|
שמרנותו של אבי אליעזר בן הורקנוס
|
פרשנים רבים קמו לסיפור המחלוקת בעניין תנורו של עכנאי ורובם נוטים להטיל את האשמה לפתחו של רבי אליעזר. הרמב"ן והרא"ש, בחידושיהם לבבא מציעא נט:ב, סברו שהרבנים החרימו את רבי אליעזר משום שהחזיק במחלוקת יתר על המידה עד שנראה לשאר החכמים כאפיקורוס או אולי, רחמנא לצלן, אפילו כזקן ממרה שחייב בעונש של חנק. הרמב"ן אף העלה את הסברה שהרבנים סמכו את טיעוניהם על שמועה ששמעו מרבותיהם בעוד שרבי אליעזר הלך שבי אחר הרהורי ליבו והיה כאומר 'כך היא בעיני' (סברתו של הרמב"ן תהיה ברורה יותר אם נזכור שהמושג התלמודי 'שמועה' אינו מציין דברי רכילות של הולכי בטל אלא להיפך – הלכות שתלמיד שמע מרבו ששמע מרבו ששמע מרבו וכך הלאה עד למשה ששמע את כל ההלכות היישר מפי הגבורה). השיח התלמודי מכיר בסוגים שונים של טיעונים אך החשוב מכולם הינו ללא ספק טיעון ה'שמועה' שהרי חכם האומר 'כך שמעתי מרבותי' מעניק לעמדתו את כל כובד משקלה של המסורה היהודית ואת הסכמתם המובלעת של גדולי כל הדורות שקדמו לו. לעומתו, חכם שלומד הלכה חדשה באחת משיטות הדרש אינו יכול להסתמך על תורת רבותיו ועל כן טיעונו הוא למעשה בחזקת 'כך היא בעיני'. הרמב"ן, אם כן, חושב שהחכמים היו אלה שהסתמכו על המסורה הישנה בעוד שרבי אליעזר הוא המחדש המהפכן שבא ללמד הלכות חדשות ולערער על סדרי העולם.
כל מי שמכיר את רבי אליעזר אינו יכול שלא לגחך למקרא דברים אלה שכן צדיק שמרן זה הוא האחרון עלי אדמות שיתעקש על דעה שלא באה לו מרבותיו. רבי אליעזר בן הורקנוס היה מחשובי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שדימהו לבור סיד שאינו מאבד אף טיפה[1] ואמר עליו: אם כל חכמי ישראל יהיו מוטלים בכף אחת של המאזניים ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף השנייה, הוא, רבי אליעזר בן הורקנוס, יכריע את כולם[2]. על שמרנותו המופלגת בענייני הלכה ניתן ללמוד מהמסופר במסכת סוכה:
|
שנו החכמים: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו תלמידיו שלושים הלכות בהלכות סוכה.
על שתים עשרה אמר להם - שמעתי ועל שמונה עשר אמר להם - לא שמעתי.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: היה זה בדיוק להיפך: על שמונה עשר אמר להם - שמעתי ועל שתים עשרה אמר להם - לא שמעתי.
שאלו התלמידים את רבי אליעזר: האם כל דבריך הם תמיד מפי השמועה ואינך אומר לעולם דבר מסברתך?
אמר להם רבי אליעזר: אתם מצריכים אותי לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי ובכן: מימי לא קדמני אדם בבית המדרש שאני תמיד בא ראשון ומעולם לא ישנתי בבית המדרש, לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי אלא שתמיד יצאתי אחרון ומימי לא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.
אמרו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא הקדים לו אף אחד בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי ולא הרהר במבואות המטונפות ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא ואף פעם לא מצאו אותו יושב ושותק אלא יושב ושונה ואיש לא פתח דלת לתלמידיו זולת הוא עצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו ומעולם ולא אמר הגיע עת להפסיק לשבת בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים בהם יש להזדרז בהקרבת קורבן הפסח וערבי יום הכפורים בהם יש מצווה לאכול ולשתות לפני החשיכה. כך היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.[3]
|
האם יעלה על הדעת שבור סוד ישר זה, שנזהר תמיד ללמד רק את תורת רבותיו ושטרח להסתייג מכל הלכה שלא הגיע אליו על דרך השמועה[4], יחליט פתאום להתעקש על רום סברותיו, למרוד בסמכות הרוב ולסכן את עצמו בנידוי וחרם? נראה שהטקסט התלמודי, כהרגלו, מגלה טפח ומסתיר טפחיים בהותירו לנו את מלאכת החשיפה והשחזור, מלאכה שבלעדיה לא נוכל להבין את משמעותה של הדרמה הגדולה.
|
בית הלל ובית שמאי
|
הימים ימי כרם דיבנה הם. רבן יוחנן בן זכאי, הצעיר בתלמידי הלל הזקן, מת ואת מקומו תופסת הנהגה חדשה שבראשה עומדים רבן גמליאל מיבנה, רבי יהושע בן חנניה ורבי אליעזר בן הורקנוס. חכמי יבנה גומרים אומר להגיע לנוסח אחיד של ההלכה ולהכריע בכל העניינים התלויים והעומדים וזאת על מנת לשכך את המחלוקות שבעבר הלא רחוק פיצלו את המחנה הפרושי לשתי כתות עוינות – לכת המכונה 'בית הלל' ולכת המכונה 'בית שמאי'. הויכוחים בין הכתות ביטאו את הבדלי הגישה בין הלל הפרגמאטי, המתפשר ושואף השלום לבין שמאי הקפדן ששמר נאמנות להלכה הקדומה ולדעות הלאומיות שהתגבשו בימי מרד החשמונאים.
הלל הזקן, מייסד הכת שנקראה על שמו, זכה במשרתו הרמה בימיו של הורדוס הידוע לשמצה וחזקה על רודן זה שלא היה מאשרר את מינויו של מתנגד פוליטי או של אדם בעל נטיות מרדניות. שיתוף הפעולה שנרקם בין הורדוס להלל הזקן מאפשר לנו להניח שהחכם הבבלי לא היה ספוג באותה קנאות לאומית שאפיינה את בני הארץ שגודלו על מסורת המרד החשמונאי ו'מתינותו' המפורסמת אפשרה לו לשתף פעולה עם משטר שהיה לצנינים בעיניהם של אותם קנאים שלימים נקראו בית שמאי. הללו התנגדו לכל פשרה עם הכובש הזר והרימו את דגל המאבק המזוין לביסוס זכותו הבלתי מעורערת של העם היהודי על כל שטחי ארץ ישראל, אפילו אם לשם כך הם נאלצו להלחם לא רק באדוני הארץ הרומאים אלא גם במתייוונים ואפילו בעמיתיהם הפרושים, החסידים המתונים של בית הלל.
חורבן הבית גרר שינוי קיצוני ביחסי הכוחות בין שני הבתים. אם עד למרד הגדול כוחו של בית שמאי היה שקול לכוחו של בית הלל ואם בעת המרד ידם של קיצוני בית שמאי הייתה על העליונה הרי שלאחר המפלה והחורבן התמונה השתנתה מהקצה עד הקצה. ייתכן שהתבוסה שברה את רוחם של הקנאים שהתגייסו לשורות המורדים כשהם מצוידים בלא יותר מאשר להט האמונה ואבטחות הרבנים. ייתכן שחלקם ראו בכישלון ההתקוממות אות המלמד על איסור דחיקת הקץ וייתכן אף שרבים וטובים מחסידי בית שמאי פשוט נשארו בירושלים עד לנפילתה וגורלם נגזר לחרב או לעבדות. כך או כך, עם כשלון המרד, בית שמאי הגיע לסוף דרכו ההיסטורית ובהעדר אופוזיציה הבכורה, באופן טבעי, עברה לידיהם של הרבנים לבית הלל. עם זאת, אף שבית שמאי חדל לפעול כפלג מאורגן, תפיסתו ההלכתית לא עברה מן העולם ורבים מבני העם המשיכו לקיים את ההלכות שנלמדו בבתי המדרשות של הכת. במקביל נמצאו גם חכמים בודדים ששרדו את החורבן והמשיכו לדבוק בתורתו הקנאית של בית שמאי, אותה תורת נעורים ששיקפה בנאמנות כה רבה הן את השקפת עולמם והן את להט מזגם.
רבי אליעזר בן הורקנוס, אף שהיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, דגל כנראה בגישה המסורתית והשמרנית ולא בכדי הוא כונה בשם 'שמותי'[5], כינוי שעל פי התלמוד הירושלמי[6] ניתן לו כיוון שהיה מחסידי בית שמאי. לכאורה יש כאן מקום לתהייה: רבן יוחנן בן זכאי היה צעיר תלמידיו של הלל הזקן[7] וכיצד זה שתלמידו המובהק, רבי אליעזר בן הורקנוס, מצא את עצמו במחנה בית שמאי? המשנה רומזת על הפתרון באומרה: 'רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי'[8] והרמב"ן מרחיב את היריעה ומסביר שרבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי, כפי שלמדנו במסכת אבות, ורבי יוחנן לימד את רבי אליעזר גם את תורתו של הלל וגם את תורתו של שמאי ודבריו של שמאי התקבלו על דעתו של רבי אליעזר יותר מדבריו של הלל ולכן הוא התחבר לתלמידיו של שמאי.[9] רבי אליעזר, אם כן, שתה לרוויה מתורתו של הלל אך העדיף את עקרונותיו של שמאי ונראה שבמוקדם או במאוחר הוא מצא את עצמו בראש המחנה הקטן והמדולדל שעדיין התנגד לנטייתם של רבני בית הלל להיענות ללחצי הנסיבות ולהתאים הלכות מסורתיות לרוח התקופה ולצרכי שועיה.
לשמאי הזקן יצא אמנם שם של קפדן ומחמיר אך אין לראות בכך אפיון לתכונותיו האישיות אלא ביטוי להיצמדותו להלכה הקדומה שהחמירה בקיום מצוות התורה. כתו של שמאי ייצגה את הזרם השמרני של היהדות הרבנית, זרם שהעניק משקל מכריע למסורת האבות ומאן לקבל את חירויות הדרש החדשות שרבני בית הלל בחרו להעניק לעצמם. חדוות היצירה של דרשני בית הלל עמדה בניגוד גמור גם לגישתו הריאקציונית של רבי אליעזר בן הורקנוס, גישה שלבטח הייתה לצנינים בעיני שאר חכמי בית הועד ביבנה. פעם אחר פעם נאלצו חכמי יבנה לחלוק על רבי אליעזר - הם בניסיון לרענן את ההלכה ולהתאימה לרוח הזמן ולצרכי המעמדות השליטים והוא בהתעקשותו על המסורות העתיקות ועל ההלכות הקדומות שזכו להשתרש בחיי היום-יום. המתח הלך וגאה והכול המתינו לעימות הבלתי נמנע. הייתה זאת המחלוקת על תנורו של עכנאי שהציתה את חבית אבק השריפה.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.
(משנה, אבות ב:ח)
תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה. שתים עשרה אמר להם - שמעתי שמונה עשר אמר להם - לא שמעתי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם - שמעתי שתים עשרה אמר להם - לא שמעתי. אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי ולא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הרהר במבואות המטונפות ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.
(סוכה כח:א)
ראה גם משנה, נגעים ט:ג ונגעים יא:ז
שבת קל:ב, נדה ז:ב
תרומות כח:א
סוכה כח:א, בבא בתרא קלד:א
משנה, אבות ב:ח
רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי כדתנן באבות ושנה לו מדותיו של הלל ומדותיו של שמאי והוא ראה דבריו של שמאי ונתחבר לתלמידיו.
(חידושי הרמב"ן על שבת יב:א)
התגובות האחרונות