הנמשכים לשבת ולמנהגי היהודים. הוא מתלונן שבבית הכנסת בטיפסה Tipasa (מערבית לאלג'יר) שהיה בעבר מקדש פגאני, היהודים מנהלים תעמולה נגד הנוצרים ומאשימים אותם בסגידה לחמור. התקפותיו של טרטוליאנוס מלמדים אותנו יותר מכל על כוח המשיכה של היהדות בקרב פגאנים ונוצרים חדשים באפריקה. הנוצרים הראשונים לא היו נאבקים בהשפעה היהודית בצורה כה אינטנסיבית אם לא היתה לה הצלחה רבה בקרב הפגאנים וחסידי ישו. ככל שגברה תנועת המתייהדים ואוהדי היהדות, כך החריפו התקפותיהם של הוגי הנצרות. תחרות דתית-פילוסופית זו בין שתי הדתות ובינן לבית דת האימפריה התנהלה כולה בתוך התרבות ההלנית-רומית. ליהדות היה יתרון נוסף ששימש כוח משיכה באוכלוסייה הפגאנית: ספרי המקרא וספרות עניפה בת מאות ספרים, שלא נכללה בקנון המקראי. עם כל זאת קשה להעריך את מספר היהודים בצפון אפריקה בין המאה השלישית למאה השישית.
במאות הראשונות לספירה, נוצר מפגש בין ארבעה סוגי אוכלוסיה: הראשון ברברי הלני ולטיני. לצידו אוכלוסייה יהודאית שאף היא חלק איטגראלי מן התרבות ההלנית-לטינית, השלישי ברברים הלנים חסידי ישו והדת הנוצרית החדשה, והרביעי קבוצה אמורפית של אוהדי היהדות. הם נקראו "יראי יהוה" ביוונית סבומנוי sebomenoïσεβόμενοι ובלטינית metuentes או caelicolae "עובדי שמים". בניגוד לגרים שעשו ברית מילה, "יראי יהוה" הסתפקו באהדה ליהדות, בלי לעבור את הטקס הקשה, ולא תמיד הקפידו על השבת ואיסורי האכילה. בעומק היבשת, חייה לה אוכלוסיית האימזיע'ן, דוברי התמזיע'ת, מנותקת מכל השפעה יהודית.
הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס (337-272) השתדל לצמצם את תופעת המתייהדים, ואסר על נישואים בין יהודים לנוצרים, על אחזקת עבדים נוצריים בידי יהודים ועל מילתם. בימי יוסטיניאנוס מצבם של היהודים באפריקה הורע. על פי צו משנת 535, נאסר עליהם, ועל האריאניים והדונטיסטים, לקבל משרות ציבוריות או להחזיק עבדים נוצרים. צווים מן השנים 545 ו-553 אסרו על היהודים לעשות נפשות בקרב הנוצרים. מפרסומם ניתן ללמוד שזרם ההתייהדות לא פסק אלא התעצם עד כדי כך שהיה צריך להגבילו. קיימת סברה שרדיפות אלה והעיסוק במסחר השיירות בין מדינתי, גרמו ליהודים אחדים לנדוד למחוזות הכפריים שמחוץ לתרבות ביזנטית-נוצרית. כך אפשר אולי להסביר את קיומן של קהילות יהודיות, לא הלניות, בפאתי הסחרה כווארגלה.
בזמן שהנצרות הרשמית עסקה בויכוחים עקרים עם כופרים באורטודוקסיה, האריאנים והדונטיסטים, כבש האיסלם הערבי בקלות מפתיעה את אפריקה הצפונית. כך הפכו תושביה מהלנים-לטינים-נוצרים לערבים-מוסלמים. ניתן לומר שמבחינה דתית, הצליחה היהדות לכבוש את העולם הרומי, בזכות המיסיונריות של חסידי ישו הגלילי והנצרות החדשה. זו היתה התקופה החשובה ביותר של הצטרפות המונית של גרים ליהדות. ברם, מחוץ לתחומי השפעתה של רומה באפריקה אין לנו ידיעות על הצטרפותן של קבוצות, שבטים או כפרים ליהדות. אגדה זו שטופחה בידי אבן חלדון נשללה בהרחבה בידי חים זאב הירשברג. עקב רדיפת היהודים בידי השלטונות במאה השישית נשאלת השאלה האם היהודים המקוריים, הגרים ואוהדי היהדות, יכלו לעמוד בלחץ הנצרות ולהישאר יהודים למרות הגזרות. סביר להניח שיהודים על פי המוצא עמדו מול הלחצים יותר מאשר הגרים החדשים. אך ברור מעל לכל שמבחינת המוצא האתני, קהילות אלה עברו התערויות ומיזוגים כה רבים שלא מותירים אפשרות לכלול את כל יהדות צפון אפריקה במסגרת אתנית גנטית אחת.
|
התגובות האחרונות