הגיע הזמן לברית מוסרית במקום מילה

 יגאל בן-נון

התפרסם בעיתון הארץ 3.10.2017

המילה, איסורי האכילה ומנוחת השבת, הבדילו את היהודים משאר העמים הפוליתאיסטים בעולם ההלניסטי ובאימפריה הרומית. לאורך ימי המלוכה וברוב התקופה הפרסית, תושבי ממלכות ישראל ויהודה לא מלו את בניהם. כל מלכי ישראל ויהודה, מהמלך דוד עד צדקיהו, לא נימולו. גם הנביאים, מעמוס והושע ועד ירמיהו ויחזקאל, לא נימולו. אז למה אימצו היהודים אקט בעייתי ומבחיל זה כמגדיר בלעדי לזהותם? האם לא הגיע הזמן שהיהדות תנטוש את ברית המילה לגברים, מתוך אותו תיעוב שיש לנו כלפי מילת נשים?

בספרי המקרא מופיע המשפט "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן" כשישים וחמש פעם. בכל המקרים האלה לא מופיעה הגירסה המתבקשת: ״ותהר ותלד בן ותמול אותו ותקרא את שמו פלוני״. אי הזכרת מילת היילוד זועקת בהעדרותה. הסיבה לכך ברורה. הציווי התאולוגי במחזור סיפורי אברהם בספר בראשית (פרק יז, ט-יג) התחבר רק בסוף התקופה הפרסית. רק אז ניתנה לאקט של חיתוך העורלה לבן זכר בן שמונה ימים  משמעות של כריתת ברית בין העם לאלוהיו. עד אז מנהג חיתוך העורלה היה קשור לאמונה עממית שמקורה בפחד משדים בזמן מסע במדבר והגנה מפני השד שתוקף מבוגרים שלא ביצעו את אקט חיתוך עורלתם לפני צאתם לדרך.

הד למנהג דמוני זה אנו מוצאים בסיפור חתן דמים שבספר שמות (פרק ד, כד-כו). המחבר מתאר בו את מסעו של משה מבית חתנו במדין בדרכו לפגוש את אחיו במצרים. סיבת החלטתו של יהוה להרוג את משה מתבררת כאשר ציפורה אשתו החליטה לכרות את ״עורלתו״ (ולא את ״עורלת בנה״) וכך ניצל משה ממוות.

https://www.youtube.com/watch?v=JZ67fk3cE5g&t=2088s

סיפורי שדים, אלים ושטנים נפוצים ביותר בתקופה העתיקה. סיפור השד שתוקף נוסעים שלא נימולו במדבר היה כה נפוץ שהוא השתמר זמן רב לאחר מכן בעת חיבור מסכת נדרים שבתלמוד (לא, ע"ב; לב, ע"א): ״רבי יהודה בר ביזנא אומר: בשעה שנתרשל משה רבנו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו, ולא שיירו ממנו אלא רגליו. ותקח ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה וירף ממנו. וכי מניין ידעה שעל עסקי מילה נסתכן משה? אלא, בא המלאך ובלע למשה מראשו ועד המילה. כיון שראתה ציפורה שלא בלע אותו עד המילה הכירה שעל עסקי המילה שלא היה יכול לבלעו יותר מכאן, מיד באה ותכרת את ערלת בנה" (מדרש שמות רבה). ״ויהי בדרך במלון שלח הקב"ה את אוריאל, ונדמה לו לנחש, והיה בולע את משה מראשו ועד בריתו״ (מדרש אגדה); ״נעשה המלאך בולע לתינוק עד הערלה. מיד הרגישה שזה בשביל המילה ונטלה צור ומלה אותו״ (מדרש הגדול).

ב-1933 התגלו באתר הארכיאולוגי של אַרסְלָן־טָא (חַדַת) שבצפון סוריה שני קמיעות כנעניים עם כתובות השבעה. מקור חזותי עתיק זה והאגדות התלמודיות מחזקים את ההסבר הדמוני למילה. הקמיעות כוללים כתובות מתוארכות למאה השביעית לפני הספירה, קרוב למועד חיבורו של ספר דברים. על אחד מהם מצוירת מפלצת היברידית, גוף אדם עם רגלי עקרב וראש נחש, והיא נראית בולעת אדם, אך רק עד לאבר מינו. הקמע השני מתאר חיה רובצת בולעת אדם, שרק רגליו נותרו מחוץ ללועהּ. סצינת השד שבולע אדם מראשו עד לאבר מינו היתה כה נפוצה, שאף שימשה השראה לציירים באירופה במאות ה–13 וה–14, למשל ביצירותיהם של קופו די מרקוֹואלדו וג'וטו די בונדונה (יום הדין).

ההסתייגות המפתיעה ביותר ממנהג המילה נמצאת במקרא עצמו. מחברי ספר דברים מחוגו של שפן בן אצליהו בחלו במנהג והציעו להמירו בהתנהגות מוסרית — במקום מילת העורלה מילת הלב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם", "וּמָל יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ״ (דברים י', ט"ז ו־ל', ו'). זוהי התרסה נגד הפולחן הכוהני דוגמת הסתייגותם של נביאי הכתב מקורבן הדם במזבחות לכפרה על חטאים. משמעות התיקון היא הסרה רוחנית ולא פיזית של הרוע מלב האדם.

למרבה הצער, היהדות הרבנית שירשה את פולחן המזבחות בקולם של מחברי ספר דברים ולא בתפיסת המוסר  של הנביאים. היא לא העיזה להיפטר מן המנהג הבעייתי ונכנעה לאמונות העממיות. לעומת זאת היא התנערה בקלות מחוקים במקרא שלא התאימו לזמנם. כך חוברו במשך הדורות חוקי המשנה, התלמוד והשולחן ערוך שהותאמו למועדי חיבורם. ההלכה היא אם כך גורם דינמי שמטרתה להשנות בהתאם למציאות. המאבק הציבורי המתנהל היום נגד מילת נשים העניק לגיטימציה מוסרית לפסילת המאבק הציבורי שמתנהל היום נגד מילת נשים העניק לגיטימציה מוסרית לפסילת מילת גברים. בעולם הנאור נשמעים יותר ויותר קולות המגנים את הפגיעה בתינוקות. האם יהדות זמננו יכולה להצמיח מועצת רבנים משכילה וקשובה לרוח הזמן, שתעז לפסוק הלכה ותמיר את ברית המילה בברית מוסרית?

דמותה של היהדות הישראלית הגיעה היום לשפל רוחני ומוסרי. היא מאופיינת במידה רבה על ידי עבריינות רבנית, שלעתים מובילה למשפטים ולעונשי מאסר. עסקני דת שרלטנים משתמשים בקבלה המעשית, בקמיעות ובמאגיה כדי לגרוף הון, בעיקר מאנשים במצוקה. להערכתי, היהדות תוכל לשרוד בעולם הפוסט־אתני רק אם רבניה יוותרו באופן יזום על טקס חיתוך העורלה של תינוקות, כפי שבעבר החליפו חכמים את הקרבת בעלי החיים בתפילה בציבור. אין סיבה שהדת היהודית לא תשוב להיות נאורה ורגישה לתהפוכות הזמן.

הכותב הוא היסטוריון, מחבר הספר "קיצור תולדות יהוה (הוצאת "רסלינג")