שתי מסורות מקבילות מתפלמסות במקרא בשאלת מוצאם של בני ישראל. האחת מציינת שמוצא הישראלים מקדמת אסיה: בעיקר מארם, כנען ואדום, והשנייה טוענת שהם באו ממצרים. הראשונה היא אוטוכטונית ויצרה את סיפורי יעקב, אברהם והשופטים־מושיעים, והשנייה חיברה את הסגה על יציאה ממצרים, הנדודים במדבר וכיבוש כנען בסערה. הגישה האוטוכטונית־כנענית מאפיינת את ספרי בראשית ושופטים, ולעומתה סיפורי יציאת מצרים משתרעים על ארבעה ספרים בחומש וספר יהושע, וטוענים שאנחנו לא מכאן אלא ממקום אחר.

הודות לחקר הטקסטים בסגת יציאת מצרים אפשר להסיק שבמקור נוצרה מסורת על קבוצת אנשי שוליים (עברים, ח'בירו או לוויים) שהגיעו ממצרים והצטרפו לאוכלוסיה אוטוכטונית בכנען. מסורת זו נרשמה בכתב כאגדה קצרה והיוותה ציר שעליו אפשר להלביש סיפורים נוספים ללא קשר הכרחי ביניהם. מחברים שונים הוסיפו על גרעין סיפורי זה אגדות נפוצות וניסו להתאימן לציר המרכזי. אפשר למנות בהן אוסף רב של סיפורים שכללו את גילויו של משה בתיבה ביאור, מעשי הקסמים של חרטומי מצרים, בניית עגל זהב במדבר, והרשימה ארוכה. סיפורים אלה אינם תלויים זה בזה, ובמקור לא היה ביניהם קשר לוגי או כרונולוגי. כך נוצרה יצירה ספרותית רבת־עוצמה שאיש לא הגה אותה מראש במלואה.

מדוע נכתבו סיפורים אלה ולאיזו מטרה? ברור שהמחברים לא בדו אותם מלבם רק לשם השתעשעות ספרותית. לא מדובר באמנות לשמה. כדי לבנות את עלילות סיפוריהם הם השתמשו בידע ממשי, באירועים שראו עיניהם ובמגוון סיפורים ששמעו אוזניהם, חלקם אירועים אמיתיים וחלקם אגדות. ככל שחיבוריהם נסמכו על אזכורים מוכרים לקהלם כך תיאוריהם היו אמינים ומשכנעים. הסיפורים כללו בליל של עובדות, מעשים ומראות שמהם שזרו המחברים את האגדות. הם הכירו מקרים רבים של ירידת אוכלוסיות רעבות מקדמת אסיה למצרים בתקופות בצורת, ושמעו סיפורי עם על השתחררות מעבדות; הגיעו לאוזניהם אגדות על תינוקות ננטשים על פני נהר ונאספים בידי משרתות, ואהבו סיפורים על ילדים עזובים שהופכים לנסיכים. הם שמעו רכילויות על חצרות מלכים, על נישואי נסיכות ועל טיפשותם של מלכים, וממידע זה עיצבו את דמויותיהם.

סיפורי יציאת מצרים כוללים לא מעט נסים ונפלאות ואירועים על־טבעיים כמו קריעת הים או ירידת אוכל מהשמים במשך ששה ימים במדבר. האם מחברי סיפורים אלה האמינו שהים יכול להתבקע לשניים כדי לאפשר לבני ישראל לעבור בו בלי להירטב? האם אפשר שאותם מחברים האמינו שמקל יכול להפוך לנחש ונחש למקל? רמתם הספרותית של הטקסטים אינה מותירה ספק שמחבריהם לא היו אנשים נאיבים חסרי־תבונה, אלא ידעו לעשות שימוש ספרותי באמצעים על־טבעיים ולבנות בתחכום רב סיפורים מרתקים ומורכבים שטילטלו את דמיונה של האנושות עד היום.

הסיפור המקורי על יציאת מצרים אינו דומה לסאגה הסינכרונית שבנוסח המסורה. הסאגה לא נכתבה מתחילתה ועד סופה בידי מחבר אחד. היא מורכבת מאנקדוטות רבות, שנכתבו בזמנים שונים, בידי מחברים רבים, לרוב ללא קשר הרמוני ביניהן. עם הזמן הוסיפו מחברים לגרעין סיפור היציאה סיפורים חדשים, אך הסתירות שנוצרו לא הטרידו את העורכים. בגירסותיו הקדומות, סיפור היציאה לא כלל מסורות שנוספו לו עם הזמן, כגון מסורת הנדודים במדבר ומתן התורה, אכילת המן, מסורת קורבן הפסח וחג המצות, ונושאים כמו מכת בכורות, הליכת בני ישראל בתוך הים כמו ביבשה ורבים נוספים. סיפורים משניים אלה נוצרו בנפרד ונוספו לגרעין המקורי.

למשל "שירת הים", מן העתיקות ביותר במקרא, לא כללה את קריעת הים והליכת בני ישראל בתוכו, אלא רק את טביעת צבא מצרים בים סוף. במטרה לדאוג להרמוניזציה בין הסיפורים, עורך כוהני הוסיף מאוחר יותר משפט סיום, בפרוזה, לטקסט הפואטי: "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות ט"ו י"ט).

מחברי הסיפורים בספרי שמות ובמדבר לא התכוונו, להערכתי, לדווח על אירועים שהתרחשו במציאות. למראית עין קשה לנו להבין לאיזו מטרה חתרו המחברים בכל אחד מן הסיפורים. סיפוריהם לא בהכרח קשורים זה בזה, דוגמת מכות מצרים ומחזור תלונותיו של העם נגד מנהיגיו. העובדה שחלק מהסיפורים בנוי על פי דגם ספרותי מוכר, דוגמת המחזוריות, רומז על כך שלא מדובר במציאות היסטורית אלא באבטיפוס של אירוע שיכול להתקיים בווריאציות שונות בכל מקום ובכל תקופה.

אם ניקח לדוגמה את סיפורי התלונות של בני ישראל במדבר נראה שנושאיהם היו רעב, צמא, העדר בשר, פחד מאוכלוסיות שכנות, התנשאותה של המנהיגות ויהירותם של הכוהנים. נושאים אלה מתאימים יותר לחברה עירונית מאשר לנוודים במדבר. המחבר בימי המלוכה או אחריה העדיף לשתול את סיפוריו בימים עברו ובמקומות רחוקים וחסרי אפיון, כמו מדבָּר, או באתרים פיקטיביים ברובם: פי החירות, מרה, קברות התאווה, מדבר סין, מדבר פארן, רפידים ועוד. המחזוריות הופכת את הסיפורים לקונבנציה ספרותית המתארת מצב עניינים נפוץ ומוכר לקורא.

עם זאת, קשה לאדם המודרני להבין דקויות הקשורות לדרך חשיבתו של אדם בחברה עתיקה ולפענח את עומק משמעותו של כל סיפור בנפרד. עולמם המנטלי של מחברי סיפורי המקרא לא תמיד נהיר לנו, ומצבים רבים בסיפוריהם יישארו עלומים, נסתרים מבינתנו.

לסיפור היציאה ממצרים היו גירסות שסתרו זו את זו. לא ברור אפילו אם בני ישראל גורשו ממצרים, ברחו ממנה, יצאו ממנה בהסכמת המלך או אף איימו בכוח צבאי על השלטון המצרי. גירסה אחת בספר שמות מציינת שבני ישראל, שייצרו לבנים כעבדים, ביקשו בסך הכל ממלך מצרים חופשה של שלושה ימים לקיום טקס פולחני לאלוהיהם. לטענתם, אם לא יזבחו לה' במדבר הוא יכה אותם עד מוות: "וַיֹּאמְרוּ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ. נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (ה' ג'). גירסה אחרת טוענת שבני ישראל בהנהגת משה ברחו ללא רשות ממצרים: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם [] וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם" (י"ד ה'-ו'). גירסה שלישית טוענת שבני ישראל לא ברחו אלא גורשו: "וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה [] כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם" (י"ב ל"ח-ל"ט).

הגירסה המפתיעה ביותר שוללת גם את הבריחה וגם את הגירוש וטוענת שבני ישראל היו חיילים חמושים, ערוכים כצבא מאורגן שאפילו העסיק שכירי חרב: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף וְגַם עֵרֶב רַב (כלומר שכירי חרב) עָלָה אִתָּם וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (י"ב ל"ז-ל"ח). צבא זה גם הנחיל מפלה לצבא מצרים ומרכבותיו שטבעו בים סוף.

דמותו של משה נבנתה על סמך שלוש או ארבע דמויות של גיבורים שעליהם שמע המחבר: בְּיָּה, סנוסרת סרגון ועוד. הן שולבו יחדיו אף אם הן סתרו זו את זו. הדגם הסיפורי הנפוץ על לידתו של אב קדמון, דוגמת אברהם, מספר על אשה באה בימים המתבשרת על ידי האל שהיא תלד בן למרות עקרותה. לידתו של משה שייכת לדגם סיפורי אחר דוגמת סיפור לידתו של סרגון מלך אכד או של סרגון השני מלך אשור, שננטשו כתינוקות בתוך תיבה שטה על נהר. סיפור זה מעוצב על־פי ארכיטיפ מוכר באגדות על פשוטי עם שהופכים למנהיגים דגולים.

בטקסטים אחדים המוקדשים ליציאת מצרים חלקו של משה נעדר, הגם שהדבר התבקש. משה, גיבור סיפור השחרור מעבדות, לא הוליד צאצאים שמהם נוצרו בני ישראל, דוגמת בני יעקב או צאצאי אברהם. אפשר להניח שהגירסה הקדומה ביותר של מסורת יציאת מצרים לא כללה את משה. בטקסטים אלה היציאה מיוחסת לה' ולא למשה, ונראה ששתי הדמויות מתחרות ביניהן על השאלה מי הוציא את בני ישראל ממצרים.

בספר במדבר הכוהני לא משה הוציא אותם ממצרים אלא מלאך ה': "וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים. וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל יהוה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם" (כ' ט"ו-ט"ז). כמו כן, מזמורי תהלים רבים המתארים את יציאת מצרים מתעלמים ממשה ומייחסים את היציאה לה' (תהלים קי"ד, קל"ה, קל"ו, ע"ח, פ"א ועוד(.

אחרי צירופו של משה כגיבור יציאת מצרים עורכים כוהניים הוסיפו את אהרן היהודאי כמשקל נגד לדמותו של משה הישראלי. דמותו של יעקב היא של בעל משפחה ענפה עם הורים, אח, נשים וילדים. הוא בעל רגשות, אהבות ואכזבות. לעומתו, משה מצטייר כדמות סכימתית שהומצאה באופן מלאכותי לצורך סיפור שבו הגיבור היה ה'. כדאי לשים לב ש"סיני" אינו מוזכר בשום ספר מחוץ לחומש, חוץ מפעם אחת בספר נחמיה, וגם לא בכתובות חיצוניות. "סיני" הושתל לעתים בידי עורכים למען ההרמוניזציה, לכן להערכתי זהו שם פיקטיבי שאין טעם לחפש לו איתור גיאוגרפי. בדמיונם של מחברי הסיפורים במקרא הם מיקמו את סיני לא בחצי האי שבין ישראל למצרים אלא בצפון ערב.

מסורת יציאת מצרים נעדרת כמעט מכל ספרי הנביאים. אפשר למצוא אותה כאזכור סכימטי על אירוע סמלי רק בכתבי עמוס, הושע, מיכה וירמיהו. בתקופה הפרסית איבדה מסורת זו מחשיבותה לטובת המסורת האוטוכטונית. ספרי עזרא, נחמיה ודברי הימים שנכתבו באותם ימים התעלמו מיציאת מצרים והדגישו את מסורת האבות. יציאת מצרים לא העסיקה גם את הנביאים חגי, זכריה ומלאכי. גם הספרות העברית מהתקופה היוונית־רומית שנמצאה במערות קומראן אינה מתייחסת ליציאת מצרים.

טקסטים רבים במקרא הם הוכחה להתעלמותה של מסורת יציאת מצרים ממסורת האבות. באותה מידה התעלמו סיפורי האבות מיציאת מצרים. גם השופטים־המושיעים אינם מזכירים את יציאת מצרים. על אף שמסורת השופטים היא אוטוכטונית, אין בה זכר לאבות האומה ושאר המסורות מתעלמות ממנה.

דוגמה להתעלמות מסורת יציאת מצרים מן האבות האוטוכטוניים אפשר למצא בתיאורה של הארץ כמקום לא נודע לקורא: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג' ז'-ח'). תיאור זה אינו מכיר את ההבטחה שניתנה לאבות בכנען. הוא מתאים להיאמר רק לאנשים שמעולם, הם או אבותיהם, לא היו בכנען, לכן היה צריך לתאר להם אותה כארץ לא־נודעת: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו ו'-ט').

המחקר האנתרופולוגי־ארכיאולוגי על מוצא הישראלים מצייר תמונת מצב קרובה יותר לעולמם של האבות בכנען מאשר לכיבוש אלים של ישראלים בהנהגת יהושע והשמדת אוכלוסיה מקומית. לפני החוקרים עומדת השאלה איך נוצר הקשר בין הישראלים מימי המלוכה לאבותיהם בכנען? הערכות אחדות מובילות אותנו למסקנה שהישראלים הראשונים הם תושבים אוטוכטוניים שהתגבשו כקבוצה נפרדת בתוך אוכלוסיית כנען כתוצאה ממוטציה דמוגרפית בחברה הכנענית ועקב נדידת כפריים מרוששים לאזורי ההר. לפי תסריט זה, אוכלוסיית ההר המרכזי והרי עבר הירדן המזרחי, משם צמחו ממלכות ישראל ויהודה, אינה אלא רובד חברתי כנעני שהתגבש כזהות אתנית חדשה. תמונת מצב זו של אוכלוסייה כפרית לצד ערי כנען תואמת את סיפורי האבות ואת אגדות המושיעים שבספר שופטים, כפי שהשתמרו בזיכרונם של הישראלים בימי המלוכה.

בסיכומו של דבר, אפשר לומר שהישראלים הם כנענים שהתיישבו מחוץ לערי המלוכה הכנעניות, אליהם הצטרפו נוודי הס מן הדלתא של הנילוס וקבוצת לויים שהגיעו ממצרים לאדום ומדיין. הם הביאו אתם אל חדש, יהוה, משעיר שבאדום לישראלים בכנען שפולחנם קשור לאֵל, בעל ואשרה. הכנענים המקוריים הלכו והצטמקו על חשבון האוכלוסיה הכפרית, עד שלבסוף הכנענים נטמעו בהדרגה בישראלים בתקופת המלוכה. הטקסטים המקראיים הרבים שמזהירים את בני ישראל מהשפעתם הרעה של שבעת עמי כנען משקפים מצב ביניים, שבו מיעוט כנעני מפוזר חי עדיין בקרב רוב ישראלי.